Tag Archives: הסולטאן סולימאן

Mimar_Sinan2

מימאר סינאן- האדריכל של הסולטאנים העות'מאנים

 

מימאר (מועמר) סינאן הוא האדריכל האגדי של האימפריה העות'מאני בימי הזוהר שלה, המאה ה-16. הוא הפך לסמל עולמי של אדריכלות מושקעת ויצירתיות, בייחוד באיזור המזרח התיכון והבלקאן.
בדומה לגאודי של ברצלונה, מאות המבנים שתיכנן האומן הדגול הזה, כ250 במספר כשרובם הכמעט מוחלט מבנים ציבוריים, שינו את הנוף של העיר איסטנבול לתמיד. עם זאת, יצירת המופת הגדולה ביותר של סינאן נבנתה בעיר אדירנה, הלא היא אדריאנופול- מסגד סלימייה, שנבנה בין השנים 1569 ל1575, והוקדש לסולטאן סלים השני, בנם של הורם וסולימאן. יצירת המופת השנייה במעלה שתיכנן סינאן היא מסגד סולימאנייה, שנבנה לכבוד הסולטאן סולימאן המפואר, בין 1550 ל1558- שנבנה עוד בחיי סולימאן על מנת להנציחו- שהוא המסגד הגדול ביותר באיסטנבול. זאת, למרות שלדעתי המסגד הכחול שנבנה לכבוד הסולטאן אהמט הראשון, בעלה של קוסם סולטאן, הוא הוא המפואר ביותר בעיר.

סינאן, שהיה נוצרי ממוצא יווני, אלבני או ארמני, גויס, ליניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה העות'מאנית בשיטת הדוושירמה (גיוס נערים נוצרים, איסלומם וחינוכם על מנת שישרתו את האליטה העות'מאנית ואת הצבא העות'מאני). עוד מילדותו והפך לארכיטקט צבאי. עם השנים השתבחה איכות תכנוניו, ורק לקראת זיקנתו, שהייתה גם זיקנתו של סולימאן עצמו ותקופתו של סלים השני, הוא הגיע ממש לדרגת מאסטר ארכיטקט. מומחים רבים טוענים שלולא היה נוצרי במקור ולא היה עובר את תהליך הגיוס למערכת העות'מאנית ואיסלום, לא היה כל כך מוכשר. המבנים שתיכנן ובנה היו דווקא בהשראה נוצרית-אירופית והפאר שלהם היה דומה לפארן של הכנסיות, שצורתן נועדה במקור להראות את גדולתו של האל ואפסותו של האדם מולו, והרי התקופה לא הייתה כל כך רחוקה מימי הביניים, בהם המבנים המפוארים, המרשימים והרשמיים ביותר באירופה הנוצרית היו הכנסיות. כמו כן, גם אומנות אירופית עתיקה, שחידשה ימיה בדיוק באותם ימים שנקראו תקופת הרנסאנס, השפיעה על סינאן. חשוב לציין, כי רוב עבודות הבנייה של סינאן נעשו בשטח האירופי של האימפריה העותמאנית.

באשר למספר המבנים שתיכנן סינאן יש מחלוקת. המספר הרשמי הוא 250, אך יש כאלה שמעלים את הסכום ב-100, היות וגם היו לסינאן תלמידים שפעלו בהשראתו (כמו למשל מתכנן המסגד הכחול). בסך הכל תיכנן סינאן 92 מסגדים גדולים, 52 מסגדים קטנים, 55 בתי ספר דתיים- מדרסות, 7 בתי ספר לקוראי קוראן (שהוא מקצוע בפני עצמו), 20 מואוזוליאומים, שהם קברים מפוארים של אנשים מפורסמים, דוגמת שאהזאדה מהמט בן סולימאן מיודענו, שלא זכה להגיע לסולטאנות, וקברם של סולימאן והורם. הוא תיכנן בנוסף 17 בתי תמחוי- עימארתים, שישה אקוודוקטים (מעבירי מים, שהיו מקובלים יותר בתקופת האימפריה הרומית), עשרה גשרים, ביניהם גשר מהמט פאשה סוקולוביץ' המפורסם בבוסניה, שלושה בתי חולים, עשרים מלונות דרכים (קרוואן-סאראי בתורכית), 36 ארמונות וטירות, שמונה מבנים מקושתים ו48 מרחצאות. בתפקידו כארכיטקט הרשמי של האימפריה שימש כחמישים שנים.

עבודותיו של סינאן ואומנותו הייחודית שימשה השראה לכל עולם הארכיטקטורה, במיוחד בממלכות מוסלמיות. גם הטאג' מאהאל שבאגרא ההודית, שנבנה על ידי שאה ג'אהאן המוסלמי, תוכנן ונבנה בהשראתו. הייחוד שבעבודותיו של סינאן היה הפאר, המרחב הפנימי המאוחד והגדול מאוד והדקדוק הגיאומטרי והצורני של הבנייה. סינאן היה ידוע בפרפקציוניזם שלו, ולא סבל טעויות או תקלות. לכן דאג גם לפקח מקרוב ולהדריך את העובדים, עד אחרון פועלי הבניין, באשר לצורת הבנייה של המבנים, מה גם שסינאן דאג שהמבנים והציורים שבתוכם ייעשו מחומרים שיחזיקו שנים רבות מאוד.

על שם מימאר סינאן קיימת אוניברסיטה לאומנויות יפות- בדגש על ארכיטקטורה באיסטנבול. יש גם על שמו רחוב בקרבת מסגד סולימאנייה. לכן, עד היום כשאומרים ארכיטקטורה, אומרים מימאר סינאן.
סינאן חי עד גיל 98 (1489-1588) כנראה, דבר נדיר מאוד באותן שנים, מת באופן טבעי ונטמן במואוזוליאום שהוא עצמו תיכנן.

 

imaret2

בית התמחוי והווקף (הקדש) של הורם סולטאן ברובע המוסלמי בירושלים.

(מתוך ויקיפדיה- מתוקן ומורחב):
האסקי סולטן עימארט היה בית תמחוי עות'מאני שהוקם בירושלים כדי להאכיל את העניים בתקופת שלטונו של סולימאן המפואר. העימארט היה חלק ממתחם ווקף (הקדש מוסלמי) מאסיבי שנבנה בשנת 1552 על ידי האסקי הורם סולטאן, אשתו האהובה על הסולטאן סולימאן הראשון. נאמר כי מטבח מרק זה האכיל לפחות 500 איש פעמיים ביום.
מתחם הוואקף של האסקי סולטאן הוקם בשיא התקופה העות'מאנית. בנוסף לבית התמחוי לעניים, המתחם מורכב ממסגד, הוספיס (אכסנייה לעולי רגל במקרה הזה) בן 55 חדרים ופונדק (ח'אן) למטיילים. בהסכמת בעלה, האסקי הורם סולטאן השתמשה בהכנסות מנכסים שונים לבנייתם ​​ותחזוקתם. נכסים אלה כללו אדמות בארץ ישראל ובלוב של היום כמו גם חנויות, בתי מרחץ ציבוריים, מפעלי סבון וטחנות קמח. כאשר הוטל מס על כפרים, אחוז הכנסותיהם ששולמו בעבר במיסים הופנה לוואקף. הכפרים לדוגמא שהמיסים מהכנסותיהם שימשו לווקף הם בית דג'אן (בית דגן) יאזור (אזור) ולוד.
עימארט האסקי סולטאן לא רק מילא את הדרישה הדתית באסלאם לתת צדקה, אלא חיזק את הסדר החברתי וסייע לאימפריה העות'מאנית להקרין דימוי פוליטי של כוח ונדיבות- מה גם שהורם סולטאן, הנוצרייה במקור, רצתה להדגיש את היותה מוסלמית בעת שנישאה לסולטאן סולימאן.
הורם סולטאן בנה בית תמחוי בירושלים מכיוון שהייתה עיר קדושה, יחד עם חברון, מכה ומדינה. היא רצתה להבטיח שלכל אחת מהערים הקדושות יהיה מוסד שיאכיל את הרעבים.
השלכות חברתיות (לפי ספרה של פרופ' סינגר, שעשתה עבודת מחקר שלמה על הווקף של הורם סולטאן)
כמו ייעודים אחרים ברחבי האימפריה העות'מאנית, העימארט של האסקי הורם סולטאן היה כלי לשמירה על הסדר החברתי. המנהלים, העובדים והנהנים מאימרט ייצגו את ההיררכיה החברתית של הקהילה. המנהלים היו לעתים קרובות בני משפחות האצילים המקומיות, ובכוחם לגייס חברים, קרובי משפחה ועבדים חופשיים כעובדי העימארט. המצב החברתי קבע את סדר וכמות חלוקת המזון. במהלך הארוחה העובדים היו הראשונים שקיבלו מצקת מרק ושתי כיכרות לחם, ואחריהם האורחים שקיבלו מצקת אחת ולחם אחד, ואז העניים שקיבלו את כמות המזון הקטנה ביותר. הייתה היררכיה גם בקרב העניים: העניים המלומדים אכלו קודם, אחריהם הגברים, ולבסוף הנשים והילדים. אם האוכל נגמר, הנשים והילדים נותרו חסרי אוכל. כתוצאה מכך, הצילום לא רק חשף את ההיררכיה החברתית של ירושלים, אלא היה שיטה יעילה לשמור על אנשים בתור.
השלכות פוליטיות (לפי ספרה של פרופ' סינגר)
היו מניעים פוליטיים חזקים להקמת בית תמחוי בירושלים. זה היה "מרכיב אינטגראלי בפרויקט העות'מאני של התיישבות, קולוניזציה, לגיטימציה ופיתוח עירוני." בירושלים. על ידי מתן תפקיד המנהל למשפחות החשובות ביותר בירושלים, השתמש הסולטאן בהשפעות ובקשרים הנרחבים של האצילים כדי לחזק את שלטונם באוכלוסייה המקומית. אף על פי כן, לתלות באצילים כדי למקסם את השליטה הפוליטית הייתה השפעה מזיקה על שמירת העימארט.
שְׁחִיתוּת
העימארט, לפי פרופ' סינגר, היה יותר מאשר "סתם עוד מוסד סעד מסכן, אלא גם קרן מיוחדת ששימשה להענקת הטבות לאנשים אהובים מסוימים. בנוסף, הזכויות להיות מוטב בעימארט היו ניתנות להעברה, מה שהוסיף עוד יותר את בעיית הנהנתנים המופרזים. בסופו של דבר תמך המקום אפילו במשפחות העשירות בירושלים. יתר על כן, הנהנים החזקים הללו השתמשו במעמדם לניצול המשאבים הכספיים והחומריים של המוסד. למשל, מסמך משפטי בשנת 1782 ציין כי מפקד צבא שכיר חרב זכאי ל 48 כיכרות לחם מדי יום. במאה ה -18 השחיתות הייתה כה רחבה עד שהעימארט כבר לא היה משתלם מבחינה כלכלית. ניסיונות להפחית את חלוקת המזון והנהנים נתקלו בהתנגדות עזה. בכל שארית שלטונה נאבקה האימפריה העות'מאנית "למצוא את האיזון העדין בין הצורך לקצץ ולהגביל את מספר הנהנים מהווקף, לבין הרצון לאסוף את הרווח הפוליטי המרבי על ידי מתן הטבות למספר הגדול ביותר האפשרי של אנשים. למרות בעיות אלו, העימארט של האסקי הורם סולטאן המשיך לתפקד, אם כי לא תמיד לטובת המוטבים המיועדים," העניים והעלובים, החלשים והנזקקים.
בתמונה: אנשים עומדים בתור כיום בבית התמחוי ע"ש האסקי הורם סולטאן ברובע המוסלמי בירושלים כדי לקבל אוכל. המקום מוחזק כיום על ידי הווקף המוסלמי של ירושלים.
biker

איברהים פאשה נתפס עם המכנסיים למטה (הסידרה "הסולטאן", אזהרת ספוילר)

אני רוצה לסכם את שני הפרקים האחרונים של הסידרה, שכולם בצל הגילוי של הרומן של איברהים פאשה הווזיר הגדול והמשרתת ניגאר כלפה.
בראשית הפרק הכפול, אישה דוברת פרסית חסרת הכרה מובלת לאונייה שבפיקוד האזיר ראיס, הלא הוא ברברוסה אדום הזקן איש ולוחם הים האגדי, עליו אכתוב בהמשך. האישה הזאת עתידה להיות מיועדת לסולטאן. האוניה, שעליה עוד נשים שנחטפו על ידי ברברוסה, שמה את פניה לארמון הסולטאן, ארמון טופקאפי שבאיסטנבול.

