Tag Archives: טיולים

הנוסע הוירטואלי: מאיסטנבול למניסה-והוואלידה סולטאן

אנחנו מגיעים לנמל התעופה של איסטנבול, ומשכנים עצמנו במלון שבו הייתי לפני שטסתי לכיוון שנגחאי ומשם לניו זילנד. איזה כיף לחזור לעיר הנהדרת הזאת! עוד יהיו לנו הרבה הזדמנויות לבקר באתרי תיירות בעיר. אנחנו עוצרים מונית ומבקשים מהנהג לקחת אותנו ל"בויוק אוטוגאר", וככה כותבים את זה בתורכית:
Büyük Otogar, כשמדובר, למעשה, בתחנת האוטובוסים המרכזית של איסטנבול, שנראית כמו
טרמינל ענק. יותר גדול מאלה של תל אביב וירושלים יחדיו. השעה 10 בבוקר ואנחנו עולים על האוטובוס שייקח אותנו למניסה, העיר של השאהזאדה, כלומר העיר שבה משל בימי האימפריה העות'מאנית ה"קלאסית", המאות ה-15 וה-16, בדרך כלל ולא תמיד, הנסיך שאמור להיות הסולטאן הבא. הנסיעה אורכת 8 שעות, כשהיא מתחילה מאיסטנבול ופונה מזרחה, לאיזמיט, ומשם לבורסה דרך דרכים גדולות שמסומנות באות "D", כלומר Devlet Yolu- כביש של המדינה. וכך, בשעה 18:10 בערב, אנחנו מגיעים למניסה. שרה ג'יין עייפה. היא אומרת שאין לה כוח לצאת לשום מקום כי מדובר, אחרי הכל, בנסיעה ממש ארוכה. היא גם מתלוננת על כך שהיא לא יכולה לבלות את חג המולד במדינתה (למרות ששם קיץ), וכי תורכיה היא מדינה מוסלמית ששם לא מורגשת אווירה של חג מולד. אני יותר מתלונן על חנוכה, ומזכיר לה איך יומיים קודם הפחדתי אותה בבית המלון כשהדלקתי חנוכייה, והיא חשבה שהחדר עלול לעלות באש….
מה שיפה במניסה הוא שיש בה ים ושיש בה הרים. הרבה הרים. השם היווני המקורי שלה הוא מגנסיה, כשהמחוז מוזכר לעתים בתקופה העות'מאנית תחת השם "סרוהאן". מדוע שם זה?
במאה ה-14 היו בתת היבשת האנטולית נסיכויות תורכיות קטנות, של שבטי האואוז התורכיים שבאו ממרכז אסיה. הם החליפו את האימפריה התורכית הראשונה בהיסטוריה- האימפריה הסלג'וקית, שבסוף המאה ה-11 כבשו מידי הביזנטים היוונים עיר אחר עיר בתת היבשת האנטולית, הלא היא תורכיה של היום. במאה ה-14 האימפריה הסלג'וקית דעכה, ובמקומה קמו נסיכויות קטנות: אחת מהן הייתה סארוהאן, או כמו שניתן לקרוא לה, סארוח'אן. אגב, אחת הנסיכויות שהחליפו את הסלג'וקים הייתה הנסיכות העות'מאנית, שגדלה וגדלה והפכה לאיטה לאימפריה.
טוב, נראה שאני מבלבל את המוח, אבל אני ארחיב בהמשך. העות'מאנים בראשות ביאזיד הראשון הביסו את הסארוהאנים בשנת 1410, ובכך הפכה מניסה לחלק מהאימפריה העות'מאנית המתהווה.

אנחנו מסתכלים עם ירידתנו מהאוטובוס על הרי הסיפילוס, וממהרים לחפש בית מלון. לנהג המונית קוראים ג'מאל, ואני ממהר לפתוח איתו בשיחה לגבי הסולטאן סולימאן והסידרה שנעשתה אודותיו. הוא אומר לי את המשפט הבא: "חבל, פיספסתם בשלושה חודשים. פעם בשנה מצוין פסטיבל מסיר מאג'ונו, שהוא פסטיבל שנקרא על שם ממרח שהציל את עיישה חפסה סולטאן, הלא היא אימו של סולימאן המפואר ואשתו של סלים הקשוח, ממחלה. היות ובזמנו סלים ואישתו שהו במניסה, כי הוא היה יורש העצר, הסולטאן הורה להכין ממרח מיוחד שימרחו אותו על הוואלידה המפורסמת, כדי שירפא אותה. לכן, כל שנה בין ה21 ל24 במרץ, בהוראת הסולטאן, מנהג שנמשך כבר כמעט 500 שנים, מכינים את הממרח הזה, שעשוי מ-41 תבלינים וצמחים טריים, ומחלקים לאנשים. כיום הממרח הזה משמש סגולה להצלחה בהרבה תחומים, ואנחנו, כתורכים מוסלמים, מאמינים בזה". הבנתי מג'מאל שאפילו אירגון התרבות והמדע של האו"ם, אונסק"ו, הכיר בפסטיבל כמורשת תרבותית מיוחדת. מה גם שבמניסה נמצא פסל ענק של דמותה של הוואלידה סולטאן. כן. פסל, למוסלמית.
אני תמה, אמרתי לעיתונאית שיושבת לצידי, אם יש או אין קשר לכך ש-21 במרץ באיראן ובמדינות השכנות לה נופל בדיוק חג הנוהרוז: חג שיוויון היום והלילה שמציין את תחילתו של האביב.
ג'מאל הוסיף גם כי הבת שלו הייתה חלק מ14 הנשים שעירבבו את הממרח בסיר הענק, כשגם אישה שמחופשת לוואלידה המפורסמת השתתפה בעירבוב. ומה, איזה צירוף מקרים, אחיו מנגן בתזמורת העות'מאנית שלבושה בבגדים מאותה תקופה שמנגנת במהלך הפסטיבל. איזה יופי.

אנחנו נוסעים בדרך עם שם היסטורי, דרך מימאר סינאן הראשית במניסה, כשאני שם לב שאין שם הרבה בתי מלון, אבל אם יש, לבתי המלון יש שמות יווניים. אנחנו בוחרים במלון ספילוס ומתכוננים להמשך, לנסוע עוד דרומה לכיוון איזמיר.

שרה ג'יין אומרת לי: "לדעתי מגזימים עם הדמות של אימו של סולימאן. היא לא הייתה מנשות הסולטאנים ששלטו בפועל, כי בעלה, הבן שלה ובייחוד כלתה היו אנשים מאוד חזקים". אני כמובן מסכים איתה, ואומר: "עיישה חפסה זכתה לכבוד רב בייחוד, כי את תפקידה בסידרה גילמה השחקנית האדירה נבאהת צ'הרה, שעליה אכתוב למחרת. אני רק מחכה לזריחה לראות את הנוף הירוק וההררי שהמלון בעל הלבנים האדומות נמצא בתוכו.

images

פולחן הטיולים והטיסות בחופשות ובחגים

אני זוכר ימים אחרים בחופשת הפסח. בשנות התשעים, עת היינו ילדים. הייתה אווירה אמיתית של חג ברחובות. הם היו מלאים באנשים, כשבבקרים אהבנו להיות בבית, לצפות בערוצים המצוינים של הילדים והחינוכית בטלוויזיה, לראות שידורים מיוחדים לחג בטלוויזיה, לשחק במשחקי מחשב ולטייל מקסימום יום-יומיים במשך החופש. גם למי שאוכל כשר לפסח וגם למי שלא הייתה חווייה ביתית ומשפחתית אמיתית בחג. בני המשפחה היו מתארחים לאורך החופש בבתים אחד של השני. גם בחופשים הגדולים. הייתה טלוויזיה מצוינת, היו קייטנות, בריכות, ים ומה לא. הכל קרוב לבית ובמקרה הטוב גם נופש בארץ של כמה ימים. המהדרין יצאו לחו"ל. אווירה של אביב, קיץ וחופש נהדר וביתי.

