ראשית כל, ברצוני להגיד ולהצהיר כי איני נוצרי (אלא יהודי), איני משיחי ואיני מנסה חס ושלום לנצר את הקוראים של הפוסטים שלי בנושא זה בשום דרך. בסך הכל מדובר בהיסטוריה. הנוצרים הראשונים, חשוב לציין, היו יהודים לכל דבר ועניין ודת הנצרות היא שהתנתקה מהיהדות.
(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio
א. המקורות ללימוד ההיסטוריה של הנצרות הקדומה
ההיסטוריה הקדומה של הנצרות אינה ידועה בצורה מושלמת, בלשון המאוד מעטה. היא נסמכת על הכתוב בספרי הבשורה (אוונגליונים) של "הברית החדשה", אלא שאלו אינם ספרי היסטוריה בעליל, ותפקידם העיקרי הוא לעודד אנשים להאמין בדת החדשה. כמו כן, אין הם זהים זה לזה, לעתים סותרים אחד את השני בכתוב בהם וישנם הבדלים רבים מאוד ביניהם.
מקורות אחרים הם כתבי היסטוריונים רומיים וכתבי יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס), אולם גם בהם המידע אינו שלם, ויש היסטוריונים המטילים ספק באותנטיות של הקטעים העוסקים בנצרות בכתבי יוסף בן מתתיהו.
עוד מקורות חשובים הם מקורות דתיים יהודיים- שלעתים נכתב בהם בכוונת מכוון כנגד ישו ומאמיניו. התלמוד היהודי, שנכתב בין המאות השלישית והחמישית לספירה, הוא גם מקור להבנת הנצרות הקדומה כי לא פעם ולא פעמיים מוזכרים בו ישו (בכינויים שונים) ושליחיו. לעתים מוזכרים אנשיו של ישו בתלמוד כתלמידי חכמים יהודים "מבוזבזים" שאיבדו את דרכם.
ב. פאולוס (שאול התרסי)- המייסד האמיתי של הדת הנוצרית (לדעתי).
1. שאול מתרסוס, או שאול התרסי, נולד בעשור הראשון לספירה הנוצרית וחי עד שלהי העשור השישי לספירה. הוא נולד וגדל כיהודי פרושי- הלניסטי, כלומר מושפע מתרבות יוון העתיקה.
2. שאול התרסי, שנקרא ביוונית ובלטינית פאולוס (משמעותו: הקטן, הצנוע), לא נחשב משנים עשר השליחים המקוריים של ישו. בתחילת דרכו אף רדף את הקהילה הנוצרית-יהודית הקטנה שהאמינה בדרכו של ישו. אין עדות היסטורית על חייו לפני שנכנס לקהילה הנוצרית (שהייתה כאמור, קבוצה קטנה בתוך היהודים). העדויות שקיימות הן מאיגרות שכתב, שנכנסו לתוך הברית החדשה, ומספרי הברית החדשה עצמם.
3. בדרכו לדמשק, הייתה לפאולוס התגלות לטענתו, התגלות בה ראה את ישו. מאז תפקידו היה להסתובב בארצות הנכר, בעיקר בארצות אסיה הקטנה (אנטוליה והבלקנים), ולהפיץ את האמונה בישו בקרב הלא יהודים. לכן פאולוס הוא שניתק למעשה את הנצרות מהיהדות, כי כדי להפיץ את האמונה בישו בקרב הגויים היה עליו לפטור אותם ממצוות היהדות. לפני כן, הנוצרים היו קבוצה קטנה בתוך היהדות, שהאמינה בישו. ישו עצמו, במקור ישוע בן מרים, היה יהודי מיום היוולדו עד היום שבו הוא נצלב ולמעשה לא התכוון לכאורה לייסד שום דת נוצרית נפרדת.
4. פאולוס ייסד תיאוריות שלפיהן הגויים המתנצרים, שהם פגאנים במקור, פטורים מקיום מצוות היהדות. לא לשמור שבת, לא לאכול מאכלים כשרים, ולהתייחס לתורת משה בתור "ברית ישנה" ובלתי תקפה. פאולוס טען כי מספיקה האמונה בישו כמשיח (ובהמשך כבן האל), כי לטענת פאולוס הקרבת ישו את עצמו מכפרת על החטאים ולכן אין צורך בקיום מצוות היהדות. בכך נוצרה הדת הנוצרית הנפרדת והשונה מהיהדות ונוצר הבסיס לקיומן של הכנסיות הנוצריות השונות.