בינתיים, בהרמון, הורם תופסת שליטה ומעוררת את זעם אחות הסולטאן ואת זעם מאהידווראן, אם בנו בכורו.
עם זאת, גולת הכותרת היא הפאדיחה של איברהים פאשה. הסולטאן מחליט לתת בידי אשת איברהים, הלא היא אחותו חדיג'ה, להחליט מה יעלה בגורלם. היא אומרת לו שהיא רוצה להתגרש מאיבראהים, שכידוע מכהן גם כווזיר הגדול וכמפקד הצבא, אך הסולטאן אומר לה לחשוב פעמיים לפני מעשה. בינתיים, איבראהים חייב לכסות על הפאדיחה. לכן, הוא מתכונן לקרב מול הפרסים הספווים השיעים שבהנהגת שאה טאהמאספ. הוא זומם, ליתר דיוק מפנטז, למחוק את הספווים (כמובן שהוא לא יצליח בתוכניתו) ולמנות את עצמו לח'אן-שליט מטעם- של המדינה הפרסית החדשה שתהיה כפופה לעותמאנים. איך זה קשור לאישה שנתפסה? עוד נגלה. היא מלאת מזימות.
ברברוסה שמגיע לארמון מביא לסולטאן נדוניה- את השליטה על אלג'יר, שיכולה לקדם את הפיכת הים התיכון לאגם, ליתר דיוק לחצי אגם עותמאני. בנוסף, הוא מביא לסולטאן עוד שלושים פילגשים חדשות, שנחטפו על ידו. האישה דוברת הפרסית נשארת מחוץ לרשימת הנכנסות להרמון בינתיים.

בינתיים, בארמון עצמו, חדיג'ה אחות הסולטאן ואשת אבראהים זוממת לנקום בהורם, שחשפה את הבגידה. היא רוצה לסדר לאחיה פילגש דומיננטית חדשה שתשפיע עליו. נכון לעכשיו בלבד, היא לא מצליחה. הורם חוסמת נערה שהכינו לסולטאן וגזברית ההרמון גולפם מוחה על כך ורצה להתלונן לסולטאן עצמו כנגד הורם.

אבראהים ניצב מול כמה אויבים: ראשית, איסכנדר צ'לבי עוזרו וגיזבר האימפריה, שיוצא איתו לקרב כנגד הפרסים. הכוח שלהם נתקל במארב. שנית, הורם עצמה שחשפה את הבגידה שלו. שלישית, אישתו הנבגדת, חדיג'ה אחות הסולטאן. גם הסולטאן עצמו הוא אויב פוטנציאלי.
למה לסולטאן היה מותר להחזיק הרבה פילגשים ולאיבראהים לא? פשוט מאוד. איבראהים היה במלכודת כפולה: מצד אחד הוא עבדו ומשרתו של הסולטאן, לא אדם חופשי, מצד שני חברו הטוב, גיסו, הווזיר הגדול שלו וגם מפקד הצבא. לכן, הוא בעלה של אחות הסולטאן, אך בד בבד הוא גם משרת שלה כי הוא עבד של המשפחה העותמאנית. הסיבוך הזה הוא זה שגורם לו לבגידה, מה גם שאשתו הזכירה לו שהוא משרת את משפחתה.

סולימאן פרק ב

העות'מאנים פרק 8: ימי הסולטאן סולימאן, חלק ב' (ספוילר)

(c) הזכויות על הכתוב בפוסט הזה שמורות לאתר Histerio
התמונה נלקחה מתוך הסידרה "המאה המפוארת-הסולטאן" והיא שייכת לסידרת הטלוויזיה בשם זה

המצור העות'מאני הכושל על וינה גרם לזעזוע בקרב מעצמות אירופה, והן ניסו להתגייס שוב על מנת להדוף את העות'מאנים. מנגד, הסולטאן סולימאן המפואר סבר כי זה לא הזמן להסתבכויות צבאיות נוספות מול ההבסבורגים בהונגריה ובאוסטריה. רצונו היה להתעסק בעניינים פנימיים ובעיקר לקדם את הפרויקט הכי חשוב שלו: קביעת קובץ החוקים האזרחי של האימפריה העות'מאנית, מה שנתן לו את הכינוי "סולימאן המחוקק" (קאנוני סוליימאן, או סולימאן קאנוני). כמו כן, סולימאן שם לו למטרה להפסיק את הדיכוי האיראני-שיעי של אנשי הדת ויושביה הסוניים של מסופוטמיה, עיראק של היום, שבעבר הייתה מקום מושבה של הח'ליפות (ח'ילאפה, כלומר מרכז האסלאם הסוני) העבאסית ובמאה השש עשרה הפכה למרכז של דיכוי שהפעילו האיראנים הספווים השיעים כנגד חכמי הדת הסוניים והאוכלוסייה. למרות זאת, האיום של המנהיג ההבסבורגי-אוסטרי פרדיננד על יאנוש זאפוליה, שהיה שליט הונגריה ובן חסותם של העות'מאנים, נמשך. לכן, העות'מאנים פתחו במסע צבאי שלישי כנגד האוסטרים ההבסבורגים בהונגריה ובאוסטריה עצמה. המסע הסתיים בלא תוצאות ממשיות מצד סולימאן, אך האימפריה האוסטרית-גרמנית ההבסבורגית (שנקראה "האימפריה הרומית הקדושה") נתקלה בבעיות פנימיות: התנועה הפרוטסטנטית בהנהגת מרטין לותר צמחה באותן שנים כנגד הנצרות הקתולית השלטת, מה שגרם לחוסר שקט פנימי ולתסיסה. המצב אילץ את הקיסר האוסטרי קרל החמישי לחתום ביוני 1533 על הסכם שלום עם העות'מאנים. לפי הסכם זה, המלך פרדיננד שהיה כפוף לקיסר הכיר בסולטאן העות'מאני כאב וכריבון בהונגריה, קיבל את הווזיר הגדול (ראש הממשלה) העות'מאני כמקביל לו בדרגה והסכים לשלם מנחה שנתית לסולטאן. ללא כיבוש וללא סיפוח קיבל סולימאן את פרדיננד כוואסאל (בן חסות), ובתמורה זכה להקפאת המצב בחזית ללא דרישות נוספות.

באוקטובר 1533 הצבא העות'מאני פנה מזרחה למסע צבאי כנגד האימפריה האיראנית הספווית על מנת לשחרר את מסופוטמיה משליטה שיעית. הווזיר הגדול אבראהים פאשה, חברו הטוב של סולימאן, עמד בראש הכוח העות'מאני שחדר דרך כורדיסטאן לצפון עיראק ומשם לבגדאד וכבש אותה ולאחר חמש שנים את בצרה. בזאת הוחזרה אדמת הח'ליפות הישנה לשילטון סוני והמימסד הדתי הסוני במה שהיום עיראק שוקם. כעת סולימאן הוכר סופית כשליט של עולם האסלאם כולו. לא רק שיטת גביית המיסים והמינהל העות'מאני חזרה, אלא מפקדי הצבא העות'מאני קיבלו באיזור מעין אחוזות, תימארים, שאת מיסיהן העלו לסולטאן וסיפקו לו בשעת מלחמה פרשים (סיפאהים) שהיו תחת חסותם. לסולטאן הייתה הזדמנות לשעוט לתוך איראן ואזרבייג'אן אך הוא ויתר עליה היות ופחד מתנאי החורף והעדיף להתעסק רק במה שהיום היא עיראק ולהציל אותה מציפורני השיעים. על הדרך כבשו אבראהים פאשה וכוחותיו גם את איזור ארזורום ו-ואן, איזורים ששייכים כיום לתורכיה והיו תחת חסות נסיכויות מקומיות ובהשפעה איראנית. באותו זמן החזית בים התיכון התחילה להתעורר אל מול ההבסבורגים, שהשלום איתם היה מוגבל לאיזור אוסטריה והונגריה בלבד.

היזיר ראיס, ובשמו השני וכינויו המפורסם ח'יר אל-דין ברברוסה, היה מנהיג של פיראטים מוסלמיים שישב באיזור תוניס. הוא התמודד יחד עם האוכלוסייה המוסלמית המקומית בתוניסיה ובאלג'יריה של ימינו עם דומיננטיות ספרדית בין היתר באמצעות מעשי פשיטה ושוד על ספינות נוצריות, בייחוד ספרדיות, ששוטטו באיזור. ברברוסה, או אדום-הזקן כתירגומו של מונח זה, חיפש כל הזמן עזרה עות'מאנית שתחזק את הצי הפיראטי שלו. בשנת 1516 כבשו העות'מאנים את אלג'יריה,וברברוסה הפך הלכה למעשה לאחראי על האיזור. באותה שנה בנה בקסבה של אלג'יר את מסגד כתשאווה, מסגד שעם הכיבוש הצרפתי הפך לקתדרלה אך לאחר קבלת עצמאות אלג'יריה ב-1962 הפך שוב למסגד, ובאפריל 2018 הסתיים שיפוצו על ידי רשות שיתוף הפעולה והתיאום התורכית Tika.