והיום?

כיום בחברה שלנו נהוג בעת חופשות פסח, הקיץ וחגי תשרי מעין פולחן של טיסות לחוץ לארץ, נופש ארוך בארץ בבתי מלון ומה לא. אין הרגשה של חג או של חופש בחוץ. הרחובות כמעט ריקים כי אנשים נסעו. לכמה ימים. או לשבוע. ומי שאוכל כשר לפסח- איך אפשר לשמור כשרות מלאה בחו"ל? זה לא כיף. ואז מתרחשת התבהמות בחברה. תמונות וסרטונים של אנשים הולכים מכות ומקללים בבתי מלון ובמטוסים. המינוס בבנקים של כל אחד עולה, כי חייבים לנסוע. או לטוס. ומי שלא עושה זאת, קשה לו להרגיש חלק מהחברה. כמו מצווה שחובה לקיים אותה. גם בקיץ הרחובות כמעט ריקים. כולם נוסעים. התקשורת מעבירה כל הזמן מסרים של תיסעו, תיסעו, תיסעו. מראים כל הזמן שידורים מנתב"ג. הפכנו למדינת הטיסות והטיולים. כאילו זה מסלול חובה בחיים ובעיקר בחופשות. זה לא מראה כל כך על שפע כמו שזה נראה, אלא מפרנס יותר ונועד לפרנס בגדול את בעלי חברות התעופה, חברות התיירות, רשות שדות התעופה, בתי המלון ומי לא. וכמובן מפרנס את הגורם הראשי- הבנקים. למה? כי זה לא שלאנשים יש היום יותר כסף מבעבר. זה יותר האפשרויות הנרחבות לקחת הלוואות מהבנק. לפרנס את הבנקים כי הלוואות צריך להחזיר. ולמה לוקחים את ההלוואות? כדי לממש את מינהג הטיסות והטיולים בחופשות פסח ובקיץ. וכשיש חופשות פסח או קיץ, בטלוויזיה כבר אין שידורים מיוחדים ויפים כמו שהיה עד לא מזמן. יש רק שידורים חוזרים אין-סופיים. למה? כי בתקשורת, שמעודדת את הטיסות והטיולים, בונים על זה שכולם נסעו ושכולם בחופש, ואין מי שיראה את תוכניות הטלוויזיה. מקסימום יש סידרה טובה חדשה ב-יס, פרטנר, סלקום או הוט. או כמובן משחקי הליגה בכדורגל וליגת האלופות.

רגע, זה לא שאני מקנא. וכמובן מי שמטייל בחופשות הוא לא חלילה אדם חסר ערכים או מתבהם. ממש לא. אם הייתי רוצה ואולי יכול, היה באפשרותי גם לטוס ולטייל חופשי חופשי בפסח ובקיץ. נתב"ג הוא אחד המקומות האהובים עליי גם אם אני לא טס משם. אבל אני יותר מעדיף להרגיש כמו פעם, בימים שהייתה פחות התבהמות וטיסות וטיולים ארוכים בחופשות לא היו כמו פולחן דתי, כמו חובה להתפלל. ולהוציא כסף גם כשאין. ומי כותב שורות אלה? אחד שאין לו שום בעיה עם טיולים ועם חו"ל, בלשון המעטה. אחד שרואה את פולחן הטיולים והטיסות ונעצב. איפה הימים שהייתה פחות ראוותנות? איפה הימים שחופשות היו עוברות בשקט ולא היו רואים מכות בבתי מלון או שומעים צעקות במטוסים? אני מעריך יותר שתי אופציות אחרות: או לחגוג חגים וחופשות ביתיות, כשהדבר הכיפי ביותר הוא ביקורים הדדיים בבתים של חברים ובני משפחה, ומקסימום טיול של כמה ימים בארץ, או את האופציה האחרת, להתנתק מכל מטלות וקשיי היומיום ולעשות טיולים ממש ארוכים, בחו"ל או בארץ, מחוץ לעונות התיירות המקובלות. כלומר: בין פסח לקיץ. או מיד אחרי הקיץ. או מיד אחרי חגי תשרי. אין כיף מזה. אין נורמלי מזה. לא חייבים לסגוד למולך החדש שנקרא טיסות וטיולים בפסח או בקיץ כי חייבים לעשות. כי חייבים להיות חלק מהחבר'ה. אלא רק כשממש יש כסף וכשרוצים באמת להינות. ככה החברה תחזור להיות יותר רגועה ויותר ביתית, ממש כמו פעם.

כיכר באיראן

הג'ינג'ית ואיראן (הנוסע הוירטואלי, הפוסט ה100 של אתר זה!)

בטיסה לצפון קפריסין, בעוד שרמן משגע את הדיילות במטוס, טוען כי הן לא יודעות לעבוד וכי הן עובדות על הנוסעים ומתנהגות כמו נסרודין חוג'ה (הגירסה התורכית לאיש חלם) או אפילו לא עובדות בלבד, הפתיעה אותי שרה ג'יין הג'ינג'ית ששותפה איתי לטיול: היא אמרה לי כי היא ביקרה באיראן, מקום שלישראלים אסור לבקר בו ולמי ששומר נפשו וחייו לא מומלץ ואף אסור בתכלית האיסור לבקר בו כלל ועיקר. אמרתי לה: "נו, אז איך באיראן? איפה שווה לתייר ולטייל, באיראן או בתורכיה?" ושרמן הפנה את ראשו מהדיילת התורנית שהפציץ בשאלות קיטבג ובהערות על האבטלה הסמויה בחברת התעופה, ואמר: "היי, את יכולה אולי לסדר לי לתקלט באיזו מסיבה מחתרתית באיראן? אני אלמד אותם איך נשמעת מוסיקה אמיתי".

שרה ג'יין ענתה: "זה חלק עיקרי ומהותי מתפקיד של עיתונאי, לבקר גם במדינות מסוכנות. ואני הרי לא נראית כמו איראנית, גם כשאני מכסה את הגוף בצ'אדור, שהוא כיסוי הגוף המלא במדינה. יש אנשים שלא מוכנים לקחת את הסיכון הענק הזה, אבל אני מוכנה. אם לא הייתי מוכנה לעמוד באתגרים נועזים, לא הייתי עיתונאית". היא אף הוסיפה ואמרה, כי איראן לא כל כך שמרנית כמו שהיא נראית. לעתים קרובות, השילטון מתיר את הרסן ומאפשר לאנשים לחגוג בלבוש חושפני, להשמיע מוסיקה מערבית ולשתות אלכוהול חופשי בחדרי חדרים. זו אחת מדרכי ההישרדות של משטר כזה. וכשמתירים את הרסן, הכל נעשה בקיצוניות. אנשים שותים שם עד דלא ידע, מעשנים סמים בלי הגבלה, שלא לדבר על דברים גרועים יותר. אבל מצד שני, היא אומרת, היא ביקרה במדרסות, מוסדות לימוד, ובמסגדים של אנשי דת, שם האווירה שונה לחלוטין.

