היסטוריה, פוליטיקה, פופולארי, תורכיה ואיראן

איראן: מהי השיעה, מה זה אייתוללה?

1 Comment

בחודש פברואר 1979 התחולל שינוי משמעותי בהיסטוריה ובמערכת הפוליטית העולמית: איראן, שהייתה מלוכה מוסלמית לא דתית בראשותו של שאה שהיה חילוני, מושחת מאוד ופתוח למערב, קרסה ושינתה את פניה: במקום השאה עלה בה משטר אסלאמיסטי-דתי קיצוני, בראשותו של האייתוללה (או ליתר דיוק: איית-אללה) רוח אללה ח'ומייני. המושגים "שיעה", "אייתוללה ח'ומייני" ו"משטר האייתוללות" הפכו שגורים כמילים נרדפות למה שמתואר כשילטון דתי, ריאקציונרי, חשוך, רודף ומתנגד לכל סממן של מודרניזציה ומערביות.
העדה השיעית באסלאם הפכה למושג שמתאר נכונות להקרבה עצמית ("מתאבד שיעי"), פונדמנטליזם, קיצוניות, פולחן קדושים, קבוצת מדוכאים שנכונה אף לפגוע בעצמה למען המטרה.

ברצוני להסביר את כל המושגים הללו ואת מקורותיהם.

על מנת להבין את איראן ואת כל נושא האייתוללות, עלינו להבין ראשית כל את העדה השיעית באסלאם, העדה הדומיננטית באיראן, שמהווה גם רוב בעיראק, בלבנון, בבחריין ובצפון תימן, את היווצרותה ואת עקרונות אמונתה.
הפיצול באסלאם בין השיעה והסונה היה בתקופה שלאחר מות מוחמד נביא האסלאם, בשנת 632 לספירה. הסוגייה המרכזית שגרמה לפיצול זה הייתה השאלה מי יחליף את מוחמד כמנהיג האומה המוסלמית, ולא כנביא כי לפי האסלאם הוא היה הנביא האחרון. המחנה שנקרא "המחנה הסוני", שמהווה את רוב האסלאם, טען כי את מוחמד יכול להחליף כל מוסלמי, ובמקרה המסוים באותן שנים, צאצאי בני שבטו, שבט קורייש, שלאו דווקא הם קרובים ביולוגיים שלו מדרגות קרובות, אלא המשפחה המאוד מורחבת שלו. הקבוצה השנייה, שנקראה: "סיעת עלי", או בערבית "שיעת עלי", מכאן נגזר השם "שיעה". סיעת עלי טענה כי היורש של מוחמד חייב לבוא ממשפחתו הגרעינית, במקרה זה היורשים הינם עלי אבן אבו טאלב, בן דודו של מוחמד שהיה נשוי גם לבת מוחמד, פאטמה, וצאצאיו.
לכן, בין עלי ומשפחתו לבין מחליפיו בפועל של מוחמד, שנקראו הח'ליפים (המחליפים), ניטשה מלחמה פוליטית שהתפתחה למלחמה בפועל ממש, שנמשכת עד ימינו אנו. אלה מלחמות הסונה והשיעה.

שיא העימותים היה בשנת 680 לספירה, עת התחולל בעיר כרבלא שבעיראק קרב בין בנו של עלי, חוסיין, ויחד עמו בני משפחתו ומלוויו, 70 איש במספר, לבין משפחת הח'ליפות של ששלטה אז באומה המוסלמית, המשפחה האומיים, שבניה באו משבטו של מוחמד, שבט קורייש, ולהם הייתה קרבת משפחה מאוד רחוקה איתו. בקרב הזה טבחו כוחות האומיים, בפיקוד הח'ליף יזיד בן מועאוויה, בחוסיין ובאנשיו, בטבח שנקרא "טבח כרבלא". את ראשו הם נעצו על חנית והוליכו אותו בכל חוצות הערים. עד היום מציינים השיעים את טבח כרבלא ביום שנקרא "יום העאשוראא", או היום העשירי, היות והתרחש בעשירי לחודש המוסלמי מוחארם. יום זה אצל השיעים הוא יום צום, שאותו חלקם מציינים בהלקאה עצמית פומבית עד זוב דם.
אגב, בתולדות שהות צה"ל בלבנון רשומה תקרית שהתחוללה בעיר השיעית נבטייה בדרום לבנון. כוח של צה"ל נכנס באוקטובר 1983, וראה תהלוכת עאשוראא ובה עשרות אלפי שיעים מכים עצמם בשלשלאות, צועקים ובוכים על מות חוסיין. היות והחיילים בכוח סברו כי השיעים הולכים לתקוף אותם, והשיעים מצד שני חשבו כי שיירות צה"ל שנכנסות לעיר מיועדות להרוס ולהפריע להם לקיים את המנהג, התפתחה מהומת אלוהים במקום. השיעים החלו ליידות אבנים ובקבוקים בחיילים, שנבהלו ופתחו באש וגרמו לנפגעים בקרב השיעים.

ונחזור לעניינינו: החל ממות האמאם חוסיין החלו השיעים להיכנס לתקופה של פסיביות, שהתמקדה בלימוד דתי ובפיתוח אסכולה דתית והלכתית שלמה סביב העדה עצמה. לאט לאט התפתחה בקרבם "תיאוריית האמאמים", לפיה עלי וחוסיין היו אמאמים, כשצאצאו של חוסיין, עלי זיין אל עאבדיין (עמוד עובדי האל), נבחר להיות אמאם אחריו, ובכל אחד מתשעת הדורות שהיו צאצאיו היה אמאם אחד, מעין שושלת מלוכה דתית, בסך הכל שנים עשר אמאמים. האימאם השנים עשר, שגם שמו היה מוחמד כמו נביא האסלאם, נעלם, לפי המסורת השיעית במערה, תוך כדי שבשלב הראשון הוא שמר על קשר עם קהלו באמצעות שליחים ובשלב השני נותק כל קשר איתו, והוא עתיד לחזור ולגאול את העולם. זהו האימאם הנעלם, או המהדי- המשיח של השיעים. בהיסטוריה של האסלאם הייתה תקופה חריגה, בה היו דומיננטיות שושלות שיעיות, המאה העשירית, שכונתה "המאה השיעית". כאמור, בעיקר עם תום המאה השיעית עד שנות השבעים של המאה העשרים, נותרו השיעים פסיביים יחסית.
אסכולה שיעית דתית, הכוללת ספרות הלכתית ואגדתית מגוונת סביב האמאמים ואנשיהם התפתחה וקוראים לה "האסכולה הג'עפרית", על שם האמאם השיעי השישי, ג'עפר אל-צאדק. בצמוד לאסכולה, התפתחו בצד השיעה האסלאמית כתות וקבוצות שהתפלגו ממנה, שלהן היו מחלוקות עם השיעה המסורתית, התרי עשרית הג'עפרית, לגבי זהות האמאמים ותפקידם בעולם. הכת העלאווית, שאליה משתייכת משפחת אסד הסורית, טוענת, לדוגמה, כי עלי ובנו חוסיין היו התגלמות של האל בעצמו. סביב זהות האמאם החמישי התפתחה קבוצה נוספת שטענה כי זייד בן עלי, ולא מוחמד אל-באקר, הוא האמאם הנכון. לקבוצה זו קוראים "זיידים", כשחלק גדול מאוכלוסיית תימן, כולל משפחת החות'ים ששולטת כיום במדינה, משתייכים אליה. מחלוקת נוספת הייתה סביב זהות האמאם השביעי, כשקבוצה בשם "אסמאעילים" התפלגה גם מהשיעה המסורתית וטענה כי בנו של האמאם השישי ג'עפר אל-צאדק, אסמאעיל, הוא האמאם האמיתי, ולא מוסא אל-כאזם לפי טענת השיעה המסורתית. מתוך קבוצת האסמאעילים התפלגה עוד קבוצה, שאנו מכירים אותה היום בתור הדרוזים.

במאה ה-15 עלתה באיראן לשילטון שושלת ממוצא תורכמני, השושלת הספווית. שהחליטה לבדל את עצמה ואת איראן כולה מהעולם הסוני, שהיה באותה עת בהנהגת האימפריה העות'מאנית. לכן, שושלת זו החליטה להפוך את איראן כולה לשיעית. מכאן נגזר גורלה של איראן להיות שיעית עד עצם היום הזה, כשעד היום יריביה ושונאיהם של השיעים בכלל והאיראנים בפרט מכנים אותם "הספווים".
בחמש מאות השנים האחרונות התפתחה תרבות דתית והלכתית שיעית נרחבת באיראן, בתי מדרש שיעים, מדרסות וחוסייניות, הוקמו בה לרוב, בייחוד בסמוך לקברי האמאמים השונים. ערים דתיות קדושות באיראן שידועות כיום הן משהד וקום, לצד כרבלאא ונג'ף שבעיראק- שתי הערים שנחשבות הכי קדושות לשיעים. אולם העיר הקדושה ביותר לאסלאם בעיני השיעים היא אותה עיר קדושה גם לסונים-מכה שבערב הסעודית.

החל מהמאה ה-15, מעמד כוהני הדת באיראן עלה ועלה, כשנקבעו גם שש דרגות כהונה למלומדים הבקיאים בקוראן הכלל מוסלמי ובאסכולה ההלכתית השיעית.
1.דרגת הלימוד הנמוכה ביותר היא "טאלב"- תלמיד, לומד ההלכה. 2. מעליה יש את דרגת המוג'תאהיד- סיים סמינר דתי ויכול לחדש חידושים הלכתיים (באסלאם הסוני, לעומת זאת, אסור לחדש חידושים הלכתיים- "איג'תיהאד" החל מסוף המאה התשיעית). 3.מעל המוג'תאהיד יש את דרגת "מובאליר אל-רסאלה"- מעביר המסר, שכבר מדובר במטיף דתי שיכול לשאת נאומים הלכתיים ודתיים בפני קהל. 4. מעל ה"מובאליר" יש את דרגת "חוג'ת אל אסלאם", כלומר אדם שיש לו סמכות הלכתית באסלאם, כשמעליו יש את הדרגה הגבוהה הידועה לכולנו- אייאת אללה. מילה זו אנו מכירים מפרסית, אייתוללה , כלומר "פסוקי אללה" או "סימן מהאל", אדם בעל סמכות הלכתית, סמכות להנהיג קהל, לפסוק הלכות, לענות תשובות על שאלות הלכתיות, שדבריו נחשבים כדברי אלוהים חיים. 6. הדרגה השישית הגבוהה ביותר, כשיש היום רק שישה אנשים שנושאים בתואר זה, מרג'ע אל-תקליד, או לחלופין אייתוללה עוזמא, אייתוללה גדול, שמשמעה אדם שאורח חייו האישי ודרכו ההלכתית הם מודל לחיקוי לכל אדם. רוח'אללה ח'ומייני הידוע היה מרג'ע תקליד. מדובר במנהיג דתי עליון וחשוב ביותר, שיש לו קהל מאמינים עצום, שנוהה אחריו והוא מהווה לו מודל לחיקוי. הוא יכול לחדש חידושים אין ספור בהלכה, לשאת דרשות דתיות וכן גם לקבל החלטות אופרטיביות באשר לקהילתו.
לגבי המנהיג העליון של איראן, עלי ח'מנאי ומעמדו הדתי, חלוקות הדעות. ח'מנאי לא נחשב אייתוללה גדול בהלכה, אלא זוטר יחסית. ח'מנאי הוא יותר פוליטיקאי, שכיהן כנשיא איראן שבא כמינוי ישיר של ח'ומייני בשנים שלאחר המהפיכה. את מקומו כאייתוללה גדול רכש ח'מנאי בדרך פוליטית בלבד תוך דחיקת אייתוללות בכירים ומוכשרים ממנו הצידה, ולא מתוך ידענות דתית או חוכמה חריגה בהלכה.

