Category Archives: פוליטיקה

טאייפ ארדואן- הכל כלול (חלק 2)- משאל העם

שלום לכולם ולכולן, חג פסח שמח.

אני החלטתי לפרסם את אותו פוסט בכמה חלקים. בחלק השני אכתוב לגבי משאל העם. בחלק הרביעי אכתוב לגבי האופוזיציונרית הראשית לארדואן, חברת המפלגה הלאומנית התורכית MHP (מפלגת העם הלאומית) הימנית-שמרנית אך הלא אסלאמיסטית, מראל אקשנר, Meral Akşener בת השישים- כאן בתמונה לצד ארדואן, שהייתה לפני 20 שנים שרת הפנים של תורכיה במסגרת חברותה דאז במפלגת הימין "הדרך האמיתית", שבין היתר מראשיה היה הנשיא וראש הממשלה האגדי, סולימאן דמירל- והייתה בשנות התשעים שותפה בכירה ואף שולטת בממשלות תורכיה השונות והלא יציבות באותה תקופה. ממתנגדת לראש המפלגה הלאומנית הנוכחי, דוולת בהצ'לי, שכרת ברית עם ארדואן, הפכה אקשנר למתנגדת הראשית לארדואן עצמו, ולמובילת מחנה ה"לא" במשאל העם.
בחלק החמישי אכתוב לגבי תוצאות משאל העם.

משאל העם בתורכיה היום, 16 באפריל 2017, נועד לאשר כמה תיקונים בחוקה החילונית של תורכיה, שהתקבלה בשנת 1982, פחות משנתיים לאחר ההפיכה הצבאית הפומבית המוצלחת האחרונה במדינה.
הסעיפים החדשים שיוכנסו לחוקה ויתקנו אותה, נועדו לתת כוח לנשיא תורכיה המכהן ולהפוך אותו לבעל סמכויות הדומה לנשיא ארצות הברית.
הבולט מכולם הוא ביטול תפקיד ראש הממשלה, ואיחודו עם תפקיד הנשיא. דבר זה קיים בארצות הברית, אבל מעורר צרימה היסטורית מהעבר האפל של אירופה והעולם. אבל אני רוצה דווקא להרגיע. ארדואן הוא לא היטלר. הוא לא ח'ומייני. הוא לא דאע"ש ולא אל-קאעידה. ארדואן רוצה לשלוט כמו מנהיגיהן הסמכותניים של הרפובליקות התורכיות-מוסלמיות של דרום ברית המועצות לשעבר, לדוגמה קזחסטן ותורכמניסטאן. ההבדל הגדול בין שליטי המדינות הללו לארדואן זה שהם מחזיקים בשילטון בין היתר בגלל מלחמתם באסלאמיזם הקיצוני. ארדואן עצמו הוא אסלאמיסט, ומאמין בדרך שדומה לדרכה של תנועת "האחים המוסלמים".

סעיפי השינוי בחוקה המרכזיים הם:
1. ביטול משרת ראש הממשלה והפיכת הנשיא לראש הרשות המבצעת, כלומר תפקיד הנשיא הופך מייצוגי ברובו לנשיא שילטוני, והמדינה עוברת למשטר נשיאותי.
מצב זה הוא חסר תקדים מבחינה היסטורית בתורכיה: גם בימי הסולטאנים כיהנו וזירים גדולים, שהיו ראשי ממשלה. מדובר פה בביטול תפקיד היסטורי. במקום ראש ממשלה ימונו לנשיא כמה סגנים, והוא יהיה ראש הממשלה בנוסף.
2. מתן סמכות לנשיא המדינה למנות שרים ובעלי תפקידי מפתח בכירים אחרים,ולפטרם. סמכות הפרלמנט באנקרה לפקח על השרים תבוטל.
3. מתן רשות לנשיא להיות מזוהה רשמית עם מפלגה פוליטית, ולא ניטראלי כפי שקובעת החוקה הנוכחית. זה יאפשר לו שליטה ישירה וחוקית על הנעשה במפלגת השלטון.
4. הגדלת מספר חברי הפרלמנט התורכי ל 600 לעומת 550 כיום והגיל המינימלי שלהם יורד ל 18. עם זאת, הפרלמנט יכול להדיח את הנשיא.
5. ביטול בתי הדין הצבאיים, שבעבר שפטו את המתנגדים למורשת החילונית של הרפובליקה התורכית.
6. הנשיא יכול למנות 4 מתוך 13 שופטים לבית המשפט העליון והחשוב במדינה.
7. הנשיא יכול לכהן שתי תקופות בנות 5 שנים, החל מ 2019, מה שייתן לארדואן אפשרות להישאר נשיא עד 2029.

שלא יהיה לכם כל ספק. ארדואן נודע עוד מימי היבחרו כראש עיריית איסטנבול כאדם שמסמן מטרות ומשיג אותן, בצורה כזאת או אחרת. משאל העם הזה הוא רק מתן אישור רשמי מרוב העם למצב הנוכחי, שבו נשיא המדינה הוא ייצוגי לפי החוקה ובאופן רשמי, אך דה פקטו שולט במדינה. לא משנה מה תהיה תוצאת המשאל, ארדואן ימצא דרכים אחרות להמשיך להיות נשיא שולט בפועל, או שאפילו ימשיך במצב הנוכחי גם אם יפסיד.
הסיבות שעומדות בפני הקהל התורכי להצביע בעד ארדואן, ואני לא מדבר רק על אסלאמיסטים, הן מגוונות: עוד מהיותו ראש עיריית איסטנבול הוא דגל במדיניות של פיתוח- הקמת כבישים ואיזורי תעשייה, מתן אשראי למשק העירוני ולאחר מכן משק המדינה, וככלכלן הוא ידע שהסוד הוא הפיתוח הכלכלי. למרות שבשנתיים האחרונות מצבה הכלכלי של תורכיה אינו טוב, בכל זאת המדינה לא הגיעה לקריסה כלכלית למרות כל המשברים האיזוריים והעולמיים. חשוב לי לציין גם שארדואן עודד תיעוש ויוזמה חופשית. מפלגתו נחשבת קפיטליסטית.
הסיבה השנייה היא העבר: לפני 2002, עת עלה ארדואן לשילטון, שרר במשך יותר מעשר שנים מצב של חוסר יציבות פוליטי במדינה. ממשלות התחלפו חדשות לבקרים. המצב הכלכלי הידרדר. תורכיה הפכה למדינה שתלויה בחסדי אחרים. ארדואן סיפק ב15 השנים האחרונות יציבות לתורכיה, ממש כמו הסולטאנים העות'מאניים הגדולים בעבר. הוא הנהיג מדיניות קשוחה של תורכיה כלפי חוץ.
ומעל הכל- ארדואן מייצג עדיין את האנטי-ממסדיות, בדומה לטראמפ, למרות שהוא הממסד עצמו כבר יותר מעשר שנים. הכוונה לאנטי הממסד התורכי החילוני-צבאי הישן והאליטות החילוניות הישנות ששלטו במדינה, שלא תמיד דאגו לשכבות החלשות ולמעמד הבינוני-נמוך במדינה. היום תורכיה מוצגת כמעצמה חזקה יחסית בעולם, מה שלא הייתה לפני ארדואן.

החסרונות של ארדואן, מצד שני, רבים וידועים: בשם הדמוקרטיה הוא הנהיג משטר שאינו דמוקרטיה ליברלית. בתורכיה חופש העיתונות כיום מצומצם מאוד, והחופש להיות אופוזיציה לשילטון מאוד מאוד מצומצם. מתנגדים רבים של ארדואן, גם אסלאמיסטים וגם חילונים, ועיתונאים רבים, נמצאים בכלא, בייחוד לאחר ניסיון ההפיכה האחרון. ארדואן הנהיג מדיניות של "חזרה לדת" בתחומי החינוך, התרבות ואף מדיניות החוץ. הוא אמר בפירוש שהוא שואף לגדל דורות אדוקים יותר בדתם. ארדואן ידע לשתף פעולה בהתחלה עם האליטות הישנות, עוד מימיו כראש עיריית איסטנבול (כיהן בתפקיד משנת 1994 עד 2002), אך בהדרגה החליף את חבריהן באליטות חדשות, אסלאמיסטיות-שמרניות יותר.

בנוסף, בעזרת חברו וראש ממשלתו לשעבר, שנודע יותר כשר החוץ של המדינה מאז 2009 וכיום לא מכהן באף תפקיד, פרופ' אהמט דאווטאולו, הנהיג ארדואן מדיניות של חזרה אסטרטגית של תורכיה לגדולתה האיזורית והתרבותית מימי העות'מאנים, וגם מדיניות של אפס בעיות עם השכנים. התוצאה הייתה שכמעט אין מדינה באירופה או במזרח התיכון או אפילו בעולם שתורכיה לא הסתכסכה איתה, בצורה כזאת או אחרת. אולי חוץ מקטאר, הפטרונית של תנועת "האחים המוסלמים".
ארדואן הנהיג עד לפני שנתיים מדיניות של שיחות פיוס עם הכורדים, אבל כבר הספיק גם איתם להסתכסך.

ועוד משהו:
כשאני סוקר וחוקר את ההיסטוריה של העמים התורכיים (תחום עיסוקי המקורי, יחד עם ההיסטוריה של העות'מאנים), הגעתי למסקנה מעניינת: המבנה של השבטים התורכיים שונה מהמבנה של השבטים הערביים. אצל השבטים הערביים, בייחוד במדינות המפרץ הפרסי/ערבי, ראש השבט, או הנסיכים של השבטים הערביים, הם רודנים, אך ראשונים בין שווים. ואילו אצל השבטים התורכיים ראש השבט הוא שליט אחד, חזק ואין בלתו, הוא הראשון היחיד. לכן, העמים התורכיים לרוב היו זקוקים לשליטים חזקים, יחידניים וסמכותניים. כך זה ברפובליקות התורכיות המוסלמיות שמדרום לרוסיה- בקזחסטאן, תורכמניסטאן, אזרבייג'אן, קירגיזסטאן ועוד. כך גם בתורכיה עצמה, כפי שהיה עם מוסטפא כמאל אתאתורכ החילוני, וכך היום גם עם ארדואן הדתי. אולי בגלל זה יש לו סיכוי לא רע לנצח במשאל העם, גם מרצונו החופשי של רוב עמו.

ומה על ישראל לעשות בנדון? כלום. לשמור על נייטרליות. זו בחירה של התורכים עצמם ואין לישראלים ולא צריך להיות להם שום חלק בכך. רק להשקיף מהצד ולא יותר מזה.

הפוסט הקודם, ארדואן- הכל כלול, חלק ראשון, בקישור הבא. אם אתם לוחצים על הקישור והוא לא מפנה אתכם למאמר, סמנו את הקישור, והעתיקו אותו לשורת המשימות למעלה בדפדפן, איפה שכותבים את כתובת האתרים.

http://histerio.co.il/?p=1511

למה דווקא ביבי צריך לחשוש מניצחון טראמפ

כל הזכויות שמורות לאתר זה©

שני אירועים משמעותיים אירעו מאז ראשית המאה ה-21 בעולם בתאריכים שבהם מופיעים המספרים 9 ו-11. ב-11 בספטמבר, שהוא לפי לוח השנה באירופה ובישראל 9/11, ובארצות הברית 11/9 בשנת 2001 אירעו הפיגועים במגדלי התאומים.
ב9 לנובמבר 2016, שבישראל ובאירופה כותבים אותו 9/11 ובארצות הברית 11/9 (אפשר להגדיר זאת Nine Eleven ו Eleven Nine), להבדיל אלף הבדלות, ניצח במפתיע וכנגד כל הסיכויים איש העסקים דונאלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית.

יום לפני הבחירות פורסם תחקיר לא מחמיא בישראל כנגד ראש הממשלה, ביבי נתניהו, ורעייתו. התחקיר לא היה באיכות גבוהה במיוחד כי סופרו שם דברים שכבר כולם יודעים. אבל את העבודה העיתונאית עשתה אילנה דיין, מגישת התחקיר, כשפירסמה במלואה את תגובת ראש הממשלה לתחקיר. ומה שגרם נזק לתדמיתו של ראש הממשלה לא היה התחקיר, אלא התגובה שלו על התחקיר. הוא, לדעתי, היה צריך להגיד שאין תגובה, או פשוט חמש מילים: "לא היה כלום, ואין כלום". זהו. אבל במקום זה הוא פירסם תגובה משתלחת וילדותית במקצת. אין ספק שהתקשורת בישראל מנסה להפיל את ביבי ,מצד שני.

