Tag Archives: אבראהים פאשא

biker

איברהים פאשה נתפס עם המכנסיים למטה (אזהרת ספוילר)

אני רוצה לסכם את שני הפרקים האחרונים של הסידרה, שכולם בצל הגילוי של הרומן של איברהים פאשה הווזיר הגדול והמשרתת ניגאר כלפה.
בראשית הפרק הכפול, אישה דוברת פרסית חסרת הכרה מובלת לאונייה שבפיקוד האזיר ראיס, הלא הוא ברברוסה אדום הזקן איש ולוחם הים האגדי, עליו אכתוב בהמשך. האישה הזאת עתידה להיות מיועדת לסולטאן. האוניה, שעליה עוד נשים שנחטפו על ידי ברברוסה, שמה את פניה לארמון הסולטאן, ארמון טופקאפי שבאיסטנבול.

בינתיים, בהרמון, הורם תופסת שליטה ומעוררת את זעם אחות הסולטאן ואת זעם מאהידווראן, אם בנו בכורו.
עם זאת, גולת הכותרת היא הפאדיחה של איברהים פאשה. הסולטאן מחליט לתת בידי אשת איברהים, הלא היא אחותו חדיג'ה, להחליט מה יעלה בגורלם. היא אומרת לו שהיא רוצה להתגרש מאיבראהים, שכידוע מכהן גם כווזיר הגדול וכמפקד הצבא, אך הסולטאן אומר לה לחשוב פעמיים לפני מעשה. בינתיים, איבראהים חייב לכסות על הפאדיחה. לכן, הוא מתכונן לקרב מול הפרסים הספווים השיעים שבהנהגת שאה טאהמאספ. הוא זומם, ליתר דיוק מפנטז, למחוק את הספווים (כמובן שהוא לא יצליח בתוכניתו) ולמנות את עצמו לח'אן-שליט מטעם- של המדינה הפרסית החדשה שתהיה כפופה לעותמאנים. איך זה קשור לאישה שנתפסה? עוד נגלה. היא מלאת מזימות.
ברברוסה שמגיע לארמון מביא לסולטאן נדוניה- את השליטה על אלג'יר, שיכולה לקדם את הפיכת הים התיכון לאגם, ליתר דיוק לחצי אגם עותמאני. בנוסף, הוא מביא לסולטאן עוד שלושים פילגשים חדשות, שנחטפו על ידו. האישה דוברת הפרסית נשארת מחוץ לרשימת הנכנסות להרמון בינתיים.

בינתיים, בארמון עצמו, חדיג'ה אחות הסולטאן ואשת אבראהים זוממת לנקום בהורם, שחשפה את הבגידה. היא רוצה לסדר לאחיה פילגש דומיננטית חדשה שתשפיע עליו. נכון לעכשיו בלבד, היא לא מצליחה. הורם חוסמת נערה שהכינו לסולטאן וגזברית ההרמון גולפם מוחה על כך ורצה להתלונן לסולטאן עצמו כנגד הורם.

אבראהים ניצב מול כמה אויבים: ראשית, איסכנדר צ'לבי עוזרו וגיזבר האימפריה, שיוצא איתו לקרב כנגד הפרסים. הכוח שלהם נתקל במארב. שנית, הורם עצמה שחשפה את הבגידה שלו. שלישית, אישתו הנבגדת, חדיג'ה אחות הסולטאן. גם הסולטאן עצמו הוא אויב פוטנציאלי.
למה לסולטאן היה מותר להחזיק הרבה פילגשים ולאיבראהים לא? פשוט מאוד. איבראהים היה במלכודת כפולה: מצד אחד הוא עבדו ומשרתו של הסולטאן, לא אדם חופשי, מצד שני חברו הטוב, גיסו, הווזיר הגדול שלו וגם מפקד הצבא. לכן, הוא בעלה של אחות הסולטאן, אך בד בבד הוא גם משרת שלה כי הוא עבד של המשפחה העותמאנית. הסיבוך הזה הוא זה שגורם לו לבגידה, מה גם שאשתו הזכירה לו שהוא משרת את משפחתה.

suleiman1

העות'מאנים פרק 7- ימי הסולטאן סולימאן-א' (ספוילר)

לעתים, את המלכים, הסולאטנים, הקיסרים, הנשיאים, ראשי הממשלה והשליטים זוכרים בעיקר בשל נשותיהם.
במקרה של הסולטאן סולימאן המפואר (ששלט 46 שנים באימפריה העות'מאנית, בין 1520 ל1566), פגישתו עם שפחתו, אלכסנדרה ליסובסקאיה מאוקראינה, שהפכה מאוחר יותר לאישתו (נישואין בין סולטאן לשפחה, בפעם הראשונה בתולדות האימפריה העות'מאנית) לא רק שינתה את חייו של סולימאן, והייתה אחד הגורמים שעזרו להפוך אותו לסולטאן העות'מאני הידוע, המוצלח והמפואר ביותר בהיסטוריה ולאחד השליטים המוסלמיים הגדולים אי פעם, אלא גם, יש הטוענים, שינתה את ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית. אלכסנדרה, שנודעה גם כרוקסלאנה ושמה המוסלמי היה הורם (בעברית: עליזה) סולטאן, הייתה גם החברה כי טובה והיועצת הכי קרובה של הסולטאן, והיא גרמה לו להוציא להורג את חברו הטוב מילדות ויועצו הקרוב ביותר עד להתחזקותה, הווזיר הגדול איבראהים פאשה מפארגה, וכן את בנו הבכור והמוצלח ביותר, שהיה בנה של אישה אחרת, מאהידווראן סולטאן. ההוצאות להורג גרמו נזק אסטרטגי לשנים רבות לאימפריה העות'מאנית: סולימאן בחר למנות את אחד מילדיו עם הורם להיות הסולטאן שלאחריו, ומי שנבחר לבסוף, לאחר שבן אחר מוצלח יותר שלו ושל הורם, הנסיך ביאזיד, הוצא להורג בין היתר בפקודת הסולטאן, היה הנסיך סלים. הנסיך סלים הבעייתי הפך לסולטאן סלים השני, והוא לא היה מוצלח בלשון המעטה, עד כדי כך שקרב לפאנטו בתקופת הסולטאן סלים השני בשנת 1571, בין הצי העות'מאני לבין הצי של המדינות הנוצריות הקתוליות שנקראו "הליגה הקדושה", קרב שבו העות'מאנים נחלו תבוסה גדולה ומהדהדת ראשונה לאחר שורה של הישגים וניצחונות בימי סולימאן, מסמל את ראשית שקיעתה הרצופה, העקלקלה והמתמשכת (שהיו בה גם עליות רבות- אסור לשכוח!), שקיעה שנמשכה במשך 350 שנים עד לקריסתה הסופית של האימפריה והחלפתה בתורכיה המודרנית. לכן, ובשונה מעט ממה שאמרתי בעבר, אני אסיים את סידרת 8 הפוסטים על העות'מאנים בפוסט הזה על ימי סולימאן, שנחלק לשני חלקים. ואני מקווה ומתכוון להרחיב על נושא ההיסטוריה של העות'מאנים בעתיד ובמסגרת רחבה יותר.
המסקנה לגבי סולימאן היא אמביוולנטית: מצד אחד, בימיו הגיעה האימפריה העות'מאנית לשיאה, אך מצד שני עוד באחרית ימיו, עת קיבל החלטות לא טובות בין היתר בהשפעתה של הורם סולטאן, החלה שקיעתה האיטית ורצופת העליות והירידות של האימפריה העות'מאנית, שקיעתה של הזריחה.