כאמור, למרות מלחמותיה הרבות של איראן כנגד האימפריה העות'מאנית, השיעים נשארו פסיביים יחסית. ההתעוררות השיעית חלה בשנות השבעים של המאה העשרים בשני מוקדים עיקריים. המוקד הראשי היה באיראן, בהנהגת האייתוללה, למעשה המרג'ע, רוח' אללה ח'ומייני, כשבלבנון, זירת המשנה, מוביל ההתעוררות היה איש הדת האיראני ממוצא לבנוני, שפעל בעיקר בלבנון, מוסא אל-צדר, מייסדה של תנועת המקופחים, מה שלאחר מכן הכרנו בתור תנועת אמ"ל.
על ההתעוררות השיעית ארחיב בפוסטים הבאים.
כיום קיימות כמה מדינות עם רוב שיעי או איזורים עם רוב שיעי: איראן, מובילת השיעה והמדינה השיעית העיקרית שההלכה השיעית היא חוקתה, בחריין-מדינה עם רוב שיעי תחת שילטון בית מלוכה סוני, צפון תימן- שבבירתה צנעא שולטים השיעים מהקבוצה הזיידית שבהנהגת משפחת החות'ים, עיראק- בה יש רוב שיעי וראש ממשלה שיעי לצד מיעוט סוני ומיעוט אתני-לאומי כורדי, דרום לבנון ודרום העיר ביירות, שם יש רוב שיעי ומזרח סעודיה בחבל הנקרא "חבל קטיף", כן, חבל קטיף, העשיר בנפט וניחן ברוב שיעי. במדינת סיירה ליאון וכן בפרגוואי שבדרום אמריקה ובעיר דטרויט בארצות הברית קיימות קהילות שיעיות גדולות. השיעים, כאמור, מהווים כעשרה אחוזים מהמוסלמים בעולם.

ועוד טיפ מעניין: למי שלא יודע, החמסה הידועה לנו היא סמל שהשיעים אימצו אותו והכניסו אותו לתודעה. משמעות החמסה, חמש האצבעות, היא גיבורי האסלאם השיעי: מוחמד נביא האסלאם, בתו פאטמה שנישאה לעלי הח'ליף הרביעי והאמאם השיעי הראשון, עלי בן אבו טאלב הידוע ושני בניו-חסן וחוסיין. סך הכל חמישה אנשים.

ועוד הערה חשובה: כותב מילים אלה אינו מוסלמי, אינו שיעי, ואינו מתיימר כלל וכלל להפוך את הקוראים לשיעים, אלא לספק ידע קצרצר בנושא חשוב.
בתמונה: סמל שיעי חשוב, במרכז כתוב "אללה" ומסביבו שמות החמישה הידועים: מוחמד, עלי, פאטמה ובניהם של השניים האחרונים חסן וחוסיין.

Uncategorized, תורכיה ואיראן

הג'ינג'ית ואיראן (הנוסע הוירטואלי, הפוסט ה100 של אתר זה!)

Leave a comment

בטיסה לצפון קפריסין, בעוד שרמן משגע את הדיילות במטוס, טוען כי הן לא יודעות לעבוד וכי הן עובדות על הנוסעים ומתנהגות כמו נסרודין חוג'ה (הגירסה התורכית לאיש חלם) או אפילו לא עובדות בלבד, הפתיעה אותי שרה ג'יין הג'ינג'ית ששותפה איתי לטיול: היא אמרה לי כי היא ביקרה באיראן, מקום שלישראלים אסור לבקר בו ולמי ששומר נפשו וחייו לא מומלץ ואף אסור בתכלית האיסור לבקר בו כלל ועיקר. אמרתי לה: "נו, אז איך באיראן? איפה שווה לתייר ולטייל, באיראן או בתורכיה?" ושרמן הפנה את ראשו מהדיילת התורנית שהפציץ בשאלות קיטבג ובהערות על האבטלה הסמויה בחברת התעופה, ואמר: "היי, את יכולה אולי לסדר לי לתקלט באיזו מסיבה מחתרתית באיראן? אני אלמד אותם איך נשמעת מוסיקה אמיתי".

שרה ג'יין ענתה: "זה חלק עיקרי ומהותי מתפקיד של עיתונאי, לבקר גם במדינות מסוכנות. ואני הרי לא נראית כמו איראנית, גם כשאני מכסה את הגוף בצ'אדור, שהוא כיסוי הגוף המלא במדינה. יש אנשים שלא מוכנים לקחת את הסיכון הענק הזה, אבל אני מוכנה. אם לא הייתי מוכנה לעמוד באתגרים נועזים, לא הייתי עיתונאית". היא אף הוסיפה ואמרה, כי איראן לא כל כך שמרנית כמו שהיא נראית. לעתים קרובות, השילטון מתיר את הרסן ומאפשר לאנשים לחגוג בלבוש חושפני, להשמיע מוסיקה מערבית ולשתות אלכוהול חופשי בחדרי חדרים. זו אחת מדרכי ההישרדות של משטר כזה. וכשמתירים את הרסן, הכל נעשה בקיצוניות. אנשים שותים שם עד דלא ידע, מעשנים סמים בלי הגבלה, שלא לדבר על דברים גרועים יותר. אבל מצד שני, היא אומרת, היא ביקרה במדרסות, מוסדות לימוד, ובמסגדים של אנשי דת, שם האווירה שונה לחלוטין.

בינתיים, אנחנו יורדים מהמטוס, ומה מסתבר לנו? אנחנו צריכים ויזות מיוחדות, אישורי כניסה לצפון קפריסין. כמעט כל תייר צריך אישור כזה. הרי זו מדינה לא מוכרת בעולם, רק תורכיה מכירה בה. אבל מצד שני, בימינו אנו, צפון קפריסין נשארה לאומית וחילונית לחלוטין. היא לא עוברת תהליכים של חזרה לדת כמו תורכיה עצמה. לכן, מי שרוצה להרגיש את תורכיה החילונית של פעם, בנוסח אתאתורכ, מומלץ לו מאוד לבקר בצפון קפריסין.
אבל העונש הוא לא לחכות שעות בשדה התעופה בארג'אן. העונש הוא שרמן. הוא פונה לצוותי הקרקע ואומר: "למה שאתם עושים אתם קוראים עבודה? הצחקתם אותי". ואני כבר ממהר לקבל החלטה. אני אומר לו: אתה נשאר בקפריסין. נקודה. תשגע את האנשים באי הקטן הזה. יש פה מועדונים מגניבים בדיוק בשבילך, ושם אתה תוכל לבלבל להם את המוח חופשי. ולעשות להם קונצים ולהטוטים עד אין סוף. איתנו אתה לא ממשיך מכאן.
אבל מעז יצא מתוק: השעות שחיכינו נתנו הזדמנות לשרה ג'יין לדבר איתי על הטיול שעשתה באיראן.

והיא מתחילה: "אם אתה מעוניין בנופש, בטן-גב ואטרקציות, יש לך את מקום הנופש האולטימטיבי של האיראנים: האי קיש, שנמצא בדרום המדינה. שם זה האנטליה, הבודרום, הוורנה והבורגס של איראן. יש שם בתי מלון מפוארים, אטרקציות כמו סקי מים, בזארים ובעיקר מרכזי קניות מודרניים והרבה, הרבה לשחות ולבלות. ברגע שתיירים מהמערב יגיעו לאיראן, הם קודם כל יחפשו את האי קיש. האי נמצא ממש במפרץ הפרסי המפורסם, אבל כשאתה שם אתה לא מרגיש שום מתיחות ושום בלגאן כמו שיש במפרץ עצמו. פשוט להינות. בימי השאה, היו ישראלים שנסעו לשם לבלות. והאוכל? אוכל פרסי נפלא".

מצד שני, היא הדגישה, אם המטייל הוא חובב היסטוריה ועתיקות, יש הרבה ערים שהוא יכול לבקר בהם. הראשונה היא פרספוליס העתיקה, הלא היא שושן הבירה שנזכרת במגילת אסתר. מדובר באתר מורשת עולמית. השם האיראני המודרני שלה היא תח'ת א-ג'משיד. אתה רואה עיר עתיקה במלוא הדרה, מכילה שרידים רבים ומספרת את ההיסטוריה של האימפריה הפרסית העתיקה, כולל ימי אחשוורוש, שהיה כנראה מלך פרסי ששמו קסרקסס. צריך יום שלם לסייר בין העתיקות, ולראות את הפאר וההדר של פעם".
עוד עיר שראויה לציון, אמרה שרה ג'יין, היא יזד. מהעיר הזאת באה קהילת היהודים היזדים שממנה יצא נשיא מדינה ישראלי נודע לשמצה, וכן נשיא איראן לשעבר, הרפורמיסט מוחמד ח'אתמי. "אני חושבת", היא אומרת לי, "שהעיר אגרבה האגדית ששם לפי האגדה התרחש סיפורו של אלאדין, היא במקור יזד. מדובר בעיר מדברית שמשופעת במסגדים, בזארים (שווקים גדולים ומוצלים- מותר ואף חובה להתמקח שם עם הסוחרים על המחיר) ובאלמנט מיוחד- הבאדגיר, שהוא סוג של מבנה שמשמש 'תופס רוח'- מדובר בפתחי איוורור בראש בתים ומגדלים, שהיוו את הונטילטורים והמזגנים של פעם, בתקופה שלא היה חשמל. באיראן יש עיר עתיקה נוספת, מהעתיקות בעולם, ששמה המאדאן. יש שם מבנים עתיקים מהתקופה שלפני האסלאם וגם מסגדים עתיקים. בכלל, באיראן יש מסגדים וקברי קדושים שהם מדהימים בארכיטקטורה שלהם ובציורים האומנותיים, בייחוד של פסוקי קוראן, שמוטבעים בהם. הכי מדהים זה לראות מסגד באיראן בלילה, כשהכל מואר".

יש להדגיש, כי האיראנים, כמורשת מהתקופה הזורואסטרית שקדמה לאסלאם, אוהבים מאוד אסתטיקה ואקולוגיה. בעיר שיראז, לדוגמה, קיימים גנים מפוארים מאוד, שמזכירים מאוד את הגנים הבהאיים ועולים עליהם ביופיים. פרחים זה אלמנט מוביל באיראן, שהיה עוד יותר בולט באיראן שלפני המהפיכה. בכלל, בכל המרחב האיראני- באיראן עצמה, בכורדיסטאן, אפגניסטאן, אזרבייג'אן וחלק מהרפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר חוגגים בכל 21 במרץ את היום הראשון של האביב, שהוא עונת הפרחים, הפריחה וההתחדשות, שהוא גם היום הראשון של השנה הפרסית. גם במדינות שהאסלאם הקיצוני, השיעי או הסוני, דומיננטי בהן, כמו איראן ואפגניסטאן, האסלאם לא יכל להפריע או לבטל את חגיגות הנוהרוז, כך קוראים לחג הזה, שמשמעותו בפרסית הוא "יום חדש", או "שנה חדשה". אולי רק הטאלבאן, ששלט באפגניסטאן בין השנים 1996-2001 יכל למנוע את חגיגות הנוהרוז. אפילו ח'ומייני וח'מנאי, שני המנהיגים העליונים של איראן מאז המהפיכה האסלאמית ב1979, חגגו את הנוהרוז, שהוא חג לאומי איראני. אז מי שרוצה לראות פרחים, פריחה ומבנים יפים, מומלץ לו לבקר בעיר שיראז.

אבל התיירות באיראן לא בולטת רק באביב, אומרת שרה ג'יין. מה שמיוחד באיראן הוא שהיא משופעת במדבר חם מצד אחד, בייחוד מדבר המלח הגדול, שנקרא דשתי כויר (בדומה לסאלאר המפורסם בבוליביה שתרמילאים ישראלים אוהבים להצטלם בו ולטייל בו), ומצד שני הרים בשפע. 57 קילומטר מטהראן, פחות מהמרחק בין תל אביב לירושלים, נמצא בין הרי אלבורז אתר סקי מפורסם ומשוכלל, מהידועים בעולם: אתר הסקי של שמשאק. "אני בעצמי הרגשתי רגשי אשמה שביקרתי באיראן באביב ולא בחורף. אני רק רוצה לדמיין אותו בשיא עונת הסקי. הנופים שם משגעים והמסלולים לעשיית סקי נרחבים". כל זאת היא אומרת כשהיא מדגישה הלוך וחזור את העובדה שהיחס אליה לא היה גרוע או מפלה בשל היותה אישה, בעלת מראה מערבי ג'ינג'י. היא אומרת שמספיק לכסות קצת את הראש, והכל מסודר.