5. היהודים הלא נוצרים תוארו בהמשך לפי התיאוריות של פאולוס כ"ישראל שבגוף", ואילו הנוצרים ובהמשך הכנסייה הנוצרית תוארו כ"ישראל שברוח". היהודים לפי פאולוס כבר לא היו העם הנבחר, ואת הברית של האל איתם החליפה "ברית חדשה" עם "ישראל שברוח", כלומר המאמינים בישו. כל זאת לטענת פאולוס.
ג. מרים המגדלית, או מריה מגדלנה.
אחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת בנצרות, כמובן שבנצרות הקדומה וגם להבדיל אלף הבדלות בתלמוד.
בברית החדשה מריה, שהייתה יהודייה, מתוארת כ"שליחת השליחים", שהייתה עדה לצליבתו של ישו. שמה היה כשם אימו של ישו והיא נחשבת מהשליחים המקורבים ביותר אליו.
הנצרות הקדומה וכמובן הכנסייה הקתולית תיארו את מריה מגדלנה, שמוצאה מהיישוב הקדום מגדלא (לא קשור בכלל ליישוב שנקרא כיום "מגדל") ששמו היווני הוא טריכיאה. מגדלא-טריכיאה שכן על חוף הכינרת. טוענים שישו פגש אותה והתחבר אליה והיחסים ביניהם היו טובים. הברית החדשה מתארת את מריה מגדלנה כמי שישו גירש מגופה שדים, אך לא כאישה לא מוסרית או כזונה- כמו שהיא תוארה ע"י הכנסייה הקתולית והנצרות הקדומה.
את מרים המגדלית רואים בצורה אמביוולנטית, או דואלית, או משתמעת ל2 פנים:
1. הנצרות הקדומה והכנסייה הקתולית הוציאה למריה מגדלנה שם רע לפיו מדובר באישה לא מוסרית ואף זונה. יכול להיות שבילבלו אותה עם עוד 2 דמויות אחרות ששמן היה מרים- "מרים החוטאת" ו"מרים מבית הייני". אבל יש הטוענים שהמטרה של הכנסייה הקתולית בהוציאה שם רע למריה-מרים היא להצדיק את ההפרדה בין גברים לנשים על פי הכנסייה ואת אפליית הנשים. לכן מדובר גם בסוגייה מגדרית. ציורה של מריה כזונה או כאישה לא מוסרית בנצרות נועדה להראות שהיא כיפרה על חטאיה דרך ההתחברות לחבורתו של ישו וישו היה מוכן לקבל אף אותה אל שליחיו עד כדי כך שהיא תעמוד בראשם, עד כדי כך שהייתה נוכחת בעת צליבתו ובעת "קימתו לתחייה". הכנסייה הקתולית אף הקימה מחסה לנשים קורבנות זנות ולנערות רחוב בשם "בתי המחסה מגדלנה"- וכך הוסיפה ברצותה לעשות מעשה צדק לגינויה של מריה.
התלמוד ושאר כתבי חז"ל, להבדיל אלף הבדלות, מתארים אותה כאישה שבגדה בבעלה ושהיא למעשה אימו של ישו שהיה ממזר כי הוא נולד כתוצאה מבגידה. היא גם מתוארת כ"קולעת שיער הנשים".
2. מצד שני, ישנן תיאוריות לפיהן מריה מגדלנה הייתה למעשה אישתו של ישו או בת זוגו. התיאוריה הזאת בולטת בין היתר בספר "צופן דה וינצ'י". לפי התיאוריות האלה, הכנסייה הקתולית והנצרות הקדומה רצו לתאר את ישו כרווק ולהפחית את מעמד הנשים ולכן טישטשה את העובדה כביכול, שלישו הייתה בת זוג ששמה היה כשם אימו- ולכן תיארה את מריה כזונה או כאישה לא מוסרית. חוץ מזה הדבר האחרון שהנצרות והכנסייה רצו הוא שיגידו כי לישו הייתה בת זוג שהייתה בעברה אישה לא מוסרית… בכל מקרה ישו אהב אותה מאוד, השאלה היא אם מדובר באהבה ידידותית-אפלטונית או אהבה רומנטית.
ד. הקהילה היהודית-נוצרית הראשונה
הקהילה הנוצרית היהודית היו בתחילה חסידים של כת דתית יהודית שהופיעה ביהודה בסוף ימי הבית השני (המאה הראשונה לספירה). היהודים הנוצרים שילבו את אמונתו של ישו כמשיחם ותורתו יחד עם האמונה היהודית, כולל שמירה על ההלכה היהודית. השם עשוי לנבוע מהעיר נצרת, או מנבואות בספר ישעיהו ובמקומות אחרים שבהם הפועל מתרחש כשם עצם של תיאור רבים, או משניהם.
