הכותרת כאן נשמעת משעשעת, לפי השיר המפורסם של דן אלמגור מלפני כמה עשרות שנים, אבל המצב בוונצואלה הוא ממש לא משעשע. אנשים עומדים בה בתור ללחם שגם אותו לא בטוח שיש ויש מחסור במזון בסיסי, מה שמכניס את מיליוני תושבי המדינה שנמצאת בצפונה של דרום אמריקה, מדינה עשירה מאוד בנפט, למצב של הישרדות בחיים האמיתיים. כבר כמעט 3 מיליון אנשים ברחו מהמדינה למדינות השכנות. אז השאלות המרכזיות בנושא של ונצואלה הן: איך הגיעה המדינה שהיא עשירה במקור למצב כזה? האם הגורם למשבר הוא מדיניות הסוציאליזם שנהוגה מזה עשרים שנה במדינה מאז עלייתו של איש הצבא הוגו צ'אבז לנשיאות, או שמא השחיתות האישית של מנהיגיה לאורך השנים או דווקא הסנקציות האמריקניות והמערביות שמוטלות עליה? או שדווקא מחירי הנפט שנמצאים משנת 2015 בירידה הם הגורם? ונצואלה נמצאת כיום במשבר הכלכלי החמור בתולדותיה מאז ומעולם, כשמחירי הנפט יורדים מחד והאינפלציה עולה מאידך עד כדי רמה של מיליון אחוז אינפלציה.

האמת היא ששורשי השחיתות בוונצואלה נעוצים עוד לפני שנת 1999, עת נכנס לתפקיד הנשיא הוגו צ'אבז האולטרה-סוציאליסט. עד אז, השילטון בוונצואלה התחלק בין שתי מפלגות עיקריות שעשו ביניהן מעין קומבינה. שליטי המדינה ועשיריה שלטו על כספי הנפט והפערים בין עשירים ועניים במדינה התרחבו. מנגד, הכלכלה הפורחת של ונצואלה, שבעיקר העשירים נהנו ממנה, הייתה מושא לקינאה של כל מדינות דרום אמריקה. אך העושר לא הגיע לבני המעמדות הנמוכים והבינוניים, כתגובה לכך בחרו בני המעמדות הנמוכים והבינוניים את צ'אבז לנשיאות. צ'אבז הנהיג את המהפיכה הבוליוואריאנית, על שם המהפכן שבא מאותו איזור בן המאה ה-19 סימון בוליוואר. במסגרת המהפיכה הבוליוואריאנית, הונהגה מדיניות רווחה נרחבת מאוד, הולאמו חברות שנשלטו בידיים פרטיות של עשירי המדינה, חולקו קרקעות המדינה מחדש. בשנת 2003 הנהיג צ'אבז את "המשימות הבוליוואריאניות"- פרוייקטים במימון המדינה שנועדו לצמצם פערים. מדיניותו של צ'אבז נועדה גם להילחם בניאו-ליברליזם הכלכלי שהייתה מדיניותה של ארצות הברית בהנהגת ג'ורג' בוש הבן באותם ימים וכן מדיניותה של קרן המטבע העולמית. הוא קרא לג'ורג' בוש הבן "Mr. Danger Hitler" באנגלית ("מר סכנה- היטלר)" וחבר למה שנקרא ביחסים בינלאומיים ה"דרום הגלובלי"- הציר שמתנגד למערב ולמדיניות האמריקנית בעולם שכולל את רוסיה, צפון קוריאה, קובה, סוריה של אסד ואיראן. באותם ימים והכי חשוב: צ'אבז פעל להרחקת השקעות, משקיעים וחברות אמריקניות ומערביות מוונצואלה. הוא כרת ברית עם המשטר הקומוניסטי של האחים קסטרו דאז בקובה (שנשאר למעשה אותו משטר לאחר פרישת האחים, אך עם הנהגה אחרת עד היום) ושאף להפיץ את האידיאולוגיה שלו ברחבי דרום אמריקה ואף מעבר לה. לאידיאולוגיה שלו קראו "צ'אביזמו". אבל הבעיה היא שכל מהלכיו הסוציאליסטיים הועילו עם האוכלוסייה בהתחלה, אך בהמשך נגמר הכסף לממן זאת, בין היתר בשל ביזבוז רזרבות החוץ בידי המדינה והרחקת המשקיעים הזרים. מתברר גם שהחברות שהולאמו ובעיקר המשרות היוקרתיות והחשובות במדינה חולקו בין מקורביו, וצ'אבז ואנשיו הפכו אישית לאנשים עשירים מאוד. את כספי הנפט של המדינה הוא לקח בעיקר למפלגתו כדי לממן את עצמו ואת אנשי המפלגה וגם כדי לממן את הפרויקטים השונים שייסד לטובת האוכלוסייה. בתהליך איטי שחק צ'אבז את האופוזיציה במדינתו ורדף את פעיליה והכניס את חלק מראשיה לכלא. ארצות הברית, מצידה, עשתה הכל על מנת לנתק קשר עם ונצואלה ועם כלכלתה וכדי להטיל עליה סנקציות במחאה על הפרת זכויות האדם במדינה. עם זאת, בכל מערכת בחירות שהיא נבחר צ'אבז לנשיאות שוב ושוב כי הוא היה מאוד פופולארי. הוא עשה הכל גם כדי לשנות את חוקת המדינה ולתת לעצמו כמה שיותר סמכויות. בשנת 2007 הקים צ'אבז את "המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה", שהיא מפלגת השילטון במדינה עד היום. מנגד, דגל צ'אבז ב"דמוקרטיה השתתפותית" שבה יונהגו מועצות קומונאליות מחוזיות ותינתן לאזרחים הזדמנות כביכול להשתתף בשילטון במדינה (וזה היה למראית עין, בדומה לשיטת ה"ג'מאהירייה"-קהילייה- של מועמר קדאפי בלוב דאז, שמטרתה היא להטיל אחריות לכשלונות על ראשי הוועדות המחוזיות ופחות על השילטון המרכזי). בשנת 2013 הלך צ'אבז לעולמו ממחלת הסרטן, שבתחילה הוא התכחש אליה.