ובחזרה לשנת 1532. קרל החמישי הקיסר ההבסבורגי שבין היתר שלט בספרד מינה את האדמירל אנדריאה דורייה מגנואה לבנות לו צי בחזית הים התיכון המתגבשת אל מול המוסלמים. אנדריאה דוריה פתח אל מול העות'מאנים חזית ימית בים התיכון, כשבספטמבר 1532 כבש את נמלי לפאנטו וקורון ביוון העות'מאנית. הסולטאן סולימאן קרא לעזרתו את היזיר ראיס ח'יר אל-דין ברברוסה, והעלה אותו לדרגת אדמירל גדול או קאפודאן פאשה, מפקד הצי העות'מאני כולו, תוך שאלג'יריה מסתפחת רשמית לאימפריה העות'מאנית. כעת היה על ברברוסה להקים צי שיביס את אנדריאה דוריה. בזמן שסולימאן נלחם בעיראק של ימינו כנגד האיראנים, כבש הצי של ברברוסה בעונות האביב והקיץ של שנת 1534 את לפאנטו וקורון שביוון ואת תוניס מידי ההבסבורגים. דוריה הגיב בגיוס צי חדש כדי לכבוש שוב את תוניס בשנה שלאחר מכן. בתגובה, כרתה לראשונה האימפריה העות'מאנית ברית עם צרפת כנגד ההבסבורגים. הסכם הקפיטולציות עם צרפת ב-1536 התיר לנתינים וסוחרים צרפתיים להיות פטורים מהחוק העות'מאני בשטחי האימפריה העות'מאנית, נתן לסוחרים צרפתיים חופש תנועה ברחבי האימפריה ולסוחרים עות'מאניים חופש פעולה בשטחי צרפת. להסכם הקפיטולציות הייתה השלכה כבדה ומשמעותית מאוד על עתיד האימפריה, ונטען כי שיטת הקפיטולציות הובילו בסופו של דבר להתפוררות האימפריה העות'מאנית כולה לאחר כמה מאות שנים. בתמורה קיבלה האימפריה העות'מאנית ברית צבאית עם צרפת כנגד ההבסבורגים, אך מעשה זה והמעשים הבאים מהווים רמז לזריעת זרעי התפוררות האימפריה העות'מאנית, דווקא בימי השיא שלה.

בינתיים, הסולטאן סולימאן, שהיה אדם חשדן מאוד וכל הזמן חשש שחותרים נגדו בסביבתו על מנת להפילו, התפנה לטפל בבעיות בביתו. עימות פרץ בין "המגויסים החדשים", או בשם אחר "מגוייסי הדוושרימה" (Devşirme) שהיו בעברם נערים נוצריים, גויסו בכפייה לצבא העות'מאני ואוסלמו כדי לשרת בו והתקדמו במערכת המינהלית- בהנהגת הווזיר הגדול אבראהים פאשה, לבין אשת הסולטאן, הורם, שבנתה הרמון משלה ושאפה לשלוט בפועל במינהלה העות'מאנית כדי שבסופו של דבר אחד מבניה- הנסיכים מהמט, ג'יהאנגיר (למרות נכותו), סלים או ביאזיד יירש את הסולטאן ובכך היא תהפוך לאימו החזקה של הסולטאן (ואלידה סולטאן) בעתיד. הורם הסיתה את הסולטאן סולימאן כנגד אבראהים, והאשימה את הווזיר הגדול בכך שקיבל שוחד מהאיראנים הספווים כדי שיסית את המסע הצבאי העות'מאני מבגדאד לאיראן ואזרבייג'אן על מנת שהעות'מאנים יובסו שם, ובכך שעם היותו גם מפקד הצבא העות'מאני כולו הוא הפך לעצמאי מדי ומאיים על הסולטאן. אבראהים, מצידו, פעל להחליש את הורם סולטאן ותמך יחד עם אשת הסולטאן הראשונה, גולבאהאר (או מאהידווראן) על מנת שיורש העצר ובנו בכורו של סולימאן, הנסיך מוסטפא, יתמנה לסולטאן אחריו מה שעלול לגרום לבסוף לרצח הורם ובניה בידי מוסטפא ואבראהים, לפי המסורת. הורם כרתה ברית גם עם אחד מאויביו העיקריים של אבראהים, איסקנדר צ'לבי, והסולטאן לבסוף השתכנע- באמצע מרץ 1536 נתפס אבראהים, נקשר ונחנק ורכושו הוחרם. בזאת הורם סולטאן ניצחה, וגם החל עידן "סולטאנות הנשים", כשהאימפריה נוהלה למעשה מההרמון ומי ששלט בה בפועל היו נשות הסולטאן או אמו. בהמשך תסיט הורם את סולימאן נגד הנסיך מוסטפא יורש העצר שלא היה בנה, וגם הוא יוצא להורג בשנת 1533, מה שישאיר את המאבק על הסולטאנות בידי בניה. בסופו של דבר בנה של הורם, סלים, שהיה החלש פוליטית ומנהלתית הצליח כמו אמו להסית את סולימאן כנגד אחיו ביאזיד- ביאזיד הומת וסלים הפך לסולטאן סלים השני בשנת 1566. הורם לא זכתה להכתרת בנה סלים לסולטאן, היות והיא עצמה נפטרה שמונה שנים לאחר מות סולימאן.

אחד ההישגים הכבירים ביותר של סולימאן היו 9וצאת ספר החוקים המוסדר הראשון של האימפריה העות'מאנית, שמסדיר את חוקי האימפריה האזרחיים מעבר להלכה המסלמית, השריעה. הספר נקרא קאנון-נאמה (Kanun-Name). כמו כן, בימי סולימאן הגיעה האימפריה לשיא גודלה ותפארתה. עוד בימי סולימאן נזרעו זרעי שקיעתה, שהייתה הדרגתית ורצופה עליות ומורדות- לא שקיעה רצופה. האימפריה קרסה סופית בימי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) כשהעות'מאנים היו בברית יחד עם אויבותיה המושבעות לשעבר אוסטריה וגרמניה, ובוטלה רשמית בין השנים 1922-1923, עת בוטלה הסולטאנות וכוננה במקום האימפריה העות'מאנית הרפובליקה התורכית המודרנית. בחודש מרץ 1924 בוטלה גם הח'ליפות המוסלמית שהייתה נתונה בידי בן המשפחה העות'מאנית.

 

suleiman1

העות'מאנים פרק 7- ימי הסולטאן סולימאן-א' (ספוילר)

לעתים, את המלכים, הסולאטנים, הקיסרים, הנשיאים, ראשי הממשלה והשליטים זוכרים בעיקר בשל נשותיהם.
במקרה של הסולטאן סולימאן המפואר (ששלט 46 שנים באימפריה העות'מאנית, בין 1520 ל1566), פגישתו עם שפחתו, אלכסנדרה ליסובסקאיה מאוקראינה, שהפכה מאוחר יותר לאישתו (נישואין בין סולטאן לשפחה, בפעם הראשונה בתולדות האימפריה העות'מאנית) לא רק שינתה את חייו של סולימאן, והייתה אחד הגורמים שעזרו להפוך אותו לסולטאן העות'מאני הידוע, המוצלח והמפואר ביותר בהיסטוריה ולאחד השליטים המוסלמיים הגדולים אי פעם, אלא גם, יש הטוענים, שינתה את ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית. אלכסנדרה, שנודעה גם כרוקסלאנה ושמה המוסלמי היה הורם (בעברית: עליזה) סולטאן, הייתה גם החברה כי טובה והיועצת הכי קרובה של הסולטאן, והיא גרמה לו להוציא להורג את חברו הטוב מילדות ויועצו הקרוב ביותר עד להתחזקותה, הווזיר הגדול איבראהים פאשה מפארגה, וכן את בנו הבכור והמוצלח ביותר, שהיה בנה של אישה אחרת, מאהידווראן סולטאן. ההוצאות להורג גרמו נזק אסטרטגי לשנים רבות לאימפריה העות'מאנית: סולימאן בחר למנות את אחד מילדיו עם הורם להיות הסולטאן שלאחריו, ומי שנבחר לבסוף, לאחר שבן אחר מוצלח יותר שלו ושל הורם, הנסיך ביאזיד, הוצא להורג בין היתר בפקודת הסולטאן, היה הנסיך סלים. הנסיך סלים הבעייתי הפך לסולטאן סלים השני, והוא לא היה מוצלח בלשון המעטה, עד כדי כך שקרב לפאנטו בתקופת הסולטאן סלים השני בשנת 1571, בין הצי העות'מאני לבין הצי של המדינות הנוצריות הקתוליות שנקראו "הליגה הקדושה", קרב שבו העות'מאנים נחלו תבוסה גדולה ומהדהדת ראשונה לאחר שורה של הישגים וניצחונות בימי סולימאן, מסמל את ראשית שקיעתה הרצופה, העקלקלה והמתמשכת (שהיו בה גם עליות רבות- אסור לשכוח!), שקיעה שנמשכה במשך 350 שנים עד לקריסתה הסופית של האימפריה והחלפתה בתורכיה המודרנית. לכן, ובשונה מעט ממה שאמרתי בעבר, אני אסיים את סידרת 8 הפוסטים על העות'מאנים בפוסט הזה על ימי סולימאן, שנחלק לשני חלקים. ואני מקווה ומתכוון להרחיב על נושא ההיסטוריה של העות'מאנים בעתיד ובמסגרת רחבה יותר.
המסקנה לגבי סולימאן היא אמביוולנטית: מצד אחד, בימיו הגיעה האימפריה העות'מאנית לשיאה, אך מצד שני עוד באחרית ימיו, עת קיבל החלטות לא טובות בין היתר בהשפעתה של הורם סולטאן, החלה שקיעתה האיטית ורצופת העליות והירידות של האימפריה העות'מאנית, שקיעתה של הזריחה.

וכעת לסיפור ההיסטורי על ימיו של הסולטאן סולימאן, שחי 71 שנים, והקדיש את רוב חייו לסדרות של מסעות כיבוש צבאיים, חלקם יזומים וחלקם לא יזומים, כחלק מהגשמת מטרתו של אביו, הסולטאן סלים הראשון, להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמת על עולמית. רוב מסעות הכיבוש שלו התרכזו באירופה, כשבתחילת שילטונו, בשנת 1520, הוא החל להתעמת עם ההונגרים וכבש את בלגראד, המעוז הסרבי הגדול האחרון, מה שפתח את הדרך לעימות הגדול עם אוסטריה ושליטיה מבית הבסבורג. בניגוד למצביאים אחרים לפניו ובייחוד לאחריו, סולימאן השתדל מאוד להימנע מלעשות טעויות אסטרטגיות צבאיות: האסטרטגיה שלו הייתה להימנע מלהילחם בחורף, ולהימנע מלפתוח יותר מחזית צבאית אחת בלחימתו באויביו. הוא דאג לשמור על התחלת לחימה וריכוז עיקרה באביב ובקיץ ועל לחימה בחזית אחת בלבד.

