Tag Archives: איראן

s5__1389129062_41.35.183.241

פירוזה נתפסת- ומיהו מוהיבי? (הסידרה "הסולטאן")

שלום לכולן ולכולם,

באחד הפרקים של הסידרה "הסולטאן" (המאה המפוארת) הורם סולטאן, אישתו של הסולטאן סולימאן,  מגלה שמישהי אחרת שולטת לסולטאן על הלב. וזו לא אחרת מאשר המשרתת בה' הידיעה שלה ושל בתה מיהרימה- פירוזה הפרסייה. זאת שריפאה את ג'יהנגיר הנסיך הגיבן. זאת שהייתה מיועדת להיות שפחתון המועדפת של הנסיך מהמט. הסוד התגלה בעזרת תרגיל של ניגאר כלפה, שהמליצה להורם לשלוח את פירוזה למהמט. פירוזה, למרות שהתגלתה כנחשה, היא בחורה עם רגש. לא שקרנית עד הסוף. וכך היא מתוודה בפני הורם שמנסה לחנוק אותה אך חוזרת בה ברגע האחרון. בינתיים, מוסטפא היורש, שבינו לבין אחיו מהמט מתגלים מתחים, נשלח למניסה יחד עם אמו ועם שפחתו ההרה, פאטמה. פאטמה רצתה להיות סולטאנית וללדת את היורש, אך היא לא תצליח בכך.

הסולטאן סולימאן עצמו מתגלה כאיש מלא רגש, ממש משורר. שירתו מושפעת בעיקר מהמשוררים הפרסיים של התקופה. ולמי שלא ידעו, התרבות והשפה הפרסית השפיעו הכי הרבה על האימפריה העותמאנית של אותה תקופה. הכתב העותמאני, כזכור, נכתב מימין לשמאל בסגנון ערבי-פרסי. כיום כמובן בתורכיה, הכתב הוא לטיני, משמאל לימין.

הסולטאן סולימאן מרשים בכישורי כתיבת השירה שלו. בדומה לשלמה המלך, והרי סולימאן משמעותו שלמה, שכתב בשם קוהלת את מגילת קוהלת (ואת שיר השירים ומשלי כתב בשמו הוא), סולימאן כותב שירים נפלאים תחת השם "מוהיבי"- מילה שבאה מערבית ופירושה "אוהב" או "אהובי". מי שמשמשות לו השראה הן אהובותיו. אגב, למי שלא ידע, כשרון כתיבת השירה של סולימאן הוא אמיתי בהחלט, ולא המצאה של הסידרה.
אני לא מתפלא שסולימאן התאהב בפרסייה, היות ושפת המינהל, השירה והספרות של האימפריה העותמאנית של אותה תקופה הייתה, כאמור, השפה הפרסית!

מפעל נוסף של סולימאן המפואר, האמיתי, שלא הודגש בסידרה, היה לקבץ את התקנות והחוקים שלא היו במסגרת השריעה- ההלכה האסלאמית שהייתה החוק והחוקה של האימפריה, לקובץ אחד. בגלל זה כינויו עד היום בעולם המוסלמי הוא "סולימאן קאנוני"- סולימאן המחוקק או נותן החוק. בכך מצטייר סולימאן כאחד השליטים המוכשרים ביותר שקמו לעולם המוסלמי בפרט ובהיסטוריה בכלל.

General Ayat Mohaqeqi at Islamist Trial

הגנרל שניסה להפוך את ח'ומייני בשושן הבירה לשעבר

מזימה נרקמה בשושן הבירה. אבל לא בימי אחשוורוש, אלא בימי האייתוללה ח'ומייני, בשנה וחצי הראשונות לשילטונו, כנגד ח'ומייני וכנגד אותו שילטון.
המקרה של "הפיכת נוג'ה הכושלת", שבראשה עמד בין היתר הגנרל מחיל האוויר האיראני, אייאת מוחקקי (Ayat Mohaqeqi), שניסה לבצע הפיכה כושלת כנגד שילטונו האסלאמיסטי ההולך ומתהווה של האייתוללה ח'ומייני באיראן עצמה בין התאריכים 9 ו10 ביולי 1980. נוג'ה, או נוזדיח, היה בסיס חיל האוויר האיראני שנמצא במחוז האמדאן באיראן, כשהעיר האמדאן מזוהה כשושן בירת פרס העתיקה. בסיס זה היה מרכזה ובסיס הקשר הראשי של ההפיכה הכושלת. מוחקקי, שנראה יושב בחולצה חגיגית לבנה זקוף שני משמאל בתמונה, הפך לאחר מכן לסמל ההפיכה.

ניסיון ההפיכה התרחש כשנה וחצי לאחר המהפיכה באיראן כנגד השאה, שהסתברה לבסוף כמהפיכה אסלאמית. קבוצה 750 של קצינים וחיילים ו300 אזרחים ניסתה להדיח את האייתוללה רוחאללה ח'ומייני מנהיגה העליון הטרי של איראן, ואת נשיא המדינה הטרי, שהתברר כנשיא שנועד ליחסי ציבור חיצוניים בלבד, אבו אל-חסן בני צדר (כלכלן שהתנגד לשילטון השאה, שהיה לו רקע אסלאמיסטי, אבל הוא לא היה קיצוני כמו ח'ומייני). קבוצת הקושרים טענה כי מטרת ההפיכה הייתה להציל את המהפיכה האיראנית כנגד השאה- שהייתה בראשיתה מהפיכה כללית ולא אסלאמיסטית, על מנת שהיא לא תהפוך למהפיכה שתיצור תיאוקרטיה דיקטטורית אסלאמיסטית. וכך היה:

קבוצה של קצינים מחיל האוויר, מחילות היבשה ומהמודיעין האיראני, שהיו מזוהים לכאורה כנאמנים לראש ממשלתו האחרון של השאה שהודח במהפיכת פברואר 1979, שאהפור בח'תיאר, התאגדה בבסיס נוג'ה (Nojeh) שבהמאדאן באיראן, על מנת לבצע הפיכה צבאית שתסלק מהשילטון את ח'ומייני ובני צדר. מארגן התוכנית המקורי היה הקולונל מוחמד באקר באני-אמירי, שהיה מפקד הז'נדרמריה (משמר הגבול והמשטרה הצבאית של איראן) הפורש. התוכנית הזאת נודעה לארצות הברית, שצוות השגרירות שלה היה עדיין לכוד כבני ערובה במתחם השגרירות האמריקנית בטהראן. עם זאת, ההפיכה זוהתה ומזוהה עד היום עם הגנרל מוחקקי. לפי התוכנית, טנקים, שהשתייכו במיוחד לדיוויזיה המשוריינת ה92 של צבא איראן, היו צריכים לצאת בסיוע של צנחנים וחיילי רגלים ממספר מקומות ליד הערים הגדולות של איראן, לתפוס את מרכזי השילטון, בייחוד את הטלוויזיה ואת הרדיו בטהראן ולשדר שם את "הודעה מספר 1" המסורתית של ההפיכות הצבאיות המקובלות שבה מוכרז על הדחת השילטון, העלאת משטר צבאי במדינה וייסוד מועצה צבאית שתנהל את ענייני המדינה, ואז תינתן האות ומטוסים, בייחוד אלה שבבסיס נוג'ה- שאמור להיתפס במלואו על ידי יחידת הצנחנים שהרבאני הראשונה, יחריבו את מקום הימצאותו של ח'ומייני בטהראן הבירה על ראשו של המנהיג העליון, כשבדרך יופצצו כל הבסיסים ששייכים ל"משמרות המהפיכה" ו"ועדות הדת" האסלאמיסטיות. אגב, מי שעוד היה מעורב בניסיון ההפיכה הוא סדאם חוסיין, שליט עיראק לשעבר, שעזר לקושרים ובבסיס בעיר סולימאנייה בכורדיסטאן העיראקית תוכנן להתחיל במרד כורדי באיראן ואז האזרחים שהיו חלק ממארגני ההפיכה תיכננו לעורר הפגנות כנגד ח'ומייני בכל הערים הראשיות של המדינה, מה שיביא את הצבא האיראני להתנער מחו'מייני. מי שדאג לתיקצוב המזימה היה, כאמור, ראש ממשלתו האחרון של השאה, שאהפור בח'תיאר.
בסופו של דבר, הטנקים, שהיו אמורים לצאת ממחוז ח'וזסתאן, מחוז בעייתי היות והוא נמצא במערב איראן, סמוך לגבול עיראק וכולל בתוכו ערבים שמשתייכים לאסלאם הסוני בעוד רוב אוכלוסיית איראן היא פרסים וגם אזרים שיעים, יצאו מבסיסם אבל מספרם היה רק 28 במקום 159 כמו שהיה אמור להיות. יחידת הצנחנים שהייתה אמורה להשתלט על בסיס נוג'ה נתפסה על ידי אנשי משמרות המהפיכה (גוף שהיה עוד בראשיתו, אבל שהסתמן ועודנו כיום האלטרנטיבה לצבא איראן) עוד כשאנשיה הגיעו למקום, והטייסים שהיו אמורים להפציץ את מקום הימצאותו של ח'ומייני וכן בסיסים של אנשי משמרות המהפיכה ואת כל המאחזים של האסלאמיסטים באיראן לא הצליחו להתרכז במקום אחד כדי לצאת למשימה, כפי שתוכנן.
אייתוללה ח'ומייני לא נראה לציבור במהלך ההפיכה, שנדמה היה בתחילה כי היא מצליחה, היות והמטוסים, הצנחנים והטנקים יצאו לדרך. לאחר שהתברר כישלונה, הופיע ח'ומייני במוסד דתי (חוסיינייה- בית מדרש והטפה שיעי) ליד ביתו שבכפר ג'מאראן, גימד את מימדי ניסיון ההפיכה ("אם לא יכולנו לנטרל אותה, אז העם היה חונק אותה") ולעג על מטוסי הפאנטום שעלו לאוויר והיו אמורים לחסל אותו. הוא אמר כי "האומה לא נשארת בשינתה לכן פנטום אחד או שניים לא יכולים לעשות דבר".
לאחר כישלון ההפיכה, הסתבר כי אנשי משמרות המהפיכה והשירות החשאי המתהווה של ח'ומייני עלו על התאים שהיו אמורים לבצע את ההפיכה והחלו בפעילות חשאית של מעקבים ומעצרים על מנת למנוע אותה. הם דאגו שאנשים שנקבע שיגיעו לנקודות ציון כלשהן ביום ההפיכה לא יגיעו אליהן, גם ובעיקר הטכנאים של המטוסים שהיו אמורים להמריא ולהפציץ את מרכזי השילטון. ההפגנות והפרות הסדר שאורגנו על ידי מתכנני ההפיכה האזרחים לא הוצאו לפועל.
בסופו של דבר, נעצרו מאות אנשים בחשד למעורבות בהפיכה, יחידות של צבא איראן שנחשדו כמעורבות בהפיכה הכושלת פורקו, עיראק פלשה לאיראן לאחר חודשיים, בספטמבר 1980 והחלה מלחמה שנמשכה 8 שנים עד אוגוסט 1988, ושאהפור בח'תיאר, ראש הממשלה של השאה שמימן את ההפיכה והיה אמור לעלות לשילטון לכאורה בשלבים שלאחר ההפיכה, נרצח 11 שנים לאחר מכן במקום גלותו בפריס.
ובאשר לגנרלים ולחיילים שאירגנו את ההפיכה? 4,000 אזרחים וחיילים נעצרו, מתוכם מאות גנרלים, שנשלחו לכלא אווין הידוע לשימצה בעינויים ובהוצאות להורג שהתרחשו בו והועמדו למשפט דתי, ביניהם איאת מוחקקי, שהיה אמור לפקד על השלב האווירי של ההפיכה ולמעשה לחסל את ח'ומייני. הוא הועמד לדין, כשמשפטו מופיע בתמונה זאת, והפך לגיבור הלאומי של האיראנים האנטי-אסלאמיסטיים, בשומרו על מראה מכובד, לבוש מכובד וקומה זקופה למרות העינויים והחקירות שעבר.
בסופו של דבר, באני-אמירי ומוחקקי הוצאו להורג, יחד עם עוד 142 איש, כשחלק מהגנרלים שנעצרו קיבלו חנינה בהמשך על מנת להשתתף במלחמת איראן-עיראק, שרבים רואים בה תוצאה של ניסיון ההפיכה הכושל. המשטר האיראני בהנהגת ח'ומייני רק הרוויח ממזימת ההפיכה: הוא הצליח לשכנע את העם ואת רשויות המדינה שגורמי חוץ וגורמים מקומיים מנסים להרוס את הממסד, מפלגות באיראן, בייחוד מפלגות ימניות-לאומיות (מפלגות שמאל, גם אם סייעו לח'ומייני בהפיכה, כבר נסגרו קודם) חוץ מאלה האסלאמיסטיות הנאמנות למשטר הוצאו מחוץ לחוק, עיתונים נסגרו והחשוב ביותר: משמרות המהפיכה חוזקו והפכו לכוח צבאי מקביל לצבא איראן ואף בעלי כוח שעולה על כוחו של הצבא.

לגבי מיקומה של שושן הבירה אני חייב להדגיש, כי לפי טענות מרבית יהודי איראן שושן הבירה היא העיר אחמתא, או המאדאן שממנה יצאה ההפיכה הכושלת. אבל לפי טענות היסטוריונים, שושן הבירה היא העיר שוש שנמצאת במיקום אחר באיראן, עיר שכיום היא בת 65 אלף תושבים.

861px-Iran_relief_location_map

העות'מאנים אחרי סולימאן- חלק 2: מלחמה עם איראן, ועוד….

(c) הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, מבוסס על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" שנכתב באנגלית על ידי סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

עם כיבוש הקווקז על ידי העות'מאנים וה"מפגש" שלהם עם אחיהם בני העמים התורכיים ששוכנים באיזור על רקע מותו של אסמאעיל שאה מייסד האימפריה האיראנית הספווית שהשית עליה את האסכולה השיעית של האסלאם, האימפריה העות'מאנית הסונית שלטה בפועל על כל איזור הקווקז עד לים הכספי, והשפיעה גם על מינוי מלכי גיאורגיה (גרוזיה) שגם הייתה נתונה בידי העות'מאנים. דבר זה גרם למלחמה מתמשכת בין העות'מאנים לבין האיראנים בין השנים 1579 ל1590.

משפחת גיראי שליטי חצי האי קרים, קרובי המשפחה של הסולטאן סולימאן, פתחו במרד נגד העות'מאנים לאחר שעלה בקרים לשילטון הח'אן מהמט גיראי. לכן הסולטאן מוראד השלישי החליט להדיח את מהמט גיראי לטובת אחיו, אסלאם, בסיועו של מפקד הצבא העות'מאני דאז, עות'מאן פאשא. תוצאות המלחמה העות'מאנית-האיראנית הייתה השתלטות על כל אזרבייג'אן, כולל על החלק הדרומי שלה, שנמצא כיום בתוך שטח איראן. תבריז, בירת אזרבייג'אן האיראנית כיום, נפלה בידי העות'מאנים. בשנת 1590 נחתם בפעם המי-יודע-כמה הסכם שלום בין העות'מאנים לאיראנים, כשעיקר מאמץ המלחמה העות'מאני מופנה עתה כלפי החזית המערבית, אל מול בית הבסבורג האוסטרי.

