בהמשך לפוסט הקודם, ברצוני לספר לכם על שתי דמויות אמיתיות ושוליות כביכול, שארבע מאות שנה מפרידות ביניהן: הח'ליף העותמאני האחרון, עבד אל מג'יד השני, וחברו של שאה זאדה מוסטפא, טשליג'לי יחיא. הם רק נראים כשתי דמויות שוליות. אבל יש להם חשיבות רבה. ראשית, בהמשך לדבריי על הח'ליפות יש עוד שני תנאים חשובים להכרה במוסלמי כח'ליף

שלום, אני רוצה לדבר הפעם על דמויות שהופיעו בסידרה אך מהצד האירופי של המפה. ידוע שאנו עוסקים אומנם במאה המפוארת של האימפריה העותמאנית, אך גם בצד האירופי-נוצרי של המפה התחוללה תקופה של התעוררות באותם ימים, לאחר חשיכה ארוכה של מאות שנים של ימי ביניים: תקופת הרנסאנס (פירושה של המילה "רנסאנס" היא תחייה מחדש). תקופה זו

שבוע טוב, ראשית, הייתי רוצה להמליץ על ספר וסרט לקריאה ולצפייה. ברוח ימים אלה, של המבצע בעזה ושל 100 שנים למלחמת העולם הראשונה, שניהם עוסקים בענייני צבא. הספר שהייתי ממליץ לקרוא הוא של אריך מריה רמרק, "במערב אין כל חדש", שבו מסופר על קורותיו של חייל גרמני בחזית במלחמת העולם הראשונה, המלחמה שחיסלה את הסדר

בהמשך לחלק הראשון של הפוסט הזה, ובעקבות כך שבסידרה הוזכר מינויו של מימאר סינאן לארכיטקט הראשי של האימפריה העות'מאנית, אני רוצה להמשיך ולכתוב על אותו מימאר סינאן המופלא, שחי כמעט מאה שנים. בדומה לגאודי של ברצלונה, מאות המבנים שתיכנן האומן הדגול הזה, כ250 במספר כשרובם הכמעט מוחלט מבנים ציבוריים, שינו את הנוף של העיר איסטנבול