הנצרות היהודית היא הבסיס לנצרות הקדומה, שהתפתחה מאוחר יותר לנצרות. הנצרות החלה בציפיות משיחיות יהודיות, והיא התפתחה לפולחן ישו לאחר צליבתו וחוויות הפוסט-צליבה של חסידיו. המחקר המודרני עוסק בדיון מתמשך באשר לייעוד הנאות לחסידיו הראשונים של ישו. רבים רואים במונח נוצרי- יהודי כמונח אנכרוניסטי, בהתחשב בכך שאין הסכמה לגבי תאריך לידת הנצרות. כמה חוקרים מודרניים הציעו את הכינויים "מאמינים יהודים בישוע" או "חסידים יהודים של ישו" כמשקפים טוב יותר את ההקשר המקורי.
הכללתם של לא-יהודים הובילה לפיצול גדל והולך בין נוצרים יהודים (כלומר חסידיו היהודים של ישו) לבין נוצרים לא-יהודים. הם היו הראשונים לקיים את ארוחת הפסח כסעודה האחרונה בי"ד בניסן, ומה שהתפתח מזה הוא הכרזת צום עד "יום האדון" בתום השבוע הקדוש- של הפסחא כשהוא מנכס את השם של פסחה למען הספרייה שלהם לשבור את הצום. מהאחרון התפתחה בסופו של דבר הנצרות הניקיאנית, שדחתה את התיאולוגיה היהודו-נוצרית, לעתים קרובות באלימות פיזית, בעוד שיהדות הזרם המרכזי התפתחה ליהדות רבנית.
הנוצרים היהודים התרחקו מן היהדות המרכזית, ובסופו של דבר הפכו למיעוט שנעלם ברובו במאה החמישית, ולא צץ שוב עד המאה העשרים. הבשורות היהודיות -נוצריות אבדו למעט כל מיני פיסות ושרידים, ולכן קיימת אי ודאות ניכרת לגבי כתבי הקודש שבהם השתמשה קבוצה זו.
פיצול הנצרות והיהדות התרחש במהלך המאות הראשונות לספירה. [בעוד שהמלחמה היהודית-רומית הראשונה וחורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה היו אירועים עיקריים, ההפרדה הייתה תהליך ארוך טווח, שבו הגבולות לא היו ברורים.
המונח "נוצרי יהודי" מופיע בטקסטים היסטוריים המנגדים בין נוצרים ממוצא יהודי לנוצרים גויים, הן בדיון על הכנסייה של הברית החדשה במאה הראשונה לספירה והן בשניה ובעקבותיה מאות שנים. מדובר גם במונח המשמש ליהודים שהתנצרו אך שמרו על המורשת והמסורת היהודית שלהם.
בתחילת המאה הראשונה לספירה היו כתות יהודיות מתחרות רבות בארץ הקודש, ואלה שהפכו ליהדות הרבנית ולנצרות פרוטו-אורתודוקסית היו רק שתיים מהן. היו פרושים, צדוקים וקנאים, אך גם כתות פחות משפיעות, כולל האיסיים. במאה הראשונה לפני הספירה ובמאה הראשונה לספירה הופיעו מספר גדל והולך של מנהיגים דתיים כריזמטיים התורמים למה שיהפוך למשנה של היהדות הרבנית; פועלו של ישו יוביל להופעתה של הקהילה הנוצרית היהודית הראשונה.
למרות שבבשורות הנוצריות יש גינויים חריפים של הפרושים, פאולוס השליח טען שהוא פרושי, ויש השפעה ברורה של פירוש בית הלל לתורה באמרות הבשורה . האמונה בתחיית המתים בעידן המשיחי הייתה תורת ליבה פרושית.
מה שהבדיל בין הנוצרים ליהודים היה האמונה שלהם במשיח כמשיח שקם לתחייה. בעוד שהנצרות מכירה במשיח אולטימטיבי אחד בלבד, אפשר לומר שהיהדות מחזיקה במושג של משיחים מרובים (משיח בן יוסף ומשיח בן דוד). השניים הרלוונטיים ביותר הם המשיח בן יוסף והמשיח בן דוד המסורתי. כמה חוקרים טענו כי הרעיון של שני משיחים, האחד סובל והשני ממלא את התפקיד המשיחי המסורתי, היה נורמטיבי ליהדות העתיקה, קודם לישו. רבים היו רואים את ישו כאחד או שניהם.