אבל, היא אומרת, העיר המתויירת ביותר באיראן היא אספאהאן. באספאהאן, שנקראת על ידי האיראנים "מרכז העולם", יש מסגדים, גנים ומבנים מפוארים בכמות שלא מביישת את רומא שבאיטליה, אפילו היא עולה על רומא. הכיכר המפורסמת ביותר באספאהאן היא אחת הכיכרות היפות בעולם, שלא נופלת מרחבת הטאג' מהאל באגאר שבהודו. לכיכר העצומה הזאת קוראים נקש-א-ג'האן, שמשמעה השתקפות העולם. באספאהאן נמצאים המסגדים, ואולי מבני התפילה, מהיפים בעולם. יש בעיר הזאת שווקים, ושרה ג'יין מדגישה כי מי שרוצה לתור את אספאהאן וסביבותיה כמו שצריך, הטיול יכול לקחת לו יותר מחודש. והיות ותמונה שווה יותר מאלף מילים, אני מצרף לפוסט זה תמונה של הכיכר, שאורכה 560 מטרים ורוחבה 160 מטרים, סך הכל שטח של 90 קילומטר רבוע. ואז תבינו למה זו הכיכר מהיפות בעולם.

הערה: פוסט זה הוא סקירתי בלבד, מעולם לא הייתי באיראן ומטרתו היא לא לעודד ישראלים לבקר באיראן כלל ועיקר. אני רוצה להדגיש כי הביקור באיראן אסור בהחלט על ישראלים, שומר נפשו ירחק!

פוליטיקה

קואליציית הקוקוריקו- חייבים לשנות את השיטה

1 Comment

אתם קוראים את הכותרת. וחושבים. מה, האיש הזה השתגע? מה לקואליצייה ולתרנגולים? יש דבר כזה? ובכן, כן, בעולם יש דבר כזה. וגם שם מוזר כזה הוא משל ושנינה לאחת הקואליציות הכי מוזרות שקמו בישראל, קואליציית נתניהו של שנת 2015 שמנתה 61 מנדטים, וגדלה בחסדיו של אביגדור ליברמן ל66 מנדטים. כלומר למשך זמן מה, ממשלת נתניהו הייתה תלויה על חודו של קול, או ליתר דיוק על חודם של שני קולות, וכמובן עד היום- על חסדיהן של המפלגות הקטנות שמרכיבות אותה, חוץ מהליכוד.

עכשיו, תנו לי להסביר מהי קואליציית הקוקוריקו. במדינת קרואטיה השוכנת לה בפאתי הבלקן, שהייתה פעם חלק מיוגוסלביה הגדולה, התאפיינה בשנים האחרונות מערכת פוליטית שכולה חוסר יציבות, כשמכת מצרים העיקרית של מדינה זו היא ריבוי מפלגות. אי אז, בשנת 2011, עמדו להיערך בחירות במדינה זו. ארבע מפלגות המרכז-שמאל במדינה מצאו עצמן בבילבול: מצד אחד, רוב הציבור תמך בהן כקולקטיב, אך מצד שני, במערכת הבחירות הקודמת, בשנת 2007, הן בחרו לרוץ לבד, מה שגרם למפלגת השילטון הסוציאל-דמוקרטית הקרואטית, מובילת גוש השמאל-מרכז לאבד את השילטון בבחירות 2007.

ראשי מפלגת השילטון לשעבר טיכסו עצה כיצד להתמודד עם ההפסד, וכך, ביולי 2009, נפגשו נציגיה עם נציגי שלוש מפלגות השמאל-מרכז הנותרות. הם לא הגיעו אז לסיכום על איחוד כלשהו, אבל מאוד נהנו מהאוכל. תוך כדי אכילה, גובשה הפלטפורמה לאיחוד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית המסעדה שכנה בעיר קסטאב הקרואטית, והגישו בה עופות. שמה נקרא כשם הקול שמשמיעים העופות עוד בחייהם, לפני שהם מסיימים אותם ומוגשים לצלחת: קוקוריקו. מכאן נדבק ברעיון האיחוד השם: קואליציית הקוקוריקו, או בשמה הרשמי, "הברית לשינוי". האיחוד עצמו נעשה בשנת 2010, כששנה אחר כך זכתה קואליציית הקוקוריקו ברוב מוחלט בפרלמנט הקרואטי וניצחה למעשה בבחירות.

בישראל אנו סובלים מבעייה שהיא לא ייחודית לנו: מפלגות קטנות וסחטניות, ובתופעה ידועה מאוד שחוזרת על עצמה בפוליטיקה: ככל שהקואליצייה קטנה יותר, כך מידת הסחטנות של המפלגות הקטנות הולכת וגדלה. את בעיית המשילות ניסו בראשית שנות התשעים לפתור באמצעות חקיקת חוק יסוד: הממשלה החדש, שבה נערכו בחירות נפרדות לכנסת ולראשות הממשלה. עד שנת 2001 החוק היה בתוקף, כששלוש מערכות בחירות נערכות לפי שיטה זו, כשבשנת 2001 נערכו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד, האחרונות בשיטה זו. הרכב הכנסת לא הוחלף ב2001, ונשאר אותו הרכב שנבחר בבחירות 1999. שיטה זו, שאיפשרה לבחור ישירות מועמד לראשות הממשלה, רק הגדילה את מספר המנדטים של המפלגות הקטנות, ובכך הגדילה גם את כושר ויכולת הסחיטה שלהן. לכן, בשנת 2003 חזרו לבחור לכנסת בלבד, בשיטה הישנה והטובה.
שינוי השיטה, מתברר, לא הצליח להקטין את הסחטנות של המפלגות הקטנות ואת חוסר היציבות הפוליטי בישראל. כל שנתיים בממוצע יש בחירות.
ממשלת נתניהו שהוקמה בעקבות בחירות 2015 כללה בראשיתה קואליציה של 61 מנדטים. על מנת להגדיל אותה, נתניהו צירף את אביגדור ליברמן, שעומד בראש מפלגה של חמישה מנדטים כעת, ונתן לו את תפקיד השר הבכיר ביותר בממשלה, שר הביטחון. בכך גדל מספר חברי הקואליציה ל66 ח"כים, כשאורלי לוי, שהייתה אמורה להיות הח"כ ה-67, הודיעה על פרישתה מ"ישראל ביתנו".
רק תחשבו איזה כוח יש לכל מפלגה ולכל חבר כנסת בתוך המפלגות השונות בקואליציה של 61 מנדטים. אפילו של 66 מנדטים. ממש קוקוריקו של קואליציה. חייבים לשנות את השיטה, אך לא בשלומיאליות, אלא במחשבה תחילה.

יש מספר דרכים לשינוי שאני מציע: הדרך הראשונה היא העלאת אחוז החסימה הנוכחי, שעומד על שלושה ורבע אחוזים מכלל קולות הבוחרים בצורה דרסטית, עד כדי כך שמפלגות תיאלצנה להתאחד אם הן חפצות חיים בכנסת. אפילו עד עשרה אחוזים או יותר. אפילו עד כדי כך שיווצרו "קואליציות קוקוריקו" של גושים שלמים שרצים לבחירות מאוחדים, ולא מפלגות בודדות.
שיטה שנייה היא מעבר לשילטון נשיאותי מלא, בדגם האמריקני, עם הפרדה בין הממשל לבית הנבחרים, בו הנשיא הנבחר וחברי הממשלה לא יוכלו לכהן בבית הנבחרים, שייבחר בנפרד. שיטה זו לא מומלצת כל כך. הרי אנו במזרח התיכון, ובמזרח התיכון מסוכן לתת כל כך הרבה כוח בידי אדם אחד, מה גם שאיני רוצה לפגוע בכבודו של רובי ריבלין, שיש לו יותר משש שנים לסיום הקדנציה.

שיטה שלישית היא כינון בחירה ישירה במשטר חצי נשיאותי, בו יישאר נשיא ייצוגי בתפקידו, ראש הממשלה והכנסת ייבחרו בנפרד וראש הממשלה יושבע מיד עם בחירתו לתפקידו, ויוכל לבחור את שריו כאוות נפשו. הוא לא יידרש להקמת קואליציה בכנסת או אם תרוכך השיטה שאני מעלה והוא כן יזדקק לקואליציה, אחוז החסימה יהיה גבוה מאוד ובכך הוא יוכל להקים קואליציה תוך הצבת עובדה שהוא ראש ממשלה מכהן, מה שיקל את יכולת המשילות שלו.
השיטות השנייה והשלישית יכולות ליצור כנסת לעומתית, זאת אומרת כנסת שבה רוב הח"כים באים מהמפלגה המנוגדת למפלגת השליט הנבחר או מהווים לו אופוזיציה. בארצות הברית זה המצב כיום והיה המצב לאורך שנים רבות, ועובדה שהמערכת הפוליטית שם יציבה מאוד ומתפקדת, עם כל המכשולים, כשהנשיא ובתי הנבחרים לומדים להתפשר זה עם אלה ולהיפך.

חייבים לשנות את השיטה, חייבים להפסיק את הסחיטה. ממשלה של 61 חברי כנסת כמו שהייתה ממשלת נתניהו עד לצירוף ליברמן: בפני שלוש אופציות: או שתחזיק שנה בקושי, ואז יהיו שוב בחירות שיזעזעו בפעם המי יודע כמה את המערכת הפוליטית ויגרמו הפסדים של מיליארדי שקלים למשק, או לצרף את מפלגת העבודה לממשלת אחדות, כשהרצוג יכהן כשר החוץ. נתניהו בחר לבסוף באופציה השלישית: לצרף מפלגה מעוטת חברי כנסת, כמו "ישראל ביתנו", ולהעניק לחבריה תפקידי שרים וסגני שרים שאינם פרופורציונאליים למידותיה.

אז יש לנו בחירה בין "קואליציית קוקוריקו" נוסח קרואטיה, או בחירה ישירה כלשהי, או ממשלה שכולה קוקוריקו שנשענת על קוצו של יוד. או חודו של קול. או על חסדיה של מפלגה קטנה ומצומצמת. או מה שתרצו.

היסטוריה, הסולטאן ושאר סדרות תורכיות, תורכיה ואיראן

המיתולוגיה התורכית

1 Comment

מקורה של המיתולוגיה התורכית אינו בתורכיה כפי שאנו מכירים אותה כיום, אלא הרחק, באיזורי מונגוליה, סיביר וצפון מזרח סין, היכן שמקורם של העמים התורכיים. עם תחילת האלף השני לספירה, במאה ה-11, עת החלה הגירת התורכים ממרכז אסיה מערבה, לכיוון תת יבשת אנטוליה והמזרח התיכון בכלל, לקחו איתם העמים התורכיים את סיפורי העמים שלהם, כשבתורכיה של ימינו סיפורי התורכים ממרכז אסיה השתלבו עם מיתולוגיה אנטולית ואגאית, משולבת באלמנטים אסלאמיים.

במקורם, היו התורכים עובדי אלילים, לא מוסלמים. בדומה לעמים אחרים, הם האמינו באלילים שונים ובעיקר באלמנטים של הטבע וחיות. החיה הידועה מכולם היא הזאב, או ליתר דיוק הזאב האפור (Bozkurt), המסמל את העמים התורכיים כולם.
התורכים, יש לציין, הם במקורם שבטים נודדים. הם באו מן הישימון, מן הערבות, לא מן המזרע המיושב. לכן אלמנט הנוודות וכן חיות הערבה, כמו הזאב והסוס, מודגשים היטב במיתולוגיה התורכית.