אבל, המכשולים הגדולים שניצבו אל מול כל שנות הכהונה של ביבי נתניהו הם נשיאי ארצות הברית שהוא היה אמור להתמודד מולם. כשנתניהו שלט בישראל, עמדו מולו בסוף שנות התשעים הנשיא קלינטון ושריו, ואילו החל מ2009, לאחר עשר שנים שלא כיהן בתפקיד ראש הממשלה וחזר אליו, עמד מול נתניהו נשיא ארצות הברית ברק אובמה. ברור שקלינטון היה אוהד ישראל יותר מאובמה, למרות שבסיוע צבאי לישראל אובמה היה יותר נדיב מקלינטון. אבל סוד היבחרותו של נתניהו לראשות הממשלה כמה פעמים הייתה דווקא העובדה שהוא עמד מול נשיאים דמוקרטיים, שהפעילו על ישראל לחץ בינלאומי כדי לבצע ויתורים מדיניים כלפי הפלסטינים. בקיצור, הפעם אני חייב לומר: אובמה הוא זה שגרם לביבי להיבחר ולהישאר בלישכת ראש הממשלה במשך שמונה שנים. אם הילרי קלינטון הייתה נבחרת, אין ספק שנתניהו, למרות הביקורת כנגדו וכנגד אישתו, היה נבחר כל אימת שהיה מתמודד בבחירות שוב ושוב.

לאחר שנבחר דונלד טראמפ לנשיאות, כל מי שנוטה ימינה פוליטית בישראל חושב שהנה מגיע הידיד הטוב בבית הלבן, ולביבי יהיו חיים שקטים. אבל זו טעות. ברגע שנבחר נשיא ידידותי וכביכול לא לוחץ לקיום ויתורים מדיניים, העילה של להצביע לביבי כדי להישמר מהלחצים של קלינטון ואובמה, שעמדו בראש בעלת הברית ואף הפטרונית הגדולה של ישראל, מוסרת. החל מבחירות 2009, ולא משנה מי היו המועמדים מולו, נוצרה תחושה כאילו מערכת הבחירות היא של ביבי מול אובמה, שלא אהוד בישראל כמו ביל קלינטון. בגלל זה ביבי נבחר.

ברגע שיש נשיא ידידותי, ואני אומר כביכול כי טראמפ עוד לא נכנס לתפקיד הנשיא ה-45, אז הציבור הישראלי ירגיש כי אין כבר סיבה להצביע בעד נתניהו, כי אין גורם חזק שלוחץ עליו או לפחות משדר לחץ עליו ועל מדינת ישראל לבצע ויתורים. נשיא ידידותי יכול דווקא לגרום לציבור להחליט כי הוא מיצה את נתניהו, ואין עילה מיוחדת להצביע לו, בייחוד על רקע הביקורת על התנהלותו האישית. נשיא ידידותי אמריקני יכול לגרום לציבור הישראלי לא להתמקד בעניין ויתורים מדיניים ולחץ בינלאומי, אלא דווקא להתמקד בעניינים יותר חברתיים, בענייני כלכלה, חברה, מחירי הדיור הגבוהים ושוק העבודה עם המשכורות הלא צומחות. נשיא ידידותי אמריקני יכול לגרום לציבור להתמקד בנושאי ההתנהלות האישית של ביבי. הרי הוא זה שנבחר, ולא אישתו. דווקא בתקופתו של נשיא רפובליקני, ובשל כהונתו, עלול להיווצר המצב שרוב הציבור יחליט שדי לו מביבי, והוא רוצה מועמד אחר מהימין או מהמרכז.

ומי יכול להיבחר?
אני לא רואה שום תסריט שבו מועמד מהשמאל נבחר על ידי הציבור, אלא דווקא מועמד פופולארי מהמרכז, שמזכיר אפילו את ביבי עצמו במקצת. אני חושב שלא גבי אשכנזי, לא משה כחלון, לא גדעון סער, לא ישראל כץ ובטח לא בוגי יעלון מהווים איום אלקטורלי על ביבי, אלא דווקא מועמד מהמרכז שקורץ לימין, גם אם הוא לא מתכוון להיות ימני. אני מתכוון ליאיר לפיד. יאיר לפיד, שהוא פופולרי יחסית לא רק אצל השמאל, לפיד שיש לו כישרון רטורי מצוין ומתנסח טוב, זה שחורש את הארץ בכנסים ובנסיעות ומתכונן למערכת הבחירות הבאה מהרגע שמערכת הבחירות בשנת 2015 הסתיימה, הוא זה שמהווה איום אלקטורלי על ביבי. עם דעות לא שמאלניות, ועם נכונות להקים קואליציה גם עם מפלגות ימין, בייחוד עם "אחיו" הוירטואלי לשעבר נפתלי בנט, שגם לא רווה נחת כעובד אצל נתניהו, עלול למצוא את עצמו ראש ממשלה ולהיפגש עם הנשיא טראמפ.
והכי חשוב לי להבהיר: אני לא תומך ביאיר לפיד, ואם הייתי אמריקני לא הייתי תומך באובמה או בקלינטון לנשיאות. אבל חשוב לשים לב לנקודה הזאת. ניצחון טראמפ אינו מבטיח את הישארות נתניהו בתפקידו, אלא להיפך: בגלל שאין כבר אובמה או קלינטון על כס נשיא בעלת הברית הקרובה ביותר, הציבור לא ימהר לבחור בנתניהו ולהשאיר אותו עצמו על כיסאו. לא בטוח שהשילוב ביבי-טראמפ יחזיק מעמד בכלל, דווקא בגלל הבחירה של הציבור הישראלי.

לבנון:הגנרל שחזר לארמון הנשיאות כמנצח

לפני 26 שנים בדיוק, באוקטובר 1990, ארז הגנרל הלבנוני מישל עאון, ראש ממשלתה הזמנית של לבנון, הנשיא הזמני היוצא של לבנון והסמל של מאבקה כנגד השליטה הסורית, את חפציו ונמלט בעור שיניו מארמון הנשיאות הלבנוני שנמצא בפרבר בעבדא שליד ביירות, לכיוון שגרירות צרפת. הוא עשה זאת תחת הפצצות סוריות בלתי פוסקות. מושפל וחפוי ראש ברח הגנרל בלילה. והשבוע, ב31 באוקטובר 2016, חזר לאותו ארמון זקוף כמנצח וכנשיא לבנון, לאחר שנבחר בישיבה ה-45, בסיבוב השלישי של ההצבעה, על ידי הפרלמנט הלבנוני כנשיא לבנון, לאחר שהארמון ותפקיד נשיא לבנון היו ריקים מאדם במשך שנתיים וחצי של עימותים פוליטיים בלתי פוסקים. עאון חזר, למעשה, לתפקיד שבו הוא כיהן זמנית לפני 26 שנים- והגשים בגיל 81 את חלום חייו, להיבחר באופן תקין לנשיא מדינתו. את זאת הוא עשה כשהוא לא מחזיק בעמדתו הפוליטית המסורתית או נמצא במחנה שהיה בו רוב שנותיו. מזכיר קצת את סיפורו של שמעון פרס הישראלי, או את שאיפתו מזה 16 שנים של אהוד ברק. לא?
ממש לא.

עאון נכנס לתפקיד הנשיא כשהוא נחשב לראש המחנה שתומך באיראן, בסוריה ובחיזבאללה. מי שעזב את הארמון כאנטי סורי מובהק, ראש המחנה האנטי סורי בלבנון, חוזר אליו כראש המחנה שהוא פרו סורי וחיזבאללה. זה מאפיין מאוד את הפוליטיקה הלבנונית, את הפוליטיקאים הלבנונים ואת לבנון עצמה. מאז 1998, נבחר מפקד הצבא הלבנוני המכהן לנשיא המדינה, כפשרה בין המחנות השונים. עכשיו נבחר לתפקיד מי שהיה מפקד הצבא הלבנוני עד לפני 26 שנים, וחבר פרלמנט מזה 10 שנים שעומד במובהק בראש מחנה מסוים. סיפורו של מישל עאון יכול לשקף את סיפורה של לבנון עצמה ואת סיפורה של המערכת הפוליטית הלבנונית.
הוא עצמו נולד למשפחה נוצרית-מארונית לפני 81 שנים בחארת חרייכ, שהיא חלק מהדאחייה- הפרברים הדרומיים של לבנון שמאכלסים אוכלוסייה נוצרית ענייה ובעיקר אוכלוסייה שיעית ענייה. אביו, קצב במקצועו שמוצאו היה מהעיירה הנוצרית ג'זין, שזכורה היטב לישראל ולצה"ל בדרום לבנון, היה בסך הכל קצב. הצבא בלבנון הוא כלי לניעות חברתית: כלומר משמש אמצעי לנוע בלבנון מהמעמדות הנמוכים של האוכלוסייה לעבר המעמדות הגבוהים שלה. מפקדי צבא לבנון יכולים להפוך מבני עניים נוצריים לנשיאי המדינה. ועאון ניצל זאת היטב, כשמגיל צעיר הוא סימן את התפקיד הרם והנישא כמטרתו האישית. הוא התגייס לצבא ולמד שלוש שנים באקדמיה הצבאית לקצינים, והתחיל כמפקד פלוגה בגדוד חי"ר ממוכן. הוא עלה בדרגות ואת הגדוד שפיקד עליו הסית במלחמת האזרחים הלבנונית שהתנהלה במשך 15 שנים החל מ1990 להילחם בכל מי שהיה בצד של סוריה: שיעים, פלסטינים ואף דרוזים. במהלך מלחמת לבנון הראשונה אף ניהל קשרים עם הצד הישראלי. בשנת 1984, תחת חסותו של הנשיא אמין ג'ומאייל הנוצרי שמשפחתו התנגדה לסוריה (אך הוא עצמו פחות הראה סימני התנגדות, לכן שרד), הפך לרמטכ"ל הלבנוני. הוא המשיך לנהל מאבקים כנגד שיעים ובמיוחד כנגד הכוחות הסוריים, שזלגו ללבנון. הוא ניהל קשרים עם נשיא עיראק סדאם חוסיין, היות שסדאם התנגד למשפחת אסד הסורית, וזאת במקביל לקשריו עם ישראל….
עכשיו יש להבין מדוע המערכת הפוליטית הפנים-ערבית והפנים-לבנונית כל כך מסובכת.

באשר לסיכסוך של סדאם חוסיין עם אסד, מדובר בסיכסוך פנימי על שליטה בין שתי זרועות של אותה מפלגה: בין הזרוע הסורית של מפלגת הבעת', שבראשה עומדת משפחת אסד, לבין הזרוע העיראקית של אותה מפלגה בדיוק, שבראשה עמד עד להוצאתו להורג סדאם חוסיין, וכיום עומד בראש סגנו, עיזאת איבראהים א-דורי. מי שהתנגד לאסד, יצר בדרך כלל קשרים עם סדאם חוסיין, ולהיפך.
ובלבנון עצמה, המערכת הפוליטית היא עוד יותר מסובכת. לבנון הייתה ובאיזו שהיא צורה עודנה מדינה, שמורכבת משליטה של עדות שונות ומנוגדות: המוסלמים השיעים, המוסלמים הסונים, הנוצרים-מארונים ששייכים לכנסייה הקתולית, הנוצרים האורתודוכסים, הדרוזים והארמנים. בשנת 1932 נערך בלבנון מפקד אוכלוסין בפעם האחרונה. נקבע בו כי רוב האוכלוסייה הוא נוצרי, ולכן כשנוסדה מדינת לבנון המודרנית, בראשית שנות הארבעים, נקבע בחוקה כי נשיא המדינה חייב להיות תמיד נוצרי-מארוני. גם מפקד הצבא הלבנוני עצמו הוא נוצרי-מארוני בדרך כלל- מכאן היכולת לנוע מתפקיד הרמטכ"ל לתפקיד נשיא המדינה. באותו מפקד נקבע כי העדה השנייה בגודלה היא המוסלמים הסונים, לכן תפקיד ראש ממשלת לבנון, שהוא בדרך כלל בעל סמכות ההנהגה הראשית במדינה, תמיד יינתן למוסלמי סוני. השיעים יצאו במפקד כעדה השלישית בגודלה, ולכן נקבע שיושב ראש הפרלמנט יהיה תמיד מוסלמי שיעי. בעל התפקיד הבכיר הכי וותיק והכי שורד בתפקידו בלבנון הוא נביה ברי, השיעי החילוני, שהוא מנהיג אירגון אמ"ל, שמכהן בתפקיד יו"ר הפרלמנט הלבנוני עד להיום. ברי לא שכח לעאון עד להיום את רדיפתו את אירגונו, ולכן התנגד לנשיאותו העכשווית.
כממלא מקום נשיא לבנון מכהן בהיעדרו ראש הממשלה. תפקיד שר ההגנה הלבנוני ניתן לסירוגין או לדרוזי או לנוצרי אורתודוכסי.