רבים נוטים למתוח ביקורת על מי שהחליף את צ'אבז (שהיה אדם מאוד כריזמטי וגם בעל חוש הומור) בנשיאות לאחר מותו, נהג האוטובוס במקור ניקולאס מאדורו. אבל האמת היא ששורשי המשבר הכלכלי נעוצים עוד בימיו של צ'אבז עצמו. בעשר השנים הראשונות לשלטונו מחירי הנפט עלו, מה שאיפשר לממשלה לנהל את הפרויקטים שלה בהצלחה לטובת האוכלוסייה. אבל עוד בשנת 2003 צנח ב27 אחוזים התוצר המקומי הגולמי של המדינה, בין היתר בשל שביתת עובדי חברת הנפט הלאומית באותה שנה. תגובתו של צ'אבז לשביתה ולהידרדרות ערך המטבע המקומי, הבוליוואר (שגם הוא נקרא על שם סימון בוליוואר) הייתה לנקוט בשיטה הסוציאליסטית, אותה הכיר היטב וחשב שהיא הפיתרון המושלם לכל תחלואי הכלכלה במדינה: ייסוד מנגנוני שליטה על הייבוא, הלאמה של כל התעשיות במדינה וחלוקת השליטה בהן בין מקורביו ואנשי מנגנון שירות המדינה- ולא רק של תעשיית הנפט, ליצור סובסידיות על המזון וגם לייצר מטבע חוץ (כן, בוונצואלה הדפיסו דולרים)… כל זאת גרם לעלייה מטורפת באינפלציה. כיום המצב הוא שכוס קפה בבית קפה (אלה שנשארו) בוונצואלה עולה 2 מיליון בוליוואר. החל משנת 2010, תחת צ'אבז, החלה להסתמן ירידה הדרגתית במחירי הנפט והחל להסתמן מחסור בוונצואלה במוצרים בסיסיים ובאוכל ובטח ובטח במותרות. ביוני 2010 הכריז צ'אבז על מלחמה כלכלית כנגד המחסור במדינה, מה שהוביל להוצאת עוד כסף בידי השילטון. במקום לחשוב על השקעות מבחוץ, צ'אבז הידק יותר ויותר את שליטת המדינה על הכלכלה ועל מחירי המוצרים. גם הפרויקטים לעזרה לאוכלוסייה התבררו כפרוייקטים לעזרה לנשיא ולמקורביו, שתפסו שליטה על כל דבר שהולאם במדינה וכן על קרקעות רבות. כספי מדינה רבים בוזבזו על פרויקטים כאלה. מדיניותו של צ'אבז הובילה לכך שלצד גילוי ושימוש בעוד ועוד עתודות נפט במדינה (כמה שיכלו, על רקע התפקוד הלקוי של חברות הנפט הממשלתיות והמולאמות), ממשלו של צ'אבז סבל מה"מחלה ההולנדית": הכוונה היא כשיש קשר בין גילוי וניצול של אוצרות טבע במדינה מסוימת בהיקף משמעותי לכלכלתה, לבין ירידה בייצור וביצוא של ענפי תעשייה מסוימים על רקע הגידול החד בהכנסות ממטבע חוץ והתחזקות (זמנית ביותר ודבר שכמעט לא קרה בוונצואלה, אלא בדיוק להיפך) המטבע המקומי, המביאים לירידה בכושר התחרות של אותם ענפים. הירידה בכושר התחרות הובילה לקריסה במטבע הוונצואלי שסבל מתנודות.

עלייתו לשילטון של ניקולאס מאדורו רק החמירה את המצב, היות והוא לא מנהיג כריזמטי כקודמו: הוא היה צריך לנקוט באמצעים מאוד לא דמוקרטיים על מנת לבצר את שילטונו. וכן הוא בכלל לא יודע לנהל את המדינה בעוד לקודמו היה כושר ניהול מסוים. גם המצב הכלכלי לא תרם באופן כללי לנשיא החדש: בשנת 2015 מחירי הנפט צנחו עוד, ותוך שנתיים החמיר הרעב במדינה עד כדי כך שכל אדם ממוצע בה איבד שמונה קילוגרם ממשקלו. כמו כן, מאדורו דיכא כל התנגדות אופוזיציונית וסגר כלי תקשורת שהתנגדו לו. מאדורו דאג "לסדר" לעצמו ניצחון בבחירות לנשיאות גם אם לא נבחר בהן באמת. במהלך שילטונו זכתה לראשונה האופוזיציה ברוב בפרלמנט, אך הוא דאג לכונן "אסיפה מכוננת" מקבילה שבה חברים רק חברי "המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה". הוא גם כופף את העיתונות במדינה להיות באופן מוחלט תחת סמכותו ואסר ביקורת בה כנגד השילטון. המדינה החלה להתמלא בהפגנות אלימות כנגד השילטון אך בגלל שמאדורו אוחז בעיקר הכוח כשנאמני וממשיכי צ'אבז (כאמור, איש צבא במקור) מחזיקים ברסן השילטון בצבא ובמשטרה המפגינים לא הצליחו להפיל את שלטונו. כמו כן, מאדורו דאג גם כמו קודמו לערוך משאלי עם שייתנו לו הזדמנויות לעקוף את החוקה וליצור חוקה חדשה, אך בניגוד לקודמו הוא היה צריך לדאוג "לסדר" לעצמו ניצחון בהן. מיליונים החלו לברוח מוונצואלה, בעיקר לברזיל השכנה. מי שנשאר החל לאכול כל דבר שזז ברחוב: חתולים, כלבים, חולדות וציפורים, על מנת לשרוד ולא להישאר רעב. גם מספר החולים במחלות תת תזונה ובמחלות זיהומיות במדינה הוכפל ושולש ושירותי הבריאות הוונצואליים סובלים ממחסור רב. בוונצואלה קיימת כיום אליטה כלכלית ותרבותית צרה מאוד, בעיקר מקורבת לשילטון, שלא סובלת מחרפת הרעב. לפני זמן מה נעשה ניסיון כושל מקרב הצבא להדיח את מאדורו, וגם ארצות הברית בהנהגת דונאלד טראמפ ניסתה להנהיג מהלכים על מנת להפיל אותו, בייחוד הטלת עוד סנקציות כלכליות, אך גם חשיבה על שימוש באופציה של פלישה למדינה המתדרדרת. במהלך המשבר הכלכלי נעשה ניסיון נואש להילחם באינפלציה על ידי "דחיפת הבעיות אל מתחת לשטיח"- פשוט החלפת המטבע המקומי ושינוי ערכו כמדיניות מהונדסת מלמעלה יותר מפעם אחת. ניסיון זה גם התברר ככושל, ומאדורו ותומכיו בוונצואלה ותומכי השיטה הסוציאליסטית ברחבי העולם מנסים להאשים את הסנקציות האמריקניות שהוטלו על ונצואלה.