3 שנים לאחר תום המלחמה עם איראן, פרצה שוב מלחמה בין בית הבסבורג לבין העות'מאנים, שנמשכה בין השנים 1593-1606. המלחמה התרכזה בעיקר באיזור הונגריה ובגבול הקרואטי. בשנת 1595 תוך כדי המלחמה מת הסולטאן מוראד השלישי ובנו, מהמט השלישי, עלה לשילטון לאחר שחיסל לפי המסורת את 19 אחיו ו20 אחיותיו. אך מי ששלטה בפועל באימפריה באותן השנים הייתה אימו של הסולטאן, הוואלידה סאפייה סולטאן. היא דאגה למנות את פרהאט פאשא לווזיר הגדול, שמצידו "דאג" להמשיך במלחמה עם אוסטריה. הסולטאן הלך והסתגר בארמונו, ובעתיד אף מנהג רצח האחים על מנת להגיע לשילטון ייפסק לטובת הסתגרות של הסולטאן לעתיד בהרמון באגף סגור שנקרא "הכלוב", או בתורכית "קאפס". דבר זה מנע מהסולטאנים לעתיד בהמשך ניסיון בשטח או במושלות על פרובינציות באימפריה לפני שהגיעו לשילטון.

 

מי שכן היה בשטח היה הווזיר הגדול. על פרהאט היה להתמודד אל מול מרד הוולאכים, שהסתייעו באוסטרים ובבית הבסבורג. הסולטאן מהמט השלישי, מצידו, התמודד עם מפלות צבאיות באיזור הדנובה ובשל כך החליף את הווזיר הגדול פרהאט פאשא בסינאן פאשא (אין קשר לאדריכל האגדי מימאר סינאן). באוקטובר 1595 הצליח סינאן לכבוש את בוקארשט, כיום בירת רומניה (רומניה היא למעשה ובעיקר איחוד של וולאכיה ומולדאביה). אבל לצבא העות'מאני קרה אסון, כשחיל עות'מאני ביחד עם הטאטארים ניסה ב27 באוקטובר 1595 לחצות את הדנובה אל מול "גנרל חורף" הסוער, ובשל מזג האוויר אלפי חיילים טבעו בנהר. גם הנסיכות השכנה מולדאביה ניצלה זאת ומרדה כנגד העות'מאנים, כשהנסיך הוולאכי מיכאל מנהיג את המרד. כתוצאה מכך, ולראשונה מאז ימי הסולטאן סולימאן המפואר, הגיע הסולטאן מהמט השלישי בעצמו לשדה הקרב על מנת לעמוד בראש הצבא העות'מאני. עד 1605 הצליחו העות'מאנים לדכא את המרידות ולהשתלט שוב על מולדאביה, וולאכיה וטרנסילבאניה- הנסיכויות שלעתיד ירכיבו את רומניה- ולמנות בראשן נסיכים מקומיים נאנמנים לעות'מאנים.

בשנת 1603 מת הסולטאן מהמט השלישי והחליף אותו הסולטאן המפורסם אחמט הראשון. בזאת גם הסתיימה המאה ה16 המפוארת, והעולם והאימפריה נכנסו למאה ה-17. אהמט היה האח היחיד ששרד מבין אחיו, והוא גדל עם סבתו הוואלידה סאפייה סולטאן בארמון הישן באדירנה לפני הגיעו לסולטאנות. באותן שנים התמודדה האימפריה העות'מאנית עם שורה של מרידות מבפנים, בשטח של תורכיה של ימינו. השם הכולל למרידות האלה היה "מרידות הג'לאלי" (Celali) והיו כנגד הסולטאן החדש שנתפס כחלש. מי שהנהיג את המרד היה שייח' דתי-סופי (Sufi) ובאיסטנבול עצמה התגלו מתיחויות בין היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר שהורכב בעיקר וביסוד מנערים נוצריים שהתאסלמו אך לא רק, לבין הסיפאהים- חיל הפרשים שהיה מגובה באנשי דת מוסלמים סוניים. הסיפאהים הובסו לבסוף על ידי היניצ'רים, שהסולטאן נכנע לדרישותיהם. כתוצאה מכך ירד מעמדם של הסיפאהים ורבים מהם הצטרפו למורדים ביערות אנטוליה. בכך גם נחלשה עד לביטול שיטת החזקת האחוזות בידי הסיפאהים- התימארים, יחד עם היחלשות שיטת הדוושירמה- גיוס נערים נוצרים ליניצ'רים ואיסלומם. בשנת 1605 הובסו ההבסבורגים, ושנה לאחר מכן נחתם הסכם שלום עם ההבסבורגים, כשעיקר המערכה מופנה לדיכוי מרידות הג'לאלי.

עם זאת הופיע כוח חדש בהרמון העות'מאני- קוסם סולטאן, בת זוגו המועדפת של הסולטאן אהמט הראשון, כוח שעתיד להשפיע על הסולטאנים הבאים ועל ההיסטוריה העות'מאני למשך שנים לא מעטות. האימפריה העות'מאנית לא ידעה יציבות ולא ידעה סולטאנים יציבים עד לשנים 1623-1640, בהן שלט הסולטאן מוראד הרביעי. על כך אכתוב בהמשך.

נישואי מותעה

נישואין זמניים בשיעה האסלאמית

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio

במדינות השיעיות, בעיקר באיראן, נהוג סוג של נישואין שקוראים לו בערבית "נכאח מותעה" (Muta'a) או בפרסית "סיגה (Sigheh)". מדובר בהיתר לנישואין זמניים  שקיים באסלאם לשם הנאה תמורת מוהר שמשלם הגבר, נישואין שיכולים להימשך לפי ההלכה המוסלמית בין כמה שעות עד ל99 שנים. בעיקר החל מהמאה ה-16 היתר נישואין זה מעורר מחלוקת, היות ולדעת חכמי הלכה בעיקר מהאסלאם הסוני, מדובר בהלבנה ובהכשרה של זנות (זינאא) לכל דבר ועניין. לכן, האסלאם הסוני  על ארבע אסכולות ההלכה שלו פוסל ברוב המקרים נישואין כאלה. עם זאת, הזרם המרכזי של השיעה שנהוג בעיקר באיראן (אך גם בעיראק, בבחריין ובלבנון), השיעה התרי-עשרית, מתיר קיום נישואין כאלה בהישענו על פסוק מהקוראן. כאמור, מקור ההיתר וכן המילה "מותעה" (הנאה) מופיע בקוראן, בסורת אל-ניסאא- כלומר בפרשה הרביעית בקוראן "פרשת הנשים" בפסוק 24: שלמו לנשים את אשר תתענגו (בערבית אסתמתעתם) עליהן ובתוקף קידושי נישואין ולא בזימה ובאהבהבים".

חוזה הנישואין נעשה בין הגבר שמשלם את המוהר עבור הנישואין ובין האישה או בין משפחת האישה, בעל פה או בכתב. בעוד באסלאם הסוני נדרשים שני עדים ושופט הלכתי (קאדי) לשם ביצוע נישואין כאלה ממש כמו נישואין רגילים, באסלאם השיעי נישואין כאלה יכולים להיות מסוכמים באופן פרטי בין גבר ואישה ללא עדים או שופט או אפוטרופוס כשהאישה אינה בתולה ואין לה אפוטרופוס חוקי או משגיח דתי- עוד פירצה שמאפשרת למעשה זנות. בכל מקרה, על הגבר בנישואין כאלה לדאוג לתנאי מגורים כלשהם ולמזון עבור האישה.

זמן הנישואין והמוהר נקראים מראש, וההצהרה על הכוונה להינשא וסגירת תנאי הנישואין בין הצדדים נעשית בעיקרון בהכרזה מראש. חכמי הדת הסונים הקשו מאוד על עריכת נישואין כאלה, עד כדי פסילתם המוחלטת. האסלאם השיעי, השיעה התרי עשרית ליתר דיוק, מתירים נישואין כאלה בתנאי שהאישה היא מוסלמית או מ"אנשי הספר" (יהודייה או נוצרייה), ובתנאי שהגבר הוא מוסלמי. לפי השיעה, כדי לבצע את הנישואין הזמניים על האישה כמובן להיות לא-נשואה ואם מעולם לא נישאה קודם והיא בתולה עליה בעיקרון להביא אישור מהאפוטרופוס החוקי שלה לפי הדת או משופט דתי. הגבר יכול לבטל את הנישואין האלה כל אימת שירצה, וכאן יש פתח לא טוב להכשרת זנות, ובמקרים כלשהם אף זנות של קטינות. בתימן שם נהוג הזרם הזיידי של השיעה באופן רשמי נישואין כאלה לא מותרים, אך זה לא אומר שהם אינם נהוגים. ידוע על עשירים מערב הסעודית שמגיעים לצפון תימן כדי להתחתן שם בנישואין זמניים כאלה עם נערות צעירות במיוחד בהסכמת הוריהן, ממש זנות מולבנת של קטינות.