וכעת לסיפור ההיסטורי על ימיו של הסולטאן סולימאן, שחי 71 שנים, והקדיש את רוב חייו לסדרות של מסעות כיבוש צבאיים, חלקם יזומים וחלקם לא יזומים, כחלק מהגשמת מטרתו של אביו, הסולטאן סלים הראשון, להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמת על עולמית. רוב מסעות הכיבוש שלו התרכזו באירופה, כשבתחילת שילטונו, בשנת 1520, הוא החל להתעמת עם ההונגרים וכבש את בלגראד, המעוז הסרבי הגדול האחרון, מה שפתח את הדרך לעימות הגדול עם אוסטריה ושליטיה מבית הבסבורג. בניגוד למצביאים אחרים לפניו ובייחוד לאחריו, סולימאן השתדל מאוד להימנע מלעשות טעויות אסטרטגיות צבאיות: האסטרטגיה שלו הייתה להימנע מלהילחם בחורף, ולהימנע מלפתוח יותר מחזית צבאית אחת בלחימתו באויביו. הוא דאג לשמור על התחלת לחימה וריכוז עיקרה באביב ובקיץ ועל לחימה בחזית אחת בלבד.

חזית ראשונה וחשובה מאוד בשנת 1522 היה האי רודוס, אי יווני בשליטת מסדר האבירים ההוספיטאלרים והגראנד מאסטר שעמד בראשם. רודוס נמצא לא רחוק מהעיר איזמיר, ולכן פיראטים התנכלו לאוניות וספינות עות'מאנית שהתקרבו לחופים העות'מאניים הסמוכים, ושדדו אותן גם מבחינת רכוש וגם מבחינת בני אדם. בעזרת סוכנים יהודיים ומוסלמיים, בעיקר נשים, שנפלו בשבי אבירי רודוס, הצליחו כוחות העות'מאניים להבקיע לתוך האי ולהכניע אותו ב20 בדצמבר 1522. תושבי האי קיבלו מהעות'מאנים חופש דתי, ואילו האבירים הועברו באוניות מטעם האפיפיור לאי מלטה.
בין השנים 1523-1524 מצרים העות'מאנית מרדה כנגד האימפריה העות'מאנית, והכריזה למעשה עצמאות, דבר שיהווה תקדים היסטורי ורמז לעתיד. מושל בשם ארנאווט אהמט פאשא, ממוצא אלבני, ניצל את מסעות המלחמה של סולימאן ומרד כנגדו. בעזרת הממלוכים (שהפכו לאחר תבוסתם למשרתי השילטון העות'מאני במצרים), ששאפו לחזור לשלוט במדינה, הוא הכריז על עצמו כשליט מצרים והחל לגבות מסים עבור עצמו ולא להעבירם לאיסטנבול. הוא התנער מסמכות הסולטאן והשית שילטון רודני על כל מצרים. הרמז לעתיד הוא ששלוש מאות שנים לאחר מכן, ימרוד באימפריה העות'מאנית מושל מצרים אחר ממוצא אלבני, מהמט עלי פאשא, ויקצור יותר הצלחות מארנטווט (Arnavut- שמה התורכי של אלבניה) אהמט. בסופו של דבר, לאורך ההיסטוריה, שני המושלים המורדים הובסו, בנסיבות שונות. לגבי ארנאווט אהמט, הוא והממלוכים הובסו על ידי צבא עות'מאני שנשלח בראשותו של הווזיר הגדול אבראהים פאשא, שהפך בעצמו זמנית למושל מצרים ותלה את ארנאווט המובס בשערי קהיר. אבראהים הקים מערכת שילטונית מסובכת של איזונים ובלמים במצרים על מנת למנוע מרידות עתידיות ולהפוך את האוכלוסייה לנאמנה לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לאחר שטבח באכזריות בממלוכים ובשבטים הבדווים במדינה. הוא הקים את המערכת הכלכלית מחדש לאחר שהחריב אותה בזמן המלחמה, כך שחלק גדול מהתושבים ייצא נשכר מכך. הוא דאג לרפורמה אגרארית (חקלאית) כך שחלק מהמיסים יועברו לאיסטנבול, וחלק מהכסף יישמר בידי האיכרים לעצמם. האיכרים עצמם הם שיעלו את המיסים למושל ולאיסטנבול, וכן אף מושל ברחבי האימפריה העות'מאנית לא הורשה לכהן יותר משנתיים בתפקידו. עוד דבר שאבראהים דאג לו הוא להכניס מצרים לאליטה העות'מאנית מצד אחד, ומצד שני לדאוג שאנשים מצרים בתוך האליטה העות'מאנית לא ישרתו במצרים, אלא מחוצה לה. הוא למעשה פיזר את האליטה המצרית ברחבי האימפריה. הרפורמות המינהליות שהנהיג אבראהים במצרים הפכו עם הזמן לנהוגות ולמחייבות בכל האימפריה כולה. לאחר המרידות במצרים, פרצו מרידות פנימיות נוספות נגד סולימאן, שדוכאו באיזור שכיום ידוע כסוריה (בחלב ובדמשק).

עלייתו של אבראהים פאשא, שהיה יווני ממוצאו בפארגה שהשתייכה לרפובליקה של ונציה במקור, מעבד בארמון הסולטאן סלים הראשון לתפקיד שומר חדריו של הסולטאן, ועלייתו של מעמד הרמון הנשים של הסולטאן לאחר תחילת מערכת יחסיו עם הורם והפיכתה לשפחה המועדפת, סימלה את ניצחון האליטות החדשות, אליטות העבדים והשפחות לשעבר, על האריסטוקרטיה התורכית שהיוותה את האליטות הישנות שאותן ייצג הווזיר הגדול לפני אבראהים, פירי מהמט פאשא. הניצחון ניתן לשיטת הדוושירמה, שיטת גיוס הנערים הנוצריים, אסלומם וחינוכם על מנת להיות יניצ'רים (חיל הרגלים העות'מאני) ולהיות עבדי הארמון, או "עבדי השער". בכך, עוד בימי סולימאן, החלה תקופת "סולטאנות הנשים ועבדי השער", כשמי ששלט בפועל באימפריה היו נשות ואימהות הסולטאן שבהרמונו, ויחד איתן וביתר שאת לאחר מכן הווזירים הגדולים והמושלים המקומיים, בעוד רוב הסולטאנים שעלו לשילטון לאחר סולימאן, שנחלש בערוב ימיו, היו סולטאנים חלשים, שנחשבו "חותמת גומי" של ההרמון ושל מה שיוודע שנים לאחר מכן בשם "השער העליון", הלא הוא הממשלה העות'מאנית והווזיר הגדול, שהיה למעשה ראש הממשלה. אבראהים פאשא עלה לשילטון בשנת 1523 וכיהן 13 שנים בתפקיד הווזיר הגדול, עד להוצאתו להורג. הורם סולטאן, פולנייה במוצאה שנחטפה בגיל 15 בידי טאטארים מקרים שפלשו לאוקראינה מולדתה והובאה להרמון הסולטאן ב1520 בעת היותה בת 19, עם תחילת שילטונו של סולימאן ומפגשה עמו, הפכה בהדרגה לחאסקי סולטאן (השיפחה המועדפת על הסולטאן, ולאחר מכן אישתו) עד להשלמת הפיכתה לבכירה בהרמון בשנת 1533. לגבי אבראהים פאשא אף נטען במקורות היסטוריים שונים, כי הוא נישא לאחותו של הסולטאן סולימאן האטיג'ה (חדיג'ה) סולטאן, מה שהעלה עוד יותר את מעמדו. בשנים האחרונות צצו מקורות היסטוריים אחרים שמטילים ספק בדבר נישואיו של אבראהים להאטיג'ה, אבל אין ספק כי הוא היה האדם החזק ביותר באימפריה אחרי סולימאן ויש כאלה שטוענים אף במקביל לסולימאן. בכך הושלמה "המהפיכה השקטה" של עבדי ושפחות האליטות האימפריאליות, שתפסו חלק ממקומן של האליטות הישנות ואף החלו לשלוט בפועל, בהדרגה, באימפריה, לצד גדולתו הצבאית של סולימאן. המסקנה היא שללא אבראהים והורם העבדים, סולימאן לא היה נחשב לסולטאן גדול.
תקופה חדשה החלה באימפריה.