חזית ראשונה וחשובה מאוד בשנת 1522 היה האי רודוס, אי יווני בשליטת מסדר האבירים ההוספיטאלרים והגראנד מאסטר שעמד בראשם. רודוס נמצא לא רחוק מהעיר איזמיר, ולכן פיראטים התנכלו לאוניות וספינות עות'מאנית שהתקרבו לחופים העות'מאניים הסמוכים, ושדדו אותן גם מבחינת רכוש וגם מבחינת בני אדם. בעזרת סוכנים יהודיים ומוסלמיים, בעיקר נשים, שנפלו בשבי אבירי רודוס, הצליחו כוחות העות'מאניים להבקיע לתוך האי ולהכניע אותו ב20 בדצמבר 1522. תושבי האי קיבלו מהעות'מאנים חופש דתי, ואילו האבירים הועברו באוניות מטעם האפיפיור לאי מלטה.
בין השנים 1523-1524 מצרים העות'מאנית מרדה כנגד האימפריה העות'מאנית, והכריזה למעשה עצמאות, דבר שיהווה תקדים היסטורי ורמז לעתיד. מושל בשם ארנאווט אהמט פאשא, ממוצא אלבני, ניצל את מסעות המלחמה של סולימאן ומרד כנגדו. בעזרת הממלוכים (שהפכו לאחר תבוסתם למשרתי השילטון העות'מאני במצרים), ששאפו לחזור לשלוט במדינה, הוא הכריז על עצמו כשליט מצרים והחל לגבות מסים עבור עצמו ולא להעבירם לאיסטנבול. הוא התנער מסמכות הסולטאן והשית שילטון רודני על כל מצרים. הרמז לעתיד הוא ששלוש מאות שנים לאחר מכן, ימרוד באימפריה העות'מאנית מושל מצרים אחר ממוצא אלבני, מהמט עלי פאשא, ויקצור יותר הצלחות מארנטווט (Arnavut- שמה התורכי של אלבניה) אהמט. בסופו של דבר, לאורך ההיסטוריה, שני המושלים המורדים הובסו, בנסיבות שונות. לגבי ארנאווט אהמט, הוא והממלוכים הובסו על ידי צבא עות'מאני שנשלח בראשותו של הווזיר הגדול אבראהים פאשא, שהפך בעצמו זמנית למושל מצרים ותלה את ארנאווט המובס בשערי קהיר. אבראהים הקים מערכת שילטונית מסובכת של איזונים ובלמים במצרים על מנת למנוע מרידות עתידיות ולהפוך את האוכלוסייה לנאמנה לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לאחר שטבח באכזריות בממלוכים ובשבטים הבדווים במדינה. הוא הקים את המערכת הכלכלית מחדש לאחר שהחריב אותה בזמן המלחמה, כך שחלק גדול מהתושבים ייצא נשכר מכך. הוא דאג לרפורמה אגרארית (חקלאית) כך שחלק מהמיסים יועברו לאיסטנבול, וחלק מהכסף יישמר בידי האיכרים לעצמם. האיכרים עצמם הם שיעלו את המיסים למושל ולאיסטנבול, וכן אף מושל ברחבי האימפריה העות'מאנית לא הורשה לכהן יותר משנתיים בתפקידו. עוד דבר שאבראהים דאג לו הוא להכניס מצרים לאליטה העות'מאנית מצד אחד, ומצד שני לדאוג שאנשים מצרים בתוך האליטה העות'מאנית לא ישרתו במצרים, אלא מחוצה לה. הוא למעשה פיזר את האליטה המצרית ברחבי האימפריה. הרפורמות המינהליות שהנהיג אבראהים במצרים הפכו עם הזמן לנהוגות ולמחייבות בכל האימפריה כולה. לאחר המרידות במצרים, פרצו מרידות פנימיות נוספות נגד סולימאן, שדוכאו באיזור שכיום ידוע כסוריה (בחלב ובדמשק).

עלייתו של אבראהים פאשא, שהיה יווני ממוצאו בפארגה שהשתייכה לרפובליקה של ונציה במקור, מעבד בארמון הסולטאן סלים הראשון לתפקיד שומר חדריו של הסולטאן, ועלייתו של מעמד הרמון הנשים של הסולטאן לאחר תחילת מערכת יחסיו עם הורם והפיכתה לשפחה המועדפת, סימלה את ניצחון האליטות החדשות, אליטות העבדים והשפחות לשעבר, על האריסטוקרטיה התורכית שהיוותה את האליטות הישנות שאותן ייצג הווזיר הגדול לפני אבראהים, פירי מהמט פאשא. הניצחון ניתן לשיטת הדוושירמה, שיטת גיוס הנערים הנוצריים, אסלומם וחינוכם על מנת להיות יניצ'רים (חיל הרגלים העות'מאני) ולהיות עבדי הארמון, או "עבדי השער". בכך, עוד בימי סולימאן, החלה תקופת "סולטאנות הנשים ועבדי השער", כשמי ששלט בפועל באימפריה היו נשות ואימהות הסולטאן שבהרמונו, ויחד איתן וביתר שאת לאחר מכן הווזירים הגדולים והמושלים המקומיים, בעוד רוב הסולטאנים שעלו לשילטון לאחר סולימאן, שנחלש בערוב ימיו, היו סולטאנים חלשים, שנחשבו "חותמת גומי" של ההרמון ושל מה שיוודע שנים לאחר מכן בשם "השער העליון", הלא הוא הממשלה העות'מאנית והווזיר הגדול, שהיה למעשה ראש הממשלה. אבראהים פאשא עלה לשילטון בשנת 1523 וכיהן 13 שנים בתפקיד הווזיר הגדול, עד להוצאתו להורג. הורם סולטאן, פולנייה במוצאה שנחטפה בגיל 15 בידי טאטארים מקרים שפלשו לאוקראינה מולדתה והובאה להרמון הסולטאן ב1520 בעת היותה בת 19, עם תחילת שילטונו של סולימאן ומפגשה עמו, הפכה בהדרגה לחאסקי סולטאן (השיפחה המועדפת על הסולטאן, ולאחר מכן אישתו) עד להשלמת הפיכתה לבכירה בהרמון בשנת 1533. לגבי אבראהים פאשא אף נטען במקורות היסטוריים שונים, כי הוא נישא לאחותו של הסולטאן סולימאן האטיג'ה (חדיג'ה) סולטאן, מה שהעלה עוד יותר את מעמדו. בשנים האחרונות צצו מקורות היסטוריים אחרים שמטילים ספק בדבר נישואיו של אבראהים להאטיג'ה, אבל אין ספק כי הוא היה האדם החזק ביותר באימפריה אחרי סולימאן ויש כאלה שטוענים אף במקביל לסולימאן. בכך הושלמה "המהפיכה השקטה" של עבדי ושפחות האליטות האימפריאליות, שתפסו חלק ממקומן של האליטות הישנות ואף החלו לשלוט בפועל, בהדרגה, באימפריה, לצד גדולתו הצבאית של סולימאן. המסקנה היא שללא אבראהים והורם העבדים, סולימאן לא היה נחשב לסולטאן גדול.
תקופה חדשה החלה באימפריה.

באירופה, סימן סולימאן את מטרתו העיקרית: הונגריה. הונגריה הפכה מממלכה עצמאית לוואסאלית של העות'מאנים, עד לכיבושה הכמעט מלא וסיפוחה הישיר לאימפריה בידי סולימאן. באוגוסט 1520, בראשית ימי שילטונו של סולימאן, נכבש המעוז הסרבי הגדול האחרון שהתנגד לאימפריה העות'מאנית, העיר בלגראד, שכונתה בידי התורכים "בית הג'יהאד- דאר א(ו)ל ג'יהאד". בכך סולימאן פתח חזית מול האימפריה האוסטרית, שנשלטה בידי בית הבסבורג. בכך העות'מאנים השתלטו למעשה, כמעט על כל איזור הבלקן. חשוב לציין, כי בהונגריה התרחש עימות פנימי בין בתי מלכי הונגריה, שבימי סולימאן היה בהנהגת לאיוש השני ולאחר מכן יאנוש זאפוליה, שנהנה מתמיכת רוב האליטות ההונגריות, לבין הקיסרים האוסטרים מבית הפסבורג, שנהנו מתמיכת האיכרים, מיעוט האליטה ההונגרית והשכבות הנמוכות יותר בחברה ההונגרית, בהנהגת הקיסר קרל החמישי והנסיך פרדיננד (שיהפך לאחר מכן לקיסר פרדיננד הראשון), וסולימאן ידע לנצל זאת היטב. בשנת 1526 מחצו העות'מאנים את ההונגרים בקרב מוהאק, כשב29 באוגוסט 1526 נפלה בודה ולאחר מכן נפלה פשט (שני החלקים הללו ירכיבו בעתיד את בירת הונגריה, בודפשט). המלך לאיוש נהרג במלחמה, כשהטוען לכתר, המצביא ונסיך טרנסילבניה, יאנוש זאפוליה, כורת לבסוף ברית עם סולימאן, שמספח מצידו את הונגריה לאימפריה ומשאיר את זאפוליה כמלך הונגריה החדש מטעמו. זאפוליה, מצדו ובעידודו של סולימאן, ממשיך להציג להבסבורגים.

יותר משהיה סולימאן מצביא צבאי מצוין, הוא היה גם מדינאי, ואבראהים פאשא עזר לו בכך. הוא כרת ברית עם הצרפתים בראשות המלך פרנק (פרנסיס) הראשון, בנוסף לבריתו עם זפוליה, כנגד ההבסבורגים. רוב החיילים העות'מאנים נסוגו מהונגריה, והשאירו כוח קטן על מנת לעזור לזאפוליה ולערוך פשיטות לתוך השטח האוסטרי.

בזמן שסולימאן נלחם בהונגריה, החלה תסיסה בת שנתיים, בין השנים 1526-1528 של שרידי הנסיכויות התורכמניות במזרח אנטוליה (תת היבשת שעליה שוכנת רובה הגדול של תורכיה כיום). באיזור אלביסטאן והעיר מאראש פרצו מרידות נוספות ועיקריות של תנועת הג'לאלי (שנקראת על שם מטיף עאלווי בשם ג'לאל), שהוסתה בעיקר על ידי הפרסים והשאה אסמעאעיל ובנו טאהמאספ. מנהיג המורדים קאלנדאר צ'לבי, מנהיג מסדר סופי (Sufi) מיסטי תורכמני, שעמד בראש המרידות, והכריז על מערכת גביית מיסים משלו, הובס על ידי כוח שהורכב בראשות אבראהים פאשא הווזיר הגדול והמצביא האחראי לדיכוי מרידות פנימיות. לאחר דיכוי המרידות במזרח, צצו צרות נוספות במערב.

עם זאת, בית הבסבורג מיאן לוותר על הונגריה, והנסיך ההבסבורגי (והקיסר לעתיד) פרדיננד פלש שוב למדינה וניצח את זאפוליה בקרב טוקאי בספטמבר 1527. לאחר מכן, בפרסבורג (שהפכה בעתיד הרחוק לבירת סלובאקיה בראטיסלאבה), הכריז על עצמו פרדיננד כמלך הונגריה. בודה נפלה בידי בית הבסבורג, וסולימאן נזעק שוב לפלוש להונגריה. בשלישי בספטמבר 1529 נכבשה שוב בודה, והעות'מאנים, שניצלו את העובדה שההבסבורגים עסוקים בלחימה כנגד הצרפתים, התקדמו עד לשערי הבירה האוסטרית, וינה. המצור העות'מאני הראשון על וינה, שנמשך בין 27 בספטמבר לסוף אוקטובר 1529), החל.