לכן, בתשובה לשאלות שהצגתי למעלה, הגורם הראשי למשבר הכלכלי של ונצואלה הוא ניהול לא נכון של הכלכלה והמדינה. השיטה הסוציאליסטית, שהיא למעשה סוציאליזם קיצוני שקרוב לקומוניזם, סוציאליזם שרחוק מסוציאל-דמוקרטיה למשל, הייתה מועילה לטווח קצר והיא הצליחה זמנית בעיקר בזכות התלות של ונצואלה בנפט ובמחירי הנפט שהיו בעלייה עד לשלב מסוים. אך בשל ניהול כושל ומושחת, וכן בשל ירידת מחירי הנפט, נגמר הכסף לממן את הפרויקטים הכלכליים במדינה וכן התגובה למחסור ולאינפלציה בוונצואלה הייתה כושלת. הסנקציות מבחוץ ובעיקר מארה"ב פגעו במדינה, אך הן לא היו הגורם הראשי לקריסת הכלכלה. חשוב לציין שונצואלה ובעיקר השילטון במדינה נתמכים על ידי מדינות יריבות לארה"ב כגון רוסיה וסין וכן על ידי המשטר הקובני. השילוב של מדיניות סוציאליזם, ניהול כושל ושחיתות בתוספת סנקציות מבחוץ והרס יחסי החוץ של ונצואלה עם המערב, שבלשון המעטה לא הועילו למדינה הוא שגרם לה להגיע למצב המחפיר ביותר מבחינה כלכלית בתולדותיה.

מזה זמן אני קורא בקבוצות שונות בפייסבוק ובמקומות אחרים דעות שונות לגבי מי נעוצה האשמה בקריסת הסכמי אוסלו, ובייחוד מי האחראים לגל טרור המתאבדים שהתחולל החל מאפריל 1994 והלאה. בכמה פוסטים שפירסמו גולשי פייסבוק, מצאתי כי בעיניהם האשמה הראשית בקריסת הסכמי אוסלו נעוצה בעיקר ביהודים. ולא סתם, בעיני כותבי אותם פוסטים, האחריות לגל הטרור מוטלת בראש ובראשונה לא פחות ולא יותר על ברוך גולדשטיין, הרוצח שביצע את הטבח במערת המכפלה בחברון ב25 בפברואר 1994, ועל ציבור המתנחלים שהוא בא מתוכו. בעקבות הטבח הזה, כך נטען, החל גל טרור חסר תקדים של מחבלים מתאבדים. זאת אומרת, אם גולדשטיין לא היה עושה את מה שעשה, והמתנחלים לא היו מגלים התנגדות כזאת להסכמי אוסלו, רבין לא היה נרצח ונתניהו לא היה עולה לשילטון ב29 במאי 1996 הסכמי אוסלו שנחתמו כחצי שנה לפני הטבח היו נשמרים מהצד הפלסטיני, החמאס לא היה עושה פיגועי התאבדות ושני הצדדים, הישראלי והערבי, היו חיים בהרמוניה כמו הנבואה על הזאב שיגור עם הכבש ונמר עם גדי ירבץ. לא הייתה קמה גדר ההפרדה (בתמונה כאן), וחזון הגבולות הפתוחים שנוסח בספרו של שמעון פרס, "מזרח תיכון חדש", היה מתקיים.

כמי שעוסק בתחום המזרחנות, ולמד עובדות לצד תיאוריות בתחום דווקא ממי שאינם ידועים כבעלי דעה ימנית מובהקת, בלשון המעטה, בכל פעם שאני קורא על הטלת האשמה הכמעט בלעדית בקריסת הסכמי אוסלו על הימין בישראל ועל ציבור המתנחלים ובייחוד על הטבח שביצע גולדשטיין, אני מתפלץ. כי העובדות מספרות אחרת. כמו כן, כשאני שומע תיאוריות מהצד השני לפיהן לא היו פיגועי התאבדות ולא היה מנגנון של טרור מהסוג הזה לפני הסכמי אוסלו, אני גם מתפלץ. כי מדובר בתיאוריות שהן לא נכונות בעליל. האמת היא אחרת. אני בדרך כלל לא נוהג לכתוב בנושאים כאלה של טרור, אבל מצאתי הכרח לספר על העובדות ועל התיאוריות בנושא זה.

סיפור טרור המתאבדים התחיל דווקא לפני גולדשטיין ולפני אוסלו- בשנת 1992. יחיא עיאש, יליד הכפר ראפאת שבשומרון וחבר בתנועות "האחים המוסלמים" ותנועת הבת שלה, החמאס- ליתר דיוק בזרוע הצבאית שלה, גדודי עז א-דין אל-קסאם. עיאש היה מהנדס חשמל במקצועו. הוא למד את התחום באוניברסיטת ביר זית, וניצל את תחום ההנדסה כדי לתכנן פיגועי טרור רבים באמצעות מטעני חבלה. ב22 בנובמבר 1992 נתפסה לראשונה מכונית תופת ברמת אפעל, אותה תיכנן יחיא עיאש המהנדס. באותה שנה התחולל אירוע אחר, שגם היווה מניע לפיגועי ההתאבדות. ב13 בדצמבר 1992 נחטף בידי גדודי אל-קסאם של החמאס שוטר מג"ב ניסים טולדאנו, והוצא להורג על ידם. בתגובה, החליטה ממשלתו של יצחק רבין המנוח לגרש ב17 בדצמבר 1992 415 מפעילי וראשי החמאס ללבנון. במקור היו אמורים להיות מגורשים 1,200 איש, אך פרקליטת המדינה דאז, דורית בייניש, התנגדה לגירוש הזה ולמספר המגורשים הרב. תהליך הגירוש לא היה מיידי: פטרונה של בייניש, השופט אהרון ברק, הוציא בליל הגירוש צו מניעה נגדו עקב עתירה של אנשי האגודה לזכויות האזרח. בסופו של דבר, לאחר ויכוח נוקב בבג"ץ, אושר הגירוש, אך בתנאי שיהיה מוגבל לשנה וחצי עד שנתיים, ולאחר מכן כנראה יוחזרו המגורשים לשטחי יהודה, שומרון ועזה. המגורשים, שהאוטובוס שלהם עוכב בגבול הצפון עד להחלטת בג"ץ, הגיעו לאיזור מרג' א-זוהור (עמק הפרחים) שבגיזרת נבטייה, מצפון לרצועת הביטחון דאז שהייתה בדרום לבנון. ממשלת לבנון סירבה לקלוט את המגורשים ולהכיר בגירוש. הם משכו תשומת לב תקשורתית עולמית, וידעו להציג עצמם כקורבנות. בין המגורשים היו מחמוד א-זהאר ועבד אל-עזיז רנטיסי, ממנהיגי החמאס בעבר ובהווה, ששימשו מעין דוברים של המגורשים. לא רק כלי תקשורת הגיעו אל מחנה האוהלים שהקימו המגורשים במרג' א-זוהור: אל המחנה הגיעו אנשי משמרות המהפיכה האיראניים וכן אנשי אירגון חיזבאללה השיעי, אירגון שהתמחה בפיגועי התאבדות, בעיקר כנגד כוחות זרים בלבנון, בשנות השמונים. אנשי החיזבאללה לימדו את פעילי החמאס שני דברים עיקריים: איך להפוך לתנועה פוליטית משפיעה ושולטת (באותה שנה, 1992, הפך חיזבאללה בנוסף להיותו אירגון טרור גם למפלגה פוליטית משפיעה בלבנון), וכן לימדו את הפעילים את טכניקת פיגועי ההתאבדות ה"איכותיים" שגובים מספר רב של קורבנות וכן הכנת מטעני חבלה. מחנה האוהלים הפך, למעשה, לאקדמיה לטרור ולפוליטיזציה של אירגוני טרור. בינתיים, הפעילו ארצות הברית בהנהגת ביל קלינטון והאו"ם לחצים כבדים על ישראל לבטל את הגירוש ולהחזיר את המגורשים. קלינטון אף איים בכך שארצות הברית תימנע מלהטיל וטו על סנקציות שיוטלו על ישראל במועצת הביטחון של האו"ם במידה ויימשך הגירוש. בסופו של דבר יצחק רבין נכנע והחזיר את המגורשים. חלק מהמגורשים הפכו לחלק ממנגנון הטרור של גדודי עז א-דין אל-קסאם של החמאס.