כמו שהאסלאם מתיר לגבר להתחתן עם עד 4 נשים, גברים נשואים לפי השיעה יכולים להתחתן בנישואין זמניים לכן באיראן יש תופעה של גברים נשואים, גם דתיים, שנפגשים עם נערות ליווי ומתחתנים איתן בנישואין כאלה למשך כמה שעות. עם זאת, חכמי הלכה שיעים מודעים לכך ומתנהל ביניהם ויכוח על הקו הדק שבין נישואין כאלה לבין זנות.

לפי ההלכה המוסלמית בייחוד השיעית (כי הסונים אוסרים כיום על נישואין כאלה), לאחר תום נישואי המותעה הזמניים האישה צריכה להיכנס לתקופה שקוראים לה עידה (כמו "נידה" בעברית), שבה אסור לה לקיים יחסים עם גבר כלשהו ולא להתחתן איתו בפועל, אך מותר להתארס. באופן רשמי תקופה ה"עידה" נמשכת כארבעה חודשים, אך יכולה להימשך זמן קצר יותר.

סולימאן מוזיאון השעווה

העות'מאנים פרק 6: מביאזיד השני עד ראשית ימי סולימאן המפואר

עם גירוש יהודי ספרד, שהגיע לשיאו בשנת 1492, הוציא הסולטאן ביאזיד השני הזמנה רשמית ל150 אלף היהודים שגורשו מספרד לבוא להתיישב בשטחי האימפריה. הוא אמר בציניות: "פרדיננד מלך ספרד הוא אדם חכם. הוא הופך (בגירוש היהודים) את ארצו לענייה ואת ארצי לעשירה". איסטנבול באותן שנים כללה 70 אלף תושבים, והיא סבלה מהתוצאות של "מגיפת הדבר השחורה" הידועה לשימצה, לכן חיפש ביאזיד ליישב את היהודים גם בעיר בירתו. בנוסף, היהודים התיישבו בהמוניהם גם בעיר סלוניקי, שהפכה ברבות השנים לעיר עם רוב יהודים שהנמל המפורסם שלה לא פעל ביום השבת. היהודים הספרדים התיישבו גם בערי הנמל העשירות באימפריה העות'מאנית: סרייבו, אדירנה וניקופוליס וחלקם הקטן אף הגיע לארץ ישראל והתיישב בערים הקדושות ירושלים וצפת וגם בטבריה. בכך נוצרה המסורת הספרדית-ירושלמית, כשהספרדים היהודים הופכים לאליטה ולרוב של היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. במאה השש עשרה הפכו היהודים לכלכלנים ולבנקאים המובילים באימפריה.