פנתיאון האלים התורכי:

האל הראשי בפנתיאון האלים התורכי נקרא טנגרי, Tengri, שמשמעותו גם "שמים". המילה Tanrı התורכית, שמשמעה אל, נגזרת מהשם טנגרי. טנגרי הוא שולט על גורלם של עמים, ובני אדם נתונים לרצונו הטוב. מעניש ומעניק טוב בצורה הוגנת. לטנגרי אין גוף ואין דמות גוף, לא יודעים כיצד נראה.
מכונה גם גוק (GökTanrı) טאנרי. נטען שהייתה לו אישה, בשם יר-טאנרי (Yer-Tanrı). גוק טאנגרי ויר טאנרי הולידו משפחה של אלים.

האלה השנייה ובת משפחה בפנתיאון היא אומאי (Umay), אלת הפיריון. נחשבת גם לאלת האדמה והמגינה על הילדים. בתו של האל הראשי טנגרי ושל אישתו, יר טנגרי.

עוד אל חשוב ובן משפחה בפנתיאון הוא קיירה (Kayra), שנחשב לאל היצירה, או אף רוחו של האל עלי אדמות, מקביל לרוח הקודש בנצרות. קיירה הוא אחיה של אומאי.
מכונה גם קארא-ח'אן, המלך השחור.

לקיירה יש בן, אולגן (Ülgen), שנחשב לאל האחראי על כל הרוחות הטובות בעולם. נחשב לאל הטוב.

לקיירה ולאומאי יש עוד אח, ארליק (Erlik), שנחשב לאל המוות והשאול במיתולוגיה התורכית.

עוד ילדים של טרנגרי ויר טאנרי:
אל הירח, איי דדה, Ay Dede, שמכונה גם איי טאנרי או איי אטא, הוא אל הירח. יש לו אחות נוספת, אלת השמש גון אנא (GünAna).

חיות ומשמעותן במיתולוגיה התורכית:
התורכים, כעם נווד, החשיב את הסוס כסמל הזכריות והשילטון וכהרחבה של האני-העצמי של האדם.
הדרקון מסמל את העוצמה והכוח, המיתולוגיה מאמינה בדרקון, או לטאה ענקית, שחיה עדיין בהרי מרכז אסיה. הדרקון הוא סמלו של האל טאנגרי.
הזאב, שהוא סמלם העיקרי של העמים התורכיים, הוא סמל של כבוד.
במיתולוגיה התורכית קיימת "אגדת הזאב האפור", אודות ילד שנמלט מפשיטת האויב על הכפר שלו ליער, ביער פגש הילד זאבה, שגידלה אותו וששמרה עליו. הילד גדל, הפרה בזרעו את הזאבה, ולשניהם נולדו עשרה ילדים, שהיו חצי אדם חצי זאב. מהילדים הללו יצאו ראשי השבטים התורכיים הראשונים. כלומר: מוצאם של התורכים הוא מהזאב. הבן העיקרי של הזאבה והילד נקרא אסנה (Asena), שקיבל את צורת הזאב. אסנה הוא הזאב האפור שמסמל את התורכים.

מקומות ועצים במיתולוגיה התורכית:

עץ החיים: לפי המיתולוגיה התורכית, רוב בני האדם באו מן העצים. במרכזו של עץ החיים יושבת האם הלבנה, וענפיו של העץ מגיעים עד לגן העדן. העץ, שממנו יצאו בני האדם, מוקף בשמים כחולים ונקיים ובטבעת אדומה, שעוזרת לתורכים לגדול ולשגשג.

עמק ארגנקון (Ergenekon) הוא לפי המיתולוגיה התורכית העמק שאליו נמלטו התורכים לאחר מלחמה קשה, עמק אגדי זה נמצא במרכז אסיה. התורכים התחבאו כארבע מאות שנים בתוך העמק ולא יכלו לצאת ממנו, היות וננעלו בתוכו. מי שחילץ אותם לבסוף הוא נפח, שבאמצעות המסת סלעים יצר מנהרה שהובילה את התורכים החוצה מהעמק, ושם הם פגשו את אסנה, הזאב האפור, שהבריח אותם מארגנקון. יום הבריחה מארגנקון הוא ראש השנה התורכי.

אגדות שקשורות לעות'מאנים ולמקורותיהם

חשוב להדגיש, כי סיפורי המיתולוגיה התורכית טושטשו בתקופה העות'מאנית, או שהוצמדו אליהם אלמנטים אסלאמיים. המיתולוגיה התורכית נחשבת באסלאם התורכי ככפירה, היות ומוזכרים אלילים בסיפור. רק מוטיבים של חיות ומקומות הוזכרו, ופחות ופחות האלים כמובן. לאחר הקמת הרפובליקה התורכית המודרנית החילונית על ידי אתאתורכ, שבו ועלו כל סיפורי המיתולוגיה התורכית והסמלים המיתולוגיים התורכיים, במטרה ליצור הפרדה בין התורכים לאסלאם. בשאר המדינות שחיים שם העמים התורכיים, שרדו האגדות הללו, היות ואיזורי מרכז אסיה לא היו ידועים בדתיות יתר.

עם זאת, היו ועודן שרירות אגדות הקשורות לעות'מאנים. נטען כי מוצאם של העות'מאנים הוא משבטי האואוז, Oğuz, שבאו ממרכז אסיה. את אגדות שבטי האואוז, שנקראים על שם ח'אגאן, או ח'אן, שמשמעותו שליט, בשם אואוז, פיתחו האויגורים, הקבוצה האתנית התורכית שמקום מושבה כיום בצפון מזרח סין.
הספר המיתולוגי העיקרי שמאגד את סיפורי שבטי האואוז התורכיים הנוודים נקרא הספר של דדה קורקוט (Dede Korkut), ספר שנפוץ מאוד בקרב העמים התורכיים. אגדה שמקורן במרכז אסיה, שמספרת על התורכים הנוודים, נקראת דסטאן (Dastan). הספר של דדה קורקוט, או סבא קורקוט, מכיל כאלף דסטאנים.

אגדה ידועה, שמכילה אלמנטים מיתולוגיים תורכיים יחד עם אלמנטים אסלאמיים לרוב היא האגדה על חלומו של עות'מאן, מייסד השושלת העות'מאנית (שלאביו קראו ארטורול ולסבו קראו סולימאן שאה), שחי בין השנים 1258 עד 1326.

עות'מאן הראשון היה נסיך שאבותיו היו לוחמים וכן שלטו בנסיכות תורכית ביבשת אנטוליה. הם לא נקראו "סולטאנים" ולא "מלכים". הם נקראו ח'אנים או גאזים, כשגאזי הוא תוארו של לוחם בכיר. ראשי המשפחה העות'מאנית נקראו "סולטאנים" רק מתקופתו של מוראד הראשון, נכדו של עות'מאן, ששלט החל מ1362.
עות'מאן, או שכמו שקוראים לו בתורכית עוסמאן, היה אדם שידוע באדיקותו בדת. הוא נהג לבקר דרוויש (איש דת, שנחשב קדוש בגירסה העממית של האסלאם שבה דבקים התורכים הכפריים), בכפר ליד אסקישהיר, קראו לו שייח' אדאבלי. יום אחד נתקל עות'מאן בבתו היפה של השייח', מאל האטון (Mal Hatun), והתאהב בה. אולם, אדאבלי סירב לתת לו את בתו לאישה. כמו כן, גם המושל של אסקישהיר רצה את מאל האטון לעצמו, אך אדאבלי סירב ועבר לבית אחר כתוצאה מכך. בינתיים, יריבות קשה התפתחה בין מושל אסקישהיר לעות'מאן.

עות'מאן נכנס לדיכאון, ולא ידע את נפשו מרוב מנוחה. לילה אחד, כשישן בביתו של אדאבלי, הוא חלם חלום. רק לאחר שסיפר עות'מאן לאדאבלי על החלום, הוא ניאות לתת לו את בתו לאישה.
וכך היה תוכן החלום:
עות'מאן ושייח' אדאבלי ישנו אחד לצד השני. מחיקו של אדאבלי יצא הירח המלא, שנע לכיוון חיקו של עות'מאן ושקע בתוכו. לפתע, לאחר סיבוב הירח, יצא מאותו כיוון עץ גדול, חזק ויפה, שגדל וגדל וכיסה חלק גדול מן העולם. לעץ היו ארבעה בסיסים: הרי הטאורוס, האטלס, הקווקז והרי הבלקן. משורשיו של העץ נבעו ארבעה נהרות: הפרת, החידקל, הדנובה והנילוס. על כל המקומות האלה עתידה האימפריה העות'מאנית לשלוט.
הימים והנהרות היו מלאים בספינות, השדות מלאים בקציר, צדי ההרים היו מלאים ביערות. בעמקים צצו ערים מפוארות, עם פירמידות, מגדלים, אובליסקים והרבה צריחים של מסגדים. ברקע נשמע קול של מואזין, הקורא לתפילת המוסלמים. נשמעו גם קולות של כל תוכי וציפורי שיר שישנן. מעל ההרים זרח חצי ירח. לפתע החלה לנשוב רוח חזקה, ועלי העץ עפו על קוסטנטינופול, שאז הייתה הבירה של האימפריה הביזנטית.

החלום הזה הוא נבואה להיווצרותה של האימפריה העות'מאנית הענקית. שימו לב לאלמנט העץ, עץ החיים שגודל. עץ כזה שיוצא מחיק עות'מאן ניבא כי מזרעו תצא אימפריה עולמית, שתשתרע מהקווקז עד הבלקן והרי האטלס. השייח' הבין שעות'מאן עתיד לייסד אימפריה מזרעו, ולכן נתן לו את בתו לאישה.

בתמונה: הזאב האפור, סמל הלאומיות התורכית והמיתולוגיה התורכית.

היסטוריה, לבנון וסוריה, פוליטיקה

המלחמה הארוכה ביותר

Leave a comment

דווקא בשבוע זה אני רוצה לכתוב על נושא מאוד חשוב, שלא מופיע הרבה בכותרות ובחדשות ביום יום המוכר לנו. היום אנו מציינים תאריך חשוב בתולדות המדינה, יום השנה העשרים לאסון המסוקים, התאונה הקשה ביותר בתולדות צה"ל, שגבתה 73 חללים, מהם 68 לוחמים שהיו בדרכם למוצבים "בופור" ו"דלעת", שהיו חלק משרשרת המוצבים הקדמיים ברצועת הביטחון בלבנון. השהייה הזו, שרשמית נועדה לעזור לצד"ל- צבא דרום לבנון, קשורה למלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה: מלחמת לבנון הראשונה, או מה שהחל כ"מבצע שלום הגליל", שנמשכה, למעשה, 18 שנים: מה6 ביוני 1982, עד לנסיגת צה"ל מלבנון ב24 במאי 2000.

כאמור, ה-6 ביוני 1982, היה יום תחילתה של המלחמה הארוכה ביותר, שלא הסתיימה בניצחונה של ישראל, ובניגוד לטיעון הרשמי כי הסתיימה ב29 בספטמבר 1982, וכללה רק את מה שנקרא "מבצע שלום הגליל". למעשה מלחמה זו הסתיימה עם הנסיגה הסופית, המהירה והמוחלטת של כוחות צה"ל משטחה הבינלאומי המוכר של לבנון, ב24 במאי שנת 2000 בשעות הלילה, והיא כללה בתוכה עוד שני מבצעים גדולים, בשנות התשעים: "דין וחשבון" בקיץ 1992 ו"ענבי זעם" באביב 1996. החיילים שלחמו במבצע "שלום הגליל" קיבלו את אות המלחמה, אולם החיילים שלחמו בשטח לבנון הריבוני מאוקטובר 1982 עד מאי 2000 לא קיבלו את אות מלחמת לבנון, אלא קיבלו רק אות מיוחד רק על "שירות מבצעי".

לדעתי, חשוב ביותר שמדינת ישראל תעניק את אות מלחמת לבנון הראשונה לכל מי ששירת גם במלחמת לבנון הראשונה עצמה, ובנוסף, וכאן העיקר- לכל לוחם או תומך לחימה ש"תפס קו" ברצועת הביטחון בלבנון במשך 15 שנים נוספות- בין השנים 1985 לשנת 2000. כמו כן, חשוב להכיר בחללי רצועת הביטחון ובייחוד גם בחללי אסון המסוקים כחללי מלחמת לבנון הראשונה.