ב-16 באפריל 1993 בוצע בישראל פיגוע ההתאבדות הראשון, מחוץ לתחומי הקו הירוק, בצומת מחולה שבבקעת הירדן. מחבל נהג מכונית תופת עמוסה בשני בלוני גז מתפוצצים אל בין שני אוטובוסים, אחד מהם הסיע חיילים. למזלם של הנוסעים האוטובוסים היו כמעט ריקים, ומי שנהרגו בפיגוע לבסוף הם המחבל ועוד אזרח ערבי פלסטיני אחד. אחיו של המחבל נפצע בפיגוע ותשעה חיילים נפצעו קל. באותה תקופה גם התחולל טרור של סכינאות שפגע בעיקר במתנחלים ברצועת עזה וביהודה ושומרון שהעסיקו פועלים ערבים. מנגד, המשיך יחיא עיאש שהפך למבוקש מספר 1 בשטחים לפתח את מנגנון פיגועי ההתאבדות.
.
בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1993 התחולל תהליך אוסלו, שעליו לא אכביר במילים. אהוד ברק, הרמטכ"ל דאז, תיאר את ההסכם לאחר מכן כמלא בחורים כמו גבינה שווייצרית. יצחק רבין המנוח טען שפרשת הגירוש והחזרת המגורשים הכפויה גרמה לכך שחתם על הסכמי אוסלו: הוא טען שערפאת ושבע חטיבות אש"ף והפת"ח- אירגונים לאומניים חילוניים, שהובאו לשטחים על מנת לשמש כמשטרה הפלסטינית יוכלו להילחם בטרור האסלאמיסטי של החמאס ושל הג'יהאד האסלאמי בלי בג"ץ ובלי אירגון "בצלם"- אירגון לא-ממשלתי שיצא במחאות כנגד גירוש פעילי החמאס. נסיגת ישראל מעזה ומיריחו תחילה הייתה אמורה להתחיל בקיץ 1994, אבל לאחר הסכמי אוסלו החלה להסתמן אווירה אופורית של שלום לא רק בקרב הציבור הישראלי, אלא גם בקרב חיילי צה"ל. צה"ל המשיך לפעול בשטחים נגד הטרור ובעיקר נגד כוונות אירגוני הטרור הקיצוניים מ"חזית הסירוב" החילונית ומהאירגונים האסלאמיסטיים לבצע פיגועים שיקלקלו את ביצוע ההסכם, אבל הפיקוח ההדוק בשטחים התרופף בצורה כזאת או אחרת והסתמנה אווירה של שלום בפתח. אומנם מעשהו של ברוך גולדשטיין הקיצוני היהודי נועד גם לגרום לביטול תהליך אוסלו, אך הוא לא הצליח בכך. מנגד, נמשך הטרור הפלסטיני באמצעים של סכינאות, יריות, זריקת רימונים ובקבוקי תבערה. יום לפני חתימת הסכמי אוסלו, ב12 בספטמבר 1993, מחבל שעלה על קו 300 מתל אביב לאשקלון החל לזרוק בו רימונים והצליח לדקור ולרצוח את נהג האוטובוס, יחיאל כרמי המנוח. ב9 באוקטובר 1993 נרצחו דרור פורר וערן בחר בוואדי קלט.

בשישי באפריל 1994, שסימן 40 יום לטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה וכן גם את ערב יום השואה והגבורה בישראל, המחבל ראאד זכארנה הגיע עם מכונית תופת צמוד לאוטובוס קו 348 בעפולה, התפוצץ איתה על האוטובוס וגרם למותם של שמונה אנשים, ביניהם תלמידי בית ספר שנסעו לטקס יום השואה וכן נהג האוטובוס. לאחר שבוע, בבוקר יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל שהוא גם ערב יום העצמאות, אירע פיגוע בתחנה המרכזית בחדרה, עת עלה על אוטובוס מעפולה לתל אביב שעצר בתחנה מחבל מצויד במטען חבלה שהפעיל את אותו המטען. התוצאה הייתה חמישה הרוגים. יאסר ערפאת, שחתם זה מכבר על הסכמי אוסלו עם מדינת ישראל, סירב לגנות את הפיגועים. כשהגיעו כוחות ההצלה לאוטובוס, התפוצץ מטען צינור אך לא גרם לנפגעים.
בינתיים, גם אירגון הג'יהאד האסלאמי, שמשמש זרוע ישירה של איראן בשטחים, עשה מאמצים כדי לפתח מנגנון פיגועים משלו תוך כדי שיתוף פעולה עם החמאס.