באירופה, סימן סולימאן את מטרתו העיקרית: הונגריה. הונגריה הפכה מממלכה עצמאית לוואסאלית של העות'מאנים, עד לכיבושה הכמעט מלא וסיפוחה הישיר לאימפריה בידי סולימאן. באוגוסט 1520, בראשית ימי שילטונו של סולימאן, נכבש המעוז הסרבי הגדול האחרון שהתנגד לאימפריה העות'מאנית, העיר בלגראד, שכונתה בידי התורכים "בית הג'יהאד- דאר א(ו)ל ג'יהאד". בכך סולימאן פתח חזית מול האימפריה האוסטרית, שנשלטה בידי בית הבסבורג. בכך העות'מאנים השתלטו למעשה, כמעט על כל איזור הבלקן. חשוב לציין, כי בהונגריה התרחש עימות פנימי בין בתי מלכי הונגריה, שבימי סולימאן היה בהנהגת לאיוש השני ולאחר מכן יאנוש זאפוליה, שנהנה מתמיכת רוב האליטות ההונגריות, לבין הקיסרים האוסטרים מבית הפסבורג, שנהנו מתמיכת האיכרים, מיעוט האליטה ההונגרית והשכבות הנמוכות יותר בחברה ההונגרית, בהנהגת הקיסר קרל החמישי והנסיך פרדיננד (שיהפך לאחר מכן לקיסר פרדיננד הראשון), וסולימאן ידע לנצל זאת היטב. בשנת 1526 מחצו העות'מאנים את ההונגרים בקרב מוהאק, כשב29 באוגוסט 1526 נפלה בודה ולאחר מכן נפלה פשט (שני החלקים הללו ירכיבו בעתיד את בירת הונגריה, בודפשט). המלך לאיוש נהרג במלחמה, כשהטוען לכתר, המצביא ונסיך טרנסילבניה, יאנוש זאפוליה, כורת לבסוף ברית עם סולימאן, שמספח מצידו את הונגריה לאימפריה ומשאיר את זאפוליה כמלך הונגריה החדש מטעמו. זאפוליה, מצדו ובעידודו של סולימאן, ממשיך להציג להבסבורגים.

יותר משהיה סולימאן מצביא צבאי מצוין, הוא היה גם מדינאי, ואבראהים פאשא עזר לו בכך. הוא כרת ברית עם הצרפתים בראשות המלך פרנק (פרנסיס) הראשון, בנוסף לבריתו עם זפוליה, כנגד ההבסבורגים. רוב החיילים העות'מאנים נסוגו מהונגריה, והשאירו כוח קטן על מנת לעזור לזאפוליה ולערוך פשיטות לתוך השטח האוסטרי.

בזמן שסולימאן נלחם בהונגריה, החלה תסיסה בת שנתיים, בין השנים 1526-1528 של שרידי הנסיכויות התורכמניות במזרח אנטוליה (תת היבשת שעליה שוכנת רובה הגדול של תורכיה כיום). באיזור אלביסטאן והעיר מאראש פרצו מרידות נוספות ועיקריות של תנועת הג'לאלי (שנקראת על שם מטיף עאלווי בשם ג'לאל), שהוסתה בעיקר על ידי הפרסים והשאה אסמעאעיל ובנו טאהמאספ. מנהיג המורדים קאלנדאר צ'לבי, מנהיג מסדר סופי (Sufi) מיסטי תורכמני, שעמד בראש המרידות, והכריז על מערכת גביית מיסים משלו, הובס על ידי כוח שהורכב בראשות אבראהים פאשא הווזיר הגדול והמצביא האחראי לדיכוי מרידות פנימיות. לאחר דיכוי המרידות במזרח, צצו צרות נוספות במערב.

עם זאת, בית הבסבורג מיאן לוותר על הונגריה, והנסיך ההבסבורגי (והקיסר לעתיד) פרדיננד פלש שוב למדינה וניצח את זאפוליה בקרב טוקאי בספטמבר 1527. לאחר מכן, בפרסבורג (שהפכה בעתיד הרחוק לבירת סלובאקיה בראטיסלאבה), הכריז על עצמו פרדיננד כמלך הונגריה. בודה נפלה בידי בית הבסבורג, וסולימאן נזעק שוב לפלוש להונגריה. בשלישי בספטמבר 1529 נכבשה שוב בודה, והעות'מאנים, שניצלו את העובדה שההבסבורגים עסוקים בלחימה כנגד הצרפתים, התקדמו עד לשערי הבירה האוסטרית, וינה. המצור העות'מאני הראשון על וינה, שנמשך בין 27 בספטמבר לסוף אוקטובר 1529), החל.

מה שכתבתי מבוסס על הספר באנגלית: "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית חלק א'", מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