ובחזרה לסולטאן ביאזיד השני. בעוד תנועות דתיות סופיות-מיסטיות מתפשטות בקרב חייליו, חיפש ביאזיד סיבה למלחמה, שתסב את תשומת הלב מפוטנציאל של מלחמה נגדו. הוא בחר ברפובליקת וונציה הגדולה והמתעצמת, שהוסתה באותן שנים על ידי האפיפיור. בשנת 1497, לאחר שמונטנגרו נפלה בידי העות'מאנים, נתפסה ספינת וונציאנית שנשאה עולי רגל נוצרים לארץ ישראל בידי העות'מאנים. ונציה הגיבה בבניין הצי שלה, וגם ביאזיד הגיב מנגד, ומינה את כמאל ראיס למפקד העליון של הצי העות'מאני. הצי העות'מאני החל לשפוט על נמלים ונציאנים, והמתיחות בין העות'מאנים לוונציאנים נמשכה לתוך ראשית המאה ה-16. איזור לפאנטו נתפס על ידי העות'מאנים, וכל ערי הנמל הוונציאניות נמצאו תחת מתקפה עות'מאנית. בסופו של דבר ונציה נכנעה, ובדצמבר 1502, לאחר 5 שנות מלחמה, חתמה בתיווך פולני על הסכם שלום עם העות'מאנים. בכך האימפריה העות'מאנית הפכה לכוח מוביל בים התיכון ולמעצמה אירופית ימית לכל דבר ועניין. הצי העות'מאני נעזר באותן שנים בשודדי-ים, שביצעו משימות של שוד ספינות זרות והרחקתן מטווח העין העות'מאנית. ביאזיד עצמו החל להכיןו עצמו לפרישה ולהעברת השילטון לבניו, שנאבקו על הירושה, והתעמק בלימודי דת, במוזיקה ובכתיבת שירים. הוא נתן את השילטון למעשה בידי הווזירים הגדולים שלו ובידי המושלים המקומיים, מה שיהווה תקדים לעתיד הלא ממש קרוב, עת ישלטו סולטאנים חלשים באימפריה. הוא החל לסדר את רגולציית גביית המיסים באימפריה, ואת המערכת הפיננסית האימפריאלית בין היתר בעזרתם של היהודים. הוא החל לגבות מס לצורכי מלחמה מבעלי אחוזות (תימארים), שקוראים לו אוואריז.
בינתיים, ביאזיד לא יכל לנוח על זרי הדפנה. ממזרח לאימפריה העות'מאנית צמחה באיזור איראן האימפריה הספאווית, אימפריה של שיעים ממוצא תורכי שהשתלטו על המרחב הפרסי. השאה הספאווי אסמאעיל, שהיה תורכמני שאסף מסביבו תורכמנים שהתחילו כמאמינים במיסטיקה הסופית הסונית ואחר כך עברו לאמונה באסלאם השיעי, ונקראו בתורכית קיזיל-באש ("הראשים האדומים", יש כאלה עד היום שסוברים כי מקורותיהם של השיעים בלבנון הוא ב"קיזיל-באש" שגורשו לשם על ידי העות'מאנים) הציב אתגר מול האימפריה העות'מאנית, וזה היה עוד ביטוי מרכזי לסיכסוך הסוני-שיעי הבלתי נגמר באסלאם, סכסוך שנמשך משנת 680 לספירה עד ימינו אנו. העות'מאנים בהנהגת ביאזיד לא רק חששו מכוחם הצבאי של הפרסים וה"קיזיל-באש" (תורכים שהאמינו בשיעה), אלא גם מחדירה דתית שיעית לתוך מרחב אנטוליה (תורכיה של היום), במיוחד לאיזורים המזרחיים שבה, עת אמונות מיסטיות נפוצו מזה שנים. בשנים 1508-1509 ביאזיד שלח מברקים לאסמאעיל, ודרש ממנו להפסיק את החדרת המטיפים השיעים לאנטוליה ולצבא העות'מאני. בינתיים אסמאעיל כבש את בגדאד ואת דרום מערב איראן, וחולל טבח והרס בקרב אוכלוסייה סונית והחריב מסגדים סוניים (בדומה למעשיו של בשאר אל-אסד בימים אלה). ביאזיד העדיף בהתחלה שלא להגיב צבאית, ולפנות לממלוכים שמדרום לו בבקשת עזרה. הממלוכים אכן עזרו ותקפו את הספאווים. אבל זה לא עזר, ומטיפים שיעים ספאווים המשיכו לחדור לאנטוליה ולהטיף ולהעביר את האוכלוסייה הסונית לשיעה. בשנת 1511 אף פרץ מרד שיעי בהנהגת שאה בשם קולו, שטען לירושת אסמאעיל, כשהכוח העות'מאני שנשלח להדוף את המרד היה חלש, בין היתר בשל מאבקי הירושה בין בניו של ביאזיד, המושלים אחמט וקורקוט. בסופו של דבר, כשהמורדים התקדמו לעבר הבירה העות'מאנית לשעבר בורסה, כוח של שמונת אלפים יניצ'רים בראשות הווזיר הגדול, ח'אדם עלי פאשא והנסיך אחמט הצליח להביס אותם. בעוד אנשי הצבא והעם תמך באחמט המנצח, אנשי הדת, העולמאא, תמכו בקורקוט. בסופו של דבר לא זה ולא זה זכו בירושה, היות ולביאזיד היו חוץ משניהם עוד שלושה בנים: היה את סלים המיליטנטי והקשוח שזכה בסופו של דבר לתמיכת היניצ'רים ולאחר מכן בסולטאנות, את שאהינשאה ואת עלימשאה שמתו בשנים 1511-1512. בסופו של דבר המאבק ניטש בין סלים, שהוביל פעולות תגמול של היניצ'רים לתוך השטח הספאווי, קורקוט מושל מניסה ואחמט שהתמנה למושל באמסיה. בסופו של דבר, סלים זכה בתמיכת הטאטארים מחצי האי קרים, והחליט להדיח את אביו מהשילטון עוד בחייו על מנת לרשת את הסולטאנות ולעקוף את אחיו. כוח של יניצ'רים בראשות הנסיך סלים השתלט על איסטנבול והדיח את הסולטאן ביאזיד השני. ב25 באפריל 1512 הוכתר סלים לסולטאן סלים הראשון, וביאזיד, ששאף לחזור לאיזור הולדתו דמוטיקה הורעל לבסוף בהוראת בנו ומת בדרך ב26 במאי 1512.
האסטרטגיה של הסולטאן החדש סלים הראשון, הייתה להחזיר את ימי התפארת של סבו, הסולטאן מהמט הכובש. הוא שאף להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמה עולמית, ולהתחיל בסידרה של כיבושים. פניו היו לכיוון מזרח ודרום מזרח. הוא שאף לעבות את מספר היניצ'רים- שעזרו לו להגיע לכתר, לשלב לוחמים מהנסיכויות התורכמניות השכנות לשעבר בכוחות הרגלים שלו ולאחד את כולם תחת סמכותו. אחיו, קורקוט ואחמט, שהמשיכו להחזיק בעמדות של מושלות, מרדו בו, כשהנסיך אחמט מרד כנגד סלים בצורה החזקה ביותר. בסופו של דבר קיבל הסולטאן סלים הראשון החלטה- להשמיד את כל אחיו, את אחייניו ואפילו את בניו, להוציא אחד- בנו הנסיך סולימאן, שעתיד להפוך לסולטאן סולימאן הראשון המפואר, אחרי אביו. הקשיחות והאכזריות של סלים נתנו לו את הכינוי "יאווז סלים", שמשמעותו "סלים האכזר" או "סלים הקשוח". בסופו של דבר, עד חודש אפריל 1513 הוצאו להורג כל אחייניו של סלים וגם אחיו קורקוט, כשבסופו של דבר השתלט על מחוז אמאסיה המורד שהיה תחת שליטת אחיו אחמט, והוציא גם את אחיו הנותר והבכור אחמט להורג.
כעת, כששלטונו האבסולוטי הובטח, החליט סלים "לטפל" באיום הספאווי (גם באותן שנים היה "איום איראני"…). הוא השתמש גם בשלוחות על מנת להתחיל את העימות המפורסם ורב השנים עם הרוסים: אישר לח'אן הטאטארי, מהמט גיראי, לערוך פשיטות לתוך השטח הרוסי. הוא כרת ברית עם הממלוכים על מנת להילחם באיום השיעי-ספאווי. כוחותיו של סלים החלו לטבוח באלפי תורכמנים שיעים, קיזילבאש, שהיו באדמות אנטוליה, ולהגלות אותם. הצבא העות'מאני, שמספר חייליו הכולל היה 140 אלף איש, התקדם עם כוח אדיר של 70 אלף חיילים, מחצית מהסד"כ הכולל, אל ארזינג'אן וארזורום ומשם אל מעלה נהר הפרת. הספאווים נקטו אסטרטגיה של משיכת הכוחות העות'מאנים לכיוון הרי צפון איראן הבלתי עבירים, על מנת ללכוד אותם שם. הם נקטו במדיניות של "אדמה חרוכה"- לשרוף את כל היבולים בשטחים שהם נסוגים מהם, על מנת לפגוע במזון ובאספקה לחיילים העות'מאנים. סלים, מצידו, החל להוציא להורג קצינים וחיילים מצבאו שלו שגילו פחד או שדרשו נסיגה. באוגוסט 1514 הגיע הצבא העות'מאני עד לדרך לתבריז, בירת הספאווים (שכיום משמשת בירתה הבלתי רשמית של אזרבייג'אן האיראנית, שם חיה כיום אוכלוסיה ממוצא תורכמני תחת ריבונות איראנית. ב23 באוגוסט 1514 פרץ בעמק צ'לדיראן, על הדרך בין תבריז לארזינג'אן, קרב מכריע בין העות'מאנים הסונים לספאווים השיעים. הספאווים הובסו, קרב צ'לדיראן נכנס למיתולוגיה העות'מאנית והסונית כניצחון על האיראנים הספאווים השיעים, ותבריז נכבשה. סלים החליט לפנות את העיר מכל תושביה, שלח את אנשי המקצוע והאומנים שלה לאיסטנבול אך כשהגיע החורף, סלים הזיז את צבאו לקאראבא בקווקז, מקום חנייתם בעבר של ג'נגיס חאן ותימור לנג המונגולים, על מנת לנוח. בסופו של דבר תבריז נכבשה שוב בידי הספאווים שנסוגו דרומה לאחר כיבושה העות'מאני, "גנרל חורף" וחוסר