לאחר נסיגת ישראל מעזה ויריחו, עברה האחריות הביטחונית באותם מקומות לידי הרשות הפלסטינית ויאסר ערפאת שעמד בראשה. יחיא עיאש הצליח להגיע לעזה ומשם הפעיל פיגועים נגד ישראל. צה"ל היה מנוע אז להיכנס לשטחים ולמגר תאי טרור, אז המחבלים ומתכנני הפיגועים יכלו להסתובב חופשי באין מפריע. כמות הפיגועים, איכותם ומספר הנפגעים עלה. יאסר ערפאת, מצידו, העלים עין מהפיגועים ולא מנע אותם. לאחר כל פיגוע הוא היה נוהג לעצור את אנשי חמאס לזמן קצוב, ואז בשיטת "הדלת המסתובבת" לשחרר אותם לחופשי. בחמאס ערפאת טיפל רק כשהוא איים על שילטונו. כמו כן, העבירה הרשות הפלסטינית תגמולים כספיים למשפחות של מחבלים שביצעו מעשי טרור. על מעצר או חיסול יחיא עיאש ערפאת אפילו לא היה מוכן לשמוע, ובחמישי בינואר 1996 ישראל חיסלה את יחיא עיאש בעזה באמצעות טלפון סלולארי. החמאס מצא תירוץ טוב לבצע פיגועים גם כאן, ובמרץ 1996 ביצע ארבעה פיגועים אכזריים באוטובוסים וכן במעבר חציה ברחוב דיזנגוף בתל אביב.

מנגנון הפיגועים הפלסטיני היה בהקמה עוד כשהתחולל הטבח במערת המכפלה, והמחבלים נזקקו רק לתירוצים הנכונים כדי להוציא לפועל את המנגנון הזה. הטבח במערת המכפלה, כמו גם חיסולים ומעצרים של פעילי טרור על ידי ישראל, שימשו כתירוצים לדבר שהוכן עוד מלכתחילה, וקיבל דחיפה חזקה עת נטש צה"ל את השטח. אהוד ברק, הרמטכ"ל לשעבר שהפך ב1995 לשר הפנים ולאחר רצח רבין הפך לשר החוץ אף אמר, שלחמאס (וגם לאירגון הג'יהאד האסלאמי, שביצע את הפיגוע הכפול בצומת בית ליד ב22 בינואר 1995 שגבה עשרות הרוגים) יש יותר ימי איזכור וימי שנה שמשמשים כתירוצים לפיגועים מאשר 365 הימים על לוח השנה. ומשה בוגי יעלון, ראש אמ"ן, הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר (אני מביא כאן בכוונה שני אנשים שלא ידועים כימנים קיצוניים פנאטיים, ולגבי אהוד ברק זה כיום בלשון המעטה שהוא לא ימני בעליל), אמר שליאסר ערפאת היו שלל תירוצים, הכחשות והתחמקויות כששאלו אותו מדוע הוא לא נלחם בטרור ועוצם עין למולו. אילולא ערפאת באמת רצה, היה מממש את הסכמי אוסלו ואף היה ממשיך איתם לשלבים הבאים. אבל ערפאת לא רצה לקיים את אוסלו במלואו וגם לא היה מעוניין שההסכם הזה, שהיה הסכם ביניים, יימשך לתוך חתימת הסכם קבע עם ישראל. ובאשר למנגנון פיגועי ההתאבדות, בסופו של דבר הוא היה פועל גם אילולא ביצע ברוך גולדשטיין את הטבח במערת המכפלה וגם אילמלא חוסל המהנדס יחיא עיאש. החמאס והג'יהאד היו מוצאים כבר תירוצים אחרים לבצע פיגועים, ולא היו חסרים להם.

הפיגועים התחוללו בשני גלים: הראשון משנת 1994 עד 1997, והשני, החמור יותר שהפך את הפיגועים לעניין יומיומי ממש כמו במלחמות שהתחוללו בבלקן בשנות התשעים, התחולל בין המחצית השנייה של שנת 2000 לשנת 2005. בתגובה לפיגועים האלה הוקמה גדר ההפרדה (בתמונה) בין ישראל לגדה המערבית בשנת 2004, דבר שהיה צריך להיעשות עוד בזמן אוסלו והיה מונע פיגועים רבים.

לצאצאי משפחת המלוכה, או ליתר דיוק המשפחה הצארית הרוסית משפחת רומנוב, יש חיסרון גדול לעומת משפחות מלוכה אחרות: הצאר האחרון ניקולאי השני והצארינה אלכסנדרה אישתו הוצאו להורג יחד עם חמשת ילדיהם, ביניהם הנסיכה המפורסמת אנסטאסיה על ידי הבולשביקים כתשעה חודשים שנה לאחר המהפיכה הבולשביקית ברוסיה, ב17 ביולי 1918 במרתף של בית בעיר יקטרינבורג שבהרי אוראל. אפילו משרתיהם וכלביהם הוצאו להורג יחד איתם וגופותיהם הומסו בחומצה ביער סמוך. לא נשארו הרבה שרידים ולא צאצאים ישירים מהמשפחה הגרעינית הזאת, אבל היות ומשפחת רומנוב המורחבת היא משפחה ענפה, ישנם קרובים רחוקים של הצאר שטענו שהם היורשים הלגיטימיים. טענות הירושה הביאו לסכסוך משפחתי נרחב. הטוענת הראשית לכתר היא מי שנקראת "הדוכסית הגדולה של רוסיה", מריה ולדימירובנה, יחד עם בנה, גיאורגי מיכאילוביץ'. מריה היא ילידת העיר מדריד שבספרד ונכדה של נינתו של הצאר אלכסנדר השני. היא למדה שפה וספרות רוסית באוניברסיטת אוקספורד, וקיבלה חינוך מלכותי ואימצה גינונים מלכותיים כל ימי חייה. מריה כיום היא בת 64 (ילידת 1953), ומאז נפילת ברית המועצות בשנת 1992 היא טוענת שהיא הצארית השולטת האמיתית וראש משפחת רומנוב. באותה שנה קמה ברוסיה עצמה תנועה מלוכנית שקוראת להחזרת השילטון הצארי, ומריה (בתמונה, ביחד עם בנה) שיתפה פעולה עם פעילויותיה של תנועה זו. והכי חשוב: מריה לא ויתרה על נישואין מלכותיים. היא נישאה בשנת 1976 לנסיך פרוסיה הגרמני פרנץ וילהלם ממשפחת הקיסרות הגרמנית הוהנצולרן, והתגרשה ממנו כעבור 9 שנים. בנה הדוכס ג'ורג' (גיאורגי) מיכאילוביץ' הוא בנם של השניים. היא מייחסת לעצמה את התואר "הקיסרית הגדולה של כל הרוסים".