damat berat

כשהסולטאן ממנה את החתן

בצל חידוש אחד הסכסוכים הארוכים ביותר בתולדות אירופה, בין תורכיה לרוסיה, סכסוך בן 500 שנים שכלל בתוכו 12 (!!) מלחמות- שאגב, ברובן הכמעט מוחלט ניצחה רוסיה, הוצנעה ידיעה חשובה שקשורה גם במהלך היסטורי. המהלך היה מינויו של בראט אלבייראק (משמעות שם משפחתו: דגל) לשר האנרגיה בממשלה התורכית החדשה של אהמט דאווטאולו, זו שנבחרה בבחירות החוזרות האחרונות שבה ניצחה ברוב גדול מפלגת AKP, מפלגתו של טייפ ארדואן, בחירות שהפכו את "חגיגות" ניצחון החילוניות בתורכיה למוקדמות מדי. הממשלה הוקמה בקלות הפעם, בניגוד לתקופה שאחרי הבחירות הקודמות ביוני, שבה AKP זכתה ברוב רגיל בלבד ונזקקה לקואליציה. כאן למפלגה יש רוב להקים ממשלה של מפלגה אחת, ולמנות את שריה כרצון ראשיה. וכך היה.
בראט אלבייראק, זה שמופיע בתמונה, אינו סתם מינוי, אלא מינוי מיוחד: מדובר בחתנו בן ה37 של נשיא המדינה ארדואן. בעלה של בתו אסראא, שבאורח לא מפתיע דומה חיצונית לאביה… כמו אביה של אסראא, לימודיו של בראט התמקדו בתחום הכלכלה ומינהל עסקים והוא עבד בעיקר בחברות פיננסיות.
כמו הסכסוך בין רוסיה לתורכיה, גם מינוי חתנו של השליט התורכי למעשה לתפקיד שר בממשלה או לתפקיד ראש הממשלה (ואני לא אופתע אם זה יקרה יום אחד) אינו חדש: מדובר במוסד היסטורי בן מאות שנים, שנקרא מוסד הדאמאט (Damat), שמשמעותו "חתן". הכוונה היא לחתניהם של השליטים, במקרה זה הסולטאנים, שמונו לתפקידים בכירים מאוד בשירות המדינה, כמו הווזיר הגדול, שהוא למעשה ראש הממשלה, שרי ממשלה, מושלי מחוזות גדולים או מפקדי הצבא. דאמאט בראט אינו היחיד: לאורך ההיסטוריה העות'מאנית, 22 חתנים של סולטאני האימפריה רשומים תחת התואר "דאמאט". ברשימה כלולים גם שמותיהם של הגיסים של הסולטאנים, כמו גיסיו של הסולטאן סולימאן המפואר, אבראהים פאשה מפארגה, שהיה גם שומר חדריו של הסולטאן, גם הווזיר הגדול וגם מפקד הצבא בעת ובעונה אחת, ועוד גיס של סולימאן, לוטפי פאשה. ומדוע הגיסים כלולים ברשימה? כי מדובר למעשה בחתניהם של הסולטאנים הקודמים, במקרה זה הסולטאן סלים הראשון אביו של סולימאן, גם אם נישאו לבנותיהם לאחר מותם של אותם סולטאנים.
בכל מקרה, ואני מדגיש, בסולטאנות שושלתית החתן או אישתו לא היו יכולים להפוך לסולטאנים בעצמם, אלא רק גברים שהם בנים ביולוגיים של המשפחה העות'מאנית.
התקופה שלאחר סולימאן המפואר נחשבת כתקופה של סולטאנים חלשים יחסים, שהשאירו את השילטון בפועל בידי הוואלידה סולטאן (האמא או הסבתא של הסולטאן) או בידי הווזירים הגדולים. אחד החתנים ששלט בפועל ואפיין תקופה שלמה הוא אבראהים פאשה מנוושהיר, שהיה וזיר גדול בימי הסולטאן אהמט השלישי, שלט באימפריה העות'מאנית בפועל, ותקופת שילטונו, בין 1718 ל1730 נודעה בשם "תקופת הצבעונים" או לאלא דוורי, תקופה שעליה כבר כתבתי.
החבר הראשון במוסד ה"דאמאט" היה דאווט פאשה, שהיה וזיר גדול בין השנים 1482-1497, בימי הסולטאן ביאזיד השני. האחרון שנודע כ"דאמאט", והיה למעשה בעלה של נכדתו של הסולטאן עבד אל-מג'יד הראשון, הוא אנוור פאשא, שתפקידו הרשמי בין השנים 1914-1918 היה שר המלחמה, אך למעשה הוא היה בראש שלישייה שניהלה את האימפריה העות'מאנית בפועל מטעם ה"וועד לאיחוד ולקידמה", הגוף ששלט באימפריה בעוד הסולטאן היה ייצוגי בשנות מלחמת העולם הראשונה. אנוור פאשה נודע לשימצה בשל גרירת האימפריה העות'מאנית לאותה מלחמה איומה, לתבוסה בה וגם לטבח האיום והנורא שהתבצע בארמנים בשנת 1915.

מוסד ה"דאמאט" היה מוסד שילטוני היסטורי: החתנים היו ברובם אנשי צבא או אנשי מינהלה, שהושאו בנישואים פוליטיים לבתו של הסולטאן. להיות חתנו של הסולטאן פירושו להיות אחד מהאנשים הכי קרובים לשליט, לא פחות מיורש העצר. ברגע שמישהו נישא לבת הסולטאן, הוא נעשה חבר משפחת הסולטאנות, משפחת השילטון, למרות שאין לו קשר ביולוגי עם אותה משפחה ולכן לא רשאי לרשת את הסולטאן, וגם אביהם של נכדי או ניני הסולטאן, שכן היו שייכים בקשר ביולוגי למשפחה העות'מאנית. רק מי שהסולטאן היה חפץ ביקרו והיה מעוניין לתת לו את המעמד הגבוה ביותר באימפריה אחריו ואחרי יורש העצר, היה רשאי להינשא לבנות המשפחה הסולטאנית. לכן, מדובר בנישואים בעלי אמירה פוליטית חשובה, למרות שהיו נישואים מעטים מאוד שבאו במקרים של היכרות ואהבה.
דבר שני, נישואים לבת משפחה סולטאנית העניקו לגיטימציה לאותם חתנים להיות חלק מהשילטון ובמקרים מסוימים אף לשלוט בפועל, רשמית בלבד תחת הסולטאן. בכך, משיג החתן גם שם טוב וגם שמן טוב, ומעורר את יראת הכפופים אליו כבן משפחה. אנוור פאשה ביטא את כוחו ועוצמתו בכך שנישא לנכדת אחד הסולטאנים. הסולטאן, מצידו, ברגע שהחתן אוחז בתפקיד בכיר, שומר את כל העוצמה והכוח של המדינה בידיה של משפחתו וכך גם בידיו שלו עצמו.
דבר שלישי, מעמד החתן היה כלי לניעות חברתית, כלומר, מי ששימש כעבד או כחייל פשוט באימפריה, היה יכול להתקדם בדרגות עד כדי כך שנהיה גם וזיר גדול וגם חתנו של הסולטאן- ובכך, כאמור, להצטרף למשפחה הסולטאנית. מסלול קידום זה שימש את מטרתם והזין את תקוותיהם של עבדים ומגוייסים בכפייה רבים, חלקם הגדול לא נולד כמוסלמים ובכלל לא היו תורכים במוצאם האתני אלא התאסלמו והובאו לשרת בצבא האימפריאלי. ממש אפשר לקרוא לזה אופק תעסוקתי בשירות המדינה, שהמצטיינים בו יכולים לקבל כבונוס על הישגיהם ותפקודם גם נישואין לבת הסולטאן.
דבר רביעי, וחשוב ביותר, לפעמים הסולטאנים השיאו את בנותיהם לאנשי צבא ולבכירים שהם פחדו מהם ומכוחם, ושאפו להשאיר אותם קרוב אליהם על מנת לשמור עליהם שלא יתמרדו ושלא ישאפו להפיל את הסולטאן או לתפוס את השילטון. ברגע שאותם חתנים התחילו לאיים עליהם, הסולטאנים ניצלו את קירבתם והוציאו אותם להורג, כשאבראהים פאשה מפארגה הוא הדוגמה הטובה ביותר. הסולטאן סולימאן, שהיה גם חברו הטוב ביותר, לא חס עליו כשהרגיש מאוים ממנו והוציאו להורג.
ועוד דבר, שהוא קשור לדאמאט בראט: אך ורק במקרה שהשילטון אינו שושלתי, כמו בימינו, ומי ששולט רוצה לשמור את השילטון בידיה של משפחתו ואינו סומך על בניו שיתפקדו כמותו- ומצד שני לא מקובל עליו או לא חושב שראוי לנשים להחליף אותו, החתן יכול להיות יורש פוטנציאלי לשליט המדינה, לכן זו לא תהיה הפתעה גדולה אם אותו חתן יהיה ביום מן הימים ראש ממשלת או נשיא תורכיה, למגינת ליבם של דמויות כמו ראש הממשלה דאווטאולו או סגן ראש הממשלה נומאן קורטולמוש (שנחשב יותר אסלאמיסט מארדואן או מראש ממשלתו)- שרואים עצמם שולטים בפועל בתורכיה שאחרי ארדואן- במסגרת ממשל נשיאותי (שרשמית עדיין לא קיים במדינה) או ממשל פרלמנטרי.