מה שכתבתי מבוסס על הספר באנגלית: "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית חלק א'", מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

האימפריה העותמאנית-העידן הקלאסי- לוח זמנים (כרונולוגיה)

בין השנים 1260-1310: התבססות נסיכויות תורכמניות במערב אנטוליה.

בשנת 1326: העותמאנים כובשים את בורסה, הופכת לבירתם.

בשנת 1327: מוטבע האקצ'ה, מטבע הכסף העותמאני הראשון.

בשנת 1331: העותמאנים כובשים את ניקיאה, הלא היא איזניק.

בשנת 1337: העותמאנים כובשים את ניקומדיה, הלא היא איזמיט.

בשנת 1354: העותמאנים כובשים את אנגורה, הלא היא אנקרה, ואת
גליפולי.

בשנת 1361:העותמאנים כובשים את אדריאנופול, הלא היא אדירנה.

בין השנים 1363-1365: העותמאנים כובשים את דרום בולגריה
ואת תראקיה.

בשנת 1371: העותמאנים מביסים את הסרבים בצ'רמאנון.

בשנת 1385: העותמאנים כובשים את העיר סופיה.

בשנת 1387: העותמאנים כובשים את תסאלוניקי, הלא היא סאלוניקי.

בשנת 1388: קואליציה של סרבים, בוסנים ובולגרים מביסים את
העותמאנים בפלושניק.

בשנת 1389: העותמאנים מאבדים את הסולטאן מוראד הראשון,
שנהרג בקרב קוסובו.

בין השנים 1389 ל1342: העותמאנים מביסים שאר נסיכויות
תורכמניות במערב אנטוליה.

בשנת 1394: העותמאנים כובשים את תסאליה.

בשנת 1396: הסולטאן ביאזיד הראשון מביס צבא של צלבנים
בניקופוליס.

בשנת 1397: ביאזיד הראשון מספח את נסיכות קאראמאן, נסיכות
תורכית שהייתה יריבתה של הנסיכות העותמאנית.

בשנת 1398: העותמאנים מביסים את נסיכות וידין וכובשים אותה.

בשנת 1399: העותמאנים כובשים את מאלאטיה ואליבסטאן שנמצאות
בעמק נהר הפרת, מידי הממלוכים.

בשנת 1402: השליט המונגולי תימור לנכ מביס את ביאזיד הראשון בקרב
אנקרה, לוקח אותו בשבי, כולא אותו ולפי השמועות הופכו
לשרפרף חי עבור רגליו.

בין השנים 1402 ל1413: ואקום שלטוני, בניו של ביאזיד נלחמים על
השילטון. מלחמת שאהזאדה בשאהזאדה.

בשנת 1413: מהמט הראשון מנצח את אחיו, מאחד את האימפריה תחת
שילטונו.

בין השנים 1413-1416: מרד השייח' הסופי בדרדין נגד העותמאנים.

בין השנים 1423-1430: מלחמת העותמאנים בוונציאנים.

בשנת 1430: לאחר שהעותמאנים מאבדים את סלוניקי במלחמות,
העיר נופלת שוב לידי העותמאנים.

בשנת 1437: הנסיכות התורכמנית חאמידילי נופלת לידי העותמאנים.

בין השנים 1441-1442: יאנוש הוניאדי, הגיבור ההונגרי, מביס את
העותמאנים בטרנסילבניה.

בין השנים 1443-1468: המרד בצפון אלבניה של ג'ורג' קסטריוטי, הידוע
בשמו השני איסכנדר ביי.

בשנת 1444: העותמאנים מביסים צבא צלבני בווארנה.

בשנת 1453: הסולטאן מהמט השני, הכובש, כובש את קוסטנטינופול,
הלא היא איסטנבול.

בשנת 1459: מהמט הכובש מורה לבנות את ארמון טופקאפי, שעתיד
להפוך לארמונו של סולימאן באיסטנבול.

בין השנים 1460-1461: מהמט הכובש נותן הוראה לבנות את השוק
הסגור, המכוסה, באיסטנבול, הלא הוא
הקאפאלי צ'ארשי.

בשנת 1460: העותמאנים כובשים את מוריאה.

בשנת 1463: העותמאנים כובשים את בוסניה.

בין השנים 1469- 1474: העותמאנים מביאים לשקט באיזורי נסיכות
קאראמאן התורכמנית.

בשנת 1473: הסולטאן מהמט השני הכובש מביס את אוזון חסן, הלא
הוא חסן הארוך, מנהיג הנסיכות התורכית המורדת והיריבה
אק קויונלו.

בשנת 1478: הטאטארים של קרים מקבלים את הפטרונות העותמאנית.

בשנת 1480: הרצגובינה, הסמוכה לבוסניה, נופלת בידי העותמאנים.

בשנת 1481: מותו של מהמט השני. מלחמת ירושה בין הנסיך ביאזיד
לנסיך ג'ם.

בין השנים 1481-1483: מלחמות ירושה בין ביאזיד לג'ם, שאהזאדה
ביאזיד מנצח והופך לסולטאן ביאזיד השני.

בשנת 1484: ביאזיד השני פולש למולדביה, כובש את קיליה ואקרמן.

בין השנים 1484-1491: מלחמת העותמאנים בממלוכים.

בשנת 1496: העותמאנים פולשים למונטנגרו.

בין השנים 1497-1499: מלחמת העותמאנים כנגד פולין.

בשנת 1501: השאה אסמאעיל התורכמני במוצאו, מכתיר עצמו לשאה
של פרס ומייסד את השושלת הספווית האיראנית.

בשנת 1504: השאה אסמאעיל כובש את בגדאד.

בשנת 1512: הסולטאן סלים הראשון הקשוח מכריח את אביו לוותר על
כיסאו לטובתו. סלים היה אביו של סולימאן, מכאן באה
החשדנות של סולימאן כלפי בניו.

בשנת 1514: קרב צ'לדיראן- סלים מביס את השאה אסמאעיל וקובע
את הגבול התורכי-האיראני עד היום.

בשנת 1516: מזרח אנטוליה (כשאומרים אנטליה הכוונה לתת היבשת
האנטולית, לא לעיר אנטליה בתורכיה) נכבש על ידי סלים.

בין השנים 1516-1517: סלים הראשון מביס את הממלוכים, כובש את
מצרים ואת מרחב סוריה הגדולה, שכולל את
ארץ ישראל. כובש את מכה ומדינה ובכך הופך
רשמית לח'ליף האומה האסלאמית.

השנים 1520-1566: ימי שלטונו של הסולטאן סולימאן המפואר.

בשנת 1521: העותמאנים כובשים את בלגראד.

בשנת 1522: העותמאנים כובשים את רודוס.

בשנת 1526: ההונגרים מובסים על ידי סולימאן בקרב מוהאק.

בשנת 1529: בודה, חלק מבודפשט, נופלת בידי העותמאנים.
המצור הראשון על וינה החל.

בין השנים 1534-1555: מלחמה כנגד האימפריה הספווית הפרסית,
מסתיימת בברית אמאסיה עם איראן.

בשנת 1556: מתחילה בניית מסגד סולימאניה.

בשנת 1570: תוניס וניקוסיה שבקפריסין נתפסות על ידי הצי העותמאני.

בשנת 1571: קרב לפאנטו, העותמאנים בהנהגת סלים השני מובסים
על ידי מדינות הליגה הקתולית הקדושה, אך מצד שני
כל קפריסין נופלת בידי העותמאנים.

בשנת 1575: מסגד סלימיה המוקדש לסלים השני נבנה באדירנה.

בין השנים 1578-1590: שוב מלחמות כנגד הספאווים האיראנים.

בשנות התשעים של המאה השש עשרה: מרידות הג'לאלי, כלומר
של מושלים מקומיים, ברחבי האימפריה, בעיקר סביב הסוגייה
של תשלום מיסים.

לוח הזמנים הזה, שלא כמו האימפריה, מסתיים עם תום המאה השבע עשרה בינתיים. הזכויות לכתיבה הן של הספר של מהרדאד קיא, "חיי היומיום
באימפריה העותמאנית".

מוסטפא ו-47 הרונין: לוחמים ללא אדון (ספוילר)

בכל פעם שמגיע התאריך 14 בדצמבר, מציינים ביפן את יום ההזדהות עם ארבעים ושבעה הרונין. ותופתעו, הסיפור הזה קשור מאוד לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לימיו של הסולטאן סולימאן המפואר. לכן בחרתי למרות ההפסקה מהכתיבה לספר לכם סיפור זה דווקא היום.

מי הם הרונין? ביפנית משמעות המושג רונין הוא: לוחמים ללא אדון. הכוונה היא ללוחמים שפרקו עול מעל אדוניהם ויצאו לדרך עצמאית, או ללוחמים שהאדון שלהם "ירד מעל הבימה": או שהפסיק להיות אדון או שהפסיק לחיות, בדרך כלל באופן לא טבעי….

ואיך מתחיל הסיפור, ואיך הוא קשור ליניצ'רים, הלוחמים העות'מאנים, שאדונם הלא-רשמי והאייקון שלהם היה הנסיך מוסטפא, בנו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהוצא להורג על ידי אביו באשמה של בגידה בשנת 1553?

אנחנו רגילים למושג "ימי ביניים" ו"פיאודליזם" בהקשר האירופי שלהם. ההגדרה הפשוטה ביותר למונח "פיאודליזם" משמעה שישנו בעל קרקעות, שאחראי גם על אריסים ואיכרים שלו, שמעבדים עבורו את האדמה, וגם אחראי על קבוצת לוחמים שהוא מפקד עליהם. אותו אדון פיאודל מחויב למלך ולממלכה שבו הוא נמצא: הוא חייב להעביר מיסים או אפילו יבול לשילטון המרכזי, וכן להעמיד את לוחמיו לרשות המלך בזמן מלחמה. שיטה זו הייתה נהוגה באירופה בימי הביניים, שנמשכו אלף שנה: מהמאה החמישית לספירה הנוצרית עד המאה ה-15 לספירה הנוצרית. ואילו ביפן, שהייתה מבודדת, תקופה זו נמשכה עד שנת 1867, עת הונהגו "הרפורמות של מייג'י", שחיזקו את מעמד הקיסר והתאימו את יפן המבודדת למערב.
ביפן היו בעלי קרקעות, שהחזיקו הן באיכרים ואריסים (עיבדו בקרקעות הללו בעיקר אורז) והן בלוחמים משלהם. הלוחמים הללו נקראו "סמוראים". וכשהסמוראים הללו השתחררו מרשות בעליהם בצורה זו או אחרת הם נקראו "רונין". לרוב מדובר בסמוראים שהפכו לפושעים….
בין המאה ה-12 לשנת 1867 לקיסר יפן היה תפקיד ייצוגי וסמלי בלבד. נכון שכל קיסרי יפן באו ועודם באים מאותה משפחה, אך הקיסר שימש לרוב חותמת גומי של השליט האמיתי של יפן: השוגון, הלא הוא המפקד הצבאי העליון של הקיסרות. תופעת השוגון נמשכה, כאמור, שבע מאות שנים. לאורך כל השנים היו מאבקי כוחות בין השוגון לבין בעלי הקרקעות, שנקראו דאימיו. לעתים היו דאימיו חזקים כאלה, שהם מינו בעצמם שוגונים משושלות שונות, שהיו חותמת גומי בידיהם…

למי שמכיר את נושא האימפריה העות'מאנית, מזכיר נושא זה את מה שהתחולל בין השנים 1566, עת נפטר הסולטאן סולימאן בעת מסע במבצר סגד בהונגריה, לבין ראשית המאה ה-19 לספירת הנוצרים, עת הסולטאנים, שגם באו מאותה משפחה, משפחת עות'מאן, היו חותמות גומי בידי אמהותיהם ונשותיהם ובידי הווזירים הגדולים שלהם, ובמאה ה-18 בידי המושלים המקומיים שלהם-כשכל הקומבינציה הזאת של אמהות-נשים-וזירים גדולים-מושלים מקומיים הם אלה ששלטו בפועל באימפריה העות'מאנית.