אבל מול מריה קם מתחרה: הנסיך המנוח ניקולאי רומאנוביץ' רומנוב, שחי עד שנת 2014 בצרפת. ניקולאי היה צאצא של הצאר ניקולאי הראשון (לא הצאר האחרון ניקולאי השני, כמובן!) והוא הקים את "אגודת משפחת רומנוב". הוא נדד בין צרפת לאיטליה בעיקר, שם מת בגיל 91. לאחר מותו החליף אותו בראש אגודת משפחת רומנוב הנסיך דמיטרי רומאנוביץ' למשך שנתיים, עד שמת גם הוא. דמיטרי רומאנוביץ' אף קיבל הכרה מהנשיא הרוסי הנוכחי ולדימיר פוטין, שאף הזמין אותו לקבלת פנים. חשוב לציין שפוטין לא נוקט עמדה רשמית בנושא ונפגש בעבר גם עם הדוכסית מריה. כיום המתחרה הראשי של מריה על תואר הצאר הוא ראש אגודת משפחת רומאנוב הנוכחי, הנסיך אנדריי אנדרו רומאנוביץ' יליד 1923, כלומר בן 95, שחי בארצות הברית. המאבק בין מריה לבין דמיטרי ואנדריי רומאנוביץ' הגיע אף לפסים משפטיים ולחילופי מכתבים ומהלומות מילוליות בין עורכי דינם. מי שעתיד לעמוד בראש אגודת משפחת רומנוב לאחר מות אנדריי שנמצא כיום בגיל שיבה טובה הוא בנו בן השישים וחמש הנסיך אלכסיס אלכסיי אנדרייביץ' רומאנוב בן השישים וחמש, רואה חשבון מקליפורניה.

את הסיכסוך בין מריה ובנה לבין אגודת משפחת רומנוב ניסו ליישב בשנת 1998, עת נמצאו ביער ליד יקטרינבורג מה שנטען כשרידי משפחת המלוכה הרוסית כלומר הצאר ניקולאי וילדיו. השרידים נקברו בקתדרלה בבירה הרוסית האימפריאלית לשעבר סנט פטרבורג ביולי 1998, בדיוק 80 שנה לאחר תאריך הוצאתם להורג של בני משפחת המלוכה. גם הבדיקות שנערכו בשרידים וגם החקירות שנערכו אחר כך לא הועילו לפיתרון התעלומה, מי הוא ראש משפחת רומנוב האמיתי.

ברוסיה קיימת כיום מפלגה מונרכיסטית שתומכת בהחזרת שילטון הצאר בראשות איש העסקים אנטון באקוב. בשנת 2011 הוא הכריז על "מדינת הכתר המלכותי" ברוסיה והוסיף מתחרה חדש על הכתר הצארי הרוסי: הנסיך ניקולאי קירילוביץ', או בשמו הגרמני הנסיך קארל אמיך מליינינגן, צאצא של המשפחה האימפריאלית הרוסית ויליד שנת 1952 (בן 66) שמתגורר בגרמניה, כעל הצאר של האימפריה הרוסית החדשה והלא מוכרת, ניקולאי השלישי. אגב, הנסיך ניקולאי הוא עוד נין של נין של הצאר אלכסנדר השני.

לפני חמש שנים, בראשית חודש אוגוסט 2013, התרחשה חתונה בין שני בתי מלוכה גדולים במרחב המזרח תיכוני. חתונה כזאת הייתה תופסת את הכותרות הראשיות בתקשורת העולמית בימים עברו, אך בקושי הזכירו אותה. אומנם החתן מזכיר קצת את הנסיך ויליאם, אך לא מדובר בבית מלוכה אירופי: הנסיך מוחמד עלי ממצרים, שנקרא על שם מייסד השושלת הח'דיווית (Khedive) שהפכה לשושלת המלכותית המצרית האחרונה, מוחמד עלי (בתורכית: מהמט עלי) פאשא- וכמובן לשושלת זו אין שום קשר לפרעונים מלכי מצרים העתיקה, התחתן עם נוואל זאהר, נכדתו של המלך האחרון של אפגניסטן, המלך זאהר שאה. החתונה נערכה כמובן בצד האירופי של איסטנבול, עיר הבירה של האימפריה המוסלמית האחרונה בהיסטוריה, האימפריה העות'מאנית. חתונה מעין זה הייתה דבר נדיר יחסית בימינו אנו. מוחמד עלי הוא בנו של המלך האחרון של מצרים, פואד השני, שהיה בנו של המלך האגדי פארוק. פואד מלך על מצרים כתינוק במשך כמה חודשים בלבד לאחר המהפיכה המצרית בשנת 1952. כיום הנסיך מוחמד עלי הוא בן 39 (יליד 1979) ובזמן חתונתו היה בן 34. תואר הכבוד שלו הוא "הנסיך של סעיד (הכוונה למצרים עילית- האיזור שבין אסוואן לבין הפרברים הדרומיים של קהיר)". הוא עוסק בנדל"ן וחי בעיקר בפריס.
הנסיכה נואל זאהר צעירה מהנסיך מוחמד עלי בשנה והיא מעצבת תכשיטים במקצועה. היא גרה בעיר רומא באיטליה- ואיטליה הייתה מקום הגלות של בית המלוכה המצרי לאחר מהפיכת "הקצינים החופשיים" במצרים ביולי 1952, מהפיכה שבין מבצעיה היו גמאל עבד אל-נאצר ואנוואר סאדאת.

הנסיך מוחמד עלי הכיר את הנסיכה נוואל במהלך חופשה איך לא, באיסטנבול.

