עבר שבוע מאז הפעם האחרונה שכתבתי. הסידרה שודרה כרגיל בימות החול של החג ורבות התחדש. בפרק של היום, ששודר בחג שביעי של פסח, נעשתה קפיצה בזמן: מיהרימה ומהמט גדלו והפכו לנסיך ונסיכה יפים, מה שעורר את קינאתה של מאהידווראן.

במהלך השבוע האחרון התחוללו בסידרה אירועים משמעותיים: איסכנדר צ'לבי, הלא הוא אפנדי האזרטלרי הוצא להורג במהלך הקרב בגלל גחמותיו של אבראהים, שמצידו קרא לעצמו "סרעסכר סולטאן", שניתן לפרשו כ"סולטאן מפקד הצבא", או "מפקד צבא הסולטאן". הסולטאן הבין בעצמו שהוא עשה טעות כשהוא הורה להוציא להורג את איסכנדר, שהיה ישר והגון. פירוזה נצמדת עוד יותר להורם ולבתה, עדיין לא נתפסה. גולשאה האטון, היחידה שעלתה על הסוד של פירוזה, מספרת זאת לניגר, נכלאת ומנסה להרוג את חדיג'ה אחות הסולטאן. באמצע ניסיון הרצח ניגאר כלפה מגיעה ומצילה את חייה של יריבתה על ליבו של אבראהים שמזה זמן כבר חי בסרט משלו.
ניגאר יודעת על הסוד של פירוזה, אומרת זאת לפירוזה אך שומרת את הסוד לעצמה. ככה זה כשרוצים לשרוד.
מהמט, הנאמן לאחיו הגדול מוסטפא, מבקש להצטרף כמוהו ליניצ'רים, הלא הם "החיילים החדשים", בתורכית, או פשוט, חיילי הרגלים של האימפריה.

מה מיוחד בהם?
מוסד היניצ'רים החל בימיו של הסולטאן מוראד הראשון, בשנת 1383, ובוטל באכזריות רבה בשנת 1826 על ידי הסולטאן מחמוד השני, שכינס את כל היניצ'רים במקום אחד וטבח בהם, הכל במטרה להפוך את הצבא העותמאני למודרני ובסטייל אירופי.

הגיוס ליניצ'רים, שנקרא "דוושירמה", נערך דווקא ביישובים הנוצריים שכבשה האימפריה. לא, זה לא כמו הגיוס שמכירים בארץ. מדובר בילדים נוצרים שנתפסו עוד כשהיו קטנים, לכל היותר בני 8, והוכנסו למוסד חינוכי מיוחד. שם היו מקבלים השכלה של כתיבת וקריאת שפות וכן לימודי דת האסלאם. בכך היו הילדים המגויסים עוברים שטיפת מוח מוסלמית להיות נאמן לדת ולסולטאן, שכידוע היה גם "אמיר המאמינים". תוך כדי הכשרתם הם קיבלו כמובן הכשרה צבאית להיות חייל רגלים נאמן. כמו בכל צבא, היו כאלה שהתקדמו לקצונה, והקצין נקרא "אגא" (אגא זה לא רק תפקיד בהרמון, כידוע). הכניסה של אדם למוסד היניצ'רים הבטיחה אותו לכל ימי חייו. דאגו לו תמיד להשכלה, לאוכל ולפרנסה.והכל על חשבון המדינה. ממש חממה אבל עם המון דרישות. כל עת שאירעה מלחמה, היניצ'רים היו חוד החנית בצבא. ליניצ'רים הייתה גם נגיעה בשילטון, והיו כאלה שהתקדמו למשרות ממשלתיות. לכן, בכפרים הנוצריים הורים ממש קידמו את ילדיהם להיות יניצ'רים. היניצ'רים סימלו את הצבא העותמאני ה"קלאסי". הם היו מוסלמים מומרים אך נאמנים. עם זאת, גם מי שהיה מוסלמי, כולל ובייחוד הנסיכים בארמון, יכלו להצטרף ליניצ'רים אם רצו, כמובן שהנסיכים הוצנחו למשרות רמות במוסד.
מדובר היה, אם כן, ביחידות העילית של הלוחמים הרגליים של האימפריה. שמם נישא למרחוק.
עם זאת, כשהם היוו איום על השילטון, לא היססו הסולטאנים להענישם, להילחם בהם ואף הגדיל לעשות במאה ה-19 כאמור מחמוד השני, שראה בהם גורם מפריע בדרך למודרניזציה וכאיום עליו ולכן טבח בהם.