ונחזור לסיפור היפני, שאגב היה אמיתי לגמרי: ארבעים ושבעה הרונין היו סמוראים, שהיו שייכים לאדון בשם אסאנו נאגאנורי, ששלט באיזור שקוראים לו אקו בדרום מרכז יפן. בשנת 1701 הכריח שופט בכיר שקראו לו קירה יושינאקה, שפעל מטעם שלטון השוגון המרכזי, את אסאנו להתאבד במה שנקרא "חראקירי" (או במקור: ספוקו). התאבדות כזאת משמעה חיתוך המעיים עם סכין גדולה בשתי וערב על ידי האדם עצמו, כשלוחם אחר עורף את ראשו של אותו מתאבד לאחר מכן. הכל באשמה שאותו אדון, אסאנו, העליב את קירה. בשפה של היום תפקידו של קירה היה נשיא בית משפט מחוזי, ואילו העבירה שאסאנו עבר הייתה העלבת עובד ציבור.
העלבה כזאת בחוקים של יפן המסוגרת באותן שנים משמעה בגידה בשלטון ובשוגון. לפי אחת הגירסאות, השוגון עצמו או נציגים שלו אסרו על הלוחמים שהיו שייכים לאדון שהתאבד, אסאנו, לנקום את מותו. אך למרות זאת, הם לא ויתרו. מדוע? כי חוקי "דרך הלוחם" של הסמוראים, שביפנית נקראים בושידו, מצווים על בני משפחה או לוחמים של אדון נכבד לנקום את מותו. ואותם ארבעים ושבעה לוחמים ראו את הסיבה להמתת אסאנו כעלילת שווא מטופשת. לכן כשהיה על הרונין, הלוחמים שנשארו עתה ללא אדון, לבחור בין פקודת השוגון- שאם לא יבצעו אותה יומתו- לבין הבושידו, המסורת ולוח הלוחם, בחרו הלוחמים הללו בדרך השנייה. הם תכננו במשך שנה את הנקמה, ולאחר מכן הצליחו לעלות על אותו קירה ולהרוג אותו. בתגובה, שילטון השוגון הכריח את ארבעים ושבעת הרונין, הלוחמים הנוקמים, להתאבד בעצמם בשיטת החראקירי בשל סירוב פקודה. לקראת המאה ה-19 והרפורמות שנעשו ביפן שמם של הלוחמים המקריבים עצמם יצא למרחוק, והם הפכו לאגדה ולסמל לנאמנות, הקרבה וכבוד. הם היו מוכנים להקריב את חייהם למען אדונם. עד היום שמם נשאר לאגדה ולמורשת קרב ביפן, והיום, 14 בדצמבר, הוא "יום ארבעים ושבעת הרונין" ביפן, בו יפנים רבים מבקרים את קבריהם של ארבעים ושבעת הרונין, שנקברו סמוך לאדונם במקדש סנגאקו ג'י בטוקיו- ומציינים את רוח הלוחם, הבושידו ועת ערך הנאמנות וההקרבה.

את הסיפור הזה ניתן להקביל למתרחש באימפריה העות'מאנית לאחר ההוצאה להורג המזעזעת של בכור בניו של הסולטאן סולימאן המפואר, מוסטפא, על ידי אביו. מוסטפא היה הנסיך הנערץ על ידי לוחמי האימפריה, היניצ'רים, והיה אדונם הלא-רשמי, ולכן הלוחמים ונאמניו ביקשו לנקום את דמו. לא כמובן בסולטאן, אלא נאמני מוסטפא, שנותרו ללא אדון, ממש כמו הרונין, ראו באמו החורגת של מוסטפא ששנאה אותו, הורם סולטאן, ובווזיר הגדול שהיה החתן של הורם ושל סולימאן ושהיה נאמן להורם, רוסטם פאשה- כאחראים למות אדונם על ידי הפצת עלילת שווא. את דמות מנהיג הלוחמים ללא האדון מסמל אטמג'ה, הלוחם ללא חת שהיה נאמן למוסטפא. אטמג'ה הוא דמות שכנראה הייתה פיקטיבית, והיא מופיעה בסידרה שמתארת את חייו של הסולטאן סולימאן. בהמשך אותם לוחמים ינהיגו מרד שהיה באמת כנגד יורש העצר הנסיך סלים, ואליהם עתיד להצטרף, בדרך לא דרך, גם ביאזיד, אחיו של סלים ובנם של סולימאן והורם-למרות שביאזיד היה המועדף על הורם ורוסטם להיות יורש העצר.
כמו שארבעים ושבעת הרונין הפכו לסמל לנאמנות ולרוח הלוחם, כך אנשיו של מוסטפא הפכו לסמל לנאמנות לאדון ולרוח הלוחם העות'מאנית, כשקיברו בעיר בורסה של מוסטפא עצמו , שהיה גם סמל לנאמנות לאביו וללוחמה, והוצא להורג על ידי אביו כנראה עקב עלילת שווא, הפך למקום עלייה לרגל בתורכיה.

מה הנמשל מסיפור זה? שנאמנות היא ערך עליון, גם ביחסים של אדון ונתין, ביחסים של חברות וגם ביחסים של זוגיות, וישנם אנשים אמיצים שמוכנים להקריב עצמם בעד נאמנות זאת-למרות שהיא לא תמיד משתלמת.

סולימאן מוזיאון השעווה

העות'מאנים פרק 6: מביאזיד השני עד ראשית ימי סולימאן המפואר

עם גירוש יהודי ספרד, שהגיע לשיאו בשנת 1492, הוציא הסולטאן ביאזיד השני הזמנה רשמית ל150 אלף היהודים שגורשו מספרד לבוא להתיישב בשטחי האימפריה. הוא אמר בציניות: "פרדיננד מלך ספרד הוא אדם חכם. הוא הופך (בגירוש היהודים) את ארצו לענייה ואת ארצי לעשירה". איסטנבול באותן שנים כללה 70 אלף תושבים, והיא סבלה מהתוצאות של "מגיפת הדבר השחורה" הידועה לשימצה, לכן חיפש ביאזיד ליישב את היהודים גם בעיר בירתו. בנוסף, היהודים התיישבו בהמוניהם גם בעיר סלוניקי, שהפכה ברבות השנים לעיר עם רוב יהודים שהנמל המפורסם שלה לא פעל ביום השבת. היהודים הספרדים התיישבו גם בערי הנמל העשירות באימפריה העות'מאנית: סרייבו, אדירנה וניקופוליס וחלקם הקטן אף הגיע לארץ ישראל והתיישב בערים הקדושות ירושלים וצפת וגם בטבריה. בכך נוצרה המסורת הספרדית-ירושלמית, כשהספרדים היהודים הופכים לאליטה ולרוב של היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. במאה השש עשרה הפכו היהודים לכלכלנים ולבנקאים המובילים באימפריה.