אבל הסיפור בלבנון הוא לא רק סיפור של עדות: בלבנון שולט מעמד גבוה של משפחות חזקות מכל העדות. במחנה הנוצרי-מארוני ידועות משפחות ג'ומאייל מצד אחד, שמתנגדת לסוריה, ופרנג'ייה שמאוד מקורבת למשפחת אסד בקשרי חברות הדוקים, מהצד האחר. מהצד הסוני ידועה משפחת כראמי שמקורבת מאוד לסוריה, וכן, החל משנות התשעים, משפחת חרירי, שמתנגדת לסוריה, שעשתה את הניעות החברתית שלה בזכות הון סעודי שצבר אבי המשפחה, ראש ממשלת לבנון הקודם, רפיק אל-חרירי, אביו של ראש הממשלה הנוכחי החדש, סעד אל-דין אל-חרירי. מהצד השיעי, עד לעליית אירגוני אמ"ל באמצע שנות השבעים וחיזבאללה בשנות השמונים, הייתה המשפחה השיעית הידועה משפחת אל-אסעד (אין לה שום קשר למשפחת אסד הסורית!), ששיעים רבים בדרום לבנון היו אריסים שעבדו באדמותיה של אותה משפחה.
באמצעות המעמד שצבר מישל עאון, הוא הצליח להתחרות באותן משפחות ולהפוך גם את משפחתו למשפחה חזקה בלבנון. כשהיה רמטכ"ל, בנוסף למאבקו בסוריה, פעל עאון לאחד את השורות בקרב המחנה הנוצרי, ונלחם במיליציות נוצריות שהיו יריבות ואף מתחרות לצבא. יריבו הנוצרי העיקרי היה סמיר ג'עג'ע, ראש מיליציית וכיום מפלגת "הכוחות הלבנוניים".
אצל הדרוזים, ישנן שתי משפחות עיקריות: משפחת ג'ונבלאט, ממוצא כורדי (….), שהיא רוב הזמן מתנגדת לסוריה למרות שראש המשפחה וליד משנה את עמדותיו תכופות לפי מי שהכי חזק במדינה ובאיזור (עם זאת, יש לו טינה למשפחת אסד בגלל שאביו, כמאל, ראש המפלגה הסוציאליסטית המתקדמת בלבנון, נרצח ב1977 בהוראת נשיא סוריה דאז חאפז אל אסד), ומשפחת ארסלאן, שהיא פרו סורית מובהקת.

בשנת 1988 סיים הנשיא אמין ג'ומאייל קדנציה בת שש שנים, והתפקיד נשאר ריק, וזאת תוך כדי מלחמת אזרחים. סוריה, מצידה, רצתה להשאיר את המצב כך, כדי שאת מקומו ימלא ראש הממשלה הסוני שהוא תומך סוריה מובהק, סלים אל-חוס. ג'ומאייל, מצידו, רצה למנוע זאת. הוא החליט, כשהוא מגובה בתקנות לבנוניות לשעת חירום, להדיח את הממשלה המכהנת ולמנות במקומה מועצה צבאית של שישה גנרלים, שתהווה ממשלה זמנית, ובראשה יעמוד מישל עאון הרמטכ"ל הנוצרי. בכך יצר תקדים של ראש ממשלה נוצרי ראשון בתולדות לבנון- שיכהן גם כנשיא בפועל בשל היות התפקיד ריק מאדם. הסורים לא אהבו זאת, והחליטו להכריז מלחמה כוללת על כוחותיו של עאון. ב14 במרץ 1989 החליט עאון על מלחמת שחרור נגד הסורים. על שם תאריך זה, באופן אירוני, נקרא המחנה שהפך לימים למחנה היריב של עאון….
הגנרל ואנשיו התבצרו באיזור ארמון הנשיאות בבעבדא, בזמן שהופצצו על ידי סוריה. בינתיים, ארצות הברית הידקה את יחסיה עם חאפז אל אסד הנשיא הסורי, מתוך רצון להקים קואליציה עתידית כנגד סדאם חוסיין, שהתחיל להשתולל עם הצהרות כנגד ישראל והעולם המערבי. באוקטובר 1989 נחתם בעיר טאאיף שבערב הסעודית הסכם בין הצדדים הלוחמים במלחמת האזרחים בלבנון, במטרה לסיים אותה. מתוך הסכם זה, בעיר בעלת שם אירוני היות ובערבית "טאאיפה" משמעה עדה, יצאו השיעים וסוריה המנצחים הגדולים של המלחמה, וההסכם הכפיף למעשה את לבנון לסוריה. עאון התנגד להסכם, דרש שוב ושוב את נסיגת כל חיילי סוריה מלבנון כתנאי לסיום מלחמת האזרחים, השתולל והחמיר את הפגזות גדודיו כנגד הצבא הסורי בלבנון. הפרלמנט הלבנוני החדש שנבחר כתוצאה ממהסכם החליט לבחור בנשיא נוצרי חדש, רנה מועווד, שסירב, מצידו, לפטר את עאון מתפקיד ראש הממשלה הזמני. בתגובה, הסורים חיסלו את הנשיא החדש מועווד ביום העצמאות של לבנון ב-22 בנובמבר 1989. הנשיא שבא במקומו, אליאס הראווי, פיטר את עאון ודרש ממנו לפנות את הארמון בבעבדא, שם הוא התבצר. עאון סירב והמלחמה נמשכה. הראווי, מצידו, מינה את הגנרל אמיל לאחוד, שהוא פרו-סורי ופרו-חיזבאללה מובהק, לתפקיד הרמטכ"ל הלבנוני במקום עאון, שסירב לפנות גם את התפקיד הזה. לאחוד, אגב, עתיד להחליף את הראווי שהקדנציה שלו כנשיא הוארכה, ב-1998- ולהתמנות בעצמו לנשיא לבנון.

עאון ואנשיו המשיכו בהתבצרות, כשהם צוברים פופולאריות עצומה בעולם הערבי-נוצרי ובקרב הנוצרים בלבנון בפרט. גם ישראל קיוותה שהגנרל המבוצר ימשיך לעשות צרות ובסוף אולי ינצח. גם צרפת, בעבר בעלת המנדט על לבנון, תמכה בו. אבל האמריקנים הידקו את הברית עם אסד, כשבינתיים סדאם חוסיין פלש לכווית והשמיע קריאות מלחמה. כדי לרצות את אסד על מנת שיצטרף לקואליציה עם ארה"ב, הנשיא בוש האב התיר לסוריה לשבור את האיזור האסור לטיסה מעל לבנון, ולהפציץ את עאון ממטוסים. הארמון בבעבדא וכוחות עאון הופצצו, והגנרל הבין שהסיפור נגמר.

באוקטובר 1990 ברח באישון ליל עאון, מובס, מושפל וחפוי ראש, מלווה במקורביו מהארמון הנצור, ישר לשגרירות צרפת בביירות. הוא השאיר מאחור את אנשיו על מנת לדאוג לשרידותו האישית. הקרבות הסתכמו ביותר מאלף הרוגים. אבל הגנרל הפך לגיבור לבנוני ולסמל של המאבק הלבנוני כנגד סוריה. לאחר 10 חודשים בשגרירות טס לאחר הסדר לצרפת, לגלות ארוכה. גם בגלות המשיך לבחוש בפוליטיקה הלבנונית וגם לנהל קשרים עם ישראל.
עברו 14 שנים. בלבנון נרצח בפברואר 2005 ראש הממשלה לשעבר, רפיק אל חרירי, מתנגד מובהק לסוריה, והנשיא הסורי היה כעת בשאר אל אסד, בנו של חאפז. הוא היה חלש בהרבה מאביו והיה ועודנו מאוד תלותי באיראן וגם ברוסיה. בלחץ בינלאומי בהנהגת נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש הבן, נאלצה סוריה לסגת מלבנון. בלבנון הוקמו שני גושים: ה-14 במרץ, המתנגד לסוריה ואיראן, ופרו-סעודי ונהנה ממימון סעודי בהנהגת בנו של חרירי, סעד, ושל ה"קונסיליירי" של אביו שר האוצר פואד סניורה, שהפך לראש ממשלה, ומצד שני גוש השמיני במרץ, שקם קצת לפני, שנשלט על ידי תומכי סוריה ובראשם חיזבאללה. מישל עאון חזר לאחר זמן קצר מהגלות ללבנון לאחר שהמטרה הושגה וסוריה נסוגה מלבנון.
תומכיו של עאון הקימו לו מפלגה, שצבעה היה כתום, והסמל שלה היה הסימן "וי" על רקע כתום, שקראו לה "אל-טיאר" בערבית, ושמה המלא היה: "הזרם הפטריוטי החופשי". הצבע הכתום הפך למסמל את עאון (באותה תקופה, להבדיל אלף הבדלות, הפך הצבע לסמל להתנגדות להתנתקות בישראל), והוקמה לתנועתו תחנת טלוויזיה ורדיו, שנקראו, כמובן, "אורנג'". התנועה הקימה גם אתר אינטרנט וחדשות שנקרא "טיאר", והוא צבר פופולריות בעיקר בקרב המעמד הבינוני והמעמד הנמוך של הנוצרים בלבנון, המעמדות מהם הוא הגיע. האליטה הנוצרית, לעומת זאת, בהנהגת משפחת ג'ומאייל וסמיר ג'עג'ע, השתייכה במובהק למחנה של ה-14 במרץ המתנגד לסוריה. עאון בהתחלה המשיך בהתנגדותו לסוריה, עד שהבין כי הוא כבר אינו סמל ההתנגדות, היות ומשפחות חרירי הסונית וג'ומאייל הנוצרית שולטות ביד רמה במחנה ה-14 במרץ. הוא חתר כל הזמן לכיוון תפקיד נשיא לבנון, והוא הבין שראשי מחנה ההתנגדות לסוריה לא יתנו לו בחיים להיות נשיא.

ואז עשה מהלך דרמטי. ב6 בפברואר 2006 הוא החליט לחתום על ברית עם חיזבאללה, שלא היה אירגון טרור קטן כבר כמו בימים שהוא יצא לגלות, אלא צבא לבנוני מקביל, חזק מצבא המדינה עצמו, מחומש בעשרות אלפי טילים והזרוע הארוכה של איראן במדינה. הוא החליט לתמוך בכוח העולה, כדי שייתנו לו להיות נשיא.
המהלך הזה הותיר את תומכיו בתדהמה. הסמל של המאבק כנגד סוריה שינה את עורו, כמו כל פוליטיקאי לבנוני טוב. הוא נפגש עם נסראללה ולאחר מכן הלך לקנוסה, כלומר נפגש עם בשאר אל אסד בדמשק והתפייס איתו.
ובזה יש אבסורד: אולי היה על עאון להימנע מכל שפיכות הדמים הזאת עוד בהיותו רמטכ"ל, לתמוך ישר בסוריה ולהפוך ישר לנשיא כבר ב-1988, כמו רמטכ"לים לבנוניים רבים שעשו כך, שעברו מכס מפקד הצבא ישר לכס הנשיאות? אולי לא היה חבל על כל הבלגאן שעשה, על אלפי ההרוגים ועל הגלות שנכפתה עליו? אין איש יודע את התשובה.