באספקה יחד עם קור מקפיא הכריעו את העות'מאנים, שנסוגו חזרה לאנטוליה. בפברואר 1515 היניצ'רים הזועמים על כך שסלים לא מנהיג מסע מלחמה חדש נגד הספווים מרדו באמסיה, ובמרץ אותה שנה הוצא להורג בתגובה הווזיר הגדול אחמט פאשא. הספאווים ספגו פגיעה קשה במוניטין, שאה אסמאעיל, שיצא מקרב צ'לדיראן בשן ועין פצוע הנמיך פרופיל- למרות שהצליח לכבוש מחדש את תבריז ואת צפון איראן של היום, והשילטון עמד לעבור לבנו, שאה טאהמאספ. סלים, מצידו, החליט לנוע דרומה, כנגד הממלוכים. נסיכות אנטולית בשם דולגאדיר פתחה במרד נגד סלים, אך בקיץ 1515 הוא הצליח להביס אותה. בסופו של דבר סלים הצליח להשתלט על כל תת יבשת אנטוליה, והשטחים שהשתלט אליהם קבעו את גבולותיה המזרחיים של תורכיה עד היום. סלים החליט לנקום בממלוכים, שכרתו ברית עם דולגאדיר ועם הספאווים. הוא נע דרומה, לכורדיסטאן, אך חשש בעצמו להתעמת עם הכורדים, אז הוא נתן לשליטיהם המקומיים תמיכה כלכלית וצבאית בתמורה להפיכתם לוואסאלים שלו, לפרו עות'מאנים ולסונים מבחינת אמונתם באסלאם. הוא מינה את אדריס ביטליסי המפורסם להיות מושל כורדיסטאן מטעמו. עכשיו דרך המשי נשלטה בחלקה הגדול על ידי העות'מאנים, ומשי מאיראן ומוצרים נוספים מארץ עשירה זו זרמו לכיוון איסטנבול. סלים עצמו מיעט לשהות בבירה איסטנבול בגלל שהיה רוב הזמן במסעות צבאיים, וכשהיה שם החל במלאכה שהשלים אותה, ובגדול, בנו סולימאן: לקבוע את החוק הפלילי (בנוסף לחוקי השריעה המוסלמית) ואת מערכת המשפט של האימפריה.
סלים החליט לנצל את חולשת הממלוכים, ולנוע דרומה, לכיוון חלב, ארץ ישראל ומצרים. באותו זמן סבלו הממלוכים, שמרכזם היה בקאהיר, מפלישות ימיות של הפורטוגזים לכיוון איזורי תימן והחיג'אז מכיוון הודו (איזור גואה, למי שמכיר….) והממלוכים נחלשו מאוד. ב28 ביולי 1516 החלה המתקפה על הממלוכים, באיזור מלאטיה. ב24 באוגוסט 1516 התחולל הקרב הרציני המפורסם היחיד בין הממלוכים לבין העות'מאנים, במארג' דאבק שבצפון סוריה של היום. הקרב הסתיים במותו של הסולטאן הממלוכי אל-ע'אוורי. העות'מאנים ניצחו ניצחון מוחץ, והאימפריה הממלוכית החלה להתפורר. חלב, חמאה ודמשק נפלו בין החודשים אוגוסט-ספטמבר 1516. בחודשים הבאים נפלה ארץ ישראל של ימינו בידי העות'מאנים, שהפכו למעשה לשליטי ארץ ישראל המוסלמים האחרונים לפני הכיבוש והמנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל במאה העשרים, ובחודש ינואר 1517 תוך שלושה ימים חצו העות'מאנים בסערה את חצי האי סיני וב25 בחודש הגיעו לעיר קאהיר. החל מרדף אחרי הסולטאן הממלוכי, טומאן ביי, וב14 באפריל 1517 הוא הוצא להורג. סלים יצר קשר והבטיח את נאמנותם של ראשי השבטים הבדווים והקהילות הדתיות, תמורת מתן אוטונומיה מסוימת להם. בשלושה ביולי 1517 התרחש אירוע היסטורי:
השריף של העיר הקדושה לאסלאם מכה נשבע אמונים (בייעה) לסולטאן סלים, ובכך סלים הפך דה פקטו לח'ליף האסלאמי, מנהיג האומה המוסלמית הסונית. הח'ליף העבאסי הסמלי שנותר בקאהיר, אל מותווכל, הובל לאיסטנבול ונאמר כי הצהיר בפני הסולטאן סלים כי הוא מוותר על סמכויותיו לטובתו. אנשי מינהל פרסיים וערביים החלו להיות משולבים במינהל המרכזי באיסטנבול, שהפכה כעת למרכז האסלאם. גירסה זו של העברת הח'ליפות הטקסית שנויה במחלוקת, היות ואל-מותווכל חזר לקאהיר ומילא את תפקידו הטקסי כח'ליף עד 1543. אבל למרות זאת, מה שידוע הוא שסלים נטל לעצמו והוסיף לתוארו את שני התארים האסלאמיים החשובים: ח'ליף האסלאם ושומר שני המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה. אגב, הסולטאנים העות'מאנים הדגישו את היותם ח'ליפים רק בעתות חולשה, למשל במאה ה18 עם תחילת היחלשות האימפריה ובסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, ממש לפני שהאימפריה העות'מאנית התפוררה סופית.
עתה, סלים פנה לרפורמות מינהליות פנימיות נוספות: הוא בנה את הקומפלקס הצבאי שם אימן את היניצ'רים בגלאטאסאראיי במרחב איסטנבול, והשלים את מעבר הממשלה העות'מאנית בכללותה מהבירה הישנה והארמון הישן באדירנה לאיסטנבול. ארמון טופקאפי הורחב מאוד ונוספו לו נשים רבות ועבדי שער (קאפיקולו) רבים. נבנה ארמון מיוחד ביאליק וסק בחוף ים המרמרה באיזור רובע סירקג'י באיסטנבול, ששימש למעשה כהרמון הנשים של סלים. ברובע קאסימפאשה, בקרן הזהב של איסטנבול, נבנתה מספנה ענקית לצי העות'מאני המתרחב, כשהצי הממלוכי הסתפח אליו.
עם זאת, העניינים בתוך אנטוליה לא נרגעו: אנשי הנסיכויות התורכמניות לא זנחו את שאיפותיהם להתנתק מהעות'מאנים. בשנת 1519 פרץ באביב מרד בקרבם שהונהג על ידי מטיף ספאווי בשם ג'לאל, שטען כי הוא שאה אסמאעיל וכי הוא המהדי, האמאם השיעי השנים-עשר הנעלם, שהוא למעשה ה"משיח" המוסלמי-שיעי שלפי האמונה השיעית יגאל את העולם באחרית הימים. המרד, שנקרא "מרד הג'לאלי" דוכא באכזריות. תנועת הג'לאלי עתידה לעשות צרות רבות לסולטאנים הבאים.
בספטמבר 1520 החל סלים במסע מאיסטנבול לאדירנה על מנת לתכנן את החזית המערבית, אך הוא התלונן שהוא לא מרגיש טוב ושגבו כואב. כנראה היה לו סרטן, וב21 בחודש זה הוא נפטר, כשבנו היחיד שנשאר, הנסיך סולימאן, מחליף אותו, והופך לסולטאן סולימאן הראשון, הלא הוא סולימאן המפואר.
סולימאן המפואר, או בתורכית "קאנוני סולטאן סולימאן" (הסולטאן סולימאן המחוקק, נקרא כך על שם קובץ החוקים שערך), בנם של סלים ושל עיישה חפזה משושלת הגיראי, הח'אנים של קרים, שאותו בחר סלים להשאיר בחיים (למרות שנטען כי הוא ניסה לשווא להתנקש בחייו באמצעות קפטאן מורעל שנתן לו כמתנה, אך סולימאן הוזהר בידי אימו ולא לבש את הקפטאן) הוא זה שאיחד סופית, מירכז וערך את קובץ החוקים הרשמי של האימפריה העות'מאנית. עד להיום, הוא נחשב לסולטאן העות'מאני המוצלח, המנוסה מבחינה צבאית, החזק ביותר בהיסטוריה, ולאגדה גם בעולם המוסלמי. נטען גם שהאימפריה הגיעה לשיאה בימיו, ובשלהי שילטונו החלה שקיעתה האיטית, ששוב, כמו שאני טוען, לוותה גם בתקופות שונות של עלייה- אך הכיוון הכללי משלהי ימי סולימאן של העות'מאנים היה לכיוון מטה.
המעשה הראשון של סולימאן היה להקל על נתיניו וחייליו: שבויים שנשלחו לאיסטנבול מכל קצווי האימפריה נשלחו חזרה לביתם, הוכרז שאנשים ישלמו מיסים לפי יכולתם והחיילים יקבלו שכר מלא על כל פעילותם הצבאית. הושם דגש על רווחת הנתין והחייל, ובאופן מסוים גם על זכויותיו כאדם וכנתין (אמנם לא זכויות האדם שאנו מכירים כיום, אבל בכל זאת, זכויות אדם שנכונות לאותה תקופה). סולימאן הוא זה שאירגן את מערכת המשפט, מספר רב של שופטים הובא לאיסטנבול ולפרובינציות וסוף סוף הייתה לאימפריה מערכת משפט, ששאפה לשפוט בצדק עד כמה שניתן, בהשפעת סולימאן וחוקיו. סולימאן ניהל 13 מסעות צבאיים, שרובם הגדול היו מוצלחים. האסטרטגיה הצבאית שלו הייתה נבונה: הוא אמנם בילה שנים רבות במסעות צבאיים, אמנם פחות מזמן השילטון שבילה אביו במסעות באחוזים, אבל הוא החליט כל פעם לנהל חזית אחת בלבד, ולא לעשות טעויות היסטוריות שיעשו שליטים אחרים במקומות אחרים ועשו קודמיו- לפתוח כמה חזיתות. בתחילה הוא דאג לדכא מרד של ממלוכים, אבל בהמשך שם את פעמיו לאירופה, כשהתחנה הראשונה העיקרית שלו הייתה האי רודוס, שנשלט בידי מסדר האבירים הנוצרי- הוספיטלרי, כשהגראנד מאסטר עמד בראשם.
הדברים בפוסט זה נסמכים על הכתוב בספר באנגלית "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית", כרך 1, מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