למה מאהידווראן ראתה בהצטרפות של מהמט ליניצ'רים, עם שבועת ההצטרפות המרשימה והטקס המפואר, איום?
היא ראתה בזה מעין קריאת תיגר על האח הגדול מוסטפא, וכרצון של מהמט בעידודה של אימו להגיע לשילטון ביום מן הימים.
ההיסטוריה לא מהווה עבורי ספוילר, ומה שאני יכול להגיד ידוע- האחים נשארו נאמנים אחד לשני לאורך תקופה, אך שניהם לא זכו להגיע לשילטון.
עם זאת, המילה "אילו" לא קיימת בהיסטוריה. אך מה היה קורה אם מוסטפא היה מגיע לשילטון ולא סלים השני, בנה של הורם? יכול להיות, במחשבה שנייה, שמדינת ישראל לא הייתה קמה….

היום בפרק הוצגה בצורה נרחבת דמותו של הקאדי אבו סעוד אפנדי, או כמו שכותבים בתורכית EBUSUUD EFENDİ, שיצא לו מוניטין של שופט קשוח מאוד אך גם שופט בהוגנות.

ראשית, אני אבהיר את המושג קאדי. בערבית קאדי זה שופט על פי ההלכה המוסלמית, השריעה. בתורכית ובפרסית גם נקרא קאזי. בצבא שופט צבאי נקרא קאזי-עסכר או קאדי עסכרי.
תפקידו של הקאדי אפנדי בסידרה וגם כמו שהיה במציאות הוא הקאדי של איסטנבול, מקביל כיום לנשיא בית המשפט המחוזי של ירושלים בישראל.
הסולטאן מדבר עם אבו סעוד אפנדי על קאנוניזציה של האימפריה, כלומר להתאים את חוקי האימפריה, שהותאמו לחוקי האסלאם שהחידוש בהם הופסק במאה העשירית, למציאות של אותה תקופה, המאה ה-16.
בזכות תהליך הקאנוניזציה ניתן לסולימאן הכינוי "סולימאן קאנוני" או "סולימאן המחוקק".
ובכן, מיהו היה הקאדי אפנדי?
מוחמד אבו סעוד אפנדי חי 84 שנים, מספר שיא לאותן שנים, בין 1490 ל-1574. מוצאו היה מהעיר עמאדיה, כיום בצפון כורדיסטאן העיראקית. לכן נקרא גם "אל-עמאדי". הוא היה פוסק הלכה ופרשן קוראן, שכתב הרבה חיבורי הלכה ופרשנות של הכתוב בקוראן. היה שייך לאסכולה החנפית של האסלאם הסוני (עדת הרוב באסלאם, שכתשעים אחוזים מהמוסלמים משתייכים אליה). ותנו לי להסביר, באסלאם יש ארבע אסכולות של פרשנות הלכה- חנפי, שאפעי (שתי הראשונות נפוצות באיזורנו והיו הנפוצות באימפריה) חנבלי (נפוצה בערב הסעודית ובכמה ממדינות המפרץ) ומאלכי (נפוצה בעיקר בצפון יבשת אפריקה).
הוא היה קאדי ראשי בערים בורסה, איסטנבול ובצד האירופי של האימפריה, שנקרא רומליה.
התמחותו הייתה התאמת השריעה, ההלכה המוסלמית, לחוקים המקומיים של כל איזור ולזמן שבו הוא חי. סולימאן היה צריך בדיוק אדם כזה, לכן מינה אותו למופתי הראשי- השופט העליון ופוסק ההלכה הראשי של האימפריה. יחד עם סולימאן, יצר כאמור אבו סעוד בסיס חוקי לאירגון חוקי המינהל של האימפריה- הקאנון- יחד עם חוקי ההלכה, ביחד בקובץ כתוב אחד. אבו סעוד אפנדי חיזק את סמכותו החוקית של הסולטאן, וקבע שהחקיקה באימפריה נובעת ממנו ולא רק מההלכה או ממנהגי המקום.
אחד הדברים הידועים שעשה הוא שהתיר את אספקת הקפה באימפריה, בעוד האלכוהול אסור על פי האסלאם.