מדוע המלחמה נמשכה כל כך הרבה זמן? ומדוע יש להכיר בחיילים שלחמו בשטח לבנון הריבוני כלוחמי מלחמת לבנון הראשונה, ולהעניק להם אות בהתאם?

הסיבה העיקרית לשהות הממושכת של צה"ל בשטח לבנון גם לאחר סיומה הרשמי של המלחמה בסוף ספטמבר 1982 הייתה להבטיח את יישובי צפון ישראל מפני פגיעה של ארגוני מחבלים, שמקורם בלבנון. בין השנים 1982-1985 התחולל שינוי בזהות, במקור, באופי, בשמות ובשיטות הלחימה של ארגוני המחבלים בלבנון, וכן בפריסה של צה"ל בתוך המדינה: ביוני 1982, ארגוני המחבלים העיקריים שהתפרסו בשטח דרום לבנון, שרוב אוכלוסייתו מוסלמית-שיעית ונוצרית, היו אירגונים פלסטיניים, כגון אירגון הפת"ח והחזיתות העממית והדמוקרטית לשיחרור פלסטין על כל פלגיהן. ערב המלחמה, הגיע המצב לידי כך שחלק מאיזור דרום לבנון נקרא "פת"ח-לנד", היות ומחבלים באירגון פת"ח הפלסטיני שלטו בפועל ברוב דרום לבנון, הקימו שם בסיסים והוציאו משם פיגועים כנגד ישראל, למרות שרשמית היה מדובר בשטח ריבוני ששייך למדינת לבנון, שהייתה (ועודנה) מדינה משוסעת ששקועה עמוק במלחמת אזרחים. אולם היות ותוך כדי מלחמת לבנון הראשונה, הרשמית, בשנים 1982-1983 ישראל הצליחה להחליש מאוד את האירגונים הפלסטינים ולגרש אותם מדרום לבנון, על חשבון אותם אירגונים פלסטינים, ולתוך הוואקום שהם יצרו לאחר הבסתם על ידי ישראל, נכנסו אירגוני טרור, שהשתייכו לקהילה השיעית של לבנון, שהייתה בתהליכי צמחיה והתחזקות, לאחר מאות שנים של פסיביות. שני האירגונים היו אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנונית" בערבית), שהוקם באמצע שנות השבעים ונשא אופי לוחמני-עדתי יותר מאשר דתי, והחיזבאללה ("מפלגת האל"), שהיה ועודנו אירגון שיעי-דתי קיצוני. שני האירגונים, בייחוד החיזבאללה, נהנים מתמיכה בכסף ובנשק מאיראן האסלאמיסטית, וממנה מקור כוחם. כיום, החיזבאללה הוא חלק בלתי נפרד מהזרוע הצבאית של איראן- אירגון צבאי לכל דבר ועניין, שמחזיק בארסנל של מאות אלפי טילים.

ובחזרה לסיפור. עד יוני 1985, עת נסוג צה"ל לרצועת הביטחון שהקים בדרום לבנון, ספגו כוחותיו, וכן כוחות זרים שהוצבו על אדמת לבנון, פגיעות כבדות ונפגעים רבים מידיהם של האירגונים השיעים, כשאירגון "אמ"ל" מבצע פשיטות כנגד חיילים ומוצבים, וה"חיזבאללה" מתמחה בפיגועי התאבדות. השנים הללו, עד 1985, היו ההוכחה המוצקה לכך שמלחמת לבנון נמשכה לפחות 3 שנים לאחר פריצתה, כי הרי מלחמות מסתיימות כשמוכרזת הפסקת אש וגם מיושמת בפועל, מה שלא קרה במקרה הלבנוני. גם שני אסונות שאירעו לכוחות הישראליים בעיר צור, עיר ים שיעית מובהקת בחוף של דרום לבנון, הובילו להחלטה לסגת. מצד שני, ישראל העדיפה להשאיר את המלחמה בשטח של האויב ולא לגרור אותה לתוך שטחי מדינת ישראל, לכן הוחלט ליצור בדרום לבנון "רצועת ביטחון", שבעיקרון תנוהל על ידי צבא דרום לבנון, שהיה צבא בפיקוד נוצרי שתמך וסייע לישראל, וכלל בתוכו חיילים נוצרים (שהיוו את שרשרת הפיקוד הבכירה בצבא זה), שיעים (שהיו הרוב) ודרוזים, שהיו תושבי רצועת הביטחון, שהכילה 67 עיירות וכפרים לבנוניים. "רצועת הביטחון", שהתארכה מגבול ישראל-לבנון הבינלאומי ועד לפאתי נהר הליטאני, מה שנקרא "הקו הכחול", לא הופרדה בגדר הפרדה עם שאר שיטחה של לבנון, היות וזה היה בניגוד לחוק הבינלאומי.

אי-ההפרדה בין רצועת הביטחון לשאר שטח לבנון היה שורש הרע. אמנם "צבא דרום לבנון" (צד"ל), בפיקוד המייג'ור סעד חדאד ולאחר מותו הטבעי בפיקוד הגנרל אנטואן לאחד היה מופקד על שמירת הרצועה, אך ישראל נדרשה "לסייע" לצבא זה, ולכן הצבא החזק והשולט ביותר ברצועה היה צה"ל. לאורך הרצועה הוקמו 11 מוצבים של צה"ל (עיישייה, ריחן, דלעת, טייבה, בופור, כרכום, חממה, נבי, גלגלית, רותם ושרייפה), ושתי מפקדות: במרג' עיון הנוצרית ובבנת ג'בייל, שספגו השכם והערב, במשך 15 שנים מיוני 1985 עד סוף מאי 2000 מידי אמ"ל והחיזבאללה מכל הבא ליד: טילי קטיושה וסאגר, פצצות מרגמה, יריות מנשק קל וכמובן פשיטות חוזרות ונשנות של מחבלים עליהם. המושגים "פתיחת ציר", "מטען צד", "מטען כלימגור" ו"טילי נ"ט" היו שגורים הן בפי החיילים באיזור והן בפי התקשורת בישראל. מדי שנה נהרגו בממוצע 100 חיילי צה"ל ברצועה ורבים יותר נפצעו. באמצע שנות השמונים, התחוללה מלחמה בתוך העדה השיעית: אירגון אמ"ל, שלא היה דתי במיוחד באופיו ונתמך בעיקר על ידי סוריה, נלחם פיזית מול אירגון "חיזבאללה" הדתי, שנתמך במלואו על ידי איראן. גם סוריה, שהייתה בעל הבית האמיתי בשאר 90 האחוזים של שטח לבנון, תמכה בתחילה באמ"ל, אך בהמשך, עם היחלשות אמ"ל, העבירה את תמיכתה לחיזבאללה, שלאחר שמיגר את אמ"ל והפכו לאירגון פוליטי בלבד, הפך ליריב המרכזי של ישראל.
בכך לבנון, מדינה ערבית ריבונית, חולקה בין ישראל, ששלטה בפועל בדרום המדינה, לבין סוריה, שנתמכה על ידי בעלת בריתה איראן, ששלטה בשאר חלקי המדינה, כשהחיזבאללה הוא הזרוע הצבאית שלה באיזור.
בינתיים, במוצבי ומפקדות צה"ל, ישבו והתחלפו ביניהם לוחמי ותומכי הלחימה של צה"ל, כשהיו חשופים לפגיעות מידי החיזבאללה. מדובר היה ממש במרדפי חתול ועכבר בין צה"ל לחיזבאללה, במלחמת התשה שנמשכה 15 שנים ללא הכרעה ברורה. שיירות יצאו מאובטחות מהמוצבים לתוך שטח ישראל, ולחיילים, ששהו ברצועה שבועות ארוכים בדרך כלל, הייתה בעיה: כשהגיע הזמן לצאת הביתה, לישראל, אם איזור שהייתם היה מופגז או מותקף, הם פיספסו את השיירה הביתה ונאלצו להישאר עוד כמה שבועות בתוך הנוף המדהים- אחד היפים בעולם- והמסוכן של רצועת הביטחון. מבחינה גיאוגרפית, איזור הגליל נמשך ממש עד "הקו הכחול". וזו לא הייתה הבעייה העיקרית. החיילים הרגישו כמו "בשר תותחים" ו"ברווזים במטווח" בתוך הרצועה, שהחיים בה היו שונים בתכלית מחייהם בישראל. בשנות התשעים, בזמן שדיברו על שלום על הפלסטינים וכשהיה זינוק תרבותי עצום מבחינת טלוויזיה ומוסיקה בשטח ישראל, ברצועה היה "עולם אחר", שבו חיילים נאלצו לשוטט בסנדלי חבלה מחוץ למוצבים בשיירות ובטורים שיצאו אחת ליום בערך לשם "פתיחת ציר". במקרים רבים, הסיורים האלה נגמרו בנפגעים על ידי מארבים ומטענים של חיזבאללה.
בין השנים, היו תקופות של ירי קטיושות של החיזבאללה לצפון ישראל, מה שהצריך פתיחת מבצעים צבאיים בלבנון ופלישה ישראלית, שהסתיימה בנסיגה לקו רצועת הביטחון בתום המבצע מצפון לרצועת הביטחון, כמו במבצעי "דין וחשבון" בשנת 1992, ו"ענבי זעם" בשנת 1996.

עוד נקודות ציון חשובות: בשנים 1997 ו-1999 אירעו אסונות ששינו את דעת הקהל בישראל לטובת נסיגה לגבול הבינלאומי: אסון המסוקים באביב 1997, בו התנגשו בשטח ישראל באוויר שני מסוקים שנשאו עשרות חיילים בדרכם ללבנון, ובאביב 1999, כשמפקד סיירת הצנחנים, מפקד יחידת הקישור ללבנון תא"ל ארז גרשטיין וכתב "קול ישראל" בצפון אילן רועה חוסלו על ידי החיזבאללה בפיגועים ברצועת הביטחון. אבל מי שספג את עיקר האש היה צד"ל, צבא דרום לבנון, שכמעט וחיזבאללה גרם לפירוקו באותם שנים.
וחשוב מאוד, שגם חללי רצועת הביטחון, כולל כמובן חללי אסון המסוקים, יוכרו כנופלי מלחמת לבנון הראשונה.

כל זאת נמשך עד שנשבר מחסום הפחד מפני נסיגה והפקרת יישובי הצפון ומדינת ישראל כולה לאש של החיזבאללה והעברת הלחימה לתוך שטח ישראל. רה"מ דאז אהוד ברק החליט במאי 2000 להסיג את ישראל בן-לילה מרצועת הביטחון, נסיגה חפוזה, כמו יציאת מצרים, שהשאירה רכוש וציוד צבאי רב בידי החיזבאללה, חיילי צד"ל ומשפחותיהם שעזבו את ארץ מולדתם בחיפזון לתוך ישראל, ואירגון חיזבאללה אחד, שהפך לאחר הנסיגה מאירגון טרור של אלפי לוחמים לעוד צבא איראני-לבנוני של ממש- שעשה מדי פעם לאחר הנסיגה פיגועים בשטח ישראל וירה טילים עד אחרי חיפה. 18 שנים של מלחמה בלבנון, מתוכן 15 שנים של מלחמת התשה בלתי פוסקת הסתיימו, ונראה כי ידו של החזבאללה הייתה על העליונה.
אז כשזה נראה כמו מלחמה, ונשמע כמו מלחמה, ומדובר בפעילות מלחמתית בשטח ריבוני של מדינה זרה ועויינת, זו לא מלחמה?

השבוע חל יום השנה העשרים לאסון המסוקים, שהחל ממנו החלו להישמע הקולות בעד יציאת צה"ל מרצועת הביטחון. בחודשים מאי ויוני הקרובים, יחולו 17 שנים לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון, ו32 שנים לנסיגת צה"ל אל רצועת הביטחון, בהתאמה-כולם אירועים שהיו חלק ממלחמת לבנון הראשונה, שביוני הקרוב ימלאו 35 שנים ימלאו חודש לפריצתה. אסור לשכוח את אלה שלחמו ברצועת הביטחון ובלבנון שלאחר מבצע שלום הגליל. לא את חיילי צה"ל, בייחוד אלה שנפגעו, ולא את חיילי צד"ל, שהקריבו עצמם לשמירת הרצועה, ומצאו את עצמם ללא מולדת לאחר הנסיגה.