tulip

"עידן הטוליפ" המקורי (לאלה דוורי)

פרח הצבעוני, הלא הוא הטוליפ, ובתורכית לאלה (Lale)- מקורו באימפריה העות'מאנית. זמן פריחתו הוא בין החודשים מרץ למאי, חודשי האביב. ציור עתיק של הפרח ניתן למצוא כאן, בתמונה למעלה. הפרח הזה מיוחד, מאוד מיוחד. בין המאות ה-17 וה-18 הצליח הפרח הזה לשגע את אירופה, בייחוד את הולנד ואת האימפריה העות'מאנית עצמה. בהיסטוריה של אירופה רשומות שתי תקופות צבעונים (או בשמם האחר: עידני טוליפ), אחת בהולנד והשנייה באימפריה העות'מאנית. שתיהן קשורות לבועות שיצרו מצג שווא, הראשונה כלכלית והשנייה מדינית-ביטחונית. על שם התקופה הזאת נקראה אופרת הסבון התורכית "עידן הטוליפ", או "לאלה דוורי", שעוסקת בעניין אחר. אבל אני רוצה להסביר על תקופת הצבעונים המקורית, שהיו במקור שתי תקופות.

תקופת הצבעונים הראשונה, או בשמה המקורי "שיגעון הצבעונים", התרחשה בהולנד בראשית המאה ה-17, עת הגיעו פקעות פרח הצבעוני מהאימפריה העות'מאנית להולנד. התקופה נמשכה מראשית המאה ה-17 עד שנת 1637 ובה פרח הסחר הבורסאי מהראשונים בהיסטוריה, בפקעות של פרחי הצבעוני. בהתחלה גידלו פרחי צבעוני וטיפחו אותם בכל פינה בהולנד, בשלב השני מכרו אותם בהמונים ובמחירים מופקעים- לאחר שהבינו כי למרות הקור ותנאי השטח הקשים בהולנד, פרח הצבעוני מתאים לגידול במדינה. משנה לשנה, מחירו של הצבעוני הכפיל את עצמו.

הבעיה שנוצרה עם עליית הפופולריות של הצבעונים הייתה שהיה יותר ביקוש לפרחים ממה שהיה היצע, כלומר ממה שהיו פרחים בפועל. זה יצר את הבועה הפיננסית הראשונה בהיסטוריה. אנשים החלו להשקיע בחוזים עתידיים, כלומר שילמו עבור פרחים שעדיין לא פרחו ולא הוחל בגידולם. מצד שני, לאנשים, במיוחד לבני המעמד הנמוך והבינוני-נמוך, לא היה כסף משלהם לקנות חוזים עתידיים על צבעונים. אז מה עשו? לקחו הלוואות על מנת לשלם עבור פרחים שאפילו הפקעות שלהם לא נזרעו. היו אף סוחרים ממולחים, שקנו אופציות עתידיות על פרחים שלא קיימים ושאולי יגדלו אותם ומכרו אותם לאחר מכן במחיר עוד יותר גבוה.
כמו מניות בבורסה כיום, היו כל מיני סוגי צבעונים, ממשובחים סוג א' עד פשוטים ביותר ואפילו פרחים קמלים.
תופעת הכסף הרב שלא היה תמיד בנמצא עבור דבר שעדיין לא היה קיים יצרה בועה שהתנפחה והתנפחה, עד לחורף שנת 1637, עת נפוצו שמועות כי לזכויות מסוימות עבור גידול צבעונים לא מצאו קונים, היות והצבעונים לא היו מסוג א'.
באותו חורף התפוצצה הבועה של הצבעונים, אנשים נותרו ללא כסף וחייבים כסף למי שהלווה להם אותו, ויכולת החזרי ההלוואות צומצמה. הטוליפ-מאניה גרמה לנזק כלכלי עצום לתושבי הולנד בעיקר וגם לשכנתה, האימפריה הרומית הקדושה (הגרמנית).
זה היה משבר המניות הפיננסי הראשון בהיסטוריה- שיגעון הצבעונים.

שיגעון הצבעונים תפס את האימפריה העות'מאנית קצת מאוחר יותר: תקופת הצבעונים השנייה, של האימפריה העות'מאנית, התחוללה בין השנים 1718-1730, בתקופת הסולטאן אהמט השלישי (מסגד הסולטאן אהמט לא נקרא על שמו, אלא על שם אהמט הראשון, בעלה של קוסם סולטאן).
הצבעוני היה הפרח האהוב על הסולטאן אהמט, ומסחר בו התרחש בעיקר בקרב בני האליטה העות'מאנית. 12 השנים של תקופת הצבעונים העות'מאנית היו שנות שלטונו של הווזיר הגדול, אבראהים פאשה מנוושהיר, שהיה חתנו של הסולטאן ונשוי לבתו הטיג'ה (לא להתבלבל עם אבראהים פאשה מפארגה, הווזיר הגדול וחברו הטוב של הסולטאן סולימאן המפואר, שהיה נשוי לאחותו שהייתה בעלת אותו שם- מדובר בשני אנשים שונים). אבראהים פאשה עלה לשילטון על רקע תבוסת האימפריה העות'מאנית בבלגרד שבה איבדה האימפריה שטחים בצפון סרביה וצפון בוסניה של היום, לטובת אוסטריה, שכנגדה נלחמה האימפריה. המלחמה הסתיימה בהסכם משולש בין העות'מאנים לבין האוסטרים והרפובליקה של ונציה.
אבראהים שאף להביא את האימפריה הפגועה לפריחה כלכלית בעיקר, ושיפור יחסי המסחר עם המדינות השכנות, כולל עם אלה שעמן חתמה על הסכם שלום. סחר החוץ של האימפריה הגיע לשיא, הופחתו הגבלות מכס, והממשלה שאפה לשלוט על מחירי פקעות פרח הצבעוני, שגודלו בהמון מקומות ברחבי האימפריה. הדרישה לצבעונים עלתה בעיקר מתוך האליטה וכמו כן התפתח לראשונה דפוס בשפה התורכית עות'מאנית. לכן נוצרה המשוואה: תקופת הצבעונים: תקופה של פריחה ושלום, ללא מלחמות וללא שפל כלכלי.