היום אני רוצה להתייחס במקצת לפרק של אתמול ביום חמישי. הקאדי אבו סעוד אפנדי הזכיר פירמאן, צו סולטאני, שנתן הסולטאן מהמט הכובש בן מוראד. הפירמאן הזה נתן חופש פולחן דתי וחופש דת לבני הדתות האחרון בעת כיבוש מבצר גלאטה. מהמט הכובש, יליד 1432, מסמל יותר מכל את כניסתה של האימפריה העותמאנית ל"מאה המפוארת", הלא היא התקופה שבין השנים 1451 ל-1566. תור הזהב הזה של האימפריה היה בעת שילטונם של הסולטאנים הדומיננטיים מהמט, ביאזיד השני, סלים הקשוח וסולימאן. מהמט הכובש, שפתח את המאה המפוארת, היה גם הסולטאן הראשון שנחשב מחוקק, כלומר שהוראותיו נחשבו חוקים מעבר להלכה האסלאמית הלא היא השריעה, וגם הסולטאן שסוף סוף כבש את קוסטנטינופול, הלא היא איסטנבול, בירת הביזנטים, בשנת 1453 והגשים בכך את חלומה הוותיק מזה כ-800 שנים של האומה המוסלמית.
מהמט הכובש היה סולטאן פעמיים: פעם אחת היה סולטאן בין השנים 1444-1446, כלומר החליף זמנית את אביו מוראד בהיותו בן 12 בלבד, לשנתיים, והיה חלש ולא בשל. ואילו הפעם השנייה, שבה הפך באופן קבוע לסולטאן, ב-1451, שילטון שנמשך שלושים שנים בדיוק עד מותו. הפעם השנייה של שלטונו פתחה את "המאה המפוארת", רצופת הכיבושים וההישגים של האימפריה העותמאנית.

בסידרה מצוין כי הסולטאן סולימאן קרא לנכדו הראשון, בנו של הנסיך מוסטפא, בשם סולימאן. אותו סולימאן לא הפך לסולטאן סולימאן השני. גם אביו לא החליף את סולימאן המפואר, בנסיבות שלא אפרט על מנת שלא לעשות ספוילר. מה שאני יכול להגיד הוא שסביב מוסטפא התפתחו גם מיתוס של המחליף הראוי ביותר לאביו, שהיה דומה לסבו סלים הקשוח מאוד- מיתוס של גיבור טראגי שעלייתו לשילטון הייתה יכולה לשנות את ההיסטוריה ולתרום לשרידותה של האימפריה, וגם תיאורייה, אחת מני תיאוריות רבות אודות התפוררות האימפריה העותמאנית.
במציאות, הסולטאן שנקרא סולימאן השני בא כמה דורות לאחר סולימאן המפואר. הוא היה היפוכו הגמור של האיש שעל שמו הוא נקרא. הוא סימל יותר מכל את השקיעה שבאה לאחר המאה המפוארת. רוב חייו הוא היה בתוך כלוב של זהב… ועל כך בפוסט הבא.

שלום לכולם ולכולן,

בפוסט השני שלי להיום, אני רוצה להדגיש את נושא השירה והספרות הפרסית והתורכית, שמוזכרות בסידרה שוב ושוב. מי שמזכיר את המשוררים ואת שיריהם רבות הוא סולימאן המפואר, שבעצמו כתב שירים וסיפורים קצרים תחת השם: "מוהיבי".

כאמור, במאה ה-16 שפת המינהל, ספרות והשירה הנפוצה ביותר באימפריה הייתה השפה הפרסית. זאת, למרות העוינות הבסיסית, שנמשכת עד היום, בין התורכים לפרסים. כשלומדים על האימפריה העותמאנית, מי שרוצה ללמוד את השפה התורכית העותמאנית מומלץ לו מאוד ללמוד את השפה הפרסית, לפחות ברמת מתחילים. עבדכם הנאמן עשה כך בדיוק, למרות שאיראן היא לא התחום שלי כלל וכלל.