בית המלוכה האפגני, שנקרא בית בראקאזאי, שלט בין השנים 1826 ל-1973 במדינה. הדחתו בשנת 1973 של המלך מוחמד זאהיר שאה בידי מוחמד דאוד ח'אן שהיה בעבר ראש הממשלה מטעם המלך, אותו דאוד שהפך אותה לרפובליקה נשיאותית, גרם לקריסתה של המדינה ולהפיכתה לאיזור של תוהו ובוהו פוליטי שנמשך עד היום. את דאוד ח'אן החליפו הקומוניסטים, ולאחר מכן ברית המועצות פלשה למדינה על מנת לשמר את השילטון הקומוניסטי, ולאחר מכן התנועות האסלאמיות שבאו במהלך ולאחר השילטון הקומוניסטי וביניהן הטליבאן, הפכו את אפגניסטאן למדינה כושלת, רצופת מלחמות ולא יציבה עד לימינו אנו. בשנת 2002, לאחר ששילטון הטליבאן הודח מהעיר קאבול על ידי האמריקנים הפולשים, חזר מוחמד זאהיר שאה לאפגניסטן אך בסופו של דבר לא התמנה לראש המדינה והשאיר זאת לנשיא דאז שבו תמך, חמיד קרזאי. מוחמד זאהיר שאה נפטר בסופו של דבר בארמון הנשיאותי בקאבול בשנת 2007 לאחר שסבל מבריאות רופפת. הנסיכה נוואל זאהיר היא בתו של בנו החמישי של זאהיר, מוחמד דאוד פשטוניאר.

השושלת הח'דיווית של מצרים, או בית מוחמד עלי פאשא, נושאת איתה סיפור עוד יותר מעניין: מוחמד עלי (מהמט עלי) פאשא היה קצין בכיר בצבא העות'מאני ממוצא אלבני, שנשלח בראשית המאה ה-19 על ידי הסולטאן כדי לגרש את נפוליאון שפלש למצרים. בשנת 1805 הכיר הסולטאן העות'מאני מחמוד השני במוחמד עלי כמושל העות'מאני של מצרים . מוחמד עלי כבש את סודאן בשנות העשרים של המאה ה-19 והפך את מצרים למעצמה איזורית, ואף מינה את בניו ואת רוב בני משפחתו , ובייחוד את בנו אבראהים פאשא המצביא הידוע, לתפקידים בכירים בצבאו. כל זאת למגינת ליבו של השילטון העות'מאני. עוד בשנת 1805 הוא הכריז על עצמו כח'דיו (Khedive), כלומר ריבון (מקור המילה מפרסית, בדומה לח'ודא- ריבון, ובפרסית עצמה מדובר באלוהים), ובשנות השלושים של המאה ה-19 הכריז לא-רשמית על עצמאות מהאימפריה העות'מאנית. שיא פעילותו הייתה בשנות השלושים של המאה ה-19, עת צעד צפונה, תפס את ארץ ישראל וסוריה ואף התקרב לבירת האימפריה העות'מאנית, קוסטנטינופול (איסטנבול). האימפריה העות'מאנית ניצלה רק בזכות התערבות מעצמות אירופיות לטובתה. הסולטאן העות'מאני הסכים בסופו של דבר להתפשר עם בית מוחמד עלי והפך את ביתו לשושלת ח'דיווים (מושלים, ריבונים) במצרים.

בשנת 1882 הפכה מצרים דה-פקטו לבת חסות של בריטניה ובשנת 1914, לאחר שהשושלת הח'דיווית תמכה באימפריה העות'מאנית, הדיחו הבריטים את הח'דיו עבאס השני מבית מוחמד עלי לטובת דודו, חוסיין כאמל. חוסיין כאמל הכריז על עצמו כעל סולטאן מצרים (כלומר: מנותק לגמרי ועצמאי מהאימפריה העות'מאנית). בשנת 1922 הכירה בריטניה רשמית בעצמאות מצרים, והסולטאן פואד הראשון הכריז על עצמו כעל מלך מצרים. שושלת המלוכה המצרית החזיקה, כאמור, שלושים שנה עד למהפיכת (שיש המגדירים אותה רק כהפיכה) "הקצינים החופשיים" ששלחה את המלך האגדי הנהנתן פארוק בהצדעה למונאקו ולאחר מכן לאיטליה.

אביו של הנסיך מוחמד עלי של ימינו, פואד השני, מלך במצרים כתינוק במשך 11 חודשים מיולי 1952 עד יוני 1953 במקום אביו שהתפטר כדי להרגיע את ההמון והצבא שהפגינו נגדו אך מאמציו של פארוק היו לשווא. כאמור, גם פארוק וגם פואד יצאו סופית לגלות בשנת 1953.

אגב, לבני הזוג הנסיכותי מוחמד עלי ונוואל נולדו לפני שנה וחצי, בינואר 2017, שני תאומים, בן ובת: הנסיך פואד זאהר והנסיכה פארה-נור.

(c) כל הזכויות שמורות לאתר זה על סידרת פוסטים זאת, מותר לשתף בפייסבוק אך חובה לציין את המקור או מאיפה משתפים.

פוסט זה נכתב בשבוע חשוב מאוד עבור בית המלוכה האירופי הידוע ביותר, הלא הוא בית המלוכה הבריטי: בשבוע זה נבחר הנסיך צ'ארלס על ידי מדינות חבר העמים הבריטי לעמוד בראשות חבר העמים במקום אימו, המלכה אליזבת, בעת שיהיה מלך. צעד פורמלי זה הזים את ההנחות לפיהן המלכה אליזבת הבריטית תפסח על בנה צ'ארלס יורש העצר, ותעניק את הכתר לבנו של צ'ארלס שהוא הנכד שלה, הנסיך ויליאם, לאחר מותה- ומהווה למעשה הודעה כי צ'ארלס, שעתיד להיות המלך צ'ארלס השלישי, הוא המלך שלאחר אליזבת השנייה. בשבוע זה גם חל יום הולדתה האמיתי, יום הולדת 92. באותו שבוע גם נולד הנין השישי שלה והאדם החמישי בשרשרת הירושה של אליזבת, בנם השלישי של הנסיך והנסיכה ויליאם וקייט (הדוכסים מקיימברידג'). גם חתונתם של הנסיך הארי והשחקנית האמריקנית מייגן במאי 2018 היא ידיעה חשובה. בית המלוכה הבריטי, גם אם ייצוגי, הוא עדיין רלוונטי וכך ימשיך להיות. וזאת, בניגוד לבתי מלוכה אחרים מהעבר שירדו מגדולתם, באירופה וגם מחוצה לה. ודווקא אני רוצה לדבר היום ובסידרת הפוסטים החדשה הזאת על בתי מלוכה אלה, שהיום כמעט לא שומעים עליהם, ואיפה הם היום.