באיסטנבול רבתי הוקמו עוד ועוד שווקי פרחים שם מכרו את הפרח. אפילו האומנות פרחה בתקופה זו: האליטה העות'מאנית התמלאה בכסף, ואז הזמינו עוד ועוד אומנים לצייר ציורים על מנת לקשט את בתי הפאר והארמונות. המשטר רצה להבליט גם את הישגיו בציורים, על רקע הפריחה הכלכלית. לכן עוד ועוד אומנים צצו, וציירו את ציוריהם הטובים ביותר. תור הזהב המשיך גם על רקע התפתחות הדפוס, שעליה היה אחראי המומר ההונגרי אבראהים מוטפריקה: משוררים, כמו המשורר המפורסם נדים, כתבו עוד ועוד שירים על רקע האווירה הרומנטית של פריחת הצבעוני, שעתה היה כמעט בכל פינה מיושבת באימפריה. קבצי ציורים, שירים וסיפורים על תקופת הצבעוני ועל הפרח עצמו יצאו לאור באימפריה.
על רקע הפריחה הכלכלית והתרבותית, התפתחה מעין שאננות מבחינה צבאית, של אף אויב לא יוכל לנו-ממש כמו ישראל לאחר מלחמת ששת הימים.
הסולטאן והווזיר הגדול נודעו באותה תקופה באורח חייהם הראוותני שניהלו כתוצאה מהפריחה הכלכלית. מונומנטים, ציורים ובניינים הוקמו לכבודם.

למרות תור הזהב, לא נמנעה מהפיכת 1730, שהביאה להדחת אבראהים והסולטאן אהמט:

באותה שנה, הפרסים זיהו את השאננות העות'מאנית, ואת השקיעה בתוך האווירה הרומנטית של הצבעונים, והשאה הספווי טאהמספ השני תקף עמדות עות'אמניות מעבר לגבול, בנצלו את גורם ההפתעה. הצבא נתפס לא מוכן, וספג אבידות כבדות עד שהצליח לייצב את המצב. כתוצאה מהלם המלחמה שסיימה לפתע את תור הזהב של הצבעונים, פרץ בתור הבירה איסטנבול מרד של נתינים ושל תושבים, בהנהגת היניצ'ר לשעבר, האלבני פטרונה ח'ליל. המחאה החברתית ההמונית ניצחה. בתחילה הקריב הסולטאן אהמט השלישי את אבראהים הווזיר הגדול להמון, אך המורדים דרשו את התפטרות הסולטאן וצרו על הארמון. למרות שניצח ושלט באימפריה, סירב מנהיג המרד פטרונה להדיח את המשפחה העות'מאנית מהשילטון, לכן אהמט השלישי התפטר לבסוף ובמקומו מונה בן משפחתו, הסולטאן מחמוד הראשון. בכך הסתיימה תקופת הצבעונים, הלא הוא עידן הטוליפ, הלא הוא לאלה דוורי.

Untitled-9

הטירוף של איבראהים וחדיג'ה נמשך

בפרקים האחרונים נקבעה עובדה- חדיג'ה אחות הסולטאן החליפה את אמא שלה בתור האויבת מספר 1 של הורם. נוצרת שלישייה חדשה- מאהידווראן, חדיג'ה והורם. המהלך העיקרי שקבעו כדי לדחוק את רגליה של הורם הוא מינויה של מיילדת הסולטאן, עפיפה האטון הזקנה, לאחראית על ההרמון. עפיפה, שכמו פטרונה הסולטאן סלים, אכזרית מאוד, נוקטת בצעדים שונים כדי להעיף את הורם מהארמון פשוטו כמשמעו. היא עורכת חגיגה בחדרי הסולטאן לכבודו בהשתתפות נערות הרמון שונות. מי שקרנה עולה היא של השפחה הפרסייה החדשה, שמוצאת חן בעיני הסולטאן. על הגב של הפרסייה יש קעקוע. הקעקוע הוא הסמל של שושלת הספווים ששולטת באיראן. זה לא מבשר טובות.
ניגר כלפה יולדת, וחדיג'ה דואגת להעלים את התינוק ולהכריז על מותו. בכך חדיג'ה התמימה והעדינה הופכת לנחש צפע בדיוק כמו אמא שלה. היא רוצה לנקום באנשים הלא נכונים, כשברור כי האשם הראשי בסיפור הוא בעלה איבראהים בעצמו. חדיג'ה עצמה מתנהגת על סף איבוד השפיות.

נעבור לצד המזרחי של תת היבשת האנטולית. אבראהים שיכור הכוח ממשיך במסעו נגד טאהמספ הראשון, בנו של שאה אסמאעיל, מייסד האימפריה הספווית. נתחיל בזה שהשושלת הספווית היו תורכים במוצאם בעצמם!!
בבלוג הבא שיפורסם כנראה מחר, ממש לפני חופשת הפסח, אני אתאר את האימפריה הספווית ואת תפקידה בעיצוב פניהן של איראן, האימפריה העותמאנית ובהמשך-גבולותיה של תורכיה המודרנית.
ניסיון ההתנקשות באיבראהים, שמלא בחטא היוהרה והגאווה וכבר מפנטז להפוך לשאה של איראן בעצמו, נכשל. אבראהים מוטעה על ידי המתנקש שנשלח על ידי איסכנדר צ'לבי הלא הוא אפנדי האזרטלרי, וחושב שהמתנקש הציל את חייו והרג תוך כדי לוחם פרסי מוסווה. איסכנדר ממשיך לחתור תחת אבראהים ומבקש להתנקש בו ויהי מה. אבראהים, מצדו, נכנס לתוך מלכודת צבאית שהכינו לו הספווים שלא תיגמר טוב. אבראהים רוצה לעלות על בגדאד, כשמטרתו העיקרית היא תבריז, בירת פרס הספווית. למי שלא יודע, תבריז שוכנת באיזור "התורכי" של איראן, שנקרא כיום אזרבייג'אן האיראנית. על זה ארחיב גם בבלוג הבא.
איסכנדר גם רוצה להטעות את אבראהים ולהפיל אותו במלכודת הפרסית.

hurrem family

המשוררים שאבראהים אהב

שלום לכולם ולכולן,

בפוסט השני שלי להיום, אני רוצה להדגיש את נושא השירה והספרות הפרסית והתורכית, שמוזכרות בסידרה שוב ושוב. מי שמזכיר את המשוררים ואת שיריהם רבות הוא סולימאן המפואר, שבעצמו כתב שירים וסיפורים קצרים תחת השם: "מוהיבי".

כאמור, במאה ה-16 שפת המינהל, ספרות והשירה הנפוצה ביותר באימפריה הייתה השפה הפרסית. זאת, למרות העוינות הבסיסית, שנמשכת עד היום, בין התורכים לפרסים. כשלומדים על האימפריה העותמאנית, מי שרוצה ללמוד את השפה התורכית העותמאנית מומלץ לו מאוד ללמוד את השפה הפרסית, לפחות ברמת מתחילים. עבדכם הנאמן עשה כך בדיוק, למרות שאיראן היא לא התחום שלי כלל וכלל.