באחד הפרקים הקודמים, ניהל אבראהים פאשא כהרגלו ויכוח עם הקאדי אבו סעוד אפנדי (שמעדיף מוסלמי מקורי כווזיר גדול, ולא עבד נוצרי שהומר לאסלאם כמו אבראהים). אבראהים אמר לקאדי שהוא אוהב לקרוא את שיריו של המשורר הפרסי חאפז שיראזי, והקאדי אמר לו שזה בסדר ושלא מדובר בשירי כפירה. כשאבראהים, שממילא משחק באש עם כל סביבתו, הזכיר את יונוס אמרה התורכי, זעם הקאדי וקרא לאמרה כופר.
חוואג'ה שמסודין מוחמד חאפז שיראזי, שנודע בכתיבתו בשם חאפז, היה משורר פרסי, שחי בין השנים 1326-1390 בערך. אוספי השירה שלו נחשבים כדובדבן שבקצפת של השירה הפרסית. אחד הסופרים שהשפיע ביותר על הספרות והשירה הפרסית, ושמו נודע עד היום כשאיראנים רבים מחזיקים את ספרי השירה שלו בביתם. חאפז נולד בעיר שיראז בפרס, וחי שם את רוב חייו עד למותו.

בילדותו ובנערותו, חאפז למד את הקוראן בעל פה וקרא שירים רבים. הוא עבד כמורה לקוראן שבעל פה וגם כמשורר. לשירה הגיע דרך פגישה עם המשורר עטאר, שהוא הפך לתלמידו. רבים משיריו הם שירים שההשראה שלהם הייתה שאק א-נבאט, נערה יפה שהוא לא זכה להינשא לה אך אהב אותה מאוד (אהבה לא ממומשת מובילה לחוש יצירה רחב בדרך כלל). שיריו היו קצרים, אך הוא היה אדם מאוד רוחני, שהאמין במיסטיקה מוסלמית- הסופיות (Sufism), ועבר חוויות דתיות רוחניות של התקרבות לאל. שיריו היו כל כך יפים ובעלי משמעות רוחנית, עד שהגיעו לשליט הפרסי דאז, שביקש מחאפז להיות המשורר שלו.
ברבים משיריו אודות האל ישנה האנשה של האל, כלומר לדמות את האל לבן אדם ולתת לו תכונות אנושיות. הסופים (Sufis) ידועים בכך. אחת היצירות הידועות של חאפז הייתה "שמעתי את אלוהים צוחק"….
עם זאת, שיריו מלאים כבוד לאל, בדומה לשירת ימי הביניים של יהודי ספרד. בשל כך הקאדי לא החשיב את חאפז ככופר.
חאפז הוא, כאמור, הידוע במשוררי איראן עד היום, ומקום קבורתו נחשב כאתר עלייה לרגל בשיראז, שמו הוא "חאפזייה". שמעו של חאפז לא נשאר באיראן בכלל, אלא הגיע גם לתחומי האימפריה העותמאנית.

יונוס אמרה (Yunus Emre) היה משורר תורכי מהמאה ה-13. באותה תקופה לא הייתה אימפריה עותמאנית כלשהי בתת היבשת האנטולית,

לפי הבלוג של תומר פרסיקו, יונוס אמרה היה מיסטיקן ומשורר, שחי תחת שילטון הסלג'וקים (אחת האימפריות התורכיות שהיו לפני העותמאנים), שהיו כפופים באותה עת למונגולים. פרסית הייתה שפת הספרות באנטוליה באותה תקופה, אך אמרה בחר לכתוב את שיריו בתורכית. אמרה היה סופי (Sufi) בראשית התקופה שבה התגבשו המסדרים הסופיים. יונוס אמרה נחשב עד היום לסמל מרכזי בתולדות העמים התורכיים, בשל הקפדתו על השפה התורכית, למרות שאז הייתה כתובה כמובן באותיות ערביות… השירים שלו מלאי רוחניות אך יותר קיצונית מחאפז- הוא תיאר גם את האל, שאליו שאף להתקרב כמו רוב הסופים, בתיאורים שלא נחשבים רק האנשה אלא גם תיאורים שנחשבים כפירה באסלאם. כמו חאפז, כתב שירי דת ושירי אהבה, אך אביא דוגמה לכך מדוע הקאדי קרא ליונוס "כופר", ושוב מהבלוג של תומר פרסיקו. באחד מהספרים שתורגמו לעברית, מופיע שיר ששמו וששורותיו הראשונות הם "את יינו של האלוהים שתינו"… והרי באסלאם, שתיית יין היא אסורה בהחלט. בשל כך יונוס אמרה נחשב כופר.

על הסופים ועל ג'לאל אל-דין רומי, שנחשב מייסד הסופיות, אכתוב בפוסטים הבאים.