בינתיים, אנחנו יורדים מהמטוס, ומה מסתבר לנו? אנחנו צריכים ויזות מיוחדות, אישורי כניסה לצפון קפריסין. כמעט כל תייר צריך אישור כזה. הרי זו מדינה לא מוכרת בעולם, רק תורכיה מכירה בה. אבל מצד שני, בימינו אנו, צפון קפריסין נשארה לאומית וחילונית לחלוטין. היא לא עוברת תהליכים של חזרה לדת כמו תורכיה עצמה. לכן, מי שרוצה להרגיש את תורכיה החילונית של פעם, בנוסח אתאתורכ, מומלץ לו מאוד לבקר בצפון קפריסין.
אבל העונש הוא לא לחכות שעות בשדה התעופה בארג'אן. העונש הוא שרמן. הוא פונה לצוותי הקרקע ואומר: "למה שאתם עושים אתם קוראים עבודה? הצחקתם אותי". ואני כבר ממהר לקבל החלטה. אני אומר לו: אתה נשאר בקפריסין. נקודה. תשגע את האנשים באי הקטן הזה. יש פה מועדונים מגניבים בדיוק בשבילך, ושם אתה תוכל לבלבל להם את המוח חופשי. ולעשות להם קונצים ולהטוטים עד אין סוף. איתנו אתה לא ממשיך מכאן.
אבל מעז יצא מתוק: השעות שחיכינו נתנו הזדמנות לשרה ג'יין לדבר איתי על הטיול שעשתה באיראן.

והיא מתחילה: "אם אתה מעוניין בנופש, בטן-גב ואטרקציות, יש לך את מקום הנופש האולטימטיבי של האיראנים: האי קיש, שנמצא בדרום המדינה. שם זה האנטליה, הבודרום, הוורנה והבורגס של איראן. יש שם בתי מלון מפוארים, אטרקציות כמו סקי מים, בזארים ובעיקר מרכזי קניות מודרניים והרבה, הרבה לשחות ולבלות. ברגע שתיירים מהמערב יגיעו לאיראן, הם קודם כל יחפשו את האי קיש. האי נמצא ממש במפרץ הפרסי המפורסם, אבל כשאתה שם אתה לא מרגיש שום מתיחות ושום בלגאן כמו שיש במפרץ עצמו. פשוט להינות. בימי השאה, היו ישראלים שנסעו לשם לבלות. והאוכל? אוכל פרסי נפלא".

מצד שני, היא הדגישה, אם המטייל הוא חובב היסטוריה ועתיקות, יש הרבה ערים שהוא יכול לבקר בהם. הראשונה היא פרספוליס העתיקה, הלא היא שושן הבירה שנזכרת במגילת אסתר. מדובר באתר מורשת עולמית. השם האיראני המודרני שלה היא תח'ת א-ג'משיד. אתה רואה עיר עתיקה במלוא הדרה, מכילה שרידים רבים ומספרת את ההיסטוריה של האימפריה הפרסית העתיקה, כולל ימי אחשוורוש, שהיה כנראה מלך פרסי ששמו קסרקסס. צריך יום שלם לסייר בין העתיקות, ולראות את הפאר וההדר של פעם".
עוד עיר שראויה לציון, אמרה שרה ג'יין, היא יזד. מהעיר הזאת באה קהילת היהודים היזדים שממנה יצא נשיא מדינה ישראלי נודע לשמצה, וכן נשיא איראן לשעבר, הרפורמיסט מוחמד ח'אתמי. "אני חושבת", היא אומרת לי, "שהעיר אגרבה האגדית ששם לפי האגדה התרחש סיפורו של אלאדין, היא במקור יזד. מדובר בעיר מדברית שמשופעת במסגדים, בזארים (שווקים גדולים ומוצלים- מותר ואף חובה להתמקח שם עם הסוחרים על המחיר) ובאלמנט מיוחד- הבאדגיר, שהוא סוג של מבנה שמשמש 'תופס רוח'- מדובר בפתחי איוורור בראש בתים ומגדלים, שהיוו את הונטילטורים והמזגנים של פעם, בתקופה שלא היה חשמל. באיראן יש עיר עתיקה נוספת, מהעתיקות בעולם, ששמה המאדאן. יש שם מבנים עתיקים מהתקופה שלפני האסלאם וגם מסגדים עתיקים. בכלל, באיראן יש מסגדים וקברי קדושים שהם מדהימים בארכיטקטורה שלהם ובציורים האומנותיים, בייחוד של פסוקי קוראן, שמוטבעים בהם. הכי מדהים זה לראות מסגד באיראן בלילה, כשהכל מואר".

יש להדגיש, כי האיראנים, כמורשת מהתקופה הזורואסטרית שקדמה לאסלאם, אוהבים מאוד אסתטיקה ואקולוגיה. בעיר שיראז, לדוגמה, קיימים גנים מפוארים מאוד, שמזכירים מאוד את הגנים הבהאיים ועולים עליהם ביופיים. פרחים זה אלמנט מוביל באיראן, שהיה עוד יותר בולט באיראן שלפני המהפיכה. בכלל, בכל המרחב האיראני- באיראן עצמה, בכורדיסטאן, אפגניסטאן, אזרבייג'אן וחלק מהרפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר חוגגים בכל 21 במרץ את היום הראשון של האביב, שהוא עונת הפרחים, הפריחה וההתחדשות, שהוא גם היום הראשון של השנה הפרסית. גם במדינות שהאסלאם הקיצוני, השיעי או הסוני, דומיננטי בהן, כמו איראן ואפגניסטאן, האסלאם לא יכל להפריע או לבטל את חגיגות הנוהרוז, כך קוראים לחג הזה, שמשמעותו בפרסית הוא "יום חדש", או "שנה חדשה". אולי רק הטאלבאן, ששלט באפגניסטאן בין השנים 1996-2001 יכל למנוע את חגיגות הנוהרוז. אפילו ח'ומייני וח'מנאי, שני המנהיגים העליונים של איראן מאז המהפיכה האסלאמית ב1979, חגגו את הנוהרוז, שהוא חג לאומי איראני. אז מי שרוצה לראות פרחים, פריחה ומבנים יפים, מומלץ לו לבקר בעיר שיראז.

אבל התיירות באיראן לא בולטת רק באביב, אומרת שרה ג'יין. מה שמיוחד באיראן הוא שהיא משופעת במדבר חם מצד אחד, בייחוד מדבר המלח הגדול, שנקרא דשתי כויר (בדומה לסאלאר המפורסם בבוליביה שתרמילאים ישראלים אוהבים להצטלם בו ולטייל בו), ומצד שני הרים בשפע. 57 קילומטר מטהראן, פחות מהמרחק בין תל אביב לירושלים, נמצא בין הרי אלבורז אתר סקי מפורסם ומשוכלל, מהידועים בעולם: אתר הסקי של שמשאק. "אני בעצמי הרגשתי רגשי אשמה שביקרתי באיראן באביב ולא בחורף. אני רק רוצה לדמיין אותו בשיא עונת הסקי. הנופים שם משגעים והמסלולים לעשיית סקי נרחבים". כל זאת היא אומרת כשהיא מדגישה הלוך וחזור את העובדה שהיחס אליה לא היה גרוע או מפלה בשל היותה אישה, בעלת מראה מערבי ג'ינג'י. היא אומרת שמספיק לכסות קצת את הראש, והכל מסודר.

אבל, היא אומרת, העיר המתויירת ביותר באיראן היא אספאהאן. באספאהאן, שנקראת על ידי האיראנים "מרכז העולם", יש מסגדים, גנים ומבנים מפוארים בכמות שלא מביישת את רומא שבאיטליה, אפילו היא עולה על רומא. הכיכר המפורסמת ביותר באספאהאן היא אחת הכיכרות היפות בעולם, שלא נופלת מרחבת הטאג' מהאל באגאר שבהודו. לכיכר העצומה הזאת קוראים נקש-א-ג'האן, שמשמעה השתקפות העולם. באספאהאן נמצאים המסגדים, ואולי מבני התפילה, מהיפים בעולם. יש בעיר הזאת שווקים, ושרה ג'יין מדגישה כי מי שרוצה לתור את אספאהאן וסביבותיה כמו שצריך, הטיול יכול לקחת לו יותר מחודש. והיות ותמונה שווה יותר מאלף מילים, אני מצרף לפוסט זה תמונה של הכיכר, שאורכה 560 מטרים ורוחבה 160 מטרים, סך הכל שטח של 90 קילומטר רבוע. ואז תבינו למה זו הכיכר מהיפות בעולם.