גילוי נאות: כותב מאמר זה התגייס כמה חודשים לאחר הנסיגה מלבנון, ואינו דורש לעצמו מן הסתם שום אות על השתתפות במלחמה זו.

היסטוריה, פוליטיקה, פופולארי

תקשורת: מעשה בשני עיתונים ובמדינה משוסעת

Leave a comment

במדינת ישראל הכרנו שני עיתונים, שעוד מתקומתה התקוטטו ביניהם על הבכורה: "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". התחרות ביניהם הייתה מרה וקשה עד לסוף שנות האלפיים, בה הופיע עיתון חדש, ששווק בחינם: "ישראל היום". "ישראל היום" הפך למתחרהו הימני, וליתר דיוק, המזדהה יותר עם בנימין נתניהו, של העיתון "ידיעות אחרונות", בבעלות משפחת מוזס, שגם לה יש נציג משפחתי בתוך "הליכוד": סילבן שלום (דווקא בעל הדעות הימניות), גיסו של בעלי "ידיעות אחרונות", נוני מוזס.

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, העיתונים הנפוצים ביותר היו "דבר", שייצג את מפלגת פועלי ארץ ישראל וההסתדרות ששלטו דאז, ו"מעריב". לאט אבל בטוח, החל משנות השמונים של המאה העשרים הפך "ידיעות אחרונות" לעיתון הנפוץ במדינה, בעוד העיתונים המפלגתיים, כמו "דבר" ו"על המשמר" (שייצג את "הקיבוץ הארצי" ואת מפלגת הפועלים המאוחדת שהיו יותר שמאליות ממפא"י וממפלגת העבודה), הולכים ומתפיידים.

אבל כיום, המצב שונה: "ישראל היום" הוא כיום העיתון הנפוץ ביותר בארץ, מה גם שהוא מחולק בחינם- חוץ מלמנוייו, שמקבלים את העיתון לביתם ומשלמים דמי משלוח זולים בעיקר.

הסיפור שלי, עם כל זאת, לא עוסק ב"ידיעות אחרונות", לא ב"מעריב" ולא בעיתונים ישראליים בכלל. הסיפור שלי עוסק במדינה המשוסעת שנמצאת מצפון לישראל, לבנון. שם מתקוטטים מזה עשרות שנים שני עיתונים על הבכורה, מי העיתון הכי נפוץ. מדובר בעיתון "אל-נהאר" (היום), שתומך במחנה שמתנגד לשליטה ולדומיננטיות סורית במדינה, מול עיתון "אל-ספיר" (השגריר), שתומך בסוריה, בחיזבאללה ובאיראן ובדומיננטיות של כל הגורמים הנ"ל בתוך לבנון.

כשהזכרתי את עיתון "אל-ספיר", בטח עולה בראשכם עיתון שכל המערכת שלו מורכבת משיעים דתיים ומזוקנים או בנשים מכוסות ראש, כולם מוסלמים אדוקים, או בעיתון שמפעילה משפחת אסד בשלט רחוק דרך נציגים שלה. אבל זה לא נכון. עיתון "אל-ספיר" הוא עיתון שנערך ונכתב בעיקר על ידי נוצרים חילונים, ממש כמו מתחרהו, "אל-נהאר". העניין הוא שאותם נוצרים תומכים בסוריה ובחיזבאללה. עיתון "אל-נהאר" מבליט את פשעיו של אסד בסוריה ועיתון "אל-ספיר" מגמד אותם.

שני העיתונים הללו מסמלים באופן מובהק את השסע העדתי והדתי בלבנון, ממש כמו "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" בישראל.

אבל יש הבדל גדול: לבנון היא מדינה מורכבת עד כדי כך, שהצדדים הניצים בה היו ועודם מוכנים להרוג אחד בשני בשביל דומיננטיות. לבנון, עד שנת 1943 הייתה תחת מנדט (שילטון זמני של מעצמה במדינה אחרת, באישור "חבר הלאומים", שהיה האו"ם של אותם ימים) צרפתי יותר מעשרים שנים. ההשפעה הצרפתית ניכרת בלבנון עד כדי כך, שעד היום האליטה באותה מדינה, שהיא ברובה ערבית-נוצרית, היא דוברת צרפתית יחד עם ערבית.
בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים המערכת הפוליטית בלבנון החל תהליך הרכבתה של לבנון המודרנית, תהליך שנמשך עד היום. באותן שנים, אוכלוסיית המדינה התחלקה כך: העדה הגדולה ביותר הייתה העדה הנוצרית-מארונית (ענף מזרחי של הכנסייה הקתולית, שמקבל את מרות האפיפיור ברומא), ולאחריה העדה הדומיננטית הייתה מוסלמית-סונית. בדרומה של לבנון, באיזור שמוכר בשם "ג'בל עאמל" (שעל חלקו שכנה "רצועת הביטחון" המפורסמת), וכן בבקעה הלבנונית במזרח המדינה, שכנה קהילה פאסיבית, ענייה יחסית ומושתקת: המוסלמים השיעים. לפי מפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1942, כך היה יחס האוכלוסייה, ומפקד זה קבע את יחס הכוחות הפוליטי בלבנון עד היום: נשיא המדינה ומפקד הצבא שייכים לרוב (דאז) הנוצרי, ראש הממשלה הוא מוסלמי-סוני, ויושב ראש הפרלמנט הוא מוסלמי שיעי. בנובמבר 1943 הוכרה על ידי צרפת עצמאות לבנון, שהוכרזה ארבעה חודשים קודם לכן כתוצאה מ"אמנה לאומית" אותה יזמו הנשיא הנוצרי הראשון של המדינה, בישארה אל-ח'ורי, וראש הממשלה המוסלמי סוני הראשון שלה, ריאד אל-צולח.

עם השנים, התחולל בלבנון שינוי דמוגרפי-פוליטי, שטרף את כל הקלפים: העדה השיעית הפכה לאקטיבית, דומיננטית ובעיקר המובילה והגדולה במדינה מבחינה דמוגרפית. העדה הזאת הצמיחה אירגוני לחימה וטרור מתוכה, כמו "אמ"ל", ששילב בתוכו שיעים חילוניים ודתיים, ו"חיזבאללה", שהוקם בשנת 1982, אירגון טרור שיעי דתי במימון ובהנחייה של איראן. כיום השיעים בלבנון מהווים 40 אחוז מאוכלוסיית המדינה, ונחשבים לעדה הגדולה ביותר בלבנון. עם זאת, החלוקה הפוליטית בלבנון נשמרת בדיוק כמו עם הקמתה.

אבל הסיפור הגדול במקרה זה הוא לא העדה השיעית. הסיפור הגדול הוא העדה הנוצרית, שכוחה הלך והידלדל עם השנים, כשנוצרים רבים בורחים מלבנון לקנדה ולאירופה. העדה הנוצרית הלבנונית לא הייתה מאוחדת, המשחק הפוליטי הגדול בלבנון לא היה רק לפי חלוקה לעדות, אלא גם לפי השתייכות לחמולות, משפחות דומיננטיות גדולות, בתוך העדות עצמן. לכן העדה הנוצרית, כדוגמא, הייתה מפולגת בינה לבין עצמה-בייחוד בסוגיות שנוגעות למינוי הנשיא, שכאמור חייב להיות נוצרי מארוני, ובהחזקה בהרבה עמדות כוח במדינה- בין ראשי משפחות נכבדים, כשאפילו מפקד הצבא, נוצרי בדרך כלל שבא לרוב מהמעמד הבינוני, היה מעורב ולעיתים הפך לגורם הדומיננטי במדינה, עד כדי הגעה לנשיאות, כמועמד של פשרה. משפחה דומיננטית ידועה בלבנון, של אנשי תקשורת, הייתה משפחה נוצרית בשם משפחת טווייני, והיא שייסדה את העיתון החילוני-ליברלי "אל-נהאר" בשנת 1933.
העיתון "אל-נהאר"' שזוהה עם המעמדות הגבוהים והימין הנוצרי בלבנון, הפך לדומיננטי ונפוץ במדינה, כשהוא מלווה את תהליך תקומתה הקשה של המדינה שלווה בעימותים ובמלחמת אזרחים אחת גדולה שפרצה בשנת 1958, סביב סוגיית מינוי הנשיא.
גם לאחר מלחמת האזרחים הראשונה מאז עצמאותה, המשיכה לבנון לסבול מזעזועים פוליטיים, כששכנתה ממזרח, סוריה, נושפת בעורפה. באמצע שנות השבעים סוריה בהנהגת חאפז אל אסד "נקראה" ליתר דיוק "הזמינה את עצמה" להתערב בתוך לבנון, שהקיטוב התוך עדתי והבין עדתי ומפלגתי בה הוביל לפיצוץ, שגרר החל משנת 1974 מלחמת אזרחים שנייה מאז עצמאותה, או ליתר דיוק "מלחמת הכל בכל" לבנונית בין מפלגות שונות, בין עדות שונות ובין פלגים שונים אף בתוך העדה הנוצרית, העדה הסונית והעדה השיעית- כשהפלסטינים, שמהווים חלק מאוכלוסיית המדינה אך לא נחשבים אזרחי לבנון מבחינה רשמית- השתתפו וטבעו עמוק בתוכה. לצד הטייקונים-פטרונים העשירים בעדה הנוצרית בלבנון, קמו במדינה גם ראשי משפחות נוצריות שתמכו בהתערבות סורית ישירה, בייחוד משפחתו של סולימאן פרנג'ייה, שהיה נכבד לבנוני נוצרי מצפון לבנון ונשיא המדינה בראשית שנות השבעים. לצד סוריה ולצד משפחת פרנג'ייה התייצבו מפלגות השמאל בלבנון, הסוציאליסטיות, תומכות הלאומיות הערבית ואף הלאומיות הסורית. ושוב, בראשן של רוב המפלגות הפרו-סוריות לא עמדו שיעים ואפילו לא סונים. רוב ראשי אותן מפלגות שמאל היו גם נוצרים, שנהנו גם מתמיכת אנשי המעמד הבינוני, מעמד הפועלים והשכבות החלשות בקרב הנוצרים הלבנונים, כל זאת בתוספת של משפחות מוסלמיות סוניות דומיננטיות ופרו-סוריות מובהקות כמו משפחת כראמה.
בתקופת ראשית מלחמת האזרחים, הצד השמאלי בלבנון היה זקוק לעיתון משלו כדי להפיץ את דעותיו ולהביען. לכן בשנת 1974 נוסד עיתון "אל-ספיר", שתמך בשמאל הלבנוני ובסוריה, על ידי העיתונאי טלאל סלמאן, והיה בדומיננטיות נוצרית מבחינת שליטה בעיתון ומבחינת עדתם של הכותבים בו.

בעוד מלחמת אזרחים משתוללת במדינה, מלחמה שנמשכה מזה 15 שנה (עד 1989) וכללה אף התערבות ישראלית בשנת 1982 (כנגד הפלסטינים וגם כנגד סוריה), התחוללה מלחמה על גבי העיתונות המודפסת, בין העיתונים "אל-נהאר" ו"אל-ספיר", כשעיתון "אל-ספיר" תומך בסוריה לאורך כל הדרך, ולאחר הברית שנכרתה בין חיזבאללה ואיראן לבין סוריה של אסד, תמך העיתון השמאלני-נוצרי-חילוני גם באירגון הדתי השיעי הקיצוני, בעוד עיתון "אל-נהאר", שייצג את הימין בלבנון, השמיע דברי נאצה נגד סוריה, אף בימי שלטונה המובהק במדינה, שנמשך משנות השמונים עד שנת 2005.