היום, 29 במאי 2014, הוא יום היסטורי. לא בגלל שלפני 18 שנים בדיוק ביבי נתניהו ניצח את שמעון פרס והפך לראש ממשלת ישראל, על חודם של כמה אלפי קולות, אלא בגלל ש29 במאי 1453 הוא יום הניצחון של העותמאנים ובייחוד של פאתיח סולטאן מהמט, או הסולטאן מהמט השני הכובש גיבורנו, על הביזנטים בקוסטנטינופול, הלא היא איסטנבול של ימינו. לאלה שלא יודעים, אגב, קוסטנטינופול נקראה למעשה בשמה עד שלהי המאה ה-19, בשמות וכינויים כמו קושטדינה, קושטא, קוסטנטינופוליס וקוסטה. איסטנבול הוא עיוות לשוני של הכינוי שניתן לעיר על ידי העותמאנים מיד עם כיבושה- איסלאם בול- כלומר מלאה באיסלאם. לאיסטנבול קוראים כיום בשמה דווקא בשל שיקולים לאומיים תורכיים… כנגד האויב היווני. בשנת 1923 הרפובליקה התורכית הטרייה הכריזה כי שמה הרשמי של העיר הוא איסטנבול.

מה הייחוד של קוסטנטינופול? קודם כל, קוסטנטינופול הייתה בירתה של האימפריה הביזנטית דוברת היוונית, שכונתה "האימפריה הרומית המזרחית", ושל הנצרות האורתודוכסית. המרכז של הנצרות האורתודוכסית היה כנסיית האגיה סופיה, סופיה הקדושה, או כמו שידוע בשמה "איה סופיה". אותו מרכז כנסייתי הפך אגב, למסגד שבו התפללו הסולטאנים של המאה המפוארת, ביניהם סולימאן המפואר, אחרי הכיבוש לפני 561 שנים.
אך יש עוד סיבה חשובה: עיר זו, הבנויה על 7 גבעות, נמצאת בדיוק בחיבור בין אסיה לאירופה, בין תת היבשת האנטולית לאיזור הבלקן, וכן בין הים השחור לים התיכון- כיצד? היא מחברת בין הים השחור לים מרמרה, שמתחבר לים האגאי, שמתחבר לים התיכון. לכן מדובר בצומת דרכים ימים ראשונה במעלה. אני לא אחדש כלום כשאגיד כי לעיר יש שני חלקים- החלק האסייתי והחלק האירופי, שמחוברים ביניהם באמצעות גשרים.

האסלאם נשא את עיניו לקוסטנטינופוליס, עירו של קוסטנטין ביוונית, מאז ראשית כיבושיו. וכך, פעם אחר פעם נכשלו מסעות מלחמה מוסלמיים, ממש "מן אללה" כמו שאומרים, על העיר. עד שקם הסולטאן מהמט השני הכובש. הוא שם לנגד עיניו רק דבר אחד: כיבוש העיר. בירת האימפריה הייתה אדירנה, הלא היא אדריאנופול שנמצאת באירופה, וקוסטנטינופול ישבה לאימפריה העותמאנית הגדה כמו קוץ בישבן.
הביזנטים האורתודוכסים ושאר האירופים הקתולים זילזלו במוטיבציה של הסולטאן מהמט הצעיר, שעלה בשנת 1451 (הוא יליד 1432, תעשו אתם את החשבון) בפעם השנייה לשילטון לאחר מות אביו הסולטאן מוראד. בגיל 12 עלה מהמט בפעם הראשונה במקום אביו שפרש אך הוא היה ממש ילד ואביו הוחזר לשילטון כדי להילחם מול היוונים וההונגרים. הפעם מהמט למד את הטעויות שעשה והחליט לעלות על העיר ויהי מה.

בשנת 1452 הקים מהמט בצד האירופי של הבוספורוס, הקרוב לעיר, את
"רומלי היסארי", המבצר האירופי, שישמש בסיס לתקיפת העיר. הצבא העותמאני הצטייד בתותחים כבדים מאוד, עם סיוע מהווסאלים (שליטים זרים שכפופים לסולטאן) הסרבים וההונגרים, העותמאנים אירגנו כמות גדולה של תותחים כדי להבקיע את חומות העיר, וכן ספינות וחיילים רבים. בשנת 1453 כבר העיר הייתה במצור.