הערה: פוסט זה הוא סקירתי בלבד, מעולם לא הייתי באיראן ומטרתו היא לא לעודד ישראלים לבקר באיראן כלל ועיקר. אני רוצה להדגיש כי הביקור באיראן אסור בהחלט על ישראלים, שומר נפשו ירחק!

Izmirclocktower

הנוסע הוירטואלי- חמישים גוונים של איזמיר

אני ושרה ג'יין גילינו בחורף הזה את רב גוניותה של איזמיר: מדובר בעיר שיש בה הכל. ממש הכל. גם אתרים היסטוריים- ואני ממליץ על העיירה סלג'וק, שאליה נוסעים באוטובוס לכיוון דרום העיר, שם יש עתיקות עוד מימי הרומאים והביזנטים שבאו אחריהם, וכן מתקופות מאוחרות יותר, גם אנשים מעניינים: עיר מאוד קוסמופוליטית, לא פחות מאיסטנבול, כמובן גם רובע יהודי, שם נותרו לצערי כמאה יהודים, אך יש בית כנסת מפואר, וגם מסגדים ואיזכור חזק לתקופה היוונית של העיר. כזכור, מדובר בעיר ששמה המקורי היווני הוא סמירנה, אך בשנת 1922 במסגרת מלחמת העצמאות התורכית, נכנסו כוחותיו של אתאתורכ (החילוני….) והחלו בגירוש סיסטמטי של היוונים והזרים הלא מוסלמים ששהו בעיר הזאת- כשאלפי בתים ועסקים של יוונים עלו באש.

כשרצינו ללכת לפאב (מה לעשות, אני מסתובב עם בריטית מניו זילנד….) אז גילינו את חיי הלילה בשדרה מעניינת, אחת הגדולות של העיר, בשם "שדרת חללי קפריסין" (בתורכית: קיבריס שהיטלרי ג'אדסי). למרות הראקי והבירה המצויינים ששתינו, תהינו בעיקר על השמות הטעונים של מקומות ורחובות בעיר. שרה שאלה אותי: "מה הקשר בין קפריסין לעיר הנפלאה הזאת"? הסברתי לה שמדובר לא באירוע שהתרחש בימי האימפריה העות'מאנית, אלא דווקא בימינו אנו- בשנת 1974, עת הסתכסכה תורכיה עם יוון, ליתר דיוק עם קפריסין היוונית, על השליטה באי. בצפונו של האי שכל כך קרוב לישראל רוב האוכלוסייה תורכית, ואילו בדרום רוב האוכלוסייה יוונית. תורכיה חששה על השתלטות יוונית מוחלטת על העיר, אז ממשלת השמאל (….) בראשות ראש הממשלה התורכי האגדי, בולנט אג'וויט, החליטה לפלוש לקפריסין. בעיני, פעולה זאת הייתה אחד מהשורשים הראשונים של הניאו-עות'מאניזם, כלומר החזרת המורשת העות'מאנית לתורכיה, למרות שמדובר במהלך לאומי תורכי מצד שני: תורכיה רצתה להגן על תורכים. הצבא התורכי הפולש כבש את צפון קפריסין, ואז החל תהליך של חילופי אוכלוסייה, כשאוכלוסייה יוונית ונוצרית ששהתה בצפון האי עברה לדרום, ואוכלוסייה תורכית ששהתה בחלק הדרומי של קפריסין עברה צפונה. בעוד ירושלים אוחדה בשני חלקיה 7 שנים קודם לכן, ניקוסיה בירת קפריסין התפצלה לשניים: צפון ניקוסיה התורכית, שנקראת לפקושה, ודרום ניקוסיה היוונית, שנשארה עם השם ניקוסיה.
אז אני ושותפתי החלטנו בינינו: טסים לצפון קפריסין. אני יודע שישראלים בדרך כלל מטיילים בדרום האי, בצד היווני, אז החלטתי לחקור איזור שלא כל כך מתוייר וידוע, מה גם שרק תורכיה מכירה במדינה שהקימה בצפון קפריסין, הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין, שהוקמה מיד לאחר הפלישה התורכית.

אבל רגע, אנחנו באיזמיר, ולפני הטיסה אנחנו אמורים לבקר במקום מוכר: כיכר השעון של העיר, שנקראת כיכר קונאק. כיכר קונאק מזכירה לנו משהו? לא כיכר השעון ביפו? כן, ממש יש זהות ותיאום בין שני המקומות. כיכרות השעון הוקמו באימפריה העות'מאנית בשנת 1901, לציון 25 שנים לעלייתו לשילטון של הסולטאן דאז, שבעיני רבים הוא הסולטאן האמיתי האחרון של האימפריה, עבד אל-חמיד השני. רוב השעונים ברחבי האימפריה לשעבר שרדו, ומה שהיה מיוחד בשעון הזה היה שהוא לא כוון ופעל לפי הזמן העולמי או האירופי, מה שנקרא שעון גריניץ', אלא לפי הזמן העות'מאני של אז, שזחל בעצלתיים, מה שד"ר וישניצר שכתב על זה מאמר קרא לו "א-לה-תורכה".
אבל זה לא הסוף. שרה אומרת לי: "תראה, יש משהו מכשף בעיר הזאת. אף יותר מאיסטנבול. אתה יודע מה? כמות הפריקים והתימהונים שמסתובבים כאן. ככה זה עיר ליברלית, חילונית, אז כולם מנצלים את זה".
אנחנו יושבים על ספסל בכיכר קונאק, ופתאום שומעים מישהו צועק בעברית לתוך הסלולארי שלו. ואני רואה דמות ממש מוכרת, גבר עבה, שנע בצעדי ריקוד. אני חושב: "רגע, זה לא הוא?" זה ממש מומנט היסטורי! אני ניגש לוודא את זהותו. הוא אומר לי ששמו שרמן. אני אומר לו בפליאה: "אתה שרמן האגדי? המומחה למוזיקה בעיני עצמו?" אני לא מאמין! מדובר בדמות שסיפקה את אחד הקטעים הכי הזויים בטלוויזיה הישראלית מעולם, בשנות השמונים, עת טען כי החל לתפקד כמרקיד קהל המוני (אני לא משתגע על המילה די ג'יי, זה יותר מזכיר שם של שחקן כדורסל אמריקאי) אחרי שהוא נכנס למועדון ושמע שהמוזיקה גרועה אז הם ביקשו ממנו שם עזרה….. שרמן! כל המדינה כבר כמעט שלושים שנה מחפשת אחריך! מה אתה עושה כאן?
הוא עונה לי את התשובה הצפויה "עסקים", ומציין ומדגיש את המועדונים המצויינים של העיר הליברלית הזאת, איזמיר. אני מספר לו על צפון קפריסין, ואומר לו שאני בדרך לשם. הוא יכול לבדוק גם שם עניינים. הממשלה שם, אני אומר לו, חילונית. היא עדיין שומרת על ערכיו של אתאתורכ.
שלושתנו נכנסים למונית ומשם לשדה התעופה על שם עדנאן מנדרס. ועכשיו הבנתי עם מי הסתבכתי: האיש לא מפסיק לשגע אותנו ולספר סיפורי ניסים ונפלאות על עצמו. ואני מספר להם מי היה עדנאן מנדרס. מדובר על ראש ממשלת תורכיה שהיה בין 1950 ל1960, והיה האב הקדמון של ארדואן. ראש מפלגה שמרנית שנבחר לראשונה אחרי 22 שנים של שילטון יחיד כמעט של מפלגתו של אתאתורכ. הוא התחיל לחדש את ימיה של דת האסלאם בתורכיה כקדם. הוא הראשון שפתח בתי ספר דתיים במדינה, לראשונה מאז נפילת האימפריה. המהפך שעשה ב1950 מאוד מזכיר את המהפך שהתרחש 27 שנים לאחר מכן בישראל, כשהליכוד הדיח לראשונה את מפא"י. אבל העניין הוא שהצבא ראה במנדרס כבוגד בכמאליזם, תפס אותו אחרי 10 שנים והדיח אותו. הוא הועמד למשפט מהיר ונתלה, וכך חזרה המפלגה הכמאליסטית לשלוט. אבל עזבו פוליטיקה. לא רוצה להתעסק עם פוליטיקה. מי מתעסק עם מנדרס כשלידך יושבת דמות כזאת אגדית והזוייה?
אנחנו ממהרים למטוס, שייקח אותנו תוך זמן קצר מאיזמיר לשדה התעופה ארג'אן, שליד לפקושה, הלא היא צפון ניקוסיה. איזמיר המגוונת, אל תדאגי. עוד אחזור אלייך.