aqeeq2

הטבעת של ח'מנאי וקאסם סולימאני

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio והדף "אני יודע שאני לא יודע" בפייסבוק

קאסם סולימאני, מפקד גייסות "קודס" של משמרות המהפיכה האיראניים (לא נקראים "אל קודס" היות ובפרסית כל המילים מיודעות ואין צורך בתוספת של "אל" הידיעה שהיא ה' הידיעה בערבית) שחוסל זוהה בעיקר לפי הטבעת שענד על ידו, טבעת שבמרכזה אבן חן אדומה עשויה ממינרלים כלקדוניים- סוג של גבישי קווארץ, אבן חן שנמכרת בעיקר בתימן (צפון תימן הוא איזור שיעי), ושמה בערבית ובפרסית הוא "עקיק" (הכוונה בערבית לקווארץ). ישנם שלושה סוגים של אבני חן כלקדוניים, אך במרכזה של הטבעת שאנו מדברים עליה סוג אבן החן שהוא בצבע אדום נקרא "קרנליאן" שבו יש ריכוז גבוה של תחמוצת ברזל שנותנת לאבן החן את הצבע האדום שלה.

באסלאם הסוני והשיעי לאבן העקיק יש משמעות: לפי המסורת המוסלמית, מוחמד ענד את הטבעת עם האבן לסילוק פסלי האלילים מהעיר מכה בשנת 630 לספירה. בדרך כלל האבן או הטבעת, שעשויה מכסף, מעוטרת בחריטה שקשורה לסמלים מוסלמיים. אנשי דת וגם מפקדים שיעים נוהגים לענוד את הטבעת הזאת, כולל המנהיג העליון של איראן, עלי ח'מנאי, שהיה במקור איש דת שיעי לא הכי בכיר והתקדם בעיקר בזכות פוליטיקה. יש גם אנשי דת סוניים שעונדים טבעת כזאת.

בדרך כלל על טבעת כזאת בגירסה השיעית חרוטים שמותיהם של גיבורי השיעה, האמאם עלי חתנו ובן דודו של מוחמד ובנו האמאם חוסיין נכדו של מוחמד.

אבראהים ראיסי

אבראהים ראיסי- המחליף ה(כמעט) וודאי של ח'מנאי?

האם מי שהיה התובע הכללי של העיר המדאן (שושן הבירה המפורסמת לשעבר, כנראה), וכיום הוא ראש מערכת המשפט באיראן, הוא המחליף המסתמן של ח'מנאי כמנהיג העליון של איראן?

באיראן, המנהיג העליון של המדינה שהוא שליט המדינה בפועל ולמעשה חייב להיות איש דת ופוסק הלכה שיעי. זה לפי העיקרון של "ולאיית-א-פקי", עיקרון של שילטון חכם ההלכה שעיצב אייתוללה ח'ומייני, מנהיג המהפיכה האסלאמית של איראן ב1979 והמנהיג העליון הראשון שלה.

האייתוללה עלי ח'מנאי היה איש דת בכיר, אך לא חכם הלכה מהגדולים ביותר. לא מרג'ע-א-תקליד, הכוונה לדמות לחיקוי לחכם הלכה. הוא נבחר בשל יכולותיו הפוליטיות, כנשיא איראן בזמן שח'ומייני היה המנהיג העליון של המדינה.

היות וח'מנאי אינו אדם בריא, רבות הספקולציות באשר למי יחליף אותו. לאחר מות המנהיג העליון או התפטרותו, לפי החוק באיראן, מתכנסת "מועצת המומחים" של המדינה ומחליטה מי יהיה המנהיג העליון הבא.

רוב הסיכויים הם שאבראהים ראיסי, יליד נובמבר 1960 (כלומר בן 57 כיום) ומומחה למשפט מוסלמי-שיעי, יחליף את האייתוללה ח'מנאי. אבראהים ראיסי הוא איש דת מוסלמי-שיעי, שנהנה מתמיכתם של משמרות המהפיכה, הגוף החזק ביותר באיראן כיום. אחד הסימנים המרמזים על כך שראיסי יחליף את ח'מנאי בבוא היום ניתן לפני כשנה, עת סייר ראיסי בגבול לבנון-ישראל מהצד הלבנוני של הגבול וביקר את לוחמי אירגון הטרור חיזבאללה שנמצאים שם.

הקריירה הלימודית של ראיסי, יליד העיר משהד באיראן שלמד בסמינר להכשרת חכמי דת שיעים בעיקר קום, השתלבה בקריירה משפטית: בשנת 1981 מונה לתובע הכללי של הערים כרג' והמדאן (המדאן היא כנראה שושן הבירה העתיקה שמוזכרת במגילת אסתר). שתי הערים מרוחקות זו מזו. בהמשך התקדם במערכת המשפט האיראנית והגיע לתפקידי התובע הכללי של הבירה טהראן ובשנת 2014 מונה לתובע הכללי של איראן כולה.

טבילת האש הפוליטית הרצינית של ראיסי הייתה בשנת 2017 התמודד מטעם מפלגת חכמי הדת הלוחמניים השמרנית על נשיאות איראן מול הנשיא המכהן, חסן רוחאני שנחשב יותר מתון ממנו, והפסיד.
ההפסד של רג'אווי לא אומר דבר, היות והסיכוי שהמנהיג העליון הבא של איראן יהיה "רפורמיסט" כמו רוחאני הוא אפסי.
עם זאת, ראיסי הוא דמות מקובלת מאוד בקרב החוגים השמרניים של איראן והוא גם דמות מקובלת על ח'מנאי עצמו, למרות שהיה שמח יותר לראות את בנו שלו, מוג'תבא ח'מנאי, מחליף אותו.

משנת 2016 עומד ראיסי בראשות קרן צדקה מאוד עשירה בעיר משהד, שנוסדה עוד ב-1795 על ידי השאה מבית קאג'אר, קרן "מפתן הקודש (אסתאן-א-קודס רזאווי)". עם זאת, היות ראיסיי מחליפו של ח'מנאי אינה בטוחה במאת האחוזים. בחודש מרץ 2019 מונה אבראהים ראיסי לתפקיד ראש מערכת המשפט באיראן על ידי האייתוללה ח'מנאי, עוד צעד שמראה כי ח'מנאי רואה בו כיורשו וכי הוא מתעתד, אולי, להתמנות לתפקיד לאחר תום עידן ח'מנאי.

rabiya2

הר הבית והעיר מכה- הסכסוכים הפנים-מוסלמיים על מרכזי הדת

שלום לכולם ולכולן,

עקב סערת הרוחות לאחר הצבת המגנומטרים לאחר הפיגוע שהתרחש בהר הבית (שהמוסלמים קוראים לו "אל-חרם אל-שריף"), בחרתי לפרסם פוסט שמנסה להסביר מדוע הסיכסוך על הר הבית הוא בעצם סיכסוך פנים-מוסלמי, וישראל שולבה בו על ידי מדינות האיזור ובמיוחד ע"י הפלסטינים שלא ברצונה.