ומי שחשב שהמהלך שעשה ינמיך את מספר תומכיו ויוקיע אותו כבוגד, טעה. בלבנון יש שיכבה נוצרית שלא שייכת למעמדות הגבוהים, שצופה בעיניים כלות במשפחות הנוצריות-מארוניות הגדולות נותנות את הטון ומרוויחות את הכסף. הם הזדהו כמקופחים, ממש כמו בני השכונה הנוצרים שנולד בה עאון. ומי שותף לרגשות קיפוח אם לא השיעים? עאון ניצל את הרקע שבא ממנו ואת ההיכרות שלו מילדות עם שכנים שיעים ועם האוכלוסייה השיעית, והחל להתחנף לחיזבאללה. בבחירות שנערכו בלבנון זכתה מפלגתו במספר גבוה של חברי פרלמנט, והפכה, בהמשך, לגדולה ביותר בפרלמנט הלבנוני בן 128 החברים. הוא הלך על מצע חברתי בבחירות, וסחף אחריו מצביעים נוצרים רבים מהשכבות הנמוכות והבינוניות.

הוא נסע באופן תכוף לאיראן ונפגש עם חמנאי, כדי לקבל ממנו ברכות והוראות. משפחת עאון הפכה, בינתיים, למשפחת אליטה נוצרית לבנונית לכל דבר ועניין, ובני משפחתו נכנסו כשרים בממשלות אחדות לבנוניות. היות וכל ילדיו של עאון הם שלוש בנות, מי שבלטו במפלגה הם חתניו בראשם ג'ובראן באסיל, שהפך לשר החוץ של לבנון וירש את עאון בתפקיד ראש הזרם הפטריוטי החופשי.

בשנת 2008 התעוררה שוב שאלת מינוי נשיא לבנון, והתפקיד התרוקן. לאחר מחלוקת ארוכה נבחר מפקד הצבא המכהן, הגנרל מישל סולימאן, כנשיא המדינה, ושוב, כמועמד פשרה בין הצדדים.
באשר למוסד הנשיאות הלבנוני, שוב נבחר הרמטכ"ל הנוצרי-מארוני לנשיא. ושוב היו משברים של תפקיד פנוי לאחר שקדנציה של נשיא הסתיימה. בשנת 1958, אגב, משבר מעין זה גרם למלחמת האזרחים הראשונה של הרפובליקה הלבנונית, והשנייה בתולדות לבנון עצמה. המלחמה הסתיימה בפשרה שבה, כמובן, מונה הרמטכ"ל פואד שיהאב לנשיא.
עאון החליט הפעם לשתוק.

אבל לאחר 6 שנים, הסתיימה הקדנציה של מישל סולימאן כנשיא, ואז החליט עאון לשבור את הכלים שוב. הוא אמר שאו שהוא יהיה נשיא, או שלא יהיה נשיא בכלל. והחיזבאללה החליט לתמוך בו בכל הכוח. במשך כשנתיים וחצי ואין ספור מועמדים, ביניהם מי שהוא בן אותו מחנה של עאון, סולימאן פרנג'ייה, נכדו של נשיא לבנון משנות השבעים בעל אותו שם, נמשכו שוב ושוב סיבובי הצבעה ללא הכרעה. סוריה בינתיים הייתה שקועה כבר כמה שנים במלחמת אזרחים משלה, ודווקא לבנון הסתמנה כאי של יציבות. בדיוק ההיפך מהמצב שהיה בשנות השבעים והשמונים, עת סוריה בחשה במלחמת האזרחים בלבנון והחליפה צדדים על מנת לפורר את המדינה ולהפוך אותה לוואסאלית ישירה שלה. הגלגל התהפך, סוריה מתפוררת במלחמת הכל בכל, ולבנון יציבה. חוץ מעניין הנשיא.
ערב הסעודית, שתמכה במחנה המתנגד לסוריה, ה-14 במרץ, החליטה שיותר כדאי לה לממן את המורדים בסוריה, בין היתר הג'יהאדיסטים, ולא להשקיע כסף במשפחת חרירי הסונית אך החילונית. היא העדיפה יותר את הסונים הדתיים, גם בלבנון. סעד חרירי, ראש המחנה המתנגד, נשאר ללא הרבה מימון. כדי לשרוד פוליטית, הוא חייב לחתום על ברית עם היריבים, לצד הישארותו כמתנגד לסוריה. אז לקראת הבחירות ב31 באוקטובר 2016, עוד סיבוב של בחירות לנשיאות, הוא הלך בעצמו לקנוסה, הוא ניסה כמה מהלכים. המהלך הראשון היה לנסות ולפורר את המחנה היריב, באמצעות תמיכה במועמד אחר ממנו שאינו עאון, בתמורה לכך שימנה אותו כראש ממשלה. הוא הלך ותמך במועמד מפלגת "אל מראדה", שהיא פרו סורית מובהקת, סולימאן פרנג'ייה הנכד, ואמר כי עאון יהיה נשיא רק על גופתו המתה. אבל לאחר עוד ועוד סיבובי הצבעה כושלים, התברר כי עאון מתעקש. תמיד הוא היה עקשן. אילולא היה עקשן, כמו שציינתי, היה כבר הופך לנשיא ב-1988 אם היה תומך בסוריה. אבל עאון, שהגיע לגיל 81, הבין שזו ההזדמנות האחרונה שלו להיות נשיא, אחר כך כבר לא תהיה לו הזדמנות כזאת. והוא לחץ על חרירי להביע בו תמיכה. בסופו של דבר חרירי שוב הלך לקנוסה, הפעם לעאון, וסגר איתו עיסקה. הוא יתמוך בו לנשיאות, ועאון הנשיא ימנה אותו לראש ממשלה.
אגב, עיסקה כזאת יכולה להוות תקדים להמשך, שבו יש הסכמה בלבנון כי הנשיא יהיה מהמחנה שהוא פרו סוריה ואיראן, ואילו ראש הממשלה יהיה מהמחנה המתנגד. הרי הנשיא נחשב לקצת יותר ייצוגי בלבנון. הוא אינו המנהיג של המדינה בניגוד לראש הממשלה, אבל הוא יכול להדיח ולמנות ראשי ממשלה, לכן הוא מעליו בהיררכיה. לפרנג'ייה יש עוד תקווה, אם כך, לסיבוב הבא, עוד שש שנים.
וכך היה. ב-31 באוקטובר 2016, לאחר שנבחר אל מול פרצופו המאוכזב של פרנג'ייה בפרלמנט, נכנס שוב עאון לארמון בבעבדא, ואתר האינטרנט של מפלגתו צילם את הארמון תחת הכותרת: "עאון חוזר". הוא נכנס הפעם עם ראש מורם, והצטלם שוב ושוב בבגדים הנשיאותיים בארמון ליד דגל לבנון. חרירי מונה לאחר יומיים על ידו לראש ממשלה. המטרה הושגה.

העיתון של הרפובליקה

יומיים לאחר יום העצמאות ה-93 של תורכיה, שנקרא "יום הרפובליקה", ממש ברגעים אלה ב-31 באוקטובר 2016, נערכת פשיטה של רשויות המדינה התורכיות על העיתון "ג'ומהוריית" (שכלי תקשורת ישראלים קוראים לו לעתים בטעות "קומהוריית" בשל אי הבנת משמעות האות C בתורכית), שמשמעות שמו היא "הרפובליקה". בפשיטה הזאת נעצר עורך העיתון, מוראד סאבונג'ו, וכן נערכה פשיטה על ביתו של יו"ר מועצת המנהלים של העיתון, אקין אטאלאי- שנמצא כנראה כעת באחת ממדינות אירופה. יש משמעות רבה לפשיטה הזאת, כי "ג'ומהוריית" הוא לא כמו עוד עיתון רגיל: מדובר בעיתון, בה' הידיעה, של הרפובליקה התורכית. הוא קיים מאז חודש מאי 1924, עת הייתה הרפובליקה התורכית בת 7 חודשים. לעיתון חשיבות עצומה בתורכיה: הוא מייצג את הערכים של מייסד הרפובליקה, מוסטפא כמאל אתאתורכ: חילוניות בראש ובראשונה וכן גם סוציאל דמוקרטיה ורפובליקניזם. ונוסד על ידי חברו הקרוב, יונוס נאדי אבאליאולו. בשנת 1945, עם מותו של יונוס נאדי, החליף אותו בתפקידו בנו הבכור, נאדיר, שעמד בראשות העיתון עד 1991, ואז החליפה את נאדיר אישתו, ברין, עד למותה 10 שנים לאחר מכן, כשב2001 נמסרה השליטה בעיתון לידי מועצת המנהלים, שמכהנת עד ליום הזה. כשנה וחצי לאחר מסירת השליטה בעיתון לידי מועצת המנהלים, עלתה לשילטון בתורכיה "מפלגת הצדק והפיתוח" השמרנית- אסלאמית, מה שהפך את העיתון לאחד המבקרים הגדולים של השילטון החדש, שנמשך עד היום. בשנת 2015 זכה אף העיתון בפרס חופש העיתונות, שניתן על ידי האירגון "עיתונאים ללא גבולות". העיתון נמצא מזה 13 שנים תחת לחצים של השילטון בתורכיה, ועיתונאים שלו כבר נעצרו בעבר, בייחוד העורך הקודם, ג'אן דונדאר, שנעצר אך הצליח לברוח לגרמניה. האשמה כנגד דונדאר הייתה עקב פירסום כתבה, שטענה כי תורכיה העבירה נשק לדאע"ש.

אם ישנו עיתון שמסמל את תורכיה של אתאתורכ, ואת מפלגתו, "מפלגת העם הרפובליקנית", זהו ג'ומהוריית. הוא מופץ ברחבי תורכיה בכ60 אלף עותקים, ונחשב לעיתון רציני ואיכותי. אם ניתן למצוא לו מקבילים בישראל, עיתון "דבר", שהיה ביטאונן של מפא"י וההסתדרות וגם עיתון "הארץ", שייצג בזמנו את הציונים הכלליים אך פנה שמאלה בחדות- שניהם נחשבים עיתונים איכותיים ורציניים מאוד, וג'ומהוריית נחשב לעיתון הרציני והאיכותי הוותיק ביותר של תורכיה. החל משנות החמישים של המאה העשרים, נאלץ העיתון, כמו מפלגת השילטון לשעבר שייסדה את הרפובליקה התורכית, להתמודד עם מציאות של אופוזיציה. החל מ1950 שלטו בתורכיה רוב הזמן, למעט תקופות קצרות לאחר הפיכות צבאיות בדרך כלל או במסגרת חילופי שילטון תכופים ולא יציבים, מפלגות שמרניות. העיתון מרבה לתאר מעשים ועוולות שנעשים, לדבריו, כנגד החילוניות והרפובליקה או עוולות חברתיות. כשמצוינים בתורכיה ימי חג לאומיים שקשורים לאתאתורכ ולרפובליקה התורכית החילונית, אז מי שמציין אותם ביתר שאת עם תמונות ענקיות של אתאתורכ ומוספים מיוחדים הוא העיתון "ג'ומהוריית". העיתון נפוץ ברחבי המדינה ב60 אלף עותקים, והוא נמכר במיוחד באיזורי מערב ודרום מערב המדינה, וכן בעיר הבירה אנקרה, איזורים שנחשבים חילוניים יחסית.

העיתון "ג'ומהוריית" היה מראשוני העיתונים התורכיים שהקימו אתר באינטרנט והעלו אליו ידיעות. זה קרה כבר לפני 18 שנים וחצי, בשנת 1998. מדובר גם באחד מראשוני העיתונים התורכיים שסרקו את דפי העיתון המודפס והעלו אותם באתר. בשנת 2010 נסרקו כל העיתונים והמוספים שהוציא "ג'ומהוריית" עד היום מאז 1930, והועלו לארכיב אינטרנטי מיוחד בתשלום.
"ג'ומהוריית" הוא העיתון בה' הידיעה שדרך קריאה בו לאורך השנים ניתן לזהות את השינויים שעברה לאורך השנים השפה התורכית. בשנת 1924 הוא יצא לאור בשפה התורכית העות'מאנית, שהכתב שלה היה באותיות ערביות עם תוספות של אותיות מיוחדות שהושאלו מהשפה הפרסית, ושהיה כתוב מימין לשמאל, כמו הערבית עצמה והעברית. החל משנת 1928, עת השית אתאתורכ את רפורמת הכתב הלטיני ואת הרפורמה בשפה, שהוציאה ממנה מילים ערביות ופרסיות רבות, החל העיתון להיות כתוב בשילוב של מילים באותיות ערביות ולטיניות. בשנת 1930- משנה זו נסרקו והועלו דפי העיתון לארכיון האינטרנטי שלו, העיתון כבר היה כתוב במלואו באותיות לטיניות והיה משמאל לימין, כמו השפה האנגלית. אפשר גם לראות בעיתון את הטרנספורמציה גם בשפה עצמה, עת מילים שבאו מהערבית ומהפרסית השתנו למילים בתורכית מודרנית חדשה.
אבל הטרנספורמציה העיקרית שעבר העיתון הזה הוא מהיותו עיתון ממסדי שייצג את הממסד החילוני הישן בתורכיה מעת היווסדה, ואת משטר אתאתורכ ומחליפו, עיסמת אינונו, לעיתון ביקורתי כלפי השילטון ולעיתון שמגן על החלש והנדכא מבחינה כלכלית-חברתית, ומזהיר מפני סכנה של אסלאמיזציה.