למשיחיות היהודית יש שורשים בספרות האפוקליפטית של המאה השנייה לפנה"ס עד המאה ה -1 לספירה, ומבטיחה מנהיג "משיחי" עתידי או משיח להחיות את "ממלכת האלוהים" היהודית-ישראלית, במקום השליטים הזרים של אותה תקופה.
כנסיית ירושלים-הכנסייה הראשונה, הייתה קהילה נוצרית מוקדמת הממוקמת בירושלים, שני מנהיגיה היו יעקב אחיו של ישו והשליח פטרוס (שמעון כיפא). פטרוס היה המנהיג הראשון של האקלסיה-כנסייה הירושלמית. אבל יעקב (ג'יימס) שהיה יותר שמרן מפטרוס-שמעון הכניע אותו במאבק על ראשות הכנסייה.
בספר "מעשי השליחים" נמסר כי החסידים המוקדמים המשיכו בפעילות היומיומית בבית המקדש ובתפילת הבית היהודי המסורתי. קטעים אחרים בבשורות הברית החדשה משקפים שמירה דומה על אדיקות יהודית מסורתית כגון צום, יראת כבוד לתורה ושמירה על ימי קודש יהודיים.
עד שהגיע השליח פאולוס, והחליט שיש להפיץ את הנצרות בקרב הגויים קודם כל.
פאולוס היה בקשר עם הקהילה הנוצרית הקדומה בירושלים, בראשות יעקב בן יוסף, אחיו של ישו. שאול מתרסוס, או שאול התרסי- הלא הוא פאולוס, רדף תחילה את הנוצרים היהודים הקדומים, אך לאחר מכן שינה את דעתו. הוא אימץ את השם פאולוס והחל להתפלל בקרב הגויים, אימץ את התואר "שליח לגויים". הוא שכנע את מנהיגי אקלסיית-כנסיית ירושלים לאפשר לגיור גויים תוך כדי מתן פטור מרוב המצוות היהודיות , מה שפתח את הדרך לכנסייה נוצרית גדולה בהרבה, המשתרעת הרבה מעבר לקהילה היהודית.
הכללת גויים
כמה נוצרים יהודים מוקדמים האמינו שאינם יהודים חייבים להתגייר ולאמץ מנהגים יהודיים כדי להינצל. פאולוס ביקר את פטרוס על כך שהוא מסרב לאכול עם גויים במהלך ביקור של כמה מהנוצרים הללו אצל הגויים, ולכן הציג דוגמה גרועה ללא-יהודים המצטרפים לנצרות. פאולוס התנגד ליישום המחמיר של מנהגים יהודים אצל מתגיירים גויים, וטען מול ראשי הכנסייה הירושלמית לאפשר לגויים שהתגיירו פטור מרוב המצוות היהודיות. בסוף יעקב הסכים לתת פטור מחובת ברית המילה לגויים שהצטרפו לקהילה. בכך הקהילה התחלקה: יעקב ופטרוס היו ממונים על היהודים הנימולים, ופאולוס היה ממונה על הגויים הלא נימולים שהצטרפו לקהילה היהודית-נוצרית.
השליח פאולוס שילב את חייו של ישו עם הפילוסופיה היוונית כדי לפרש מחדש את התנ"ך העברי מבחינת ההתנגדות האפלטונית בין האידיאל (שהוא אמיתי) לבין החומר (שהוא שקרי). היהדות היא דת חומרית, בה החברות אינה מבוססת על אמונה אלא על מוצא מאברהם, המסומן פיזית על ידי ברית מילה, ומתמקדת כיצד לחיות את החיים האלה כראוי. פאולוס ראה בסמל של ישו קם לתחייה את האפשרות למשיח רוחני ולא גופני. הוא השתמש ברעיון זה של משיח כדי לטעון לדת שבאמצעותה כל בני האדם – לא רק צאצאי אברהם – יכולים לעבוד את אלוהי אברהם. בניגוד ליהדות, הגורסת כי היא הדת הראויה רק ליהודים, הנצרות של פאולוס טענה כי היא הדת הראויה לכל בני האדם. פאולוס נסמך על "היהדות ההלניסטית" שהצדיקה קיום יהדות ללא קיום תרי"ג המצוות של היהדות, וגירסתו לנצרות גרמה לפיצול ולפנייה אל הגויים, כשהנצרות הופכת אט אט לדת נפרדת מהיהדות. נקודת השבר הגדולה הייתה חורבן בית המקדש השני בעשור השביעי של המאה הראשונה לספירה הנוצרית.