הערה: הסיפור שאני מספר בידיוני ווירטואלי לחלוטין! המשך יבוא! בינתיים תיהנו מתמונת כיכר קונאק.

הנוסע הוירטואלי: עצות מועילות איפה לטייל

במסגרת המסע הוירטואלי, שחבל שהוא רק וירטואלי, אני כל הזמן נחשף לחומר באינטרנט ובסוכנויות נסיעות על מסעות וטיולים כלשהם שעורכים תיירים, בייחוד מישראל. נכון, שאני לא מקור מוסמך ומנוסה כלל ועיקר לתת עצות כאלה, אבל רציתי לתת לכם את העצה הטובה ביותר: תטיילו במדינות פופולריות, אבל ביעדים לא פופולריים. מה הכוונה?

כוונתי היא שאני מעריך אנשים שיודעים לטייל לא רק בשביל לשכב בטן-גב באיזשהו בית מלון או בלונדון, בברלין, באנטליה, בבודרום, בבורגס או ברודוס, אלא באנשים שממצים את הטיול שלהם ומבקרים ביעדים שהם לא מתויירים כל כך על ידי מיליונים. למה אני מתכוון?

כשעורכים טיול, היעדים מתחלקים בדרך כלל לשני סוגים: יעדים מתויירים, כמו לונדון, ניו יורק, פריז או ברלין ואפילו איסטנבול ורומא. אפשר לראות בהם אלפים על אלפים של תיירים. אפילו האיים בדרום תאילנד נחשבים כאלה. במקומות כאלה ישנם נופים יפים וידועים, תחבורה ציבורית נוחה, שלא נצטרך-שירותי בריאות (אולי תאילנד יוצאת דופן…), ומקומות היסטוריים לרוב. ערים באירופה ידועים במוזיאונים שלהם ובמלונות המשובחים, בכיכרות ובמסעדות. בקיצור, אחלה יעדים לטיולים מאורגנים.

אבל הייתי ממליץ קצת "לצאת מהקופסה"- ואלה האנשים שאני מעריך, שחושבים מחוץ לקופסה. הם מבקרים בסוג השני של היעדים, אלה שפחות מתויירים. אפילו כאלה שכף רגלו של תייר לא ממהרת לדרוך בהם. אנגליה קיימת גם מדרום ובעיקר מצפון ללונדון. החופים הבריטיים ידועים בפראיות ובקסם שלהם. צ'כיה קיימת גם מחוץ לפראג. הונגריה היא לא רק בודפשט. מחוץ לברלין יש המון מה לראות, גם במקדוניה ובבולגריה יש מקומות מעניינים מחוץ לסופיה או לבורגס. ולחוות בגרמניה ואפילו בהודו, ישנם איזורים במזרח הודו שלא תמצאו שם "גסט האוסים" עם כתובות בעברית. אלה הם המקומות המעניינים, המסתוריים ומרובי הנופים שיד אדם לא מיהרה לגעת בהם. איי האוקיינוס השקט הם דוגמה מצויינת לכך. קפריסין התורכית היא גם דוגמה טובה. התורכים בקפריסין, אגב, לא ממהרים לשנוא ישראלים. ותורכיה? ממערב לאיסטנבול יש איזור מיוער, עד אדירנה, עם כפרים יפהפיים. ישנם כפרים קטנים ועיירות קטנות מאוד מעניינות עוד יותר מערי הבירה.
בתורכיה עצמה, ככל שזזים מזרחה הרכב האוכלוסייה והנוף משתנה, מה שהופך את הדבר למאוד מעניין. באיטליה יש איים קטנים ועיירות קטנות שמאוד מומלץ לבקר בהם-ואכן הייתי שם.
נכון, אומרים "נאה דורש ונאה מקיים", אך לי קשה לקיים מסיבות שאינן תלויות בי. אבל כששומעים סיפורים מאחרים מגיעים מהר מאוד למסקנה זו. לא לחשוב כמו תייר ישראלי ממוצע, אלא כאדם שאוהב באמת לטייל ולא רק לרבוץ בבתי מלון סביב הבריכה או עם "הכל כלול".

הנוסע הוירטואלי: העיר הגדולה והחוף.