העיתון לא יצא תמיד באופן רציף, היו תקופות שהוא נסגר לאחר הפיכות צבאיות לכמה זמן, כשהסגירה המשמעותית ביותר הייתה לאחר הפיכת ספטמבר 1980. היו גם מקרים שהוא נסגר או שהוטלה צנזורה על הכתבות בו עוד בשנותיה הראשונות של הרפובליקה התורכית, כשכתביו העזו להביע חשיבה עצמאית כנגד השילטון דאז, שהעיתון מייצג אותו.
הפשיטה הנוכחית על העיתון היא המבחן הגדול ביותר שהוא עמד בו, כי מדובר לא רק במאבק של השילטון הנוכחי כנגד אחד ממבקריו הגדולים, אלא של מאבקים בין אליטות וחילופי אליטות במדינה: האליטה החדשה, השמרנית- אסלאמית, שהשילטון הנוכחי יצר, מחליפה את האליטה החילונית-כמאליסטית הישנה וגם נאבקת בה, בין היתר באמצעות מאבק בעיתון הזה. החשש הוא שג'ומהוריית עלול להפוך מעיתון שמייצג את מפלגת האופוזיציה הראשית החילונית ועת ערכי הרפובליקה לעוד עיתון פרו-ממשלתי מרוסן, בדומה לעיתון "זמאן", שהיה עיתונה של תנועת פתהוללה גולן והנפוץ בתורכיה, שהפך לעיתון פרו-ממשלתי לפני כשנה וחצי, עד לסגירתו הסופית לפני כשלושה חודשים לאחר ההפיכה הצבאית הכושלת. עוד חשש הוא שג'ומהוריית, ששרד כבר סגירות, מעצרים ופשיטות, עלול הפעם שלא לשרוד את הפשיטה הנוכחית, שנעשתה בעיקר על בתיהם של העורך, יו"ר מועצת המנהלים, הקריקטוריסט הראשי של העיתון (שלעג לארדואן) ועוד כמה כתבים.
את המאבק של ארדואן בעיתון "ג'ומהוריית" ניתן להשוות למאבקו של נתניהו בתאגיד השידור שאמור לעלות, בטענה, המוצדקת בחלקה, כי רוב הצוות של התאגיד הוא שמאלני, ועלול ליצור מצב שבו גוף שממומן מכספי משלם המיסים ושנמצא באחריות הממשלה עלול להציג כנגדה ביקורת חד צדדית. אבל ההבדל הגדול הוא שהמאבק בתאגיד נועד ליצור חופש ביטוי גם לצדדים אחרים בתוך התאגיד עצמו, יותר מאשר שאיפתו הידועה של נתניהו לשלוט בתקשורת, ושינויים בתאגיד לא יפגעו בחופש הביטוי בישראל בצורה כזאת שסגירת "ג'ומהוריית", שפעם היה העיתון של המדינה בתורכיה, עלולה לגרום לחופש הביטוי ולמעמד האליטות הישנות החילוניות בתורכיה עצמה, מה גם שהתאגיד, בניגוד לג'ומהוריית שנחשב פרטי, ממומן מכספי משלם המיסים הישראלי. מה גם שאני לא רואה את שילטון הליכוד בסוף שנות השמונים או כיום עושה פשיטות משטרתיות מסיבות שונות, משונות ומומצאות על עיתונים כמו "דבר" ו"הארץ"- זה לא היה וגם לא יהיה.
המקבילה מהצד הקיצוני השני לג'ומהוריית הוא "מילי גאזט", "העיתון הלאומי" בשמו, שמייצג למעשה את האסלאמיזם המובהק בתורכיה- עיתון רציני ביותר עם אוריינטציה דתית וניאו עות'מאנית ברורה, שמביעה לעיתים הקרובות את דעתם האמיתית של האסלאמיסטים בתורכיה, שכיום למעשה שולטים בה. העיתון התורכי הנפוץ ביותר כיום והמקביל ל"ידיעות אחרונות" הישראלי- הוא "הוריית" (חירות), עיתון פרטי וצהובון למחצה (שדווקא מייצג את הלאומיות התורכית מהצד הימני של המפה הפוליטית) שמבקר את השילטון במדינה אך כיום בצורה מוגבלת. אבל, העיתון של המדינה בתורכיה כיום הוא "ייני שפאק"- "שחר חדש", שהוא ביטאונה הרשמי של מפלגת השילטון היום, "מפלגת הצדק והפיתוח", ושל ארדואן עצמו- שניתן להשוות עיתון זה ל"ישראל היום" הישראלי- חוץ מזה ש"שחר חדש" לא מופץ בחינם.

סיפורו של יהודי, קומוניסט ופעיל אנטי ציוני במדינה מוסלמית

באחד מימי השישי בערב, שודר בערוץ "אל-ג'זירה" בערבית סרט תיעודי בן כשעה, אודות אדם שערוץ כמו "אל-ג'זירה" ישמח מאוד לשדר סרט תיעודי אודותיו: אודות פעיל יהודי אנטי-ציוני ממרוקו, בשם אברהם אלבר (אלברט) צרפתי, שהלך לעולמו לפני שמונה שנים כשהוא כמעט בן 85.
אברהם צרפתי היה דמות חריגה בנוף היהודי במרוקו: בקהילה שידועה בשמירת המסורת שלה וכן באהדתה הרבה לציונות, היה צרפתי קומוניסט, אתיאיסט והכי חשוב, בייחוד בעיני האסלאמיסטים, שאותם מייצג ערוץ "אל-ג'זירה": הוא התנגד באופן בולט ומובהק להקמתה של מדינת ישראל, התנגד בכלל לרעיון הציוני ותמך מאוד בהקמת מדינה פלסטינית, היות ובעיניו הפלסטינים הם המדוכאים, גם על חשבון קיומה של מדינת ישראל.
צרפתי והמפלגה הקומוניסטית המרוקאית שהצטרף אליה, הייתה ידועה בפעילותה כנגד המלוכה המרוקנית, שהן הקומוניסטים האתיאיסטים והן האסלאמיסטים התנגדו לקיומה, למרות שהמלך נחשב במדינה כדמות דתית לכל דבר ועניין וכצאצא של נביא האסלאם מוחמד. יריבם העיקרי של הקומוניסטים במרוקו היה בייחוד המלך חסן השני, אביו האגדי של המלך הנוכחי (שנקרא מוחמד השישי), ששלט במדינה בין השנים 1961-1999, בתקופה שנחשבת "תור הזהב" המודרני שלה. חסן השני לא הסתפק בדיכוי רגיל של הקומוניסטים, אלא אף השתמש בדיכוי מאוד אכזרי כולל העלמת מנהיגיהם והמסת גופותיהם בחומצה.
חשוב לציין, שהמדינה היחידה שבה מפלגה קומוניסטית בקרב קהילה יהודית במזרח התיכון הייתה מקובלת ואף שגורה, בניגוד למרוקו, היא עיראק, בה היו יהודים רבים חברים במפלגה הקומוניסטית, למרות שהמפלגה עצמה כיום מנסה להעלים את העבר היהודי שלה.

ובכן, מי היה אברהם אלבר צרפתי?
הוא נולד בינואר 1926 בעיר קזבלנקה למשפחה יהודית שמוצאה מספרד, שברחה מהאינקוויזיציה הספרדית אל העיר טנג'יר שבמרוקו. החינוך שלו לא היה במרוקו עצמה, אלא בפריס, שם למד בבית הספר המקצועי הגבוה והתמחה בהנדסה בתחום המתכות והמינרלים. הוא חזר למרוקו ועבד בהנהלת מכרות פוספאט. את דרכו הפוליטית החל עוד בשנת 1944, עת הצטרף לנוער הקומוניסטי במרוקו. כשהיה בצרפת הצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית וכשחזר למרוקו הצטרף למפלגה הקומוניסטית המרוקאית, שהייתה מושפעת מאוד מזו הצרפתית. הוא עסק בעיקר בפעילות אנטי קולוניאליסטית במרוקו, מה שהביא הרבה פעמים למעצרו על ידי הצרפתים. בעת הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, הוא התנגד טוטאלית לקיומה, ואף טען כי אביו אמר לו, בעת שהיו בבית הכנסת (הוא הלך לשם עם אביו מתוך כבוד אליו), כי הקמתה של מדינת ישראל ורעיון הציונות בכלל מנוגד לדת היהודית ועקרונותיה, וכי היהודים צריכים לחיות בשיוויון ובסובלנות עם המוסלמים ולא להכריז על מדינה עצמאית. הוא גם יצא כנגד מה שטען כדיכוי הנורא של הפלסטינים.
אחרי שמרוקו קיבלה עצמאות מוחלטת ב-1956, קיבל צרפתי, שחזר למדינה לאחר ששהה שוב מזה שש שנים בגלות בצרפת, משרה במשרד הכלכלה המרוקאי וכיהן במשרה הזאת משנת 1957 עד 1960.למרות שהיה חבר במפלגה הקומוניסטית, נטה בית המלוכה אליו חסד בשל השכלתו ובשל התנגדותו לקולוניאליזם הצרפתי. סמכויותיו היו חשובות עד כדי כך שהוא התווה את מדיניות הכרייה במרוקו העצמאית. בין השנים 1960-1968 היה מנהל המחקר במשרד שניהל את ענייני כריית הפוספטים, אבל עזב את עבודתו בגלל שהזדהה עם הכורים השובתים.