נכון שישנו סכסוך דתי בן יותר ממאה שנים בין המוסלמים ובין היהודים בעיקר עקב העליות לארץ ישראל, הקמת התנועה הציונית והקמת מדינת ישראל, סכסוך שהוא אכן יותר דתי מאשר לאומי. אבל העניין המרכזי, במיוחד בימים אלה, הוא שהסכסוך על הר הבית אינו בעיקר בין מדינת ישראל לבין המוסלמים, אלא הוא סכסוך נלווה לבעיה הראשית: סכסוך בין שלושה צירים עיקריים בעולם המוסלמי על השליטה במקומות הקדושים לאסלאם- גם הר הבית, אך כיום מסתבר שהסכסוך הוא גם על העיר הקדושה ביותר למוסלמים, העיר מכה שנמצאת במחוז החיג'אז ששייך כיום לערב הסעודית.
הסיכסוך בהר הבית היה, למעשה, בשאלה מי ישלוט מבחינה דתית בהר הבית? הירדנים, הפלסטינים, הסעודים, שמלכם נחשב כ"מגן שני המקומות הקדושים לאסלאם", או שמא "האחים המוסלמים" שמי שמייצגת אותם כיום היא בעיקר תורכיה בראשות ארדואן, או שמא איראן השיעית, שבכל שנה בשנה, על פי מצוותו של ח'ומייני, מציינת את "יום ירושלים"- וכל זאת למרות שהר הבית הוא המקום השלישי הקדוש לאסלאם, אחרי הערים מכה ומדינה?
טענתם (הלא שקרית בעליל) של הסעודים, לאחר פיתרונו הזמני של משבר הר הבית, לפיה קטאר דורשת להפוך את איזור מכה ומדינה המקודש ביותר לאסלאם לאיזור בינלאומי, יכולה להוכיח את טענתי.

ואלה שלושת הצירים:
1. הציר הראשון: ציר סוני ראשון: סעודיה- איחוד האמירויות-ירדן-מצרים. בראש הציר הזה עומדת ערב הסעודית, ששולטת על איזור חיג'אז, ונחשבת מגינת שני המקומות הקדושים העיקריים לאסלאם- הערים מכה ומדינה שנמצאות בחיג'אז. בציר זה חברות גם מצרים, שלפני 4 שנים בדיוק חוללה הפיכה כנגד שילטון "האחים המוסלמים" ששלט בה במשך כשנה, וירדן, שבראשה עומדת משפחת המלוכה ההאשמית, ששלטה באיזור החיג'אז עד שנת 1924-וסולקו משם על ידי משפחת אל-סעוד, משפחת המלוכה הסעודית כיום, לטובת הממלכה הסעודית של ימינו, שהיא הממלכה השלישית בהיסטוריה של משפחת אל-סעוד. למרות שסעודיה היא ווהאבית, כלומר שייכת לאסכולה הקיצונית, המאוחרת והמחמירה ביותר באסלאם הסוני, נחשב הציר שאותו היא מנהיגה כמתון יחסית. גם אירגון הפת"ח הפלסטיני ומנהיגו אבו מאזן שייך לציר זה, וזאת למרות שלירדנים ולפלסטינים יש רצונות ואינטרסים עצמאיים בתוך אותו ציר, בייחוד לגבי הרצון לשלוט בהר הבית.

2. הציר השני: ציר סוני שני: אירגון "האחים המוסלמים", נסיכות קטאר, הממשל התורכי בהנהגת טאייפ ארדואן: ציר זה נחשב רדיקלי ולא אוהד למערב, למרות ציביונה המערבי יחסית של תורכיה. תנועת "האחים המוסלמים" נוסדה בשנת 1928 במצרים, בעקבות ביטול הח'ליפות (הנהגת האומה האסלאמית מתוך סמכות דתית) המוסלמית-עות'מאנית ע"י הפרלמנט התורכי ארבע שנים לפני כן. אירגון זה שואף להחזיר את הח'ליפות, ומשתמש בעיקר בתעמולה (דעווה) וגם לעתים בצורה צבאית (אירגון החמאס הפלסטיני, ועוד שבעה אירגוני טרור שהם פועל יוצא של התנועה הזאת). ציר רדיקלי זה מפעיל תנועות רדיקליות, כמו המוראביטון וגם "חזב אל-תחריר" (שממומן על ידי תורכיה, ורדיקלי יותר מה"אחים המוסלמים" עצמם) על מנת לשלוט בהר הבית. קטאר, כאמור, שהיא נסיכות קטנה במפרץ הפרסית ואחת המדינות העשירות בעולם אם לא העשירה ביותר, נחשבת "הבן הסורר" של מדינות המפרץ הפרסי/ערבי, ומנהלת מדיניות עצמאית תוך כדי מימון תנועת "האחים המוסלמים" והחזקת מנהיגה הרוחני של התנועה, השייח' יוסף אל-קרדאווי, בשטחה. וכמובן, לא שכחנו את תורכיה בנשיאותו של רג'פ טאייפ ארדואן, עם שאיפתה להחזיר את העומק האסטרטגי האיזורי והתרבותי שהיה לה בימי העות'מאנים. אל-קרדאווי אף קרא לארדואן "הח'ליף הבא". בחמישי ביוני 2017 הודיעו מדינות המפרץ הפרסי בראשות סעודיה על ניתוק כל קשר עם נסיכות קטאר, והן דורשות למגר למעשה את אירגון "האחים המוסלמים", ואת קשריה של קטאר עם איראן. גם אירגון "האחים המוסלמים וגם איראן שואפים לדריסת רגל ואף לשליטה במקומות הקדושים לאסלאם.
הציר הסוני השני מקיים קשרים ויחסי אהבה-שינאה עם הציר השלישי, הציר הרדיקלי השיעי בראשות איראן.
בין השנים 2012-2013 שלט אירגון "האחים המוסלמים" במצרים, עקב המהפיכה שאירעה בה שנה קודם לכן כנגד הנשיא הקודם מובארכ, אבל האירגון הודח מהשילטון על ידי הצבא בהנהגת נשיא מצרים כיום, אל-סיסי. לאחר ההפיכה כנגד "האחים המוסלמים", פעל הצבא המצרי כנגד הפגנה ענקית של אותו אירגון בכיכר "ראביעה (מערבית: הרביעית) אל-עדווייה" בקהיר- עם תוצאה של אלף הרוגים בשורות "האחים" (בערבית קוראים לאירגון זה בקיצור: "אל-איח'וואן). מאז הפך סמל היד עם ארבע האצבעות (כשהאצבע החמישית מקופלת), הראביעה (על שם כיכר ראביעה אל-עדוויה), המופיע כאן בצבע ובצורה שונים מעט, לסמל מאבקה של תנועת "האחים המוסלמים", כשארדואן ומפלגתו AKP, שרובה הוא למעשה כיום שלוחתו התורכית של אירגון זה, משתמשים בו באופן תדיר.

3. הציר השלישי הוא הציר השיעי, בהנהגת איראן. ציר אנטי-מערבי שנהנה מתמיכתן של רוסיה וסין. בציר זה כלולות מדינות "הקשת השיעית": איראן, עיראק (בחלקה, ובייחוד מפלגת השילטון השיעית בעיראק, "אל-דעווה"), סוריה של אסד ולבנון, שאליה ניתן לצרף את צפון תימן, שנמצאת בשילטון השיעים החות'ים. ציר זה שואף ראשית לדומיננטיות בעולם המוסלמי ולשליטה על המקומות הקדושים לאסלאם, ולאחר מכן כינון אמאמות שיעית שתשלוט על העולם כולו. איראן היא התומכת העיקרית של אירגוני הטרור הרדיקליים באיזור שמהווים מכשול לישראל, שהם החיזבאללה הלבנוני והחמאס הפלסטיני. איראן גם תומכת במרד ובשילטון החות'י בתימן. לאיראן יש יריבות על הגמוניה איזורית ועל הגמוניה דתית באסלאם בעיקר עם ערב הסעודית, הסונית-ווהאבית. נכון שבין תורכיה ואיראן יש יחסי אהבה-שינאה ויחסי כבדם וחשדם, בשל יריבות היסטורית של מאות שנים ובשל השתייכות לעדות דתיות שונות, אבל ישנם שיתופי פעולה פה ושם, כאמור, בין הצירים הרדיקליים הסוניים והשיעים.

כיצד התברר שהסכסוך העיקרי על הר הבית הוא פנים-מוסלמי? כאמור, בימים אלה כינס שר החוץ הסעודי, עאדל אל-ג'ובייר