באחד הפרקים הקודמים, ניהל אבראהים פאשא כהרגלו ויכוח עם הקאדי אבו סעוד אפנדי (שמעדיף מוסלמי מקורי כווזיר גדול, ולא עבד נוצרי שהומר לאסלאם כמו אבראהים). אבראהים אמר לקאדי שהוא אוהב לקרוא את שיריו של המשורר הפרסי חאפז שיראזי, והקאדי אמר לו שזה בסדר ושלא מדובר בשירי כפירה. כשאבראהים, שממילא משחק באש עם כל סביבתו, הזכיר את יונוס אמרה התורכי, זעם הקאדי וקרא לאמרה כופר.
חוואג'ה שמסודין מוחמד חאפז שיראזי, שנודע בכתיבתו בשם חאפז, היה משורר פרסי, שחי בין השנים 1326-1390 בערך. אוספי השירה שלו נחשבים כדובדבן שבקצפת של השירה הפרסית. אחד הסופרים שהשפיע ביותר על הספרות והשירה הפרסית, ושמו נודע עד היום כשאיראנים רבים מחזיקים את ספרי השירה שלו בביתם. חאפז נולד בעיר שיראז בפרס, וחי שם את רוב חייו עד למותו.

בילדותו ובנערותו, חאפז למד את הקוראן בעל פה וקרא שירים רבים. הוא עבד כמורה לקוראן שבעל פה וגם כמשורר. לשירה הגיע דרך פגישה עם המשורר עטאר, שהוא הפך לתלמידו. רבים משיריו הם שירים שההשראה שלהם הייתה שאק א-נבאט, נערה יפה שהוא לא זכה להינשא לה אך אהב אותה מאוד (אהבה לא ממומשת מובילה לחוש יצירה רחב בדרך כלל). שיריו היו קצרים, אך הוא היה אדם מאוד רוחני, שהאמין במיסטיקה מוסלמית- הסופיות (Sufism), ועבר חוויות דתיות רוחניות של התקרבות לאל. שיריו היו כל כך יפים ובעלי משמעות רוחנית, עד שהגיעו לשליט הפרסי דאז, שביקש מחאפז להיות המשורר שלו.
ברבים משיריו אודות האל ישנה האנשה של האל, כלומר לדמות את האל לבן אדם ולתת לו תכונות אנושיות. הסופים (Sufis) ידועים בכך. אחת היצירות הידועות של חאפז הייתה "שמעתי את אלוהים צוחק"….
עם זאת, שיריו מלאים כבוד לאל, בדומה לשירת ימי הביניים של יהודי ספרד. בשל כך הקאדי לא החשיב את חאפז ככופר.
חאפז הוא, כאמור, הידוע במשוררי איראן עד היום, ומקום קבורתו נחשב כאתר עלייה לרגל בשיראז, שמו הוא "חאפזייה". שמעו של חאפז לא נשאר באיראן בכלל, אלא הגיע גם לתחומי האימפריה העותמאנית.

יונוס אמרה (Yunus Emre) היה משורר תורכי מהמאה ה-13. באותה תקופה לא הייתה אימפריה עותמאנית כלשהי בתת היבשת האנטולית,

לפי הבלוג של תומר פרסיקו, יונוס אמרה היה מיסטיקן ומשורר, שחי תחת שילטון הסלג'וקים (אחת האימפריות התורכיות שהיו לפני העותמאנים), שהיו כפופים באותה עת למונגולים. פרסית הייתה שפת הספרות באנטוליה באותה תקופה, אך אמרה בחר לכתוב את שיריו בתורכית. אמרה היה סופי (Sufi) בראשית התקופה שבה התגבשו המסדרים הסופיים. יונוס אמרה נחשב עד היום לסמל מרכזי בתולדות העמים התורכיים, בשל הקפדתו על השפה התורכית, למרות שאז הייתה כתובה כמובן באותיות ערביות… השירים שלו מלאי רוחניות אך יותר קיצונית מחאפז- הוא תיאר גם את האל, שאליו שאף להתקרב כמו רוב הסופים, בתיאורים שלא נחשבים רק האנשה אלא גם תיאורים שנחשבים כפירה באסלאם. כמו חאפז, כתב שירי דת ושירי אהבה, אך אביא דוגמה לכך מדוע הקאדי קרא ליונוס "כופר", ושוב מהבלוג של תומר פרסיקו. באחד מהספרים שתורגמו לעברית, מופיע שיר ששמו וששורותיו הראשונות הם "את יינו של האלוהים שתינו"… והרי באסלאם, שתיית יין היא אסורה בהחלט. בשל כך יונוס אמרה נחשב כופר.

על הסופים ועל ג'לאל אל-דין רומי, שנחשב מייסד הסופיות, אכתוב בפוסטים הבאים.

1170U-1

סופו של אבראהים פאשה הגאוותן!

שלום וחג שמח לכולכן/ם,

אבראהים פאשה סוף סוף הגיע אל סופו. חבורת תליינים מקצועית הכריעה את הלוחם הוותיק וחנקה אותו באמצע השינה עם חבלים. האיש שהיה נאמן לסולטאן אך כשקיבל אצבעות ממנו רצה את הגוף כולו, כלומר לשלוט באימפריה, חוסל. לסולטאן היה קשה מאוד לחסל את חבר ילדותו. אך לא הייתה לו ברירה.

אגב, הארמון של אבראהים פאשה קיים עד היום והוא אתר מתויר! כיום הוא מוזיאון לאומנות תורכית ואסלאמית. הוא ממוקם ברובע פאתיח באיסטנבול, רובע עני ודתי, בכיכר הסולטאן אהמט.
הנה קישור לתמונת הארמון:

http://en.wikipedia.org/wiki/File:Turkish_and_Islamic_Arts_Museum_01.jpg

החברות בין סולימאן לאבראהים הייתה כל כך חזקה, שיש כתבים שאומרים שהם תיפקדו כזוג לכל דבר ועניין, ואבראהים נלחם בהורם כי הוא קינא לסולימאן. דבר זה היה מקובל בתורכיה של אז, אך לא דיברו עליו בפומבי, כמו שתיית האלכוהול… אבל אני הנאיבי מתקשה להאמין שהיה כך היות וסולימאן נודע כאוהב הורם ואוהב נשים מושבע. אבל רמיזות על כך אפשר למצוא בדבריו של סולימאן כי אבראהים שלט על ליבו.

חטא ההיבריס, שמקורו בתקופה האתונאית, היה פגיעה בוטה בזכויות הזולת, שמביא להשפלתו. זה היה לפי ההגדרה של יוון העתיקה. והרי אבראהים היה יווני מצד אביו…. מה שכתוב בתלמוד, כי כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים. אך לא רק. המושג "היבריס", שהשתרש במיתולוגיה היוונית, התפתח לציון גאווה וגבהות לב מוגזמים, כלומר אחד שהשתן עולה לו לראש, הוא רוצה לעצמו עוד ועוד תארים וכבוד, ובדרך משפיל ודורך על זולתו. כך אנו רואים בהתנהגות השחצנית של אבראהים לפני הוצאתו להורג, שעוררה את רוגז העם. הפסלים ויחסו לדת המוסלמית היו רק תירוץ לבוז לו.

מצד שני, הורם הסיתה נגדו אצל סולימאן וכך סילקה את אחד האויבים החזקים ביותר שלה, אחד שעלול היה להיות מפתח לעלייתו של מוסטפא לשילטון במקום בניה של הורם. כך הורם מצטיירת כתכסיסנית ותחבולנית מהמעלה הראשונה. והורם האמיתית, כזכור, הייתה ממש מכשפה.