בינתיים, בתוך העיר קוסטנטינופול, הייתה אנדרלמוסיה: בראש השילטון הביזנטי המתפורר עמד קיסר חלש ושמו קוסטנטין. הפטריארך, ראש הכנסייה האורתודוכסית (שממשיכו התפלל השבוע עם האפיפיור הקתולי, ראש הנצרות המערבית, בכנסיית הקבר בירושלים), נעדר מן העיר. סכסוכים פנימיים איומים. בעיר עצמה היה בן למשפחה העותמאנית, אורחאן, שקרא תיגר לשווא על הסולטאן מהמט. המצב הכלכלי היה גרוע בגרועים, והתושבים התפללו לשילוש הקדוש הנוצרי על מנת שיושיעם מהמוסלמים המתקרבים. נבואות שחורות נישאו באוויר, והכי גרוע: הביזנטים היו תלויים בונציאנים ובגנואזים (אנשי העיר גנואה, באיטליה של ימינו) שהיו קתולים ובכוח עזר מהאפיפיור הקתולי כדי לשרוד. נערכו אפילו תפילות משותפות לשני הזרמים באיה סופיה ואף דובר על איחוד (כושל) בין הזרמים. אך בקוסטנטינופול הנצורה היו אנשים שהעדיפו את שילטון הסולטאן המוסלמי על פני שילטון האפיפיור הקתולי.

עכשיו הבהרה קטנה- הנצרות התפצלה אלף שנה לפני כן בוועידת ניקיאה לשני זרמים: נצרות קתולית מערבית, שמרכזה היה ברומא, בראשה עומד אפיפיור והיא דיברה לטינית, והאמינה בטבעים כלשהם לגבי ישו, לבין נצרות מזרחית, שנקראה אורתודוכסית, שמרכזה בקוסטנטינופול, דוברת יוונית ומאמינה בטבעים אחרים לגבי ישו. בקיצור, פיצול בין נצרות רומית לבין נצרות יוונית. בראש הנצרות היוונית עומדים כמה פטריארכים, כל אחד בעיר מרכזית אחרת, כשהפטריארך של קוסטנטינופול הוא ראשון בין שווים. עד כאן על הפיצול.

באפריל התקרבו כבר העותמאנים אל שערי העיר, ספינות פשטו עליה והתותחים התחילו להבקיע את חומותיה. איזור "קרן הזהב", לשון הים הצרה היוצאת ממיצר הבוספורוס ומחלקת את העיר בין שתי היבשות, הפכה למרכז העניינים. תגבורת ימית שהובטחה לביזנטים מהוונציאנים והגנואזים לא הגיעה בזמן. בסוף מאי עשרות אלפי חיילים עותמאנים הסתערו על העיר, ליתר דיוק לעבר הקטע החלש של חומותיה, ובסיוע תותחים וחומרי נפץ פוצצו אותן. הקיסר קוסטנטין, הגיבור הטראגי, לחם כאחד החיילים הפשוטים בגבורה אך נהרג בקרב. העותמאנים פרצו אל העיר, הסולטאן מהמט נכנס לאיה סופיה ושם התפלל לראשונה את התפילה המוסלמית. מאז אותה כנסייה הפכה למסגד, ולאחר הקמת הרפובליקה התורכית הפכה למוזיאון. מהמט העניק לתושבי העיר הנוצרים והיהודים של העיר חופש דת ופולחן. מהמט גם לקח על עצמו את תואר הקיסר של הביזנטים, קייסרי רום, במקום קוסטנטין ההרוג. קוסטנטינופול הפכה לבירת האימפריה. היהודים קראו לה "קושטא" וכשהעותמאנים אמרו "הבירה" ידעו כולם למה הם מתכוונים.

כיום הפטריארך האורתודוכסי של קוסטנטינופול יושב בכנסייה לא גדולה במיוחד אך מבוצרת היטב ברובע פנר באיסטנבול. רק שמץ קטן נותר מהפאר וההדר של הכנסייה הביזנטית האורתודוכסית. מהאימפריה הביזנטית נותרו רק זיכרון קלוש ושרידים ארכיאולוגיים.

ואילו הסולטאן מהמט השני? שמו נחרט היטב בהיסטוריה העולמית ובמיתולוגיות העותמאנית והתורכית כפאתיח סולטאן מהמט- הסולטאן כובש איסטנבול.
כיום איסטנבול אינה בירת תורכיה המודרנית. בשנת 1923 החליטה תורכיה החילונית לקבוע את בירתה באנקרה, מכיוון שהיא נמצאת במרכז המדינה,אתאתורכ פעל ממנה וכן היא רחוקה מהגבול הבלקני המסוכן וגם אינה מזוהה עם האסלאם.