שלום לכולם,

נחתתי בשדה התעופה של העיר הגדולה ביותר בניו זילנד, שמונה כמיליון וחצי איש, אוקלנד. קבלת הפנים הייתה מאירת פנים מצד אחד, ומצד שני קשה: הם השאירו אותי עם גופייה ומכנסיים קצרים וגרביים. כמעט לא ניתן להכניס לכאן כלום מבחוץ. בגלל זה הגעתי עם לא הרבה ציוד בתרמיל. האווירה האקולוגית והצמחים הירוקים שורים כאן בכל. לאחר שהמרתי את הדולרים האמריקניים שברשותי בדולרים ניו זילנדיים, אני עולה על אוטובוס, שנוסע כשלושת רבעי שעה משדה התעופה, שנמצא בפאתי העיר, לכיוון העיר הגדולה, שנראית כמו עיר מערבית לכל דבר ועניין, ואני לא רוצה להסתבך עם המסעדות המקומיות בשלב ראשון לכן כמו כל טייל תמים ומתחיל נכנס למקדונלד'ס, מה שהכי בטוח. עכשיו ערב, והמגדל שנמצא קרוב אליי, ה"סקיי טאואר" (מגדל השמים) המפורסם זוהר בכל הדרו. הדבר הראשון שאעשה בשעת ערב זו לאחר הארוחה המשביעה היא לא לחפש מלון או אכסנייה, אלא לחפש… מכונית לרכישה. ועכשיו. אני מכוון את הטלפון הלווייני שלי בהתאם לאיזור, ועוצר ליד דוכן עיתונים שנמצא סמוך למקדונלס. אני קונה את כל העיתונים עם כל לוחות המודעות. עכשיו… למה מכונית, במדינה זרה, כדבר ראשון, שם כולם נוסעים בצד שמאל?
התשובה היא ברורה: מחירי התחבורה הציבורית יקרים, ואוטובוסים או רכבות ובטח מונית לא ייקחו אותי ליעדים שסימנתי. השכרת רכב היא יקרה מדי ואני לא רוצה להסתבך עם בעלי סוכנויות ההשכרה. לכן על הראסי ועל העיני אני אחפש מכונית. כשבעל דוכן העיתונים, שעמד לסגור או טו טו, שאל אותי מה פתאום אני מתעניין בעיתונות ניו זילנדית כי כמעט אין כאן מה לחדש, אמרתי לו שאני מחפש מכונית. אז הוא אמר לי: "איפה נוהגים אצלכם, בצד ימין או שמאל של הכביש?" אמרתי לו בסרקזם: "בצד ימין. מה לעשות, הבריטים היו אצלנו זמן קצר מדי".
אז הוא פתאום אמר לי: "יש לי חבר, ג'רמי, יש לו פורד פוקוס מודל 1998, שמיוצרת כאן על ידי פורד
שיש להם מפעל כאן ומותאמת לכבישים שלנו". אמרתי לו: "בסדר, תקרא לחבר שלך שקוראים לו ג'רמי". הודיתי לבארני המוכר. ובינתיים הוא הציע לי פחית קולה וכמובן קניתי ממנו את זה.
עכשיו, אני כולי עייף ויושב על כיסא ליד דוכן עיתונים ומחכה לג'רמי המשיח. תוך חצי שעה הוא מגיע. כמו כל ישראלי טוב אני מתמקח איתו, וקונה את הרכב, שג'רמי הסביר לי שלפי המחירון הבריטי (משם הוא בא במקור) עולה 330 פאונד, כלומר אלפיים שקל, כלומר 655 דולר ניו זילנדי. ממש זול לעומת ישראל. אני משלם לו בשמחה והולך לדרכי עם הרכב בעל ההילוכים הידניים וההגה בצד שמאל. מעניין! הסתבר לי שאוטו כזה של פורד החל להיות מיוצר בשנת 1998 בכלל, וזה אחד הדגמים הראשונים שהופיעו בניו זילנד. הוא נוסע, דלק מלא, ואני עובר עם המכונית ליד החוף. כדי לחסוך כסף, אני מוותר על מלון, ועושה מעשה שאני לא ממליץ לאף אחד ולא רוצה שאף אחד יעשה, היות והפיקוח המשטרתי בניו זילנד בנושא זה הדוק: הולך לישון באוטו כשעייף זו מילה עדינה למצב שלי. אני מגיע לחניון ליד החוף, תופס מקום במושב האחורי הקטן לאיש גדל מימדים כמוני, מטה עצמי למטה מהמושב כדי ששוטרים לא יחשבו שאני הומלס בטעות,
ונרדם. השינה נמשכת 10 שעות, ואני, שנמצא ליד החוף, חולם על חוף אחר, זה של סרט הפולחן "החוף", שיצא לקולנוע שנה וחצי לאחר שהאוטו הזה יוצר. על כך אספר בפוסט הבא.

הנוסע הוירטואלי: משנים מסלול לתורכיה

אני נמצא בתוך הפורד פוקוס הישנה שלי, משנת 1998. ליד המפרץ באוקלנד, העיר הכי גדולה בניו-זילנד. לפתע אני שומע נקישה על החלון. אני רואה להפתעתי בחורה ג'ינג'ית, לא רזה מדי ולא שמנה מדי, שנוקשת שוב ושוב על החלון של האוטו. אני אומר לעצמי "איזו הפתעה", פותח את דלת האוטו ומבין שהבחורה, שרה ג'יין שמה, בת גילי אך צעירה ממני בחמישה חודשים (נולדה בראשית יולי), חשבה שאני הומלס או שאני במצוקה. אני פותח את ערכת הקפה שלי ומציע לשנינו קפה. היא מספרת לי שהיא עיתונאית ניו-זילנדית, שעובדת עבור רשת שידור בריטית בניו-זילנד. היא אומרת לי שממש אין כאן הרבה חדשות לספר עליהן. אני מספר לה על הקשר התורכי שלי ואז היא אומרת: "לכתוב יומן מסע על ניו זילנד? זה ישעמם את הקוראים שלך. תקשיב. אני גם מחפשת מקום מעניין להיות בו ואולי הרשת שאני שייכת אליה תסכים שאני אשב מטעמה שם. ניו-זילנד היא ארץ עם נופים מדהימים, הכל כאן הרים וירוק ועוד ירוק וגם כחול מרוב ים שיש כאן. אבל הפוליטיקה משעממת, כל היום עניינים שבין הילידים המאורים ללבנים, ראש ממשלה שמרן שנבחר שוב ושוב, והרבה פרות (בניגוד לאגדה שניו זילנד מזוהה עם כבשים) ואולי גם כבשים. אני ממליצה לך לכתוב על מה שאתה טוב בו- תורכיה והמרחב שסביבה. השטחים שהיו שייכים לעות'מאנים פעם. הרי חיילי המדינה שלי, ניו זילנדים ואוסטרלים, נהרגו בהמונים במהלך קרב גליפולי בשנת 1915, בזמן שעזרו לבריטים. ניו זילנד יהיה מקום נחמד לשוב אליו, אבל אחרי מסע רציני במקומות שאתה מבין בהם". "טוב", אני אומר, "נעשה כך: אני אתקשר לחברות התעופה ואתאם חזרה לאיסטנבול, שם יהיה בסיס היציאה שלי. אבל בתנאי אחד: שאת באה איתי. אני לא אעשה זאת לבד. ועוד משהו. אני חייב מקום לישון בו כמו בן אדם". שרה ג'יין מסכימה לצאת למסע וגם שאבוא לביתו של אחיה, פיטר, אשן קצת ואעשה את כל הסידורים.
שרה ג'יין היא בחורה שנראית טוב, אנרגטית, מצחיקה ומאוד נחמדה. וכמו כל הג'ינג'ים, חמת מזג. היא מוצאת חן בעיניי, אבל שוב, אני נתקל ב"תסמונת הידיד". אנחנו רק ידידים. זהו. יש דבר כזה שנקרא ידידות ויש דבר שנקרא זוגיות, למרות שאני טוען שזוגיות טובה צריכה להסתמך על חברות טובה. אין כאן הרבה רגשות משום צד, ואני ממש לא בעד התבוללות, אבל היא ממש נחמדה. ומסתורית קצת. אז אני אומר, נכיר אחד את השנייה במהלך המסע יותר טוב. ומה שייצא יצא. העיקר שיהיה איתי בן אדם להעביר איתו את הזמן ולא לבהות בקירות כמו איזה תמהוני בודד.

אני נזכר בסידרה "הסולטאן", שם המשרת של הסולטאן לעתיד, הנסיך סלים, לקח את העניין מאוד רחוק. אותו גזאנפר אגא האידיוט היה מוכן לסרס את עצמו כדי להיות בקירבתה של האדונית שלו, נורבאנו סולטאן, אישתו של סלים הנסיך. סלים רצה להעיף את גזאנפר מהסביבה שלו, ונורבאנו רצתה אותו כמשרת נאמן שיעשה את דבריה. לכן היא גרמה לו לחשוב שהוא מוצא חן בעיניה ובכך לעבור סירוס. למה סירוס? רק סריסים היו יכולים לשרת את גברות ההרמון העות'מאני. מטעמים מובנים. ובכן, זה ממש לא אני, אבל שוב, מה אכפת לי? זה כמו בוז'י הרצוג וציפי. אני גם מסכם איתה שבתורכיה נשכור גם פורד פוקוס, חדשה יותר, ונעשה רוטציה בתפקיד הנהג שאוחז בהגה.
אנחנו נוסעים לפרבר של אוקלנד, שם גר אחיה של המנומשת, איזור מנומנם ובו בתים חד קומתיים וכמובן המון ירוק. אני ישן שם במשך 12 שעות ואחר כך מתקשר לעשות סידורים עם חברות התעופה, ולהזמין גם כרטיסים לשרה ג'יין.
אני תורם את הפורד פוקוס לפיטר (אולי כתודה על כך שאחותו מצטרפת אליי, למרות שאני מכיר הרבה שהיו מוכנות להצטרף אליי למסע כזה), עד שנחזור לניו זילנד ונטייל בה. אנחנו עולים על המטוס לשנגחאי, ומשם תורכיש איירליינס לאיסטנבול. ואני אומר לשרה ג'יין להשליך את הווקמן המגוחך שהיא מסתובבת איתו, ושבו קסטה של להקת "אואזיס". היא אומרת שבווקמן הזה היא משתמשת לריצות על החוף כמעט מזה עשרים שנה, ושהוא מתפקד מעולה. מישהו עלול להיבהל בבידוק הביטחוני.
מאיסטנבול אנחנו מתכננים בשלב ראשון לזוז דרומה- לכיוון מניסה, שנקראה בעבר "סנג'ק היורש", כי מי שהיה מושל המחוז היה הנסיך יורש העצר. ומשם לאיזמיר, שהייתה בעבר עיר עם דומיננטיות יוונית, וששמה הישן היה סמירנה. ומשם מזרחה. ועוד מזרחה.