ובחזרה לסולטאן ביאזיד השני. בעוד תנועות דתיות סופיות-מיסטיות מתפשטות בקרב חייליו, חיפש ביאזיד סיבה למלחמה, שתסב את תשומת הלב מפוטנציאל של מלחמה נגדו. הוא בחר ברפובליקת וונציה הגדולה והמתעצמת, שהוסתה באותן שנים על ידי האפיפיור. בשנת 1497, לאחר שמונטנגרו נפלה בידי העות'מאנים, נתפסה ספינת וונציאנית שנשאה עולי רגל נוצרים לארץ ישראל בידי העות'מאנים. ונציה הגיבה בבניין הצי שלה, וגם ביאזיד הגיב מנגד, ומינה את כמאל ראיס למפקד העליון של הצי העות'מאני. הצי העות'מאני החל לשפוט על נמלים ונציאנים, והמתיחות בין העות'מאנים לוונציאנים נמשכה לתוך ראשית המאה ה-16. איזור לפאנטו נתפס על ידי העות'מאנים, וכל ערי הנמל הוונציאניות נמצאו תחת מתקפה עות'מאנית. בסופו של דבר ונציה נכנעה, ובדצמבר 1502, לאחר 5 שנות מלחמה, חתמה בתיווך פולני על הסכם שלום עם העות'מאנים. בכך האימפריה העות'מאנית הפכה לכוח מוביל בים התיכון ולמעצמה אירופית ימית לכל דבר ועניין. הצי העות'מאני נעזר באותן שנים בשודדי-ים, שביצעו משימות של שוד ספינות זרות והרחקתן מטווח העין העות'מאנית. ביאזיד עצמו החל להכיןו עצמו לפרישה ולהעברת השילטון לבניו, שנאבקו על הירושה, והתעמק בלימודי דת, במוזיקה ובכתיבת שירים. הוא נתן את השילטון למעשה בידי הווזירים הגדולים שלו ובידי המושלים המקומיים, מה שיהווה תקדים לעתיד הלא ממש קרוב, עת ישלטו סולטאנים חלשים באימפריה. הוא החל לסדר את רגולציית גביית המיסים באימפריה, ואת המערכת הפיננסית האימפריאלית בין היתר בעזרתם של היהודים. הוא החל לגבות מס לצורכי מלחמה מבעלי אחוזות (תימארים), שקוראים לו אוואריז.
בינתיים, ביאזיד לא יכל לנוח על זרי הדפנה. ממזרח לאימפריה העות'מאנית צמחה באיזור איראן האימפריה הספאווית, אימפריה של שיעים ממוצא תורכי שהשתלטו על המרחב הפרסי. השאה הספאווי אסמאעיל, שהיה תורכמני שאסף מסביבו תורכמנים שהתחילו כמאמינים במיסטיקה הסופית הסונית ואחר כך עברו לאמונה באסלאם השיעי, ונקראו בתורכית קיזיל-באש ("הראשים האדומים", יש כאלה עד היום שסוברים כי מקורותיהם של השיעים בלבנון הוא ב"קיזיל-באש" שגורשו לשם על ידי העות'מאנים) הציב אתגר מול האימפריה העות'מאנית, וזה היה עוד ביטוי מרכזי לסיכסוך הסוני-שיעי הבלתי נגמר באסלאם, סכסוך שנמשך משנת 680 לספירה עד ימינו אנו. העות'מאנים בהנהגת ביאזיד לא רק חששו מכוחם הצבאי של הפרסים וה"קיזיל-באש" (תורכים שהאמינו בשיעה), אלא גם מחדירה דתית שיעית לתוך מרחב אנטוליה (תורכיה של היום), במיוחד לאיזורים המזרחיים שבה, עת אמונות מיסטיות נפוצו מזה שנים. בשנים 1508-1509 ביאזיד שלח מברקים לאסמאעיל, ודרש ממנו להפסיק את החדרת המטיפים השיעים לאנטוליה ולצבא העות'מאני. בינתיים אסמאעיל כבש את בגדאד ואת דרום מערב איראן, וחולל טבח והרס בקרב אוכלוסייה סונית והחריב מסגדים סוניים (בדומה למעשיו של בשאר אל-אסד בימים אלה). ביאזיד העדיף בהתחלה שלא להגיב צבאית, ולפנות לממלוכים שמדרום לו בבקשת עזרה. הממלוכים אכן עזרו ותקפו את הספאווים. אבל זה לא עזר, ומטיפים שיעים ספאווים המשיכו לחדור לאנטוליה ולהטיף ולהעביר את האוכלוסייה הסונית לשיעה. בשנת 1511 אף פרץ מרד שיעי בהנהגת שאה בשם קולו, שטען לירושת אסמאעיל, כשהכוח העות'מאני שנשלח להדוף את המרד היה חלש, בין היתר בשל מאבקי הירושה בין בניו של ביאזיד, המושלים אחמט וקורקוט. בסופו של דבר, כשהמורדים התקדמו לעבר הבירה העות'מאנית לשעבר בורסה, כוח של שמונת אלפים יניצ'רים בראשות הווזיר הגדול, ח'אדם עלי פאשא והנסיך אחמט הצליח להביס אותם. בעוד אנשי הצבא והעם תמך באחמט המנצח, אנשי הדת, העולמאא, תמכו בקורקוט. בסופו של דבר לא זה ולא זה זכו בירושה, היות ולביאזיד היו חוץ משניהם עוד שלושה בנים: היה את סלים המיליטנטי והקשוח שזכה בסופו של דבר לתמיכת היניצ'רים ולאחר מכן בסולטאנות, את שאהינשאה ואת עלימשאה שמתו בשנים 1511-1512. בסופו של דבר המאבק ניטש בין סלים, שהוביל פעולות תגמול של היניצ'רים לתוך השטח הספאווי, קורקוט מושל מניסה ואחמט שהתמנה למושל באמסיה. בסופו של דבר, סלים זכה בתמיכת הטאטארים מחצי האי קרים, והחליט להדיח את אביו מהשילטון עוד בחייו על מנת לרשת את הסולטאנות ולעקוף את אחיו. כוח של יניצ'רים בראשות הנסיך סלים השתלט על איסטנבול והדיח את הסולטאן ביאזיד השני. ב25 באפריל 1512 הוכתר סלים לסולטאן סלים הראשון, וביאזיד, ששאף לחזור לאיזור הולדתו דמוטיקה הורעל לבסוף בהוראת בנו ומת בדרך ב26 במאי 1512.
האסטרטגיה של הסולטאן החדש סלים הראשון, הייתה להחזיר את ימי התפארת של סבו, הסולטאן מהמט הכובש. הוא שאף להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמה עולמית, ולהתחיל בסידרה של כיבושים. פניו היו לכיוון מזרח ודרום מזרח. הוא שאף לעבות את מספר היניצ'רים- שעזרו לו להגיע לכתר, לשלב לוחמים מהנסיכויות התורכמניות השכנות לשעבר בכוחות הרגלים שלו ולאחד את כולם תחת סמכותו. אחיו, קורקוט ואחמט, שהמשיכו להחזיק בעמדות של מושלות, מרדו בו, כשהנסיך אחמט מרד כנגד סלים בצורה החזקה ביותר. בסופו של דבר קיבל הסולטאן סלים הראשון החלטה- להשמיד את כל אחיו, את אחייניו ואפילו את בניו, להוציא אחד- בנו הנסיך סולימאן, שעתיד להפוך לסולטאן סולימאן הראשון המפואר, אחרי אביו. הקשיחות והאכזריות של סלים נתנו לו את הכינוי "יאווז סלים", שמשמעותו "סלים האכזר" או "סלים הקשוח". בסופו של דבר, עד חודש אפריל 1513 הוצאו להורג כל אחייניו של סלים וגם אחיו קורקוט, כשבסופו של דבר השתלט על מחוז אמאסיה המורד שהיה תחת שליטת אחיו אחמט, והוציא גם את אחיו הנותר והבכור אחמט להורג.
כעת, כששלטונו האבסולוטי הובטח, החליט סלים "לטפל" באיום הספאווי (גם באותן שנים היה "איום איראני"…). הוא השתמש גם בשלוחות על מנת להתחיל את העימות המפורסם ורב השנים עם הרוסים: אישר לח'אן הטאטארי, מהמט גיראי, לערוך פשיטות לתוך השטח הרוסי. הוא כרת ברית עם הממלוכים על מנת להילחם באיום השיעי-ספאווי. כוחותיו של סלים החלו לטבוח באלפי תורכמנים שיעים, קיזילבאש, שהיו באדמות אנטוליה, ולהגלות אותם. הצבא העות'מאני, שמספר חייליו הכולל היה 140 אלף איש, התקדם עם כוח אדיר של 70 אלף חיילים, מחצית מהסד"כ הכולל, אל ארזינג'אן וארזורום ומשם אל מעלה נהר הפרת. הספאווים נקטו אסטרטגיה של משיכת הכוחות העות'מאנים לכיוון הרי צפון איראן הבלתי עבירים, על מנת ללכוד אותם שם. הם נקטו במדיניות של "אדמה חרוכה"- לשרוף את כל היבולים בשטחים שהם נסוגים מהם, על מנת לפגוע במזון ובאספקה לחיילים העות'מאנים. סלים, מצידו, החל להוציא להורג קצינים וחיילים מצבאו שלו שגילו פחד או שדרשו נסיגה. באוגוסט 1514 הגיע הצבא העות'מאני עד לדרך לתבריז, בירת הספאווים (שכיום משמשת בירתה הבלתי רשמית של אזרבייג'אן האיראנית, שם חיה כיום אוכלוסיה ממוצא תורכמני תחת ריבונות איראנית. ב23 באוגוסט 1514 פרץ בעמק צ'לדיראן, על הדרך בין תבריז לארזינג'אן, קרב מכריע בין העות'מאנים הסונים לספאווים השיעים. הספאווים הובסו, קרב צ'לדיראן נכנס למיתולוגיה העות'מאנית והסונית כניצחון על האיראנים הספאווים השיעים, ותבריז נכבשה. סלים החליט לפנות את העיר מכל תושביה, שלח את אנשי המקצוע והאומנים שלה לאיסטנבול אך כשהגיע החורף, סלים הזיז את צבאו לקאראבא בקווקז, מקום חנייתם בעבר של ג'נגיס חאן ותימור לנג המונגולים, על מנת לנוח. בסופו של דבר תבריז נכבשה שוב בידי הספאווים שנסוגו דרומה לאחר כיבושה העות'מאני, "גנרל חורף" וחוסר באספקה יחד עם קור מקפיא הכריעו את העות'מאנים, שנסוגו חזרה לאנטוליה. בפברואר 1515 היניצ'רים הזועמים על כך שסלים לא מנהיג מסע מלחמה חדש נגד הספווים מרדו באמסיה, ובמרץ אותה שנה הוצא להורג בתגובה הווזיר הגדול אחמט פאשא. הספאווים ספגו פגיעה קשה במוניטין, שאה אסמאעיל, שיצא מקרב צ'לדיראן בשן ועין פצוע הנמיך פרופיל- למרות שהצליח לכבוש מחדש את תבריז ואת צפון איראן של היום, והשילטון עמד לעבור לבנו, שאה טאהמאספ. סלים, מצידו, החליט לנוע דרומה, כנגד הממלוכים. נסיכות אנטולית בשם דולגאדיר פתחה במרד נגד סלים, אך בקיץ 1515 הוא הצליח להביס אותה. בסופו של דבר סלים הצליח להשתלט על כל תת יבשת אנטוליה, והשטחים שהשתלט אליהם קבעו את גבולותיה המזרחיים של תורכיה עד היום. סלים החליט לנקום בממלוכים, שכרתו ברית עם דולגאדיר ועם הספאווים. הוא נע דרומה, לכורדיסטאן, אך חשש בעצמו להתעמת עם הכורדים, אז הוא נתן לשליטיהם המקומיים תמיכה כלכלית וצבאית בתמורה להפיכתם לוואסאלים שלו, לפרו עות'מאנים ולסונים מבחינת אמונתם באסלאם. הוא מינה את אדריס ביטליסי המפורסם להיות מושל כורדיסטאן מטעמו. עכשיו דרך המשי נשלטה בחלקה הגדול על ידי העות'מאנים, ומשי מאיראן ומוצרים נוספים מארץ עשירה זו זרמו לכיוון איסטנבול. סלים עצמו מיעט לשהות בבירה איסטנבול בגלל שהיה רוב הזמן במסעות צבאיים, וכשהיה שם החל במלאכה שהשלים אותה, ובגדול, בנו סולימאן: לקבוע את החוק הפלילי (בנוסף לחוקי השריעה המוסלמית) ואת מערכת המשפט של האימפריה.
סלים החליט לנצל את חולשת הממלוכים, ולנוע דרומה, לכיוון חלב, ארץ ישראל ומצרים. באותו זמן סבלו הממלוכים, שמרכזם היה בקאהיר, מפלישות ימיות של הפורטוגזים לכיוון איזורי תימן והחיג'אז מכיוון הודו (איזור גואה, למי שמכיר….) והממלוכים נחלשו מאוד. ב28 ביולי 1516 החלה המתקפה על הממלוכים, באיזור מלאטיה. ב24 באוגוסט 1516 התחולל הקרב הרציני המפורסם היחיד בין הממלוכים לבין העות'מאנים, במארג' דאבק שבצפון סוריה של היום. הקרב הסתיים במותו של הסולטאן הממלוכי אל-ע'אוורי. העות'מאנים ניצחו ניצחון מוחץ, והאימפריה הממלוכית החלה להתפורר. חלב, חמאה ודמשק נפלו בין החודשים אוגוסט-ספטמבר 1516. בחודשים הבאים נפלה ארץ ישראל של ימינו בידי העות'מאנים, שהפכו למעשה לשליטי ארץ ישראל המוסלמים האחרונים לפני הכיבוש והמנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל במאה העשרים, ובחודש ינואר 1517 תוך שלושה ימים חצו העות'מאנים בסערה את חצי האי סיני וב25 בחודש הגיעו לעיר קאהיר. החל מרדף אחרי הסולטאן הממלוכי, טומאן ביי, וב14 באפריל 1517 הוא הוצא להורג. סלים יצר קשר והבטיח את נאמנותם של ראשי השבטים הבדווים והקהילות הדתיות, תמורת מתן אוטונומיה מסוימת להם. בשלושה ביולי 1517 התרחש אירוע היסטורי:
השריף של העיר הקדושה לאסלאם מכה נשבע אמונים (בייעה) לסולטאן סלים, ובכך סלים הפך דה פקטו לח'ליף האסלאמי, מנהיג האומה המוסלמית הסונית. הח'ליף העבאסי הסמלי שנותר בקאהיר, אל מותווכל, הובל לאיסטנבול ונאמר כי הצהיר בפני הסולטאן סלים כי הוא מוותר על סמכויותיו לטובתו. אנשי מינהל פרסיים וערביים החלו להיות משולבים במינהל המרכזי באיסטנבול, שהפכה כעת למרכז האסלאם. גירסה זו של העברת הח'ליפות הטקסית שנויה במחלוקת, היות ואל-מותווכל חזר לקאהיר ומילא את תפקידו הטקסי כח'ליף עד 1543. אבל למרות זאת, מה שידוע הוא שסלים נטל לעצמו והוסיף לתוארו את שני התארים האסלאמיים החשובים: ח'ליף האסלאם ושומר שני המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה. אגב, הסולטאנים העות'מאנים הדגישו את היותם ח'ליפים רק בעתות חולשה, למשל במאה ה18 עם תחילת היחלשות האימפריה ובסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, ממש לפני שהאימפריה העות'מאנית התפוררה סופית.
עתה, סלים פנה לרפורמות מינהליות פנימיות נוספות: הוא בנה את הקומפלקס הצבאי שם אימן את היניצ'רים בגלאטאסאראיי במרחב איסטנבול, והשלים את מעבר הממשלה העות'מאנית בכללותה מהבירה הישנה והארמון הישן באדירנה לאיסטנבול. ארמון טופקאפי הורחב מאוד ונוספו לו נשים רבות ועבדי שער (קאפיקולו) רבים. נבנה ארמון מיוחד ביאליק וסק בחוף ים המרמרה באיזור רובע סירקג'י באיסטנבול, ששימש למעשה כהרמון הנשים של סלים. ברובע קאסימפאשה, בקרן הזהב של איסטנבול, נבנתה מספנה ענקית לצי העות'מאני המתרחב, כשהצי הממלוכי הסתפח אליו.
עם זאת, העניינים בתוך אנטוליה לא נרגעו: אנשי הנסיכויות התורכמניות לא זנחו את שאיפותיהם להתנתק מהעות'מאנים. בשנת 1519 פרץ באביב מרד בקרבם שהונהג על ידי מטיף ספאווי בשם ג'לאל, שטען כי הוא שאה אסמאעיל וכי הוא המהדי, האמאם השיעי השנים-עשר הנעלם, שהוא למעשה ה"משיח" המוסלמי-שיעי שלפי האמונה השיעית יגאל את העולם באחרית הימים. המרד, שנקרא "מרד הג'לאלי" דוכא באכזריות. תנועת הג'לאלי עתידה לעשות צרות רבות לסולטאנים הבאים.
בספטמבר 1520 החל סלים במסע מאיסטנבול לאדירנה על מנת לתכנן את החזית המערבית, אך הוא התלונן שהוא לא מרגיש טוב ושגבו כואב. כנראה היה לו סרטן, וב21 בחודש זה הוא נפטר, כשבנו היחיד שנשאר, הנסיך סולימאן, מחליף אותו, והופך לסולטאן סולימאן הראשון, הלא הוא סולימאן המפואר.
סולימאן המפואר, או בתורכית "קאנוני סולטאן סולימאן" (הסולטאן סולימאן המחוקק, נקרא כך על שם קובץ החוקים שערך), בנם של סלים ושל עיישה חפזה משושלת הגיראי, הח'אנים של קרים, שאותו בחר סלים להשאיר בחיים (למרות שנטען כי הוא ניסה לשווא להתנקש בחייו באמצעות קפטאן מורעל שנתן לו כמתנה, אך סולימאן הוזהר בידי אימו ולא לבש את הקפטאן) הוא זה שאיחד סופית, מירכז וערך את קובץ החוקים הרשמי של האימפריה העות'מאנית. עד להיום, הוא נחשב לסולטאן העות'מאני המוצלח, המנוסה מבחינה צבאית, החזק ביותר בהיסטוריה, ולאגדה גם בעולם המוסלמי. נטען גם שהאימפריה הגיעה לשיאה בימיו, ובשלהי שילטונו החלה שקיעתה האיטית, ששוב, כמו שאני טוען, לוותה גם בתקופות שונות של עלייה- אך הכיוון הכללי משלהי ימי סולימאן של העות'מאנים היה לכיוון מטה.
המעשה הראשון של סולימאן היה להקל על נתיניו וחייליו: שבויים שנשלחו לאיסטנבול מכל קצווי האימפריה נשלחו חזרה לביתם, הוכרז שאנשים ישלמו מיסים לפי יכולתם והחיילים יקבלו שכר מלא על כל פעילותם הצבאית. הושם דגש על רווחת הנתין והחייל, ובאופן מסוים גם על זכויותיו כאדם וכנתין (אמנם לא זכויות האדם שאנו מכירים כיום, אבל בכל זאת, זכויות אדם שנכונות לאותה תקופה). סולימאן הוא זה שאירגן את מערכת המשפט, מספר רב של שופטים הובא לאיסטנבול ולפרובינציות וסוף סוף הייתה לאימפריה מערכת משפט, ששאפה לשפוט בצדק עד כמה שניתן, בהשפעת סולימאן וחוקיו. סולימאן ניהל 13 מסעות צבאיים, שרובם הגדול היו מוצלחים. האסטרטגיה הצבאית שלו הייתה נבונה: הוא אמנם בילה שנים רבות במסעות צבאיים, אמנם פחות מזמן השילטון שבילה אביו במסעות באחוזים, אבל הוא החליט כל פעם לנהל חזית אחת בלבד, ולא לעשות טעויות היסטוריות שיעשו שליטים אחרים במקומות אחרים ועשו קודמיו- לפתוח כמה חזיתות. בתחילה הוא דאג לדכא מרד של ממלוכים, אבל בהמשך שם את פעמיו לאירופה, כשהתחנה הראשונה העיקרית שלו הייתה האי רודוס, שנשלט בידי מסדר האבירים הנוצרי- הוספיטלרי, כשהגראנד מאסטר עמד בראשם.
הדברים בפוסט זה נסמכים על הכתוב בספר באנגלית "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית", כרך 1, מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