בין השנים 1968-1972 לימד בבית הספר הגבוה להנדסה של מוחמדייה, לצד עבודה בירחון אומנותי עם זיקה קומוניסטית בשם "אנפאס". הוא הסתכסך בשנת 1970 עם המפלגה הקומוניסטית במרוקו, שהיה חבר בה, היות וטען כי היא יותר מדי עסוקה בדוקטרינות מאשר בפעילות בשטח, ובין היתר בגלל שלא מצא מקום בהנהגתה. באותה שנה הוא הקים מפלגת שמאל קיצוני חדשה, מרקסיסטית-לניניסטית, בשם "קדימה" (בערבית: אילא אל-אמאם), שהחלה בפעילות מחתרתית כנגד השילטון, מה שעורר את חמתו של המלך חסן השני. חברו לדרך היה עבד אל-לטיף זרוואל. בינואר 1972 הוא נעצר ועונה במשך חודשיים, אך שוחרר לאחר חודשיים בשל לחץ עממי חזק שהיה על המלך.
הוא וזרוואל ירדו למחתרת, כשמורה צרפתייה ואישתו לעתיד של צרפתי, כריסטין דאור, היא שמחביאה אותם, הוא וזרוואל נעצרו שוב בשנת 1974 והושמו בכלא הנורא "מולאי שריף" בקזבלנקה, שם מת זרוואל מהעינויים.
צרפתי נידון למאסר עולם על פגיעה בביטחון המדינה, אך הסיבה האמיתית להשארתו בכלא הייתה התנגדותו לסיפוח על ידי מרוקו של איזור סהרה המערבית, איזור שבמקור שייך למאוריטניה או אמור להיות עצמאי. בינתיים, עלה בצרפת לשילטון הנשיא הסוציאליסט פרנסואה מיטראן, שהחל ללחוץ על מרוקו לשחרר את צרפתי וארבעה מחבריו ממאסר העולם, ואישתו של פרנסואה, דניאל, אף עזרה לו באישור נישואיו לכריסטין דאו. במשך 17 שנים הוא ישב בכלא שעבר אליו, בעיר קניטרה שבצפון מרוקו.
בשנת 1991, תוך כדי כהונתו של מיטראן, שוחרר לבסוף צרפתי מהכלא לאחר 17 שנים בשל לחץ כבד של מיטראן על המלך חסן השני. הוא גורש ממרוקו ואזרחותו המרוקאית בוטלה, בתירוץ כי אביו היה ברזילאי ושאזרחותו הנוספת היא ברזילאית. הוא וכריסטין חיו בצרפת, כשהוא מלמד במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה השמינית של פריס, כשהנושא העיקרי שעסק בו הוא "זהויות ודמוקרטיה (…..) בעולם הערבי".
בשנת 1993, תוך כדי שהוא מלמד, הוציאו הוא וכריסטין את הספר "זכרונו של האחר".
באוגוסט 1999 הלך לעולמו מסרטן המלך חסן השני, ובנו, סידי מוחמד, החליף אותו ונקרא המלך מוחמד השישי. מוחמד החזיר את צרפתי למרוקו לעיר מוחמדייה, וכן נתן לו בחזרה את אזרחותו, תוך כדי שהוא מכניס אותו שוב לשירות המדינה, עקב כישרונותיו ומתוך רצון לשאת חן בעיני הצרפתים שאהדו אותו. הוא נכנס למשרד לחקר וחיפוש הנפט במרוקו, ותוך שנה התמנה ליועצו של המלך מוחמד השישי בעצמו.
בסוף שנת 2000 צרפתי, ששוב היה חבר בכיר במנגנון המדינה המרוקאי, לא יכל להתגבר על אופיו ודרש מראש ממשלת מרוקו דאז, נאמנו של המלך עבד אל-רחמן יוסופי להתפטר בשל הגבלת חופש הביטוי והעיתונות במדינה וסגירת עיתונים ומגזינים עצמאיים.
תוך כדי כך, המשיך צרפתי לתקוף במילותיו את ישראל על יחסה לפלסטינים, והביע שוב ושוב את התנגדותו לציונות.

צרפתי מת לבסוף בעיר מראכש במרוקו בנובמבר 2010.

הפליטים והבושה- איפה אחריות המדינות המוסלמיות על הפליטים?

הכתבה הזאת הובאה מאת העיתונאי התורכי אוהד ישראל והמערב ומתנגד לארדואן ולשילטון צבאי, בוראק בקדיל, עיתונאי תורכי שעובד בעיתון "הוריית", וכותב באתר "פורום המזרח התיכון". הכתבה עוסקת במשבר הפליטים המוסלמים שמציפים את אירופה, פליטים שמדינות מוסלמיות עשירות כמו למשל ערב הסעודית ואיחוד האמירויות מסרבים לקחת עליהם אחריות וליישב אותם בשטחן, למרות שהן יכולות להרשות לעצמם להקים ערים משוכללות עבור מיליונים באמצע המדבר. במקום לקחת אחריות, מדינות האסלאם "זורקות" את בעיית הפליטים על אירופה- בין היתר מתוך מטרה נסתרת שהפליטים הללו יתיישבו באירופה ויהפכו אותה בעתיד הרחוק למוסלמית לאחר שיהפכו לרוב. אגב, בעיה דומה קיימת ביחס לפליטים הפלסטינים של שנת 1948: יש למדינות מוסלמיות, גם אם עשירות, אינטרס לא ליישב את הפליטים בשטחן בצורה מסודרת, ולהשאיר אותם במחנות מזה כמעט 70 שנים, על מנת שבסופו של דבר ישראל תיאלץ לקלוט אותם אליה.
ובאשר לתורכיה עצמה: במדינה שיש בה בעיה דמוגרפית, של 50 אחוזים של כורדים וחילונים מול חמישים אחוזים של אוכלוסייה מוסלמית מסורתית ודתית, השילטון מעוניין לקלוט במדינה פליטים על מנת להשאיר את המאזן הדמוגרפי לטובת האסלאם הסוני הדתי, כשהדוגמה הכי טובה היא העיר איזמיר: עיר זאת במערב המדינה על חוף הים האגאי, היא סמל החילוניות. מזה 15 שנים מנסה מפלגת השילטון הAKP להושיב בכורסת ראש העיר נציג משלה, ללא הצלחה. ראש העיר נשאר חילוני ממפלגת האופוזיציה המרכזית. אל העיר הוזרמו פליטים סורים שהם מוסלמים סונים דתיים, ובבחירות הבאות לראשות העירייה, וכן בבחירות האיזוריות לפרלמנט, כנראה שמועמדי מפלגת השילטון הדתית יזכו, לאחר שפליטים אלה יקבלו אזרחות תורכית.

וזה מאמרו של בקדיל, כפי שמופיע בעיתון "הוריית" בגירסתו האנגלית ובאתר "פורום המזרח התיכון":

ארדואן אכן צודק. יש משהו מביש במשבר הפליטים (הכוונה בעיקר לפליטים מסוריה ומאיזורי מלחמה מוסלמיים נוספים שנוהרים לתורכיה ומשם לאירופה). אבל הוא טועה לגבי מי אלה שצריכים להתבייש.
ארדואן חזר על אותם דיבורים במהלך ועידת 20 הכלכלות החזקות בעולם, הג'י 20, שנערכה בסין. הוא טען שגישת המערב כלפי הפליטים היא מבישה. הוא טען שהמערב הוא גזעני. מאז תחילת משבר הפליטים הסורים, טוען ארדואן כי זו חובתה המוסרית של אירופה הנוצרית לקבל אליה חלק גדול מן הפליטים. למה? בגלל שהפליטים רוצים לעבור לאירופה הנוצרית? כולנו יודעים למה. אבל מדוע למדינות מוסלמיות שכנות (ועשירות) אין חובה מוסרית לקלוט אליהן פליטים באדמות האסלאם?

מלך ירדן הראשון, עבדאללה הראשון, סבא-רבא של המלך עבדאללה השני הנוכחי, כתב בזכרונותיו: "הטרגדיה של הפלסטינים הייתה שרוב המנהיגים שלהם שיתקו אותם עם הבטחות שווא שלא הוגשמו שהם לא לבד. ששמונים מיליון ערבים ו400 מיליון מוסלמים (מספר הערבים והמוסלמים בעולם בשנת 1948) יבואו באופן מיידי וניסי להציל אותם".

כמה עשורים לאחר מכן, סורים שבורחים ממלחמת האזרחים במדינתם לא מתפתים לטרגדיה דומה ולהבטחות דומות: הם רוצים להשתמש בתורכיה ובמדינות מוסלמיות אחרות שנקרות בדרכם כאבני דרך להגיע לארצות יותר מתורבתות וטובות.

קודם כל, יש כאן פגיעה עצמית מוסלמית: למה מוסלמים מסכנים את חייהם על מנת להגיע אל המערב הנוצרי, שמתואר במקורות מוסלמיים כרשע? מדוע פליטים מוסלמים סורים לא רוצים לחיות עם אחיהם? למה הם רוצים לסכן את חייהם ולברוח לארצות נוצריות?
גם אם זה לא רלוונטי, מדינות לא מוסלמיות רחוקות מוכנות לקחת אליהן פליטים סורים, כמו למשל ברזיל (תחת השילטון הקודם- למרות שהנשיא הנוכחי הוא ממוצא לבנוני נוצרי), ונצואלה (שם המצב גרוע שבגרועים) וצ'ילה הודיעו שהן מוכנות לקחת אליהן פליטים סורים. האם ישנם פליטים מוסלמים בארצות המוסלמיות העשירות בנפט? כמה יש בערב הסעודית, שנחשבת מגינת המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה? האם הפליטים מועדפים להתקבל על ידי הנוצרים או על ידי מלך סעודיה, שנחשב שומר המקומות הקדושים לאסלאם, ובכללי מגן האסלאם הסוני? כולנו יודעים את התשובה. הפליטים לא מוכנים לסבול את תורכיה, שנחשבת גן עדן לעומת ערב הסעודית מבחינת חופש דת.

ולגבי תמונת המצב שיש בה השפלה עצמית למוסלמית, ארדואן מאשים את המערב שלקח תחת חסותו "רק" 250 אלף פליטים סורים, שרובם מוסלמים סונים, לעומת כמעט אף אחד במדינות המפרץ העשירות. למה באמת סעודיה, קטאר (הפטרונית של אירגון "האחים המוסלמים- תוספת שלי), בחריין (שיש לה אינטרס מובהק ליישב בקירבה מוסלמים סונים, היות והיא מדינה תחת שילטון בית מלוכה סוני עם רוב אוכלוסייה שיעי-תוספת שלי), איחוד האמירויות ועומאן מעדיפים להעסיק פועלים אסיאתיים בכמויות אבל אפילו לא התנדבו לקחת אפילו עשרות של פליטים סורים אליהן?

לכן, צריך לשאול את השאלות החשובות:

1. מדוע מוסלמים "שונאי מערב" רוצים להגר אל המערב ה"כופר"?

2. מדוע מדינות ערב והאסלאם העשירות לא נוקפות אצבע כדי לעזור לפליטים?

3. מדוע לא-מוסלמים חייבים לשלם את המחיר על מלחמות פנים-מוסלמיות, ועל גלי ההגירה שהן יוצרות?

נשיא ארה"ב לעתיד, ג'ורג' בוש השלישי?

לדונלד טראמפ, המועמד האמריקני מהמפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית, שסובל מחוסר תמיכה בקרב האליטה של המפלגה, נוסף לאחרונה תומך מפתיע, שפועל רבות לבחירתו לנשיאות, שהוא בעצמו ממוצא חצי היספני ולא פחות מבנו של המועמד שהתמודד מול טראמפ בבחירות האחרונות, ג'ב בוש, הודיע על תמיכתו בטראמפ- בניגוד לאביו וכן בניגוד לדודו, הנשיא ג'ורג' בוש הבן, ולסבו, הנשיא ה-41 ג'ורג' בוש האב. את תמיכתו הוא לא הביע מאהבת יתר לטראמפ כמובן, שהרי טראמפ ביזה את אביו ואת משפחתו ולכן בני המשפחה האחרים, שנחשבים מהאליטה הרפובליקנית, סירבו להביע בו תמיכה. הוא עשה זאת יותר מתוך אינטרס אישי, לשמור על נאמנות למפלגה הרפובליקנית ולמי שעשוי באופן מפתיע להיבחר כנשיא האמריקני, ובכך אולי בעתיד, אולי בעוד 8 שנים אם טראמפ ייבחר לשתי קדנציות, להפוך בעצמו למועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית ולזכות בנשיאות, ובכך ליצור מצב שהיו שלושה נשיאים אמריקנים בשם ג'ורג' בוש, ולא רק- אלא שיסתבר שרק השם ג'ורג' בוש הוא שמביא הישגים וניצחונות למשפחתו המורחבת.