הנוסע הוירטואלי: ממניסה לאיזמיר וברן סאאת

שלום לכולם מהחוף האגאי המושלג בתורכיה,

אני והג'ינג'ית נמצאים עכשיו באוטובוס של "מניסה סייאהאת", או בתרגום חופשי מתורכית "תיירות מניסה", בדרך לעיר התורכית המפורסמת איזמיר, כדי שאני ושרה ג'יין נחגוג ביחד את ליל הסילבסטר, או כמו שקוראים לו בתורכית Yılbaşı- "ייל באשי", או ראש השנה, תחילה בארוחת דגים, או כמו שאני קורא לזה בעברית בשילוב תורכית "ארוחת באליק", ולאחר מכן נחגוג את הדבר האמיתי בפאב שמגיש את הבירה שלדעתי הלא משוחדת בעליל היא הכי טובה: בירה גינס, שמוכרת היטב לכל מי שהוא ממוצא אנגלו-סכסי. הנסיעה בדרך כלל נמשכת כשעה בין מניסה לאיזמיר, אך במציאות היא נמשכת שעתיים בשל השלג. כשאני יושב ליד הבחורה המוכשרת הזאת, ניו זילנדית ממוצא אנגלי, שיש לה ידע בנושא שמאוד אהוב עליי, כדורגל אנגלי, אני חושב עם מי באמת הייתי רוצה לנסוע באוטובוס ממניסה לאיזמיר, ולחגוג את השעה החדשה.
נכון שמדובר באישה נאה, אבל מדובר בכל זאת באנגלייה שהיא שילוב של מזג ג'ינג'י סוער אך גם הרבה קרירות. אני דווקא הייתי רוצה לידי בחורה כמו ברן סאאת, השחקנית התורכייה הידועה, כי הרי הבחורות התורכיות מזכירות מאוד את הישראליות.

לברן סאאת כהת השיער יש עיניים יפות וגם חיוך כובש, קצת ממזרי ושובב. יש בה את מה שאין לבריטים, שמשתדלים מאוד להיות מנומסים: את האופי הזה של ה"דוגרי", שיש גם לישראלים. נכון ששרה ג'יין היא שותפה מלאת ידע אך אין לה את השנינות והעוקצנות שיש לתורכיות או לישראליות.
ובכן, מי זאת ברן סאאת, שעתידה לשחק את קוסם סולטאן (את שמה של קוסם מבטאים כמו שאומרים את המקצוע "קוסם" בעברית), אשת הסולטאן ואם הסולטאנים הנודעת, בסידרת ההמשך לסידרה "המאה המפוארת- הסולטאן"?

ברן סאאת נולדה ב26 בפברואר 1984, בת מזל דגים. אביה, הוסיין אבני סאאת, היה כדורגלן מקצועני בעברו, והוריה גרו באנקרה, שם היא נולדה וגדלה. היא למדה בבית ספר תיכון פרטי באותה העיר, ואת לימודיה האוניברסיטאים עשתה באוניברסיטת באשקנט, שפירוש שמה הוא האוניברסיטה של עיר הבירה, באנקרה. תחום לימודיה היה דווקא כלכלה ומדעי הניהול, והיא השיגה תואר ראשון בתחום זה.
בעת לימודיה היא השיגה את המקום השני בתחרות משחק שקראו לה "הכוכבים של תורכיה", ובכך נכנסה לתחום המשחק. היא התגלתה על ידי הבמאי טומריס גיריטליאולו.
אופרת הסבון הראשונה שבה שיחקה הייתה בשנת 2004, ששמה היה "באהבתנו נמצא המוות"…
בשנת 2005 כבר קיבלה תפקיד מוביל באופרת סבון. אבל התפקיד שהפך אותה למפורסמת הוא דווקא באופרת הסבון "אהבה אסורה", בשנת 2008, עת שיחקה את הדמות הטראגית של אישתו הצעירה והיפה של עדנאן זיאגיל העשיר, ביהטר. בשנת 2010 שיחקה את הדמות הראשית בסידרה "מה אשמתה של פטמגול"?

ברן סאאת נשואה לכוכב פופ תורכי ששמו קנאן דואולו. הם החלו לצאת בפברואר 2012, ונישאו ביולי 2014 בלוס אנג'לס. בני הזוג נמצאים רוב הזמן על הקו בין איסטנבול ללוס אנג'לס.

טוב, האוטובוס כבר הגיע לאיזמיר. עכשיו, 4 שעות לפני הסילבסטר, צריך להגיע למלון, לשים שם את הדברים ולשים פעמינו למסעדה.
אגב, למי שלא ידע, כשנוסעים נסיעות ארוכות בתורכיה, יש באוטובוס מלצר ושירות של ארוחות מוכנות, ממש כמו במטוס או ברכבת.

new year izmir

הנוסע הוירטואלי: סילבסטר באיזמיר ולמה טיולים

טוב, הגענו לאיזמיר. מתחנת האוטובוס אנו לוקחים מונית לשדרות אתאתורכ הסמוכות, שהן בעצם הרחוב הראשי של חוף הים באיזמיר. אנחנו מגיעים למלון "איביס", שם נתאכסן. בעיר עצמה אנחנו נתקלים רבות בשם היווני של העיר המיוחדת, והחילונית-ליברלית הזאת, סמירנה.

מה שיפה בעיר הוא ששם רואים את תורכיה הכמאליסטית, החילונית, בהתגלמותה. אולי זו השפעה יוונית-בלקנית ישנה, אבל רוב תושבי העיר הם מוסלמים חילונים, והכמאליזם, משנתו של מייסד הרפובליקה, מוסטפא כמאל אתאתורכ, ואתאתורכ עצמו, מורגשים היטב בעיר. בשנת 1922 הושלם הטרנספר של תושביה היוונים נוצרים של העיר על ידי אתאתורכ עצמו, במסגרת מלחמת העצמאות התורכית. לכן, למרות שהמהלך של אתאתורכ היה לאומי עם זיקות דתיות מעטות, שמו נחרט היטב בתולדות העיר (על תולדות העיר- בפוסט הבא בנושא).