מה שהכי גרוע בסיפור הוא של אוהב שהופך לאויב. סולימאן אהב מאוד את אבראהים כחבר לדרך. הוא נתן לו את כל התפקידים הבכירים ביותר באימפריה. ואז אבראהים רצה לשלוט. לשלוט בסולטאן גם. ואז הסולטאן הפך מרעו הקרוב ביותר של אבראהים, ממש כמו הקשר התנ"כי בין דוד המלך ליהונתן בן שאול, לשונא הגדול שלו ולרוצחו בסופו של דבר. מי לא נתקל בחיים בחבר קרוב שהופך לאויב? אני מאחל לעצמי ולכולם שגם אם זה קרה בעבר, הדבר הנורא הזה לא יקרה שוב. לעולם.

1170U-1

איבראהים פאשה האמיתי

שלום שוב,

הפעם אני רוצה לכתוב על הכוכב האמיתי, לדעתי, של הסידרה "הסולטאן" (משודרת בערוץ "ויוה" כל ערב בשנת 2020),  שצילו ירחף מעליה עד הפרק האחרון שלה, שהוא הכוכב האמיתי של הבלוג הזה, כי כל פוסט שכתבתי עליו יצר צפיית שיא של למעלה מ-300 איש- אבראהים פאשה מפארגה, הווזיר הגדול לשעבר של האימפריה העותמאנית, שהיה גם גיסו של הסולטאן, חברו הטוב ביותר, שומר חדריו, מפקד הצבא וקיבל כמעט את חצי המלכות ואף במסתרים רצה יותר מזה.
אבל מעל הכל, אבראהים היה אויבה של הורם. כך יצא שעבד ושפחה התקוטטו ביניהם על ליבו של הסולטאן, וכמו בכל בית של בני זוג, האישה (במקרה זה: האישה המועדפת) אומרת תמיד את המילה האחרונה.

אבראהים פארגלי נולד תחת השם היווני תיאודורו (או בקיצור: תיאו) למשפחה יוונית בעיר פארגה, כיום בצפון מערב יוון ואז ברפובליקה של ונציה. אביו היה דייג ומלח יווני, ואימו הייתה ונציאנית. בגיל ילדות הוא יצא למסע עם אביו בים, נחטף והובא לארמון הנסיך הסולטאני (שאהזאדה) במניסה. שם פגש את הנסיך סולימאן בן הסולטאן סלים, שהיה בן גילו. השניים הפכו לחברים טובים ויש שאומרים אף יותר מכך, אך אני מרשה לעצמי להיות נאיבי ולהניח שהם היו חברים טובים בלבד. אבראהים למד במערכת החינוך האימפריאלית העותמאנית לילדים נוצריים שנחטפו ל"דוושירמה", הגיוס, שנקראה אנדרון (Enderun). שם הוא הפך לאיש אשכולות: למד שפות רבות ולמד מקצועות רבים, בין בתחום ההומני או בתחום הריאלי.

בשנת 1520, עת מונה סולימאן לסולטאן, אבראהים קיבל את תפקיד שומר חדרי הסולטאן ויועצו הקרוב ביותר. בשנת 1525, עת הכריז אהמט פאשה מושל מצרים על התנתקותו מהאימפריה והפיכתו לסולטאן (מעשה שיחזור עליו כעבור כ-310 שנים מהמט עלי פאשה מושל מצרים, והפעם יצליח) של מצרים, נשלח אבראהים בראש כוח צבאי עותמאני למצרים, שם תפס את השילטון, הוציא להורג את אהמט ואירגן רפורמה במושלות מצרים, שבמסגרתה איגד את החוקים המקומיים, האימפריאליים והדתיים שחלו על המקום לקובץ אחד (סולימאן יחזור על אותו מעשה באימפריה כולה לאחר מכן).

אבראהים הפך למצביא ולדיפלומט מהמעלה הראשונה. המגעים הדיפלומטיים שקיים היו בעיקר עם העולם המערבי הנוצרי, העולם שאליו היה שייך במקור. הוא זכה להערצה אפילו מצד אויבי האימפריה שניהלו איתו מגעים דיפלומטיים, ועשה מניפולציות דיפלומטיות רבות. כמעט כל מהלכיו הצבאיים והדיפלומטיים הוכתרו בהצלחה רבה. עם הזמן הוא קיבל עוד ועוד תארים: מונה לווזיר הגדול, המינוי הראשון של סולימאן לתפקיד זה, מונה למפקד הצבא העותמאני, הסרעסכר, ושידר כל הזמן ליריביו בתוך האימפריה ומחוצה לה שהוא הכוח האמיתי מאחורי האימפריה העותמאנית ומאחורי סולימאן. השיא היה שהצטרף למשפחה העותמאנית כדאמאט (גיס), בעת נישואיו לחדיג'ה אחות הסולטאן. הוא נקרא "דאמאט אבראהים פאשה", כלומר אבראהים פאשה שהוא חלק לא ביולוגי מהמשפחה העותמאנית, אלא חלק ממנה מתוך נישואים. התואר דאמאט ניתן לכל מי שהתחתן עם המשפחה העותמאנית.

אבראהים צבר לעצמו שונאים רבים בתוך האימפריה, בין היתר בשל הפיקפוק באמונתו באסלאם. נכון שהומר לדת האסלאם בקטנותו לאחר שנחטף, אך הוא שמר עדיין על קשרים עם הנצרות ועם הנוצרים, ועובדה שהביא את אביו ואחיו לגור איתו באיסטנבול.

בגלל ניהול כושל של קמפיין כנגד הספווים, וגם בשל יריבותו עם הורם, הסולטאן נאלץ למצוא סיבה הלכתית להוציאו להורג ולהתיר את נדרו שנדר להגן על אבראהים בכל דרך. הסולטאן ראה שהוא נתן יותר מדי כוח לאבראהים, ולכן פחד ממנו שמא הוא יחתור תחתיו עם אחד מבניו, במקרה זה מוסטפא, כדי להפוך לשליט בפועל של האימפריה העותמאנית כשהסולטאן החדש יהווה חותמת גומי שלו בלבד. מתוך כך, ומתוך המסע הצבאי הכושל כנגד הספווים, הוצא אבראהים להורג. בכך כינויו הפך מ"מקבול אברהים פאשה"- אבראהים פאשה המקובל, ל"מקטול אבראהים פאשה"- אבראהים פאשה ההרוג. בגיל 43 שנים הוצא להורג, וכך הפך לאגדה.

לדעתי, אבראהים פאשה היה קורבן של קינאה יותר משהיה קורבן של הורם, או אפילו קורבן של גאוותנותו המפורסמת. למרות שהשתן באמת עלה לו לראש, קינאת ההמון, קינאת עמיתיו הווזירים ולבסוף קינאת הורם שהפכה לקינאת סולימאן הם שהרגו את איש האשכולות המוכשר הזה. בכך גם אבראהים וגם מוסטפא הנסיך הפכו לדמויות הטראגיות של המאה המפוארת.

ארמונו של אבראהים פאשה קיים עד היום, וכיום משמש מוזיאון לאומנות תורכיה והאסלאם באיסטנבול.