לג'ורג' פרסקוט בוש, בנו של ג'ב, המופיע כאן בתמונה יחד עם אישתו, אמנדה וויליאמס, לה הוא נשוי מזה 12 שנים (ואיתה הביא לעולם שני בנים- פרסקוט בן השלוש כיום וג'ון בן השנה) יש את כל הפוטנציאל הנכון להיות נשיא עתידי: הוא צעיר, בן 40 כיום, הוא שייך למשפחת בוש, ולא רק- אימו היא ממוצא היספני ושמה קולומבה, וזה מאוד חשוב בימינו, כשההיספנים הופכים בארצות הברית ממיעוט לנתח אוכלוסייה משמעותי. לבוש עצמו יש מראה חיצוני דומה לאימו ההיספנית….
יש לו עוד נתונים טובים: הוא משפטן בהשכלתו, ונושא תפקיד בשירות הציבורי של טקסס, מדינת הבית של משפחתו: הוא נושא בתפקיד שמוגדר כראש מינהל מקרקעי טקסס. הוא גם משמש סגן יו"ר המפלגה הרפובליקנית בטקסס לענייני כלכלה. הוא גם שירת בצבא האמריקני, כקצין מודיעין בצי וסיים את שירותו בדרגת סגן פלוס שירות מילואים באפגניסטן.
האוריינטציה הפוליטית של בוש באה לידי ביטוי כבר בשנת 1988, כשנאם כילד בן 12 בוועידה הרפובליקנית שבחרה בסבו, סגן הנשיא דאז ג'ורג' בוש האב, למועמד שלה לנשיאות. כשדודו, ג'ורג' בוש הבן, נבחר לתפקיד מושל טקסס-שלדעתי, זהו התפקיד הבא שמושא המאמר מכוון אליו, הלך ג'ורג' בוש השלישי ללמוד באוניברסיטת רייס בטקסס ושיחק כשחקן בייסבול ופוטבול זוטר בקולג'. הוא הפך למורה בבית ספר ציבורי- שהכוונה גם לפעיל חברתי, אך עזב את תחום ההוראה לטובת לימודי משפטים (שנחשבים לאמצעי חשוב למי שרוצה להיות פוליטיקאי) באוניברסיטה של טקסס. וכמו בן משפחת בוש טוב, הוא הפך לעורך דין שמנהל משרד השקעות שמתמחה בהשקעות בתחום הנפט והטכנולוגיה, והרי משפחת בוש ידועה בעסקי הנפט שלה….
במהלך לימודי המשפטים שלו הוא פגש את אמנדה, שתהפוך לעורכת דין וגם לאישתו ואם שני בניו.
בינתיים, הוא גם נכנס והשתלב במפלגה הרפובליקנית המקומית, בוועדות שתפקידן ליצור קשר עם הדור הצעיר של הבוחרים הרפובליקנים, וכן פעל להכנסת מועמדים רפובליקניים ממוצא היספני לתוך המינהל הפוליטי והציבורי בטקסס. בשנת 2007 הוא נכנס כקצין מודיעין לשירות צבאי בצי האמריקני, בעיקר במילואים. בשנת 2011 אף שירת באפגניסטן במשך שמונה חודשים. כשהדוד שלו היה נשיא, הוא שלח אותו לשליחויות דיפלומטיות שונות, בעיקר במדינות מרכז ודרום אמריקה. הוא אף התבטא בחריפות כנגד הדיקטטור הוונצואליאני המנוח הוגו צ'אבז, הוא אף ביקר את מושל מדינת פלורידה דאז, צ'ארלי כריסט, שבזמנו היה רפובליקני ושינה את דעתו, שהוא לא מספיק רפובליקני ונעזר יתר על המידה בכספי מדינה פדרליים.
פעילותו למען הציבור ההיספני בטקסס וכן מוצאו מהווים יתרון פוליטי: אם וכאשר ירוץ למשרות בכירות, כמו מושל טקסס ואחר כך אולי לנשיא ארצות הברית- מסלול אופייני למשפחת בוש, הוא יקבל כמעט בוודאות קולות מצביעים היספניים רבים. כשנשאל לגבי כניסה ממשית לפוליטיקה בתפקידים בכירים, הוא לא פסל אפשרות זאת.
בשנת 2012 נבחר לתפקיד ציבורי משמעותי ראשון: קומישינר הקרקעות של טקסס, תפקיד שמקביל לראש מינהל המקרקעין, עם סמכויות נוספות, של מדינת טקסס. אין לפסול את האפשרות שתפקיד התובע הכללי של המדינה, שמוביל לתפקיד מושל המדינה לאחר מכן, או התמודדות ישירה על תפקיד מושל טקסס, תפקיד שממלא זה כשנה המושל גרג אבוט הרפובליקני, אלה מטרותיו הבאות.

אז האם לג'ורג' בוש הנכד יש סיכוי להיות הנשיא בוש השלישי, או הנשיא בוש הנכד?

לפי איך שנראית המפלגה הרפובליקנית כיום, יש לו סיכוי מסוים. הבעיה היא שהציבור האמריקני כבר אלרגי לשם המשפחה "בוש", והעובדה היא שאביו ג'ב לא נבחר למועמדות הרפובליקנית, הוא אפילו לא הגיע לקו הסיום מול דונאלד טראמפ. אבל אם טראמפ יהיה נשיא או לא, הזעזוע שעוררה ותעורר עצם מועמדותו של טראמפ תביא בעתיד את הרפובליקנים לשאוף לחזור לשורשים, וגם ליצור קשר עם בוחרים שאינם האמריקני הלבן הממוצע. אבל בוש הנכד, כמו כל בוש, לא יחפש קיצורי דרך. הוא יודע שהוא לא טראמפ שיכול להעז ולהתמודד לנשיאות ללא שום ניסיון פוליטי ממשי, ושהוא חייב להיות מושל של מדינה לפני שיתמודד על הנשיאות.
ואם הרפובליקנים ירצו לחזור לשורשים הממסדיים, לאחר העידן הקצר מאוד של טראמפ כמועמד או הארוך יותר של טראמפ כנשיא אין כמו משפחת המלוכה הרפובליקנית, משפחת בוש, כדי למלא תפקיד זה- למרות הביקורת עליה. הרי כל אימת שהנשיא נקרא ג'ורג' בוש, ארצות הברית יצאה למלחמות. ואם הרפובליקנים ירצו בנוסף גישה לקהלים שמהווים מיעוט הולך וגדל בארה"ב, שאולי יהוו את הרוב של מחר, ואני מתכוון לציבור ההיספני, אין כמו ג'ורג' בוש הנכד שיכול למלא את תפקיד מועמד הרפובליקנים לנשיאות בעתיד- בייחוד זה יהיה אפשרי לאחר שמונה שנות כהונה של טראמפ או הילרי קלינטון כנשיאים. ולמה שמונה שנים? בדרך כלל נשיא אמריקני מנצח בבחירות לקדנציה השנייה שלו (חוץ מכמה יוצאי דופן, שהציבור בחר לשלוח לביתם האמיתי מהבית הלבן אחרי 4 שנות כהונה- האחרון היה סבו של ג'ורג' פרסקוט בוש, שהוחלף בביל קלינטון הדמוקרטי ב-1992).
יש לו, כאמור, רקורד מצוין: גם מיוחס, דבר שיבטיח לו קידום מהיר במפלגה הרפובליקנית, גם משכיל- במשפטים, גם איש צבא, ששירת במלחמה שהדוד שלו יזם, גם פעיל חברתי וגם, כמובן, חצי היספני במוצאו, בעל מראה חיצוני שנוטה לצד ההיספני של משפחתו.
אבל השאלה היותר גדולה לעתיד, ואם ג'ורג' הנכד כמובן ירצה: האם הציבור האמריקני יתגבר על האלרגיה שלו למשפחת בוש ועל הפחד ממנה מעוד יציאה למלחמה, ויצביע שוב לנשיא ששמו הוא ג'ורג' בוש.

שורשי צמיחתו של האסלאם הקיצוני-חלק 1

בשנים האחרונות נשמעים דברי בלע מסולפים על ידי בכירים בממשלות אירופה וארצות הברית אודות הקשר בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני להקמת אירגון המדינה האסלאמית, מה שאנו מכירים בשם דאעש.

הבעייה היא, שרבים מקובעי המדיניות, הפוליטיקאים והפעילים הפוליטיים בארצות הברית ובאירופה לא קראו מספיק היסטוריה. לו היו קוראים היסטוריה, היו מבינים שהתייצבות ישראל לשולחן המשא ומתן עם הפלסטינים לא תפתור את הבעייה שקוראים לה המערב מול האסלאם. בדיוק כמו שוויתורים והגעה להסכם עם הפלסטינים לא יפתרו את בעיית האבולה. הסכסוך של המערב מול האסלאם בעידן המודרני לא החל עם הקמתה של מדינת ישראל או עם ראשית הציונות. ראשית הסכסוך הנוכחי הייתה עוד בימי האימפריה העותמאנית, האימפריה המוסלמית האחרונה בהיסטוריה.

כשמתארים את ההיסטוריה של המזרח התיכון, ואומרים "העידן המודרני", מתכוונים להחל משנת 1799, עת פלש נפוליאון קיסר צרפת למצרים, מה שהיווה את נקודת המגע הראשונה בין המערב ככובש לאסלאם כנכבש. הפער בין האסלאם למערב בא לידי ביטוי עת נפוליאון כתב את האיגרת שלו שתורגמה לערבית, ובה הופיעו מונחים אירופים שהערבים לא הבינו אותם כלל ועיקר: כשדיבר נפוליאון על חירות שהצרפתים הביאו לערביי מצרים, הוא השתמש במונח "חורייה". הכוונה במונח זה בערבית של אז, ולא של ימינו, הייתה לשחרור עבדים מבעליהם. הוא השתמש גם במילה "וטן" כשרצה להגיד "מולדת", אך בערבית משמעות המילה אז, לא כמו היום, הייתה כפר הולדתו של אדם מסוים.

באותם ימים, ראשית המאה ה-19, האימפריה העותמאנית הייתה בשקיעתה: הסולטאנים לא היו חזקים דיים, ומי ששלט באימפריה היו מושלים מקומיים. האימפריה פיגרה אחרי המערב בפערים הולכים וגדלים לטובת המערב, מבחינה מדעית, טכנולוגית, תרבותית ומבחינת סניטציה ותשתיות. ברחבי האימפריה העותמאנית עלתה השאלה: מה עושים עם הפער מול המערב? איך מצמצמים אותו? גם מבחינה כלכלית וביטחונית המצב היה בכי רע: העותמאנים שקעו בחובות ענק, עקב הפסדיהם במלחמות השונות, למעצמות המערב שהילוו לאימפריה כסף. מבחינה ביטחונית, כאמור, האימפריה נחלה תבוסות אחרי תבוסות בייחוד מול רוסיה וכן מול האימפריה האוסטרית ומול אנגליה. באירופה החלו לאחר המהפיכה הצרפתית לקום תנועות לאומיות-חילוניות, שאיימו על הסדר הדתי הישן, גם זה הנוצרי באירופה, וגם זה המוסלמי באימפריה העותמאנית.

הוגי דיעות ואנשי מעשה באימפריה העותמאנית מצאו, לשיטתם, שני פתרונות מנוגדים כדי לפתור את שאלת ההתמודדות עם המערב.
הדרך הראשונה: אימוץ שיטות מערביות בתחומי הצבא, החינוך, המשפט והכלכלה וחשיפה של נתיני האימפריה העותמאנית למערב. כלומר, אם אנחנו לא יכולים להילחם בהם, נצטרף אליהם. הדרך הראשונה קראה, פשוטו כמשמעו, להתאים את האימפריה למערב. כך, לשיטתם, היא תשרוד.
הדרך השנייה הופיעה, באורח אבסורדי, כתוצאה ממימוש הדרך הראשונה. היו שני סולטאנים שהכריזו על רפורמות, ועוררו מאבק באימפריה בין שמרנים (ריאקציונרים) לרפורמיסטים: סלים השלישי, ששלט משנת 1789 עד שנת 1807, הכריז על "משטר חדש" בתחומי החינוך, המינהל והצבא ועורר את זעם תומכי הסדר הישן בראשות חיל הרגלים העותמאני-היניצ'רים ואז הודח ונרצח על ידם ועל ידי הסולטאן הריאקציונר שהחליף אותו, בן דודו מוסטפא הרביעי, והסולטאן שהחליף את מוסטפא לאחר מרד של רפורמיסטים, מחמוד השני. דרכם החדשה גרמה להבאת השכלה בנוסח מערבי לאימפריה העותמאנית, ולמתן אישור לסטודנטים עותמאנים את האימפריה לצאת ולהשכיל במוסדות ההשכלה הגבוהה של המערב. ההשכלה הביאה לעלייתם של הוגי דיעות שדווקא תמכו בשמרנות יתר, וממנה נולד האסלאם הקיצוני. הוגי הדיעות הללו טענו כי הסיבה לחולשה העותמאנית והמוסלמית היא דווקא ההתנערות מהאסלאם והניסיון לחקות את המערב. הם טענו שמאז מות הנביא מוחמד וסיום תקופת ארבעת הח'ליפים ששלטו לאחריו באומה המוסלמית, שקראו להם ה"ישרים" או בערבית "ראשידון", חלה ירידה הדרגתית באסלאם הטהור של מוחמד והראשידון, כשאינטלקטואלים ערבים אף הגדילו וטענו כי כניסה של יסודות לא ערביים, כמו הפרסים והתורכים, לאסלאם, זיהמה אותו והפכה אותו למגונה וחילוני יותר. הפיתרון שהציעו כלל הוגי הדיעות, שזוהי הדרך השנייה, הוא חזרה לאסלאם, חזרה בתשובה, מלחמה בכל דבר מערבי והתנערות מכל דבר וחידוש בלתי רצוי שאינו מוסלמי. כך, באמצע המאה ה-19, נולד האסלאם הקיצוני, בעייה שממשיכה ומחמירה עד לימינו.
לכן: המאבק בין האסלאם למערב, בין ריאקציה לבין קידמה, בין הישן לבין המודרני, בין דת לבין לאומיות, הוא שהוליד ומחייה עד לימינו את האסלאם הקיצוני. לא הציונות, לא הסכסוך עם הפלסטינים ולא קיום ההתנחלויות הן שמזינות את האסלאם הקיצוני.