מבית המלון אנו הולכים למסעדה מאוד מומלצת, בדרך "אתאתורכ ג'אדסי" שציינתי קודם, מסעדת "דניז", ים בתורכית, שם שמעתי שיש דגים מעולים. אני, כיהודי, מוותר על פירות הים ומזמין רק דגים שמותר ליהודים לאכול. כמובן שלשותפתי אין מגבלות, והיא מזמינה ככל העולה על רוחה לובסטרים ומולים. אני אוכל גם את ה"באליק אקמק"- דג בלחם,

והכי חשוב- מה שהגישו לנו קודם בליל סילבסטר זה, שזימן מזג אוויר מאוד קר, 2 מעלות מעל לאפס, אך השלג שהיה בדרך הפסיק. מדובר במבחר מאזטים משגעים, עם סלטים שונים וטעימים. וכמובן- הטופ שבטופ- ראקי, הלא הוא ערק עם קרח. כמובן, כשהעיר חילונית, האלכוהול חופשי.
אנחנו אוכלים ועוד מעט 12 בלילה. הקינוח הוא מלבי טעים, ומרוב אוכל כבר קשה לנהל שיחה. אז אנחנו יוצאים אל הלילה הקפוא מהמסעדה, ומחפשים פאב. עם המשקה בה' הידיעה- בירה גינס.
העיר הזאת, אני חייב להגיד, מוארת כולה. היא חוגגת את הYılbaşı, יילבאשי, הלא הוא ראש השנה, או הסילבסטר. יש פאב אירי בעיר, ליד דרך אתאתורכ, שקוראים לו 6A. כמו ביפו, לרחובות מסוימים ליד דרך אתאתורכ, באיזור ששמו אלסנג'אק, יש מספרים. שם הרחוב הוא 1447. אנחנו נכנסים
ושותים בירה גינס. בשעה 12 בלילה נשמעות קריאות חגיגיות ונשמע קול נפץ של זיקוקים. 2015 הגיעה. אני שומע שלל ברכות באנגלית ובתורכית וגם מקבל נשיקה על הלחי משרה ג'יין. משולחן הבר אנו פורשים לשולחן צדדי, ומתחילים לדבר ולדון על מה מניע אנשים לצאת לטיולים בעולם. ואני מדבר על טיולים נוסח טיולי תרמילאים, לא על דיל באיזה קלאב באנטליה, אלאניה או בודרום. על לבקר גם במקומות לא כל כך מתויירים אך גם במקומות שאפשר לראות ולהרגיש היסטוריה.

שרה ג'יין מסבירה לי זאת כך, ואני מסכים איתה: אנשים שאוהבים לטייל הם אנשים שלא יכולים להתקבע במקום אחד. אנשים שלא רוצים חיים משעממים, אלא סקרנים מטבעם. ואני מוסיף: החיים במיוחד בישראל לא קלים. יוקר מחייה גבוה, ויש הרבה אנשים שמוציאים להם את הנשמה עד שהם רואים כמה גרושים במשכורת שלהם. לכן, טיול זה גם סוג של בריחה מהמציאות, רצון לחוות מציאות טובה יותר וגם מעניינת יותר. אני, כך אני אומר לה, אדם משפחתי מטבעו. אני ממש לא נגד חיי משפחה, להיפך, אבל חיי משפחה מעניינים. בלי קשיי המחייה וגם בלי לחץ מסביב.
החיים בישראל מנווטים בדרך כלל כך: יסודי-תיכון-צבא (שיש כאלה שהשירות שלהם מאוד קשה)-טיול גדול- אוניברסיטה- משפחה וילדים-חובות לבנק. אבל זה לא חייב להיות מוכוון בכיוון הזה. אפשר לשלב גם וגם, גם חיי משפחה וגם טיולים, בייחוד לאנשים סקרנים או כאלה שיש להם חסך בזה.
אני מזכיר לשרה ג'יין את סרט הפולחן שראיתי לפני 15 שנים וכמה ימים- "החוף". מדובר בסרט של ליאונרדו די קפריו, על תרמילאי צעיר שמגיע לתאילנד, ושם באכסנייה מישהו נותן לו מפה לחוף של אי סודי, מהיפים בעולם, שם חיה לה קומונה מסוגרת ודי מנותקת מהעולם. הוא אומר לו: "תאמין לי, זה גן עדן". התרמילאי מניח בטעות עותק של המפה אצל אנשים אחרים, שמודעים לקיומו, מראה את המפה לזוג תרמילאים אחר ויוצא עם אותו זוג לכיוון האי. הנוף באי מדהים. הכל כחול מסביב. יש הסכם בין הקומונה לילידים, שהאי לעולם לא ייהפך למתויר, בין היתר בשל עודף צמחי הקנביס שיש עליו (ואני לא מעודד לשימוש בסמים). ובכן, אותם שלושה תרמילאים מצטרפים לקומונה וחיים חיים פסטורליים באי. בלי לחצים ובלי דאגות וכמעט בלי קשר לעולם החיצון. בסופו של דבר האנשים האחרים בחוף עצמו בתאילנד מוצאים מפה של האי, מפיצים אותה, ובכך כמויות גדולות של טיילים ותיירים מגיעות אל האי הבודד. הילידים מתעצבנים, פותחים באש על התיירים, הקומונה מנדה את אותו תרמילאי צעיר (די קפריו), ובהמשך מגיע סוף סיפורו של האי.

ובכן, מה זה האי הבודד? סמל לבריחה מחיי היום יום והחומרנות אל רוחניות וסקרנות וגם אל בדידות, במקום כל ההמוניות מסביב.
שרה ג'יין, מצידה, מזכירה לי סרט אחר, שראיתי אותו (גם במציאות) ממש אתמול. מדובר על סיפור ההיכרות בין שני הרפתקנים ידועים, ארנסט המינגווי הסופר והעיתונאי הידוע, ומי שעתידה להפוך לאישתו, העיתונאית האמריקנית מרתה גלהורן. שניהם הכירו לראשונה בפלורידה, ומצאו עצמם בספרד, כשתיעדו את מלחמת האזרחים שם שפרצה ב-1936, שהייתה ההקדמה למלחמת העולם השנייה. ההרפתקנות והסקרנות חיברו בין שני האנשים הלא שגרתיים האלה, אך לבסוף מה שהרחיק ביניהם הוא המרחק. גלהורן נסעה לתעד מלחמות במקומות אחרים: את המלחמה בין יפן לסין שהתחוללה בסין עצמה, וגם את הפלישה לנורמנדי במלחמת העולם השנייה. המינגווי, מצידו, אהב להיות בעיקר בקובה. מה גם שהיה רודף נשים, כך אומרת לי שרה, ואף מוסיפה, ובהמה לא קטנה. לכן הקשר המיוחד ביניהם לא החזיק, והם נפרדו לבסוף, ב-1945, עם תום מלחמת העולם השנייה. היא אומרת לי "זהו מקרה קיצוני של הרפתקנות. לא ממש דוגמה". ואני אומר לה, שהפיתרון תמיד נמצא באמצע. לשלב גם חברות וחיים רגילים וגם הרפתקנות. המינגווי וגלהורן היו אמורים להוות עוגן אחד לשנייה וכשלו בכך. שני הסרטים מראים על כך שקיצוניות היא לא פיתרון.

ואז שרה ג'יין אומרת לי, כמה זה נוח לטייל איתי. אני גם עוגן בשבילה וגם מקור להרבה צחוקים, והרבה ידע ועניין. וגם היא מוסיפה לי ידע והמון חן לטיול. וחוץ מזה, היא אומרת, אני מדווחת לרשת שאני עובדת בה על כל המקומות שהיינו בהם. ותורכיה היא גם היסטוריה, גם מציאות, גם חוויות וגם הרפתקנות. לא רק ים וחופים כמו תאילנד או ניו זילנד מקום מושבה הירוק, אלא מקום של חיים מוחשיים. סיכמנו שנעשה סיור באיזמיר, כולל באיזורים שבהם חיו יהודים, ומשם נטוס לצפון קפריסין, שנתונה תחת שליטה והכרה בלעדית של תורכיה.