ככל שהנצרות גדלה ברחבי העולם הרחב הלא-יהודי, המסורת הנוצרית המתפתחת התנתקה משורשיה היהודיים והירושלמים. [ היסטוריונים ממשיכים להתווכח על הרגע המדויק שבו הנצרות המוקדמת ביססה את עצמה כדת חדשה, נפרדת ומובחנת מהיהדות. קשה להתחקות אחר התהליך שבו נפרדו השניים או לדעת בדיוק מתי זה התחיל. נוצרים יהודים המשיכו להתפלל בבתי כנסת יחד עם יהודים בני זמנם במשך מאות שנים. חוקרים מצאו עדויות לאינטראקציות מתמשכות בין תנועות יהודיות-נוצריות ויהודיות-רבניות מאמצע המאה השנייה לספירה ועד סוף המאה השנייה לספירה ועד המאה הרביעית לספירה. המאות הראשונות של האמונה בישו, כי הרי
הן הנצרות הקדומה והן היהדות הרבנית הקדומה היו הרבה פחות אורתודוקסיות ופחות הומוגניות מבחינה תיאולוגית ממה שהן כיום ושתי הדתות הושפעו באופן משמעותי מהדת ההלניסטית-יוונית, תוך כדי שאילה של אליגוריות ומושגים מהפילוסופיה ההלניסטית-יוונית הקלאסית. בסופו של דבר בכתבי הקודש הנוצריים החליפו היוונית, שפתה המקורית של הברית החדשה, והלטינית את העברית והארמית שהיו נהוגות בכתבי הקודש היהודיים.
נקודת המפנה בקשר בין היהודים הנוצרים לבין הנוצרים הגויים הייתה במועצה האפוסטולית בירושלים, שהתכנסה בשנת 50 לספירה הנוצרית והחליטה שגויים מתנצרים לא יהיו מחויבים לשמור על רוב חוקי התורה, לרבות הכללים בנוגע לברית המילה. עם זאת, המועצה שמרה על האיסורים על אכילת דם, בשר המכיל דם ובשר של בעלי חיים שלא הומתו כראוי, ועל ניאוף ועבודה זרה. היהודים הנוצרים המשיכו לשמור שבת ולהחשיב את השבת כיום מנוחה קדוש עד שהדתות נפרדו.
שלבי היפרדות הנצרות מהיהדות היו: 1. הוספת מצוות אכילת לחם הקודש הנוצרית- דימוי של דמו ובשרו של ישו. 2. ויתור על הכשרות. 3. ביטול מצוות ברית המילה וביטול החובה היהודית בכיסוי ראש.
פעולותיו של פאולוס השליח הביאו לדעיכתה של הקהילה היהודית-נוצרית בירושלים ובארץ ישראל, עד שנעלמה.
לאחר השתלטות גירסת פאולוס של הנצרות על הקהילה הנוצרית שכבר הפכה לדת ונפוצה יותר בשטחי האימפריה הרומית שמחוץ לגבולות ארץ ישראל, והפיכת הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית במאה הרביעית לספירה הנוצרית, השלבים הבאים היו: העברת יום המנוחה ליום ראשון שהיה במקור "היום הנכבד של השמש" באימפריה הרומית, ושינוי מועדי החגים.
ה. יוחנן המטביל. 1. בתקופת שלהי ימי בית שני, תקופה שהתאפיינה בשחיתות, סכסוכים פנימיים- בעיקר בין פרושים שבהנהגה לצדוקים שבכהונה, הימצאות תחת עול השילטון הרומי וקניית כהונה ושילטון בכסף ובמירמה בידי אנשים שלא היו רצויים על העם (מזכיר לכם משהו? ואני לא מדבר על השילטון הקודם….), רבו המטיפים שצברו סביבם מאמינים. אותם מטיפים קראו לתיקון הדרכים בתוך הקהילה היהודאית/יהודית בארץ ישראל ויצאו כנגד המושחתים. חלקם ראו את עצמם כמבשרים, עושי ניסים וכמשיחים וחלקם- מאמיניהם ראו בהם ככאלה. ישו, או ישוע בן מרים, היה אחד מהם. הוא לא היה היחיד. היתרון של ישו היה הפירסום והתהודה שהוא עורר. בסופו של דבר את הפירסום והתהודה לישו נתנו תלמידיו, בייחוד פאולוס שייסד למעשה את הדת הנוצרית.