המערב, מצידו, שאל את השאלה ההפוכה, שקראו לה "השאלה המזרחית": איך להתמודד עם הנטל, שהוא האימפריה העותמאנית, שכונתה "האיש החולה על הבוספורוס"? להמשיך לקיים אותה באורח מלאכותי באמצעות הלוואות כספיות והגנה צבאית, או שמא לתת לה להתפרק מעצמה או אפילו לפלוש אליה צבאית, לחסל אותה ולחלק את השלל בין המדינות הנוצריות המנצחות. את איסטנבול, כך טענו, ניתן להחזיר להיות יוונית. הרי זו קוסטנטינופול, מרכז הנצרות האורתודוכסית היוונית ובירתה של האימפריה הביזנטית היוונית לשעבר.

שתי השאלות שנשאלו, בשני צדדי המתרס, הן שהולידו במאה ה-19 את הסיכסוך המודרני בין האסלאם למערב. שוב, למדינת ישראל אין ולו שמץ של קשר לכך.
עוד דבר שמעלה תמיהה בהתבטאות קרי, הוא הסתירה לדברי הבוס שלו, ברק אובמה. אובמה טוען שוב ושוב שאירגון "דאעש" הוא לא מוסלמי. מצד שני, מזכיר המדינה של אובמה טוען דווקא שיש בעייה עם האסלאם הקיצוני, וש"דאעש" הוא חלק ממנה- טענה מאוד נכונה. מצד שני, הפיתרון שלו הזוי ומגוחך: הוא חושב, בטעות, שפיתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני יפתור את הסכסוך בין המערב לאסלאם. טעות בידו. האסלאם שונא את המערב מעצם מהותו וקיומו: היותו מזוהה עם נצרות, חילוניות, קידמה, פריצות וכל מה שנחשב ככפירה באסלאם הדתי. מדובר, כמו שאמר סמואל הנטינגטון, בהתנגשות בין תרבויות.

גם הדרך השנייה, של החזרה לדת ולמקורות, יצרה דרך שלישית, שמקבילה לראשונה, באורח אבסורדי. הטענה של הוגי דעות ערביים שיש לטהר את היסוד התורכי מהאסלאם הובילה ליצירת הלאומיות הערבית בקרב הערבים, מחד, ומאידך ליצירת הלאומיות התורכית בקרב אלה שמוצאם היה תורכי. גם הלאומיות הערבית וגם הלאומיות התורכית, בדומה לתנועות הלאומיות שקמו באירופה- נשאו ציביון חילוני מובהק.

בחודש מרץ 1924 אירע אירוע משמעותי בתולדות האסלאם הקיצוני, אירוע מפתח: הפרלמנט החילוני של הרפובליקה התורכית החדשה החליט לבטל את הח'ליפות המוסלמית ואת תפקיד הח'ליף. ארבע שנים אחר כך, בשנת 1928, הקים מורה מצרי דתי בשם חסן אל-בנא את תנועת "האחים המוסלמים" (תמונתו וסמל התנועה מופיעים כאן), בטענה כי יש להשיב את הח'ליפות המוסלמית. ומכאן הכל מתחיל.

המשך יבוא!

ההפיכה בתורכיה: הסולטאן טאייפ הראשון

הכל הזכיר את 1960, 1971 ו1980. חוסר שקט, אירועי טרור, הכתובת הייתה על הקיר. לכן לא הייתי בהלם כל כך כששמעתי על ניסיון ההפיכה הצבאית, שהיה ניסיון כושל במהירות אקספרס בחצות הלילה. טנקים נעו בדרכים הראשיות בערים הראשיות. תחנת הטלוויזיה הממלכתית נתפסה. טנקים הוצבו בשדות התעופה ובמוסדות השילטון. הוקראה בטלוויזיה הודעה מטעם מועצת ההפיכה על החזרת הסדר והחוק החילוני לאחר שהממשלה הפרה אותו. ממש דינמיקה של עוד הפיכה צבאית בתורכיה. השלב הבא היה אמור להיות פיזור הפרלמנט, שהופצץ, והשעיית כל המפלגות הקיימות. בוודאי מפלגת הAKP, מפלגת השילטון שרג'פ טאייפ ארדואן היה בין מייסדיה הראשיים, הייתה מוצאת אל מחוץ לחוק. ושוב, כמו בתורכיה, היו משתמשים במילים על "מדינה עמוקה", מדינה בתוך מדינה שהופכת את השילטון בכל פעם שהוא לא מוצא חן בעיניה. התמונה הייתה צריכה להיות של מאות אלפי חילונים רוקדים ושמחים ברחובות ושועטים בשמחה על הטנקים שעל גשרי הבוספורוס ומחבקים את החיילים. סוף סוף לאחר כמעט 15 שנות שילטון, השילטון האסלאמיסטי בא אל סופו. וזה שעומד בראשו.

אבל לא כך. כל הדברים שכתבתי מתאימים למאה העשרים, עת אירעו שלוש וחצי הפיכות צבאיות בתורכיה על ידי הצבא, שהחוקה התורכית מגדירה אותו כמגן החילוניות של המדינה והדמוקרטיה. כשהיו הפיכות בתורכיה, כל הצבא השתתף בהן. הפעם רק חלק מהצבא השתתף בהפיכה. בדרך כלל כשהיו הפיכות צבאיות בתורכיה, הן בוצעו על ידי זרם מרכזי חילוני. הפעם זה לא כך. הפעם מדובר בחיילים שהם גם חילוניים אבל לצד כאלה שתומכים באיש הדת פתהוללה גולן, אסלאמיסט ואיש עסקים שמתנגד לארדואן. והכי חשוב: במאה העשרים ואחת, הפיכות צבאיות כבר לא באופנה. היום בעידן הרשתות החברתיות והסמארטפונים קל למנהיגים במצוקה לשנע את ההמון. היום מחאות המונים הן האופנה. לכן, ברגע שראיתי את פניו המבוהלות של ארדואן מתחילות לדבר מהאייפון שהחזיקה השדרנית- וכנראה מבצעי ההפיכה שכחו שכיום יש הרבה תחנות טלוויזיה פרטיות בתורכיה חוץ מהרשת הממלכתית, וחלקן תומכות בארדואן- ידעתי שההפיכה הפעם נכשלה. וברגע שמגויסים המונים, רובם אסלאמיסטים מזוקנים, לצאת לכיכרות, לרחובות וכמובן לשדה התעופה המרכזי של איסטנבול, שם היה לא מזמן פיגוע ובסביבתו הסתתר ארדואן בעת ההפיכה, ומדובר רק בחלק מהצבא, הבנתי שזו לא רק טכנולוגיה. זו גם האידיאולוגיה. האידיאולוגיה של ארדואן שהצליחה לחדור אל ההמונים וגם אל רוב אנשי הצבא וכמובן המשטרה שכולה סרה למרותו. וזאת המאה ה-21. שבה המאה העשרים נמחקת, והמאה ה-19, שהייתה לפניה. עושה קאמבק. בסוף המאה ה-19 עלה באימפריה העות'מאנית, שקדמה לתורכיה, סולטאן שהיה אסלאמיסט בדרכו ודגל בהיותו הח'ליף של כל המוסלמים. הוא הפנה את תשומת ליבו למרחב המזרח תיכוני יותר מאשר לבלקן, שהיה היהלום בכתר של האימפריה ואותו היא איבדה בהדרגה. הוא גם מצד שני דגל בפיתוח טכנולוגי ובקריצה למערב. קראו לסולטאן עבד אל-חמיד. הוא היה אגב הסולטאן השני שנושא את אותו שם. הוא שלט באימפריה בחצי היובל האחרון של המאה ה-19, ובשמונה השנים הראשונות של המאה העשרים. אבל במאה העשרים הוא הודח. על ידי קבוצה של אנשי הצבא. שכונן מלוכה חוקתית ומפלגות. המאה העשרים הרגה את עבד אל-חמיד השני ודרכו, והמאה העשרים ואחת החזירה את המצב לקדמותו, הפעם תחת טאייפ ארדואן.

והשאלה המרכזית היא, מדוע נשארו החילונים בבית?
התשובה היא פשוטה, ומתחלקת לשני חלקים. החלק הראשון, הניסיון הטראומטי שיש לתורכים עם הפיכות צבאיות והשלכות של שילטון צבאי. החילונים דוגלים בהחלפת ארדואן בדרך יותר דמוקרטית, כלומר על ידי מחאות המוניות או בקלפי. הבעיה היא שלפני שלוש שנים בדיוק מחאה המונית דומה שמרכזה באיסטנבול ונעשתה על ידי המוני חילונים שמאלנים, דוכאה על ידי המשטרה התורכית, שנאמנה במאה אחוז לארדואן. הבעיה השנייה היא שכל אימת שניגשים בתורכיה לקלפי, לא משנה לאיזה הליך, ארדואן מנצח. החלק השני של התשובה נעוץ ביריבו המרכזי של ארדואן: פתהוללה גולן, איש דת. הוא גולה בפנסילבניה שבארה"ב. בפעם שעברה כשאיש דת חזר למדינתו לאחר מהפיכה או הפיכה, הייתה באיראן, ב1979, עם האייתוללה ח'ומייני. החילונים התורכים לא רצו להתערב בסכסוך שנראה להם כפנים אסלאמיסטי, מדוע להסתכן ולצאת לרחובות כדי להחליף את ארדואן בפתהוללה גולן? הרי הזרם החילוני המרכזי בצבא הוא לא זה שיזם את ההפיכה. בגלל זה הם נשארו בבית.

כרגע, ארדואן עלה מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. הוא היה בשפל הקריירה, ופתאום הוא מלך, הוא סולטאן, הוא הסולטאן טאייפ הראשון. הוא יכול עכשיו לנטרל את כל אויביו ולסלק את האליטות החילוניות הישנות ממערכות החינוך, הצבא והמשפט. הוא גם יטהר את אנשי אויבו פתהוללה גולן, שהקים רשת ענפה של מוסדות חינוך בתורכיה, והכשיר שוטרים, שופטים ואף חיילים לעתיד. אבל שימו לב לדבר אחד: לא בטוח שהעלייה שלו היא לא לצורך ירידה. המוטיב המרכזי ביציאת ההמונים לרחובות היה "הגנה על הדמוקרטיה", כלומר הגנה על שילטון נבחר, של הAKP ועל נשיא נבחר, ארדואן, מפני הצבא. כרגע הצבא ופתהוללה גולן על הכוונת של ההמונים. ברגע שארדואן ישלים את משימתו ויטהר את הגורמים הנ"ל, שאלת הדמוקרטיה תגיע גם אליו. ואז הוא יצטרך לספק הסברים על ניסיונות ההשתלטות המובהקת שלו על תורכיה. וזו יכולה להיות אליה וקוץ בה, הרי הכלים שהצילו אותו בהפיכה הכושלת, של טכנולוגיה, מחאת המונים ודמוקרטיה כביכול, עלולים להיות הכלים שיביאו לסיום שילטונו.

בינתיים, המסקנה שאני יכול להגיע אליה היא שלמרות הבעייתיות ומראה הכניעה בהסכם עם תורכיה, מדינת ישראל נהגה בהמון שכל כשחתמה על הסכם יישור ההדורים עם ממשל ארדואן. הרי יכולים להיות גם גרועים, ויותר אסלאמיסטים, מהאיש שיודע היטב את שפת עמו, וחולם להיות סולטאן, הסולטאן טאייפ הראשון או עבד אל-חמיד השלישי.