בתי המלוכה, בייחוד בעולם המערבי, מסתמנים כנחלת העבר. פעם הם היו שולטים על אימפריות עצומות, וכיום נשאר מרבים מהם רק התארים, שאפילו לא נחשבים ייצוגיים, וכן נותר רכוש רב. פעם הם היו ה-דבר, בה' הידיעה, בחדשות. כולם המתינו למוצא פיהם ולהחלטותיהם. וכולם עשו כרצונם. כיום בקושי אנשים יודעים מה קורה עם צאצאיהם. בתי המלוכה הגדולים כבר לא שולטים, הם אפילו לא ראשי מדינות. אבל המורשת שלהם נותרת מהדהדת. עד כדי כך שבמדינות כמו תורכיה ורוסיה מתעוררים בשנים האחרונות געגועים לימי הקיסרות והאימפריה של פעם, לא רק בקרב הציבור, אלא בקרב שליטי אותן המדינות. געגועים אלה מובילים עד כדי כך לניווט מדיניות פוליטית עכשווית של מדינות. אפילו איראן האסלאמיסטית מתגעגעת לימי האימפריה הפרסית העתיקה.

בפוסטים הבאים שאפרסם, אעסוק בכמה בתי מלוכה מפורסמים שכבר אינם משמשים בתי מלוכה, אך למשפחות אלה יש המשכיות מכובדת. מי שהיו אמורים להיות מלכים או קיסרים נושאים בתארים של "ראש בית משפחת….". ורק בתארים אלה ולא יותר מזה. אביא, למשל, את בית הבסבורג הענק, שהיה במשך מאות שנים הדומיננטי באירופה, ונודע כבית המלוכה של מה שנקראה "האימפריה הרומית הקדושה" הגרמנית, האימפריה האוסטרית ולאחר מכן האימפריה האוסטרו-הונגרית ומרכזו היה העיר וינה וארמון הופבורג שבאותה עיר שמופיע בתמונה זאת. ובעיקר. אסור לשכוח, כי בתי מלוכה קיימו קשרי נישואין אלה עם אלה במשך אלפי שנים. וכשאומרים "בית" בהקשרים של בתי מלוכה, לא מתכוונים רק למשפחה עצמה, אלא גם למקורביה, אלה שיש להם קשרי נישואין איתה וגם לעוזרים, יועצים ומשרתים של אותן משפחות. משפחות מלוכה שמה שנשאר מהם הם תארים, קצת כבוד והרבה רכוש. עם השנים בני המלוכה התחתנו גם עם אנשים פשוטים מהעם. הנסיכים הבריטים ויליאם והארי הם הדוגמה לכך.

לפני מאה שנים, בשנת 1918, הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. המלחמה, שהייתה מלחמה בין אימפריות, סיימה למעשה את עידן הקיסרים ובתי המלוכה האימפריאליים. מאז, משפחות המלוכה המודחות נאבקו ועודן נאבקות על מנת לשמר כמה שיותר את כבודן, רכושן ואפילו את מעמדן בציבור. עם השנים, חלו גם פיצולים בבתי המלוכה השונים, כי היו בתי מלוכה, כמו הבסבורג למשל, ששלטו בעבר על יותר ממדינה אחת. צאצא מפורסם של בית הבסבורג היה המלך מיחאי הרומני, שנודע כמלך שחולל בימי מלחמת העולם השנייה הפיכה כנגד השילטון הרומני הפרו-נאצי, והציל למעשה חלק לא קטן מיהודי רומניה. מיחאי חי עד דצמבר 2017 ועד גיל שיבה טובה, 96. וגם פיצולים שנבעו מסכסוכים ומניסיון למצוא קשר למשפחות המלוכה השלטוניות האחרונות, כמו בית הצארים הרוסיים לשעבר רומנוב. והיו גם מלכים שהודחו לאחר מלחמת העולם הראשונה, כמו הקיסר האתיופי היילה סלאסי, שסביב דמותו נוסדה אף דת שלמה, שמרכזה דווקא בג'מייקה, הלא היא דת הרסטפארי. וכן גם משפחת הסולטאנות העות'מאנית, שבעידן של ימינו מעוררת געגועים בתורכיה ובעולם המוסלמי כולו לימי שילטונה, געגועים שדווקא מעודדים על ידי השילטון התורכי הנוכחי. כי כשחוזרים לאסלאם, חוזרים גם לעות'מאנים ששלטו בשמו.

כשבתי המלוכה הגדולים הודחו מכס השילטון במלחמת העולם הראשונה, הדבר הכי מרכזי שהשפיע עליהם, לצד הירידה הכפויה לעתים מכס המלוכה, הוא הגלות מארצם. הם נאלצו לגלות, להתפזר ולחיות במדינות אחרות ושונות שהסכימו לקלוט אותם, כשחלקם אף היו מסורבים במשך שנים מלחזור לארצם. הגלות הכפויה הזאת כפתה גם על בתי המלוכה מאבקי הישרדות לא כבית מלוכה שילטוני או ייצוגי שעומד בראש מדינה, אלא מאבק קיומי על שימור משפחתם, שם משפחתם וכן הכסף והרכוש הרב שלקחו עימם. כמו כן, מאבקם של ראשי בתי המלוכה התמקד גם בהנחלת מורשתם וההיסטוריה שלהם ליורשיהם. יש כאלה שבחרו להצטנע ואף לרדת למחתרת מבלי להיחשף לעין הציבור, ויש כאלה שבחרו כן להיחשף, רק כדי לשמור על יוקרתם מעבר לרצון להופיע במדורי רכילות שונים. זה יהיה מאוד מעניין לגלות מה קרה ומה קורה היום עם משפחות המלוכה שהובסו במלחמת העולם הראשונה- בית הבסבורג האוסטרי, בית הוהנצולרן הגרמני ובית עות'מאן התורכי וכן בתי מלוכה שהודחו לאחר מכן או אפילו בתי מלוכה קטנים שהודחו לפני כן- כמו בתי המלוכה האיראניים ובית המלוכה האפגני, בית המלוכה האתיופי וכמובן לא לשכוח את בית הצארים, בית הקיסרות הרוסי האחרון, רומנוב- שדווקא במקור נכלל בצד המנצח במלחמת העולם הראשונה אבל הודח במהלכה- שם התפתח אפילו מאבק מי יעמוד בראש משפחת המלוכה הזאת שגרעינה הוכחד על ידי השילטון הקומוניסטי. ומלך לשעבר שהגדיל לעשות הוא המלך הבולגרי האחרון סימאון מבית זאקס-קובורג (קרוב משפחה רחוק של בית המלוכה האנגלי, שהוא גם במקור בית זאקס-קובורג), שנבחר בשנת 2001 באופן דמוקרטי לעמוד בראש ממשלת בולגריה וכיהן בתפקיד זה עד 2005, תחת השם המודרני סימאון סאקסקובורגצקי, כאזרח לכל דבר ועניין.