2. סיפור של אחד המטיפים והדרשנים באותם ימים שמשתלב עם סיפורי הברית החדשה שייך ליוחנן בן זכריה הכהן ממשפחת הכוהנים אביה, יליד הכפר עין כרם. אביו שירת ככוהן בבית המקדש השני. אנו מכירים אותו בתור יוחנן המטביל. במאות הראשונות לספירה הנוצרית היו קבוצות שהאמינו ביוחנן, ולא בישו.
3. יוחנן בחר לעצמו חיים לא שגרתיים: הוא הסתובב בהרים ולאורך הירדן וקרא לאנשים לחזור בתשובה לפני יום הדין. הוא טען שעל עם ישראל להיטהר, וכחלק מתהליך ההיטהרות הטביל אנשים בנהר הירדן- בדומה להיטהרות במקווה. דמותו סחפה אחריה מאמינים רבים והוא היה "המטיף בשער" שעורר את דאגת השילטונות הרומאיים. בנו של הורדוס, הורדוס אנטיפס, כלא אותו בבית הסוהר. בעקבות דרישת בת משפחתו הרודיאה, הוא כרת את ראשו של יוחנן והביא אותו אליה (לפחות לפי גירסת "הברית החדשה" הנוצרית).
4. כדי לחבר בין סיפורם של יוחנן ושל ישו, שני המטיפים הכריזמטיים וכדי שלא ליצור תחרות ביניהם, הנצרות טוענת כי יוחנן היה קרוב משפחתו של ישו ואף שישו הוטבל אצל יוחנן.
ו. יהודה איש קריות- או ג'ודאס. (האיש שמצויר כאן בורח מה"סעודה האחרונה של ישו".)
האיש הזה, יהודה בן שמעון מקריות שביהודה או בשומרון, הוא סמל לאנטישמיות יותר מאשר סמל לבגידה. הוא מזוהה כתלמידו הנאמן ביותר של ישו, שבגד בו והסגיר אותו לרומאים. בתמורה, לפי המסורת הנוצרית, קיבל שלושים שקל כסף. כנראה מהכוהנים להם הלשין על ישו, או מהרומאים.
מדוע סמל לאנטישמיות? בגלל שמו, יהודה, שמסמל את היהודים, והיותו "שר האוצר" והאחראי לתקציב של ישו וחבורתו. יהודים וכסף. השילוב שמוביל ליצירת האנטישמיות. כאחראי לכסף, הוא מתואר כחמדן שחמד למעשה את הכסף.
כשישו היה עם חבורתו, ניגש אליו לפי המסורת יהודה איש קריות ונישק אותו. כך זיהו החיילים הרומאיים את ישו ותפסו אותו.
(מעניין אם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מנחם בגין המנוח חשב על הסיפור הנוצרי הזה לגבי הנשיקה ששמעון פרס נתן ליצחק רבין בליל הבחירות, כשפרס חשב שהוא מוביל במדגם אך למעשה הפסיד- בגין לעג לפרס ואמר שפרס צריך לדרוש מרבין את הנשיקה שנתן לו לאחר הניצחון במדגם בלבד שנתן לו בחזרה כי הוא למעשה הפסיד. זאת סתם תהייה לא מציאותית שאני מעלה).
מצד שני, תיאוריות הפוכות טוענות שבנוסף לספרי הבשורה שקיימים בברית החדשה, יש גם את ספר הבשורה של יהודה איש קריות, ושלמעשה יהודה היה תלמידו הנאמן ביותר של ישו וכל סיפור הבגידה הוא עלילה אחת גדולה וניסיון לטפול האשמה על יהודה ועל היהודים.
המסורת הנוצרית מספרת כי לאחר שיהודה שמע שישו נידון למוות, הוא עצמו התאבד. כנראה חזר בו מבגידתו, או שעשה זאת מתוך עצב על מורהו שהיה נאמן לו.
ז. שמעון כיפא (סלע), או פטרוס, "האפיפיור הראשון".
1. נחשב לבכיר ביותר בין שנים עשר השליחים של ישו והתלמיד המועדף עליו. כנסיית הוותיקן העיקרית נקראת על שמו. נחשב לממלא מקומו של ישו עלי אדמות, "מחזיק מפתח מלכות השמים", וכאפיפיור הראשון. כל אפיפיור שהתמנה אחריו נחשב לממלא מקומו של פטרוס עלי אדמות, וכתוצאה מכך גם כממלא מקומו של ישו. היה הבישוף הראשון של אנטיוכיה ושל רומא, והרי הבישוף של רומא הוא האפיפיור. נחשב למנהיג הראשון של האקלסיה (כנסייה קדומה של הקהילה) הנוצרית בירושלים לפי מסורות נוצריות.
2. במקור נקרא שמעון בר יונה, דייג יהודי שנולד באיזור צפון מזרח הכינרת. את ישו הכיר פטרוס כשישו הסתובב באיזור הכינרת. אגב, עד היום לאפיפיורים יש את "טבעת הדייג" על שם פטרוס.
פטרוס, בניגוד לפאולוס, נחשב כמי שהטיף בעיקר ליהודים בתוך ארץ ישראל על האמונה בישו! לפי מדרשים יהודיים, שמעון כיפא נחשב לשליח חז"ל שנועד להרחיק את הנצרות מהיהדות, לכן הוא מצויין, בניגוד לפאולוס שאפילו את שמו לא מציינים, כדמות חיובית יחסית ביהדות. כיצד פעל בנוסף לפאולוס בהפרדת הנצרות מהיהדות? זאת בסעיף הבא.
3. פטרוס מזוהה עם בית שמעון הבורסקאי (שהיה אדם אחר, ולא הוא) ביפו. ולא סתם. לפי המסורת הנוצרית, פטרוס ישן כיהודי על גג ביתו של שמעון הבורסקאי וחלם חלום על חיות לא כשרות, כשקול מהשמים מצווה עליו לאכול אותן כמה פעמים, למרות שסירב. נחשב גם מי שביטל את הצורך של הגויים הנוצרים או היהודים המתנצרים לשמור שבת והעביר את היום הקדוש בשבוע לפי הנצרות ליום ראשון. פטרוס מזוהה גם כמי שביטל את הצורך שגויים שהתנצרו או נולדו נוצרים, או צאצאי יהודים שהתנצרו, יחוייבו בברית מילה.
4. פטרוס חי ברומא בשלושים ויותר שנותיו האחרונות, התבודד על סלע מחוץ לעיר (מכאן כינויו), נתפס על ידי אנשיו של הקיסר הרומאי נירו ונצלב הפוך כשראשו כלפי מטה. אחד מהסמלים של פטרוס בנצרות הוא צלב הפוך.
ח. יעקב בן זבדי (סנטיאגו): יעקב בן זבדי, או סנט ג'יימס, או סנטיאגו.
(ואל תדאגו, אני לא נוצרי ולא משיחי ולא חלילה מנסה לנצר אף אחד, אלא רק לספר את ההיסטוריה).אחד השליחים החשובים של ישו מבין 12 שליחיו שמסמל לדעתי את האירופיזציה שעברה הנצרות מאז הפכה הדת הנוצרית לדת הרשמית של האימפריה הרומית בשנת 313 לספירה, הוא יעקב בן זבדי (חי בין השנים 3 עד 44 לספירה), הידוע בשם סנטיאגו או סנט ג'יימס. יעקב הוא המארטיר (מארטיר- "קדוש שנרצח בגלל אמונתו") הראשון מבין שנים עשר השליחים של ישו. יעקב היה אחיו של שליח אחר מבין ה12, יוחנן בן זבדי (שאין לבלבל אותו עם יוחנן המטביל).אין לבלבל את יעקב בן זבדי, או "יעקב הגדול", עם יעקב אחר שהיה שליח של ישו, יעקב בן חלפי (יעקב הקטן), או עם יעקב בן יוסף, אחיו של ישו.יעקב בן זבדי, או סנטיאגו בשמו הספרדי, היה אחד מתלמידיו הראשונים של ישו. יהודי ובנם של שולמית וזבדי. בסופו של דבר יעקב נתפס, והמלך האחרון של יהודה מצאצאי הורדוס, אגריפס הראשון, הורה להוציאו להורג במכת חרב.עד כאן סיפורו של יעקב היהודי. מכאן מתחיל הסיפור הנוצרי-אירופי על יעקב בן זבדי: היות וראשו של יעקב נערף, ראשו נמצא בקתדרלת יעקב הקדוש (או "יעקב הגדול") ברובע הארמני של ירושלים. האירופיזציה של הנצרות מתבטאת כאן בסיפור האגדה הנוצרי לפיו עצמותיו של יעקב נדדו בים על צידפה עד לספרד, למחוז גליסיה, למקום שנקרא "סנטיאגו דה קומפוסטלה" (שדה הכוכבים של יעקב).
במאה העשירית לספירה החלה עלייה לרגל אל קתדרלת סנטיאגו בסנטיאגו דה קומפוסטלה, שם לפי האגדה נמצא שאר גופו של יעקב. "קאמינו דה סנטיאגו"-נתיבי הצליינות אל קתדרלת סנטיאגו. מדובר באחד ממסלולי הטיולים המוכר בעולם.
ישנם 4 מסלולים להגיע אל המקום, ביניהם "המסלול הספרדי" והמסלול הצרפתי שמתחיל כבר בצרפת. במסלול הזה עוברים בין הרים, כפרים ועיירות ציוריות, בין אכסניות צליינים ועוד מקומות עד שמגיעים אל היעד הנכסף, קתדרלת סנטיאגו. הנתיבים האלה נחשבים מקודשים במסורת האירופית-נוצרית. הצדפה היא הסמל והקמע למעשה של מסלול הקאמינו דה סנטיאגו.
וכמו שכתוב בויקיפדיה על הקאמינו: "ארבע דרכים ממוסדות מתחילות בצרפת ונפגשות בארץ הבסקים שבמערב הפירנאים. משם, דרך יחידה חוצה את צפון ספרד, ועוברת בבורגוס, קריון, סהגון, לאון, אסטורגה ולוגו. מסע העלייה לרגל נמשך מספר חודשים. עולי הרגל מחכים בטורי ענק כדי להיכנס לקתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה שבה נמצא פסלו (ליתר דיוק: מקום גופו) של יעקב הקדוש".
ט. "הברית החדשה"החלק השני של אוסף כתבי הקודש הנוצריים- כשהחלק הראשון הוא למעשה "הברית הישנה" על פי הנצרות- למעשה התנ"ך היהודי בתוספת כמה ספרים חיצוניים שהודרו מהקאנון התנ"כי היהודי. ישו הוא הנושא המרכזי בו. מכיל 27 ספרים, מתוכם 4 אוונגליונים (ספרי בשורה- מתי, מרקוס, לוקאס ויוחנן בן זבדי) שמתארים את מעשיו ופועלו של ישו לפי הגירסה הנוצרית. שאר הספרים מתארים את מעשיהם ופועלם של שליחי ישו ואיגרות של השליח פאולוס שרובן ממוען לקהילות הגויים במרחב היווני ובאסיה הקטנה וכן האיגרת אל העבריים וחזון יוחנן (בן זבדי) שמדבר על אחרית הימים בעיני הנצרות. כתוב בצורה תנ"כית ומסודרת ומעוצב כהמשך של התנ"ך היהודי או "הברית הישנה", למראית עין.
בערבית נקרא "אינג'יל".נחשב כקובץ מיסיונרי יותר מאשר כתיעוד היסטורי למרות שלא פעם ולא פעמיים הוא מובא במחקר כתיעוד היסטורי. נכתב במקור ביוונית וחלקו מתורגם מארמית ליוונית.שמו של הקובץ בא מהפסוק בספר ירמיהו התנ"כי: הִנֵּה יָמִים בָּאִים (…) וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה, בְּרִית חֲדָשָׁה לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.לפי המסורת הנוצרית, מדובר בברית חדשה שכרת האל עם אומות העולם במקום הברית בין הבתרים שכרת עם עם ישראל. הקובץ מיועד לגויים יותר מאשר ליהודים.
ספרי הברית החדשה:
הבשורה על-פי מתי
האיגרת אל פילימון
האיגרת אל העברים
האיגרת אל טיטוס
האיגרת השנייה אל טימותיוס
האיגרת הראשונה אל טימותיוס
איגרת יעקב
איגרת פטרוס השנייה
איגרת יוחנן השלישית
איגרת פטרוס הראשונה
איגרת יוחנן השנייה
איגרת יוחנן הראשונה
איגרת יהודה
האיגרת השנייה אל התסלוניקים
האיגרת אל הקולוסים
הבשורה על-פי יוחנן
מעשי השליחים
הבשורה על-פי לוקאס
הבשורה על-פי מרקוס
האיגרת הראשונה אל התסלוניקים
האיגרת אל הרומאים
האיגרת השנייה אל הקורינתים
האיגרת אל הפיליפים
האיגרת הראשונה אל הקורינתים
האיגרת אל האפסים
האיגרת אל הגלטים
חזון יוח