בחודש פברואר של שנת 2005 התחולל שינוי בלבנון: ראש הממשלה הסוני האנטי-סורי, רפיק חרירי, מיליארדר ששיקם את המדינה (בכסף שקיבל מערב הסעודית) לאחר מלחמת האזרחים בה, נרצח על ידי תומכיה של סוריה, מה שהוביל להפגנות ענק בלבנון שדרשו נסיגה של כוחות הצבא הסורי מהמדינה. ואכן, אחרי כמה חודשים נסוג הצבא הסורי, אך לא עבר זמן רב מהנסיגה, והחיסולים בקרב המחנה האנטי-סורי בלבנון, שבוצעו על ידי נאמני משפחת אסד והחיזבאללה, נמשכו. עורך עיתון "אל-נהאר", ג'ובראן טווייני, שהמשיך לעקוץ את סוריה מעל דפי העיתון הימני, היה אחד מקורבנות גל החיסולים. באותו זמן המשיך "אל-נהאר" להיות העיתון הדומיננטי והנפוץ בלבנון, אבל לאחר שלושים שנים החל מהפך בתקשורת הלבנונית, כשעיתון "אל-ספיר" הפך לנפוץ ביותר במדינה, נכון לשנת 2012.

העלייה בתפוצתו של "אל-ספיר", שממשיך להלל ולשבח את אסד והחיזבאללה, נבעה מכמה גורמים: 1. הקמת עיתונים נוספים במחנה הימין הלבנוני והרחבת תפוצתם, כמו העיתון "אל-מוסתקבל" (העתיד), ששייך למשפחת אל-חרירי, משפחתו של ראש ממשלת לבנון המיליארדר שנרצח. 2. עליית התמיכה בסוריה של אסד בקרב הנוצרים בלבנון, בייחוד בשכבות הבינוניות והחלשות, עקב החשש מעליית האסלאם הסוני הרדיקלי לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011. 3. "עייפות החומר"- העיתון "אל-נהאר" ותיק בארבעים שנה מעיתון "אל-ספיר", שנחשב צבעוני, צעיר, מגוון וקליט יותר בעיניו של הקורא. 4. סברה נוספת היא שמדד תפוצת העיתון זוייף על ידי גורמים פרו-סוריים, ששולבו בממשלת לבנון……

לכן, גם בלבנון יש מלחמת עיתונים. כמו שבישראל יש עיתון "ישראל היום", החדש יחסית שמזוהה עם הימין, ומתחרה מול עיתון "ידיעות אחרונות", עיתון פופוליסטי שמזוהה עם המרכז-שמאל, על תפקיד העיתון החשוב והנפוץ במדינה, בלבנון, שלהבדיל אלף הבדלות מישראל שרויה בסכסוכים פנימיים מדממים, עיתון "אל-נהאר" הימני הוותיק, שמתנגד לסוריה ולחיזבאללה, מתחרה מול עיתון "אל-ספיר" השמאלני, שצעיר ממנו בארבעים שנים-ותומך בסוריה, בחיזבאללה ובאיראן. וכמו שגם שני העיתונים העיקריים בישראל נכתבים על ידי יהודים, כך גם שני העיתונים העיקריים בלבנון, שרוב הכתיבה בהם נעשית על ידי נוצרים.

בתמונה, מוקף בעיגול: עיתון "אל-ספיר"

היסטוריה, פוליטיקה, פופולארי

כשהמלוכה עוברת בין אחים

2 Comments

לפני כחודשיים צויינו 24 שנים מאז מלחמת המפרץ הראשונה, שהייתה המלחמה הראשונה במזרח התיכון שתועדה בתקשורת בגילגולה המודרני. מלחמה זו הביאה גם להכרה העולמית את רשת סי.אן.אן שמרכזה באטלנטה, הביאה לראשונה טילים על תל-אביב (שתי הפעמים הבאות קרו בשנים האחרונות על ידי החמאס מעזה) וכמובן לא שוכחים את מסיבות העיתונאים והדוברים האמריקניים עם מדי הקרב ודגל ארצות הברית מאחור. אך הנה קרה משהו מוזר: שוב התגבשה קואליציה של מדינות המפרץ, אך ללא ארצות הברית, שאובמה דואג ש"תחליף צד". הפעם האויב הוא לא סדאם חוסיין, אלא איראן. יש מסיבות עיתונאים עם דובר, אך הוא מדבר ערבית, מאחוריו תמונות של מטוסים אך לצד דגל ערב הסעודית, שהוא הדגל הירוק שעליו כתוב בערבית את ה"עדות" האסלאמית: "אין אלוהים מבלעדי אללה, ומוחמד הוא שליח אללה".

מי היה מאמין.

בשנים האחרונות דובר על "ניאו עות'מאניזם" או על "האימפריה הפרסית החדשה". ההערכה הייתה שהאימפריה הפרסית העתיקה עומדת לחדש את ימיה, או אפילו האימפריה העות'מאנית, שהתפוגגה לפני 91 שנים, וחולקה חלקים-חלקים שעד היום אין גבולות ברורים בין חלקם. אבל שכחו דבר אחד: הערבים לא יוותרו. ממהרים להספיד את הלאומיות הערבית, אך הלאומיות הערבית לא מתה. היא חיה וקיימת. בראש הציר הערבי עומדת עתה מדינה, שהיא אולטרה-דתית ושמרנית אך לא אסלאמיסטית מבחינה פוליטית. היא לא שואפת לנקוט בעצמה בג'יהאד, להתרחב ולהפיץ בעולם את האסלאם. זאת למרות שהיא מממנת תנועות ג'יהאדיסטיות ורוב מפגעי 11 בספטמבר יצאו ממנה. סעודיה רוצה להנהיג את האסלאם, אך לא את זה הקיצוני, למרות דתיותה הקיצונית וחוקי השריעה, ההלכה האסלאמית, שבמדינה זו הם החוקה. ויש לה לגיטימציה לעשות זאת: היא מחזיקה במקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה, כשמלך סעודיה נחשב ל"מגן שני המקומות הקדושים".

אם כבר דיברנו על העות'מאנים, בימיה הקלאסיים של האימפריה העות'מאנית (שכמו ערב הסעודית, היא אחת הישויות המדינתיות היחידות בעולם שנקרא על שם המשפחה שייסדה אותה), עד סוף המאה השש עשרה, השתרש מנהג: את הסולטאן לא היה מחליף בנו הבכור, אלא הנסיך שהצליח לחסל את כל אחיו הזכרים ושרד. תמיד לקראת מות הסולטאן, מלחמות אחים בין בניו כמעט פילגו והחריבו את האימפריה. אבל בערב הסעודית המצב שונה: את מלך ערב הסעודית שמת מחליף לרוב אחיו. זה ההסדר שהושג במעצמת הנפט לאחר מותו של מייסד ערב הסעודית, עבד אל-עזיז בן עבד אל רחמן למשפחת אל-סעוד, שבטעות ניתן לו הכינוי "אבן סעוד". עבד אל עזיז שלט בממלכת משפחת אל סעוד בין השנים 1902-1953. הוא שרד זמן כה רב היות וידע איך לקנות את תמיכת השבטים היריבים למשפחתו במלכותו: דרך נישואים פוליטיים לבנות ראשי השבטים. לעבד אל-עזיז היו עשרות נשים, וכמעט חמישים ילדים. לאחר מותו, נקבע כי ילדיו, שמועצה משפחתית קבעה כי כשירים למלוכה, יחליפו אותו אחד אחרי השני. כלומר: יורש העצר של המלך לא יהיה בנו, אלא אחיו הצעיר ממנו. המשפחה הדומיננטית מבין הבנים המחליפים, שזכתה לכמות שיא של מלכים ויורשי עצר מבין האחים: שני מלכים, ביניהם הנוכחי סלמאן, ושני יורשי עצר, סולטאן ונאיף, שמתו בטרם הגיעו למלוכה, היא המשפחה הסודיירית, כלומר אם המשפחה היא ממשפחת אל-סודייר, ואבי המשפחה הוא עבד אל עזיז אל סעוד.
בינואר השנה הלך לעולמו המלך עבדאללה בן עבד אל עזיז, שלא היה ממשפחת סודייר, ואותו החליף המלך החדש, סלמאן. סלמאן, האח השביעי שהגיע למלוכה, קבע כי יורש העצר החדש יהיה האח הצעיר ביותר מבין בניו של עבד אל עזיז, הנסיך מוקרן בן ה-71. אז זהו. נגמרה רשימת האחים. מה עושים במקרה זה?

המשפחה הסעודית, כמו בהרבה מקרים, מוצאת פיתרון לכל בעייה: בשנת 2006 הוקמה מועצה משפחתית מיוחדת, שתקבע את המשך שרשרת ההחלפה של המלך, גם לתוך דור נכדיו של עבד אל עזיז. כלומר: לאחר שרשימת האחים תיגמר, יעבור כס המלוכה בין בניהם, כלומר בין בני הדודים. במקרה זה, תוך ניצול העובדה שהנסיכים,גם בני דור הבנים וגם בני דור הנכדים ממונים לתפקידי שרים בממשלת סעודיה, שבראשה עומד המלך נקבעו שני מינויים: מוחמד, בנו של יורש העצר לשעבר מהמשפחה הסודיירית, נאיף, שמת ב2012 ולא זכה להגיע למלוכה, מונה לתפקיד החזק ביותר בממשלה הסעודית: שר הפנים (שאחראי על מנגנוני הביטחון הפנימיים ועל המשטרה), ולעוד תפקיד: "יורש יורש העצר", כלומר גם לנסיך מוקרן, אחרון הבנים, יש יורש, ובבוא היום מוחמד בן נאיף יהיה המלך הראשון של ערב הסעודית מדור הנכדים של עבד אל עזיז. מנגד, מינה המלך סלמאן את בנו, שגם שמו מוחמד, לשר ההגנה, האחראי על הצבא, ובהמשך הוא אמור להיכנס לשרשרת ההחלפה של המלוכה. זאת אומרת, שברגע שמוחמד בן נאיף יתמנה למלך, מוחמד בן סלמאן יתמנה ליורש העצר. ולהזכיר, גם מוחמד בן סלמאן הוא מהמשפחה הסודיירית.

בשל השתלטות השיעים החות'ים על תימן, בחסות איראן, נוצרה שעת כושר עבור המלך סלמאן להוכיח את עצמו בתפקידו החדש, וכן את כוונותיו להפוך את סעודיה למעצמה איזורית, לאחר שנכנס לנעליו הגדולות מאוד (גם מבחינת מימדי גוף) של אחיו למחצה, המלך הקודם עבדאללה, ששלט בפועל כיורש עצר (בין השנים 1995-2005 מלך סעודיה פהד הפך לנכה ומוגבל, ולא יכל למלא את תפקידו) וכמלך במשך עשרים שנים- וכן ליצור הזדמנות עבור בנו, שר ההגנה החדש מוחמד, להוכיח את עצמו, וזה היה אחד השיקולים המרכזיים שהובילו אותו לפתוח במבצע כנגד תימן, כשהוא עומד בראש קואליציה של 10 מדינות ערביות ומוסלמיות. אך בינתיים, לא הייתה כל כניסה קרקעית של הברית המפרצית לתימן, אלא רק הפגזות והפצצות מהים ומהאוויר. המבצע יוכיח את יעילותו רק כשתתרחש הפלישה הקרקעית המיוחלת. כל עוד אין כניסה קרקעית, מוכחת פה חולשה ערבית כלשהי מול איראן.

לסיכום, ברצוני להדגיש כמה עובדות, כדי שלא יווצר מידע חסר: הראשונה, הממלכה הסעודית של אבן סעוד היא הגלגול השלישי של ממלכת אבן סעוד במדבר של חצי האי ערב. הממלכה הסעודית הראשונה הוקמה על ידי אותה משפחה כבר במאה השמונה עשרה.
השנייה: יש לקחת בחשבון שכמו כל מדינות המפרץ הפרסי (או בלשון הערבים: "המפרץ הערבי"), סעודיה היא מדינה רנטיירית, כלומר מדינה שנשענת על משאב אחד שהוא מתכלה, במקרה הזה נפט, מה שהופך אותה לאחת המדינות העשירות בעולם.
השלישית: ערב הסעודית מחזיקה באגרות חוב אמריקניות, בשל כך אובמה נאלץ לתמוך בעקיפין במלחמה המפרצית-ערבית מול איראן, בעוד ממשל אובמה מנהל שיחות על "פיתרון" בעיית הגרעין האיראנית.
הרביעית: הפיכתה של ערב הסעודית למעצמה איזורית היא תוצר של "האביב הערבי", או ליתר דיוק "החורף הערבי" שהחל לפני 4 שנים. נפילת שליטים חזקים וקריסת מדינות הפכו את סעודיה למדינה היציבה באיזור, והיא זו שפעלה לניטרול ולהפלת השילטון הטרי של "האחים המוסלמים" במצרים ובתוניסיה, וכמובן להעלאתו של הגנרל אל-סיסי לתפקיד נשיא מצרים במקום מוחמד מורסי מ"האחים המוסלמים".