suleiman

האימפריה העותמאנית- נפילתה, עלייתה ונפילתה.

שלום שוב,
ובכן, בהמשך להאשמות שמופנות עד היום וטוענות כי אילו מוסטפא בן סולימאן ומאהידווראן היה עולה לשילטון האימפריה העותמאנית הייתה עומדת על תילה, האשמות שמוטחות גם בשילטון האימפריאלי בשנת 1914, שבשל קשריו ההדוקים עם האימפריה הגרמנית דאז נכנס לתוך מלחמה מיותרת- מלחמת העולם הראשונה, שבקרוב ימלאו מאה שנים לפריצתה. מלחמה זו גרמה לקריסתה הסופית של האימפריה העותמאנית המובסת. ובכן, זה לא נכון.

התיאורייה שלי לגבי קריסת האימפריה משלבת גם את תיאוריית השקיעה וגם את התיאורייה של העליות והמורדות. היא קשורה לתיאורייה שלישית, שבאה מתחום הפיזיקה והכלכלה, שאני לא מבין כל כך בו אבל יודע דברים בסיסיים. היא מדברת על הכדור הנופל.

נניח שלבן אדם יש כדור ביד, אז הוא מפיל אותו לריצפה. הכדור קופץ מעלה-מטה כמה פעמים עד שהוא נח לחלוטין על הריצפה. ככה מדובר לגבי שקיעת האימפריה. שמונה שנות שילטונו של סלים השני, מ-1566 עד 1574 מסמלות אכן את ראשיתה של שקיעה. אבל כמו הכדור שמפילים וקופץ למעלה עקב הפגיעה בריצפה, כמה פעמים, העליות שחוותה האימפריה היו אכן עליות, אך עליות שנובעות מתמונה כוללת של שקיעה. האימפריה היא כמו כדור. ברגע שסולימאן המפואר, שהיה חלק משרשרת של סולטאנים מוצלחים הלך, האימפריה העותמאנית היא כמו כדור שהפילו אותו למטה. ואז הוא קפץ מעלה- מטה, מעלה- מטה, עד שנפל סופית על הקרקע ללא תזוזה. לכן, המגמה הכוללת היא שקיעה הדרגתית, שבתוכה היו גם עליות והצלחות. לכן לא צריך לפסול את הסברה שהתקופה שבה הייתה קוסם סולטאן ואלידה סולטאן, הייתה חלק מהמאה המפוארת.

מה יוצא מכך? שגם תיאוריית השקיעה וגם תיאוריית העליות והמורדות נכונות, שתיהן משולבות יחדיו. היו אכן עליות ומורדות גם לאחר סולימאן, אך הן היו חלק מתמונה רחבה יותר, תמונה של שקיעת האימפריה. אבל להאשים את סלים השני ואת שליטי האימפריה בעשור השני של המאה העשרים זו טעות. צריך לשם כך להסתכל גם על אירופה. באותם זמנים אירופה, שהייתה בתקופת הרנסאנס, החלה לפרוח מבחינה כלכלית, תרבותית, פוליטית וצבאית. גם אם רצו, העותמאנים לא יכלו להדביק את הקצב האירופי. גם אם צאצאי הסולטאן המדומיין מוסטפא בן סולימאן היו שולטים באימפריה גם בשנת 1914, הם לא היו יכולים לעצור את גל הלאומיות, שמקורו באירופה, וששטף את יבשת אירופה ולאחר מכן את המזרח התיכון (התחיל במצרים, שהיא ממילא אומה בעלת היסטוריה של אלפי שנים ובמרחב הסורי של ימינו) לאורך כל המאה ה-19, שהייתה בצל המהפיכה הצרפתית שהתחוללה בשנת 1789. הלאומיות הזו נכנסה חזק לתוך המאה ה-20, והיא שהובילה לפירוקה של האימפריה העותמאנית. בדיוק כמו שהתפרקו שאר האימפריות בעשור השני של המאה ה-20, כולל האימפריה הרוסית שעברה מהפיכה ב-1917, כך נידונה האימפריה העותמאנית לפירוק. ושוב, זה לא משנה מי היה עולה להיות סולטאן אחרי סולימאן המפואר. הרי גם לאימפריה הרומית המפוארת לקחו מאות על מאות של שנים, שכללו עליות, עד ששקעה סופית.