ביאזיד הראשון, "הסולטאן שהפך לשרפרף", והעות'מאנים במאה ה-14.
דבריי אלה מבוססים על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית והרפובליקה התורכית"- חלק 1 מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו. הוספתי גם תוספות משלי.
עלייתו של ביאזיד הראשון לשילטון בשנת 1389 סימלה שינוי חברתי-מוסדי באימפריה העות'מאנית. ביאזיד הוא השליט העות'מאני הראשון שראוי להיקרא סולטאן. ומדוע?
המינהל העות'מאני והצבא היה בעצם גוף אחד. גוף זה הורכב בעיקר ממשפחות תורכמניות ידועות יחד עם בני ביתם- שכללו לא רק בני משפחה אלא גם משרתים ונוודים נאמנים, ואליהם הצטרפו וואסאלים נוצרים שנכנעו לשליט העות'מאני או שהוא כבש אותם. לכן, השליט העות'מאני לקח על גבו גם את המינהל וגם את הצבא. בהתחלה השליט העות'מאני היה ראש שבט, והוא עבר טרנספורמציה להיותו מנהיג כוחות בחזית (ע'אזי ביי) ועד להיותו ביי עצמאי ולאחר מכן סולטאן. כנ"ל הנסיכות העות'מאנית הקטנה הפכה למדינה ולאחר מכן לאימפריה. בעת שלום, על החיילים היה לאסוף מיסים מאיזורים כבושים או וואסאלים, ובעת מלחמה היה על אנשי המינהל והחיילים לאסוף כוח ולהילחם, לכבוש ולקחת שלל- ממנו בא המימון של העות'מאנים, יחד עם המיסים. השליט העות'מאני, כאמור, היה בהתחלה ראש שבט שהיה ראשון בין שווים ולא יותר מזה. השיפוט אצל העות'מאנים היה לפי מינהג שבטי במאה ה-14, כשהשריעה המוסלמית ממלאת תפקיד קטן יחסית. וכאמור, כל שבט ומשפחה שהרכיבו את הכוחות של קונפדרציית השבטים העות'מאנית לקח שלל לעצמו מהשטחים שכבש. לביים העות'מאנים הייתה זכות לאסוף חמישית מהשלל שלקחו השבטים, וזה נקרא פנצ'יק (חמש בפרסית). אולם, ככל שהתרחבה הנסיכות העות'מאנית לאימפריה, גדל כוחם של הביים העות'מאנים והם יכלו לקרוא לעצמם סולטאנים, לחוקק חוקים חילוניים לצד הסתמכות על השריעה המוסלמית. ככל שהאימפריה גדלה, כך הצבא הופרד מהמינהלה וממערכת הכלכלה והמשפט. אוצר הסולטאן, שהיה גוף אחד יחד עם אוצר הממלכה, הופרד ממנו. הדגם המינהלי של העות'מאנים היה שילוב של השבטים התורכמנים במרכז אסיה יחד עם המינהל של האימפריה הסלג'וקית. ככל שהאימפריה גדלה, כך גדל גם כוחו של האסלאם הסוני הממוסד על חשבון המסורות השבטיות המיסטיות, ובכך הוא נעשה לדת המדינה. הווזירות, שיטת האקטאע של גביית המיסים וגביית מיסים אישיים הפכו לבסיס החשוב ביותר של הממשל העות'מאני. לצד האסלאם הממוסד, שמרה הצופיות המיסטית על כוחה. אולם המשפיעה ביותר על המינהל העות'מאני וגם על שיטת הורשת השילטון הייתה האימפריה הביזנטית. כלומר, העות'מאנים נשענו על יכולתם וניסיונם של אחרים, גם אם היו אויביהם. המינהל, המיסים, פקידי הממשל והחלוקה הפיאודלית- הכל הסתמך בראש ובראשונה על השיטה הביזנטית. היו גם פקידי ממשל ובכירים ביזנטים שאימצו שמות מוסלמיים, והמשיכו לעבוד באותן שיטות עבור העות'מאנים, לאחר ששטחים ביזנטיים נפלו לידיהם. נשים ביזנטיות רבות הובלו גם להרמונות של הסלג'וקים וגם להרמונות של העות'מאנים, לכן אימהות ממוצא יווני של שליטים השפיעו עליהם ועל שיטות הניהול שלהם רבות, מה גם שחלק מהנשים והאימהות הביזנטיות נשארו נוצריות בסתר והביאו לחצר העות'מאנית יועצים ביזנטיים נוצריים רבים, שהשפיעו על הטקסים בחצר. גם הנסיכים הבלקניים האחרים שלחו חיילים ויועצים לעזרת העות'מאנים, מה שהפך את האימפריה העות'מאנית להמשכה של האימפריה הביזנטית, רק בגירסה המוסלמית (את זאת יהיה אפשר לראות בהמשך בבירור, לאחר כיבוש קוסטנטינופול). גם למסורות המלוכניות הפרסיות ולשפה הפרסית היו השפעות רבות בחצר העות'מאנית, בדיוק כמו שהפרסים והביזנטים, בעלי התרבות המינהלית, השפיעו על אימפריות אסלאמיות קודמות. גם מוראד וגם ביאזיד זנחו את שיטות השיפוט השבטיות וכוננו מערכת משפט אימפריאלית, בדגם הביזנטי. אגב, האמהות של שניהם היו יווניות.
הסולטאן, שהיה מפקד צבאי נודד, הפך לאיטו לדמות מסתגרת ומרוחקת מצאן מרעיתו ויושבת בארמון קבוע, בדומה לדגם הקיסרי הביזנטי. בכך, המורשת הנוצרית-ביזנטית ונוצרים בעצמם גרמו לעות'מאנים להצליח היכן שאימפריות תורכיות קודמות לפניהם נכשלו.
(לפי המסורות התורכיות, היו 16 אימפריות תורכיות, שמגולמות בסמל של הנשיאות התורכית מ-1936: האימפריה ההונית הגדולה, האימפריה ההונית המערבית, ההונים האירופיים, ההונים הלבנים, הגוקתורכ, האוואר, האימפריה הכוזרית, האויגורים, הקארא-ח'אנים, הע'זנאווים, האימפריה הסלג'וקית הגדולה, הח'ווראזמים, הורדת הזהב, התימורים, המוגאלים והעות'מאנים).
ככל שהאימפריה התרחבה, לשליטים היה קשה יותר לשאת על עצמם סמכויות ניהול, לכן הם האצילו את סמכויותיהם לווזירים, למפקדי הצבא ולמושלים אזרחיים של פרובינציות. החלה להתכנס "מועצה אימפריאלית" (דיוואני הומאיון), וגם הוקם משרד מיוחד לאוצר המדינה (האזינה-אי-אמירה). המןשלים והמפקדים השונים קיבלו את תארי השליט הישנים, ביי, כשזנב הסוס סימל את דרגותיהם של המושלים למיניהם. בהתחלה, בראש ישיבות הדיוואן ישב הסולטאן, אולם ריבוי השטחים והסמכויות הכביד על הסולטאנים עד כדי כך שלא רצו לשבת בראש ישיבות הדיוואן. הם מינו, החל משנת 1360, ראשים לדיוואן, שהפכו בהדרגה לסדר-א-אעזאם, הלא הוא הווזיר הגדול העות'מאני. בתחילה, הצבא העות'מאני הורכב מנוודים תורכמניים, רובם היו פרשים. אולם ככל שתאוותם לשלל גדלה, נאלץ אורח'אן לגייס חיילים בתמורה לשכר, והם חולקו לחיילי רגלים (יאיא) ולפרשים (מוסלמן). בכך החיילים העות'מאנים הפכו מע'אזים לחיילים סדירים, והצבא העות'מאני הורכב גם, ובהמשך בעיקר, מנוצרים ופחות מתורכמנים. את התורכמנים העדיפו השליטים העות'מאניים לשלוח לחזית. מוראד הראשון ייסד שיטה חדשה: לתת לחיילים שטחים ואחוזות במקום משכורות. מוראד הראשון אף אירגן צבא חדש, בשם "עבדי השער" (קאפיקולארי), צבא שעמד בפיקודו הישיר של השליט, והורכב מחמישית משלל השבויים שנתפסו בשטחים שנכבשו. בימיו של הסולטאן מוראד הראשון התרחש שינוי בהרכב היחידות הצבאיות: יחידות היניצ'רים (המגוייסים החדשים), שהיו חיל הרגלים של האימפריה והסיפאהים (הפרשים) החלו להתפתח. כמו כן החלה להתפתח השיטה החצי-פיאודלית של התימאר, כשעל בעל התימאר היה גם לכלכל, לאמן ולספק את החיילים הנחוצים לסולטאן בשעת המלחמה, מלבד תפקידו האדמיניסטרטיבי. התימארים עצמם התלכדו תחת יחידות אדמיניסטרטיביות: האלאי- בראשותו של אלאי-ביי, והסנג'ק, בראשותו של סנג'ק-ביי. מעל כל היחידות האלה היו מושלים שנקראו הביילרביים- הביים של הביים. לבעלי התימאר היה,כאמור, תפקיד של גם אוספי מיסים ומשלמים את חלקם לסולטאן, גם לדאוג שהקרקעות יהיו מעובדות ושתהיה אספקת יבול וגם כמובן תפקידם הצבאי להוביל את חייליהם במלחמות. בכל סנג'ק היה שופט מוסלמי דתי- קאדי, וכן מעין "שריף"- השוטר הראשי, שנקרא סובאשי. הסנג'ק של הודאונדיגאר, שבירתו בורסה, היה הסנג'ק החשוב ביותר במאה ה-14.
גם השטחים שנכבשו באירופה חולקו לתימארים, שניתנו לנכבדים תורכיים. שאר סוגי האדמות, חוץ מהתימאר, היו אדמות מולכ-רכוש פרטי, שניתן בד"כ בגבולות, וווקאף-הקדש מוסלמי. עלייתם של הנכבדים התורכיים והתחרות הסמויה עם הסולטאן עצמו תביא בהמשך לסופו הטראגי של הסולטאן ביאזיד הראשון.
באיזורים שנכבשו היו נוצרים רבים, לכן מסורות נוצריות התערבבו עם האמונה המוסלמית, וקדושים נוצריים "אומצו" כקדושים של המסדרים הצופיים השונים.
המשבר בימי הסולטאן ביאזיד הראשון והוואקום שנוצר אחריו
לאחר מותו של מוראד הראשון, התחוללה תחרות בין ביאזיד לבין אחיו, יאקופ, על הירושה. ביאזיד היה בנה של אישה יוונייה, ובזמן הקרב בקוסובו הוא היה בשטח, בעוד אחיו היה באנטוליה וגייס נוודים תורכמניים. בכך ביאזיד, שייצג את המומרים מהנצרות במאבק הכוחות עם אחיו שייצג גם מאבק בין נכבדים תורכיים- שהמשפחה העיקרית ביניהם הייתה משפחת צ'אנדארלי. בינתיים, באנטוליה עצמה, משפחות נכבדים תורכמניות לא אהבו את עליית ביאזיד, והתאחדו יחד עם נסיכויות מתחרות, קאראמאן וקאדי בורהאנדין,למלחמה כנגד העות'מאנים.
ביאזיד בחר במדיניות של ניטרול ואף מחיית הביים התורכמניים השונים, ולשם כך נעזר לא פחות ולא יותר באויביו משכבר באירופה. הוא כרת ברית עם הנסיך הסרבי לאזאר, בתמורה לעזרה כנגד הביים התורכמניים באנטוליה. הוא המשיך את הכיבושים באירופה וכן השתלט מחדש על פרובינציות אירופיות שניכרו בהן ניצני מרד או על מנת להסדיר סכסוכים פנימיים בין נסיכים אירופים ואסאלים ולמנות כאלה. במקום שבו לא היה שילטון של נסיך ואסאל בלקני, הושם השטח תחת שילטון עות'מאני ישיר. גם בוסניה וגם סקופיה, כיום בירת מקדוניה, נפלו לידי העות'מאנים. העות'מאנים נכנסו לתוך אלבניה, שם התנגשו בעוצמה עם כוחותיהם של הוונציאנים. ביאזיד החליט לאסלם את הבירה אדירנה לגמרי: הקים בה מסגדים, בתי ספר וגם בתים על מנת ליישב שם תורכמנים. בכך, הוקפה קוסטנטינופול במבצרים עות'מאניים, והביזנטים נדחקו אל בין חומות העיר.
בתחום סחר החוץ, העות'מאנים נתנו לבני נסיכויות שונות, כמו רגוזה וגנואה, איזור סחר חופשי בשטחם, בתמורה להיותם מעין ואסאלים. כמו כן הוקצו שטחים אקס-טריטוריאליים לסחר חוץ. אלה היו שורשי הקפיטולציות הראשונים שהעניקו למעשה העות'מאנים. בתחום המינהל, שיטת גיוס הנוצרים הצעירים, הדוושירמה, לחיל היניצ'רים התרחבה גם לגיוס לטובת שירות במינהל העות'מאני. בכך נדחקו רגליהם של הנכבדים התורכמניים הוותיקים ומנהיגי צבאות החזית, הע'אזים, מהמינהל העות'מאני, לטובת נוצרים מומרים.
ועכשיו, פנה ביאזיד לרסק את שאר הנסיכויות העות'מאנית, בעזרת ואסאלים ביזנטיים וסרבים. הוא השתלט על מרכז אנטוליה וגרמיאן, בקרבות קשים מול נסיכות קראמאן. בשנת 1390 הוא השתלט על קוניה, הבירה הסלג'וקית לשעבר, ואז אנשי קאראמאן חתמו איתו על הסכם הפסקת אש. הוא המשיך צפונה לאיספנדיאר, וכבש את קסטמונו (מקום מקלט להרבה נסיכים תורכמניים נמלטים) וסינופ.
בינתיים, היו לביאזיד בעיות בקונסטנטינופול. הקיסר יואניס החמישי החליט לחזק ולבנות תוספת לחומות העיר, למרות התנגדות ביאזיד, שאילץ אותו לחזור בו. מנגד, בנו מנואל, שהחליף אותו, המשיך בתוכניתו של אביו וביאזיד הטיל מצור על הבירה הביזנטית. מנואל נכנע והוסכם שייבנה בעיר רובע תורכי-מוסלמי עם מסגדים ובית דין שרעי. רובע זה נודע היום בשם סירקג'י. בנוסף, הסכים מנואל לנוכחות של 6,000 חיילים עות'מאניים בחוף הצפוני של קרן הזהב, ולשלם עוד יותר מיסים לסולטאן. אוורנוס ביי המשיך בגיחותיו עבור העות'מאנים בתוך תסליה לתוך הונגריה, המדינה היחידה באיזור שעוד לא נכנעה לעות'מאנים, בהנהגת סיגיסמונד- שהייתה בעצמה מפולגת בין ברונים פיאודליים לשילטון המרכזי. בינתיים, הצליחו העות'מאנים להשתלט על בולגריה כולה ולבסס בה שילטון ישיר, ביולי 1393. כעת ביאזיד עבר לשיטה של כיבוש ישיר ושל שילטון ישיר.
כעת, שוב נע ביאזיד כמו יו-יו בין אנטוליה לאירופה, כשנסיכות קאדי בורהאנדין צברה כוח בשנת 1393. בשל מעברו בין החזיתות, נקרא ביאזיד יילדירים (הרעם) בכינויו. באותה שנה השתלט על אמאסיה וקייסרי, תוך שהוא דוחק אחורה את נסיכות בורהאנדין. לנסיכים התורכמניים שנלחמו כנגד העות'מאנים לא הייתה ברירה, והם קראו לעזרתם את תאמרלין, או תימור-לנג, שליט הטאטארים משושלת צ'אגאטאי. בשנת 1394 הוא הצליח להשתלט על רוב איראן ונכנס לתוך מסופוטמיה, בעת שקיבל את קריאת העזרה מהנסיכים התורכמניים. הוא איים גם על העות'מאנים וגם על הממלוכים שישבו בסוריה, ומניעיו למלחמה נגד העות'מאנים היו גם דתיים, היות שביאזיד זוהה ע"י אויביו המוסלמים כמושפע מהנוצרים הביזנטיים. מנגד, כרת ביאזיד ברית עם הסולטאן הממלוכי ברקוק ועם נסיכות קאדי בורהאנדין נגד תימור-לנג, שכרת ברית עם קאראמאן. תימור-לנג השתלט על דיארבכיר, אורפה, מרדין ומוצול והתכונן להתנגש עם העות'מאנים ובעלי בריתם. באותו זמן, הספיק ביאזיד לבסס את שליטתו בשטחי הכיבוש באנטוליה, ובנוסף לביילרביי של רומליה הקים ביילרבייליק חדש בשם "אנאדולו". בירת הביילרבייליק של אנאדולו, הלא היא אנטוליה, נקבעה כאנקרה, שבעתיד תהפוך לבירת תורכיה המודרנית.
בשנת 1395 פרץ שוב מרד באירופה, הפעם מצד הביזנטים, שכרתו ברית עם הוונציאנים שהתקדמו לתוך מקדוניה ואלבניה ואף קיבלו מהביזנטים את העיר סלוניקי וכרתו ברית עם ההונגרים. באירופה עצמה התארגן, בעידוד האפיפיור בוניפציוס התשיעי, מסע צלב כנגד העות'מאנים. מכל רחבי אירופה, כולל מאנגליה, אוסטריה, שווייץ ופולין של ימינו התקבצו צלבנים על מנת לתת מענה לסכנה העות'מאנית ולקריאותיו של הקיסר הביזנטי מנואל השני לעזרה נוצרית מול ביאזיד- שתמך בינתיים בבן משפחתו יואניס השביעי לתפקיד הקיסר. בשנת 1396 הצלבנים פרצו לתוך סרביה, והגיעו בספטמבר של אותה שנה עד ניקופוליס, ושם התנגשו עם העות'מאנים. הקרב בניקופוליס, ב25 בספטמבר 1396, הסתיים בניצחון עות'מאני, שגרם למוסלמים רבים שנמלטו מתימור-לנג להצטרף לצבא העות'מאני ולביאזיד. בשנה זו הושמה שוב קוסטנטינופול במצור, וב1397 נבנה "מבצר אנאדולו" לחופי הבוספורוס על מנת להשגיח על הגישה הביזנטית לים השחור וכן להכין את הכיבוש העתידי של הבירה הביזנטית.
בינתיים, לביאזיד צצה עוד צרה חדשה, הפעם במרכז אנטוליה….
נסיך קאראמאן, עלאודין עלי ביי, ניצל את הקרבות שניהלו ביאזיד וחייליו על מנת להשתלט שוב על מרכז אנטוליה, ולכבוש את בירת הביילרבייליק אנקרה. החזית חזרה שוב למזרח, וביאזיד ניצל את ההזדמנות להדוף את הקאראמאנים לגמרי וכן להשתלט על נסיכות קאדי בורהאנדין. תימור-לנג, בינתיים, הוציא לפועל את שאיפותיו ופלש להודו. העות'מאנים, לאחר כיבוש הנסיכויות, הצליחו ליצור קשר יבשתי עם הממלוכים, ובשנת 1399 ניצלו את ההזדמנות עם מות הסולטאן הממלוכי ברקוק כדי להשתלט על דולגדיר, מדינת ואסאל ממלוכית, וכן על סביבות מאראש ואלביסתאן.
בשנת 1400 החלה פלישת תימור-לנג לתוך אנטוליה, תוך כדי שנסיכים תורכמניים מודחים מצטרפים אליו. כוחותיו פלשו לתוך אנטוליה, ותפסו את סיוואס, בירת נסיכות קאדי בורהאנדין לשעבר. בהמשך תימור-לנג נכנס בקיץ 1400 לתוך סוריה וכבש את חלב ואת דמשק.
שיטת הכיבוש של תימור-לנג הייתה שיטת הכיבוש המונגולית ה"קלאסית"- הוא שחט כל מתנגד שנקרה בדרכו, גם אזרחים רבים, מוסלמים וגם לא מוסלמים. בשנת 1402 השתלט ביאזיד מחדש על סיוואס וארזינג'אן, והמתין לבוא הכובש המונגולי-טטארי. תימור-לנג לא איכזב: הוא חזר לאנטוליה דרך כוחותיו ששהו בגרוזיה והשתלט על קייסרי ושם מצור על אנקרה. באיזור צ'ובוק, מחוץ לאנקרה, התרחש ב27 ביולי 1402 קרב מכריע בין העות'מאנים לתימור-לנג. בקרב זה השתתף ביאזיד עצמו, אך העות'מאנים הובסו בשל המצור שהחליש את כוחותיהם והציוד הדל שלהם, ובשל בגידת תורכמנים וסרבים רבים בסולטאנות העות'מאנית הבלתי יציבה, וביאזיד נפל בשבי תימור-לנג והובל מושפל לארמונו. הפסד זה הוכיח, לטענת המחבר שאו, את כישלונה של שיטת הוואסלים הנוצריים, שיכלו לבגוד באדוניהם כל אימת שהרגישו בחולשתו, ובשל הדרתם של תורכמנים מהכוח הצבאי העות'מאני.
בכך התחילה תקופת האינטרגנום, הוואקום שנוצר בסולטאנות העות'מאנית עם נפילת ביאזיד בשבי, ומאבקי הכוח על החלפתו. תקופה זו, שנקראת ה"פתרת (Fetret) בתורכית, נמשכה 11 שנים, מ1402 עד 1413.
תימור-לנג הקים מחדש את הנסיכויות התורכמניות ההרוסות, והרג הרבה אנשים והרס הרבה בתים ובתי תפילה שנקרו בדרכו. הוא חילק את האדמות העות'מאניות בין אנשיו ותומכיו, בעוד הוא מחזיק בשבי את ביאזיד ואת בניו מוסטפא ומוסא. יש הטוענים כי הסולטאן המודח הוחזק בשבי לראווה בכלוב בארמון תימור-לנג, או אף שימש שרפרף אנושי לרגליו… ב9 במרץ 1403 מת ביאזיד באקשהיר, ואילו תימור-לנג עצמו, שכבר תיכנן להתרחב לכיוון סין, מת כעבור שנתיים.
בינתיים, באדמות שנכבשו על ידי תימור-לנג באנטוליה, הושם הנסיך הקאראמאני מהמט כשליט על רובן, ואפילו בניו הנותרים של ביאזיד, הכירו בשילטונו של תימור-לנג. הסולטאנות העות'מאנית התחלקה בין שלושה בנים: סולימאן, ששלט בבירה אדירנה, עיסא צ'לבי, ששלט בבורסה, ומהמט צ'לבי ששלט באמסיה. באירופה עצמה התעוררו רעיונות לנצל את החולשה העות'מאנית למסע צלב נוסף, אך הנסיך סולימאן היה חזק מדי והונגריה מפולגת מדי על מנת לנקוט במהלך כזה. שלושת בניו של ביאזיד המשיכו להילחם ביניהם על שטחים ושליטה, תוך שהם כורתים בריתות אד-הוק עם קבוצות, נסיכויות וממלכות שונות על מנת שיעזרו להם. אפילו תימור-לנג, שידע שסולימאן יושב באירופה ולא מאיים על אנטוליה, הכיר בו כשליט העות'מאני. בינתיים, שלושת האחים, עיסא, מוסא- שכנראה שוחרר על ידי תימור לנג או שאף לא נפל בשבי כלל, המשיכו להיאבק ביניהם- בעוד שסולימאן (שלא זכה לבסוף להיות הסולטאן סולימאן הראשון) נהנה מתמיכת הנוצרים. הקרב הראשון בין הנסיכים היה בקארסי, כשהמאזן ביניהם משתנה חליפות לטובת כל אחד מהם. סולימאן, שצבא במלחמות הפנימיות בסרביה בין בנו של לאזאר לבין ג'ורג' בראנקוביץ', החליט שעליו לאסוף כוח אירופי גדול בסיוע הביזנטים ולהכריע את שאר אחיו באנטוליה. התיאבון של סולימאן יתברר בסוף כחרב פיפיות נגדו. בינתיים, באנטוליה, מהמט צ'לבי התגבר בשנת 1405 על אחיו, ועיסא נמלא אל סולימאן. היות וסולימאן נעזר בנוצרים, הוא נחשב ככופר, מה שאיפשר לנכבדים ולאנשי הדת באנטוליה להכריז על מהמט כסולטאן מהמט הראשון. בכך נוצר מאזן אימה בין מהמט באנטוליה, שנהנה מתמיכה של נסיכים ונכבדים תורכמנים, לבין סולימאן ברומליה. באביב 1406 כוחותיו של סולימאן נעו לכיוון אנקרה, אך לאחר קרבות והישגים שונים ולאחר שוולאכיה ושסרביה של סטפן בנו של לאזאר חזרו בהם מתמיכתם בו, הוכרע לבסוף סולימאן ב-17 בפברואר 1411 ומת בקרב. האח האחר, מוסא, ניצל את הוואקום שנוצר בטריטוריות האירופיות של העות'מאנים, בגד במהמט והכריז על עצמו כסולטאן באדירנה. הוא מינה את אבראהים ממשפחת צ'נדרלי לווזיר גדול, ואת איש הדת השנוי במחלוקת שנחשב כופר, בדרדין סימוואני, לשייח' אל-אסלאם (המופתי של הסולטאנות כולה). האידיאולוגיה הדתית של סימוואני הייתה מתאימה לקומוניזם של ימינו: הוא דגל בביטול המעמדות ובחלוקת רכוש שווה בין האנשים. זו הייתה האידיאולוגיה הרשמית של ה"סולטאנות" של מוסא. בשנים 1411-1412 החל מוסא במצור החמישי על קוסטנטינופול, לאחר שהעניש את הסרבים שתמכו באחיו, סולימאן. הבעיה היא שבדרדין שנחשב כופר עורר את זעמם של אנשי הדת הממסדיים, והם הכריזו עליו ועל מוסא כעל כופרים. אידיאולוגיית בדרדין ה"כופרת" גרמה לתסיסה בקרב הע'אזים והנכבדים התורכמניים. כמו כן, המפקד הצבאי הראשי של מוסא, מיהאלאולו, חזר בו מתמיכתו במוסא. מהמט כרת בינתיים ברית עם הביזנטים הנצורים, לפיה אם יתמכו בו אז יוצר המצור מעל בירתם. בינתיים מהמט פלש לטריטוריה של מוסא וניסה להביס אותו, לשווא. לבסוף המשיך באינטריגות כנגד מוסא וכרת ברית עם הסרבים, מה שהביא ב-10 ביולי 1413 להכרעתו ולהריגתו של מוסא בעיר ויזה שליד פיליבה, לאחר פלישת כוחותיו של מהמט מצפון. לאחר הניצחון, הוכרז מהמט הראשון כסולטאן העות'מאני רשמית, התיישב באדירנה הבירה ובזאת תמה תקופת הוואקום השילטוני, האינטרגנום. בכך מהמט הראשון איחד שוב את כל שיטחה של הסולטאנות העות'מאנית, והיא הפכה רשמית לאימפריה תחת שילטון הסולטאן מהמט.