היסטוריה, הסולטאן ושאר סדרות תורכיות, פופולארי, תורכיה ואיראן

מילון מושגים עות'מאני ושיעור בסיסי בתורכית- חלק א' (נכתב במקור ב16 במאי 2014)

Leave a comment

מילון מושגים עותמאני

לבקשת קוראות וקוראים רבים, אני רושם עכשיו מילון מושגים למילים ששומעים בסידרה ואין להם תרגום ראוי. יש לזכור כי התרגום לעברית נעשה מהדיבוב הרוסי ולא מהשפה התורכית, וזו התוצאה.
הסבר הביטויים נעשה בהתאם לתקופתו של סולימאן.

1. האזרטלרי (Hazertleri)- כבוד ה… בא לאחר המילה שביטוי זה מיוחס לה, כמו פאשה האזרטלרי- כבוד הפאשה.

2. האסקי (Haseki) סולטאן- המועדפת של הסולטאן.

3. ח'אן- שליט, לוחם בכיר. בא ממונגולית.

4. הורם- (Hürrem)- עליזה (כמו אישה ששמה הוא עליזה).

5. אקצ'ה- מטבע כסף, המטבע העותמאני של אותם ימים.

6. ביילרביי (Beylerbey)- מושל של פרובינציה (מחוז ענק).

7. וזיר גדול- ראש הממשלה.

8. שייח' אל אסלאם, או המופתי הגדול- המופתי של איסטנבול, מהמאה ה-16 איש הדת המוסלמי הסוני הבכיר ביותר באימפריה.

9. ראיס אל-כיתאב: מזכיר הממשלה.

10. קאפודאן פאשה: מזכיר את המילה "קפטן", האדמירל הראשי של הצי העותמאני, בייחוד בים התיכון.

11. המועצה האימפריאלית: ממשלת האימפריה.

12. יניצ'רי: איש חיל הרגלים.

13. אגא: "מאסטר", ניתן למפקד גיס של יניצ'רים, או למשרת בכיר בארמון.

14. צ'לבי (Çelebi)- תואר כבוד לאדם מהמעמד העליון, קצת נמוך מפאשה.

15. פאשה (Paşa)- תואר שניתן לשרים או למושלים כלליים. הוגדר בבירור במאה ה-15.

16. רומליה (Rumelia)- הפרובינציה האירופית של האימפריה, מדרום לדנובה.

17. כלפה- משרתת בכירה בהרמון.

18. האטון (Hatun)- גברת. מצוין אחרי שמה, כמו למשל עפיפה האטון.

19. סנג'ק- מחוז קטן, חלק מפרובינציה (מחוז גדול).

20. סנג'ק ביי- מושל סנג'ק.

21. ביי- אדון, מושל, מר.

22. קאזי עסכר (Kazi Asker)- השופט הצבאי הראשי, אחד משני השופטים הראשיים באימפריה לצד הקאדי. שניהם יושבים במועצה האימפריאלית.

23. ח'ליפה, ח'ליף- המנהיג הפוליטי של האומה המוסלמית, מחליפו הפוליטי של נביא האסלאם מוחמד בהנהגת האומה.

24. שיעי- חבר בעדה של דת האסלאם, שדוחה את הלגיטימציה של שלושת הח'ליפים הראשונים שהיו לאחר מות נביא האסלאם מוחמד: אבו בכר, עומר ועותמאן, שטוענת כי מי שהחליף את הנביא מבחינה פוליטית ואף באופן משני בלבד, מבחינה דתית, הוא חתנו ובן דודו, עלי, שהיה הח'ליף הרביעי אחריו, וכי צאצאיו של עלי הם ממשיכיו האמיתיים והח'ליפים האמיתיים של הנביא מוחמד. עלי וצאצאיו נקראים "אימאמים".
העדה השיעית היא רוב גדול מאוד באיראן- שם השיעה היא האסכולה המוסלמית השלטת, בבחריין- שבה שילטון מיעוט סוני ורוב יחסי בעיראק, שישים אחוזים מהאוכלוסייה. בעיראק של ימינו ראש הממשלה הוא שיעי. העדה השיעית היא עדת הרוב, 40 אחוזים מהאוכלוסייה, בלבנון. כיום אירגון "החיזבאללה" בלבנון, בעיראק ובבחריין הוא אירגון של שיעים, כנ"ל האירגון של שבט החות'ים בצפון תימן. כל האירגונים הללו נהנים מסיוע איראני.

25. סיפאהי- פרש עותמאני, חבר בששת הדיויזיות של הפרשים.

26. קאדי, או קאזי: שופט לפי השריעה, ההלכה המוסלמית. לאימפריה היה קאדי ראשי, אזרחי, לדוגמה אבו סעוד אפנדי.

27. עזראיל- מלאך המוות באסלאם.

28. צ'אווש- נגד בצבא.

הסולטאן ושאר סדרות תורכיות, פופולארי

"אני שליט העולם ואת שולטת לי על הלב"-סיכום הסידרה "הסולטאן".

1 Comment

אתמול שודר בישראל החלק הראשון של הפרק האחרון של הסידרה "הסולטאן". היות והאתר החדש שלי בטיפול, בחרתי לכתוב דווקא כאן כמה מילים לסיכום הסידרה:

1. קודם כל, הסידרה הזאת הייתה אחת הטובות שראיתי בעשר השנים האחרונות, אם לא הטובה ביותר. אני יודע שללמוד את האימפריה העות'מאנית זה מאוד קשה. מאוד. בלימודים של מזרח תיכון, הקורס "מבוא לאימפריה העות'מאנית" נחשב אחד הקשים. הסידרה הזאת מבהירה ומפשטת היטב את המבוא לאימפריה העות'מאנית. לכן, כצופה וכלומד, מדובר באוצר.

2. דבר שני, כותרת המאמר הזה מתמצת את כל משמעות הסידרה. הדומיננטיות הנשית. מלחמה מגדרית של נשים על מעמדן, כבודן וכוחן, חמש מאות שנים לפני שחשבו על המילה פמיניזם. המסר שעולה מן הסידרה הוא בדיוק הכותרת. אומנם גברים שולטים על העולם ונמצאים בכל הנקודות השלטוניות הדומיננטיות, אבל הנשים הן ששולטות על הגברים וגם לעתים מנווטות מדיניות. הסידרה מלאה בנשים חזקות, כאלה שהיו שפחות אך רק על הנייר, אך מניעות מדיניות ומחוללות היסטוריה מצד שני.

3. דבר שלישי, מלחמות אחים. עד כמאה שנים לאחר סולימאן, החל מימיו של הסולטאן מהמט, נוצרה נורמה באימפריה העות'מאנית שהאח שהורג את שאר אחיו הוא זה שמגיע לשילטון. אך עלייתו של סלים השני, הפחות ראוי והכושל מכולם, מלמדת גם על מערכות ציבוריות כיום: דווקא זה שפחות טוב ופחות מוכשר, אך הוא מניפולטיבי, זוכה במשרות בכירות, בעוד מי שאמיץ וישר נשאר בצד. דבריה של הורם סולטאן לבנה ביאזיד, שבעצמו היה קורבן בולט של השיטה הזאת, מהדהדים: "בעולמנו זה, האמיצים והישרים לא מצליחים, אלא רק השפלים והנבלים".
למרות שהורם עצמה הייתה אישה מניפולטיבית, היא השיגה הכל עד לרגע שנקבע המחליף של הסולטאן. דווקא הבן הפחות מועדף עליה זכה, והיא גם לא זכתה לראות זאת.
מלחמות האחים באימפריה נמשכו עד מאה שנים לאחר מכן, עד שהושם להם סוף, והותקן בארמון טופקאפי אגף סגור, "כלוב של זהב", בו הושמו כל האחים המאיימים על השילטון כל ימיהם כמעט.

האימפריה העות'מאנית הייתה אחת הישויות המדינתיות היחידות בהיסטוריה שנקראה על שם השושלת ששלטה בה. רבים מדברים כיום על התחדשות האימפריה הפרסית או הניאו עות'מאניזם, התחדשות האימפריה התורכית העות'מאנית. אך כיום במזרח התיכון יש מדינה ענקית, שבראשה בית מלוכה, והמדינה הזאת נקראת על שם אותו בית מלוכה. ושם העברת שילטון בין אחים, בני אותו האב מייסד הממלכה, היא חוק ברזל. היא שולטת גם על המקומות הקדושים לאסלאם- ואני מתכוון לכתוב עליה היות והיא הופכת למעצמה איזורית. היא מחזקת את טענתי, לא התורכים ולא הפרסים יחזרו להיות אימפריה אסלאמית, אלא דווקא הערבים שלא יוותרו. קוראים לאותה מדינה ערב הסעודית, והיא נמצאת היטב בכותרות. שם השילטון עבר בין האחים, בניו של עבד אל עזיז אל סעוד. כשיורש העצר הנוכחי נקבע כאח הצעיר ביותר, החל שם תהליך שמודגש ממש בימים אלה, של העברה עתידית של השילטון לבניהם של האחים. גם שם הייתה אמא דומיננטית, בדומה להורם. היא באה מהמשפחה הסודיירית, אותה משפחה שהמלך הנוכחי, מלכים קודמים וחלק מהמלכים הבאים, משתייכים אליה. כאמור, פרטים בהמשך.

4. דבר רביעי- והכי חשוב: יש לסידרה הזאת סידרת המשך. היא תתחיל להיות משודרת בספטמבר הקרוב בתורכיה והיא מספרת את סיפורה של שפחה שהפכה לשליטת האימפריה בפועל ומינתה והדיחה סולטאנים ממש- קוסם סולטאן. היא הייתה יותר חזקה מהורם ובימיה האימפריה הייתה ממש "סולטאנות נשים". חשוב לברר כבר מעכשיו לגבי מי ירכוש את הסידרה. אני ממליץ שזה לא יהיה ערוץ בתשלום. פרקיה יכולים להיות משודרים גם פעם בשבוע, זמן קצר אחרי ההקרנה בתורכיה. הפרק האחרון של "הסולטאן" אמור להיות משודר השבוע, או בערב ליל הסדר או במוצאי חג פסח עצמו.

5. דבר חמישי- נבואתו של ביאזיד כנגד אחיו התגשמה במלואה. הוא היה סולטאן שמונה שנים בלבד, וחי כשיכור וגם סיים את חייו לאחר שהחליק באמבטיה בעודו שיכור. אבל יש לסייג זאת: כתיבת ההיסטוריה נעשית על ידי בני אדם, מנקודת המבט שלהם. אולי ההיסטוריונים עשו לסלים השני עוול ותיארו אותו בשלילה על מנת לחזק את המיתוס של שקיעת האימפריה ואת המיתוס של האחים המוכשרים שלא זכו להגיע לשילטון? אגב, כשבנו של סלים, הסולטאן מוראד השלישי, הגיע לשילטון, הוא התעצבן על היהודים והורה להרגם. מי שהצילה את היהודים הייתה אימו, נורבאנו, שדרשה ממנו לחזור בו מהוראתו. כן, אותה נורבאנו מרשעת. ועוד משהו: הסולטאן ביאזיד השני, לפני שהגיע לשילטון, נלחם על השילטון כנגד אחיו, ג'ם סולטאן, שהוצג כמוכשר וכראוי ממנו. ואילו ג'ם היה עולה לשילטון בזמן גירוש ספרד, האם היה מציל את היהודים כמו ביאזיד?

היסטוריה, פוליטיקה, טלוויזיה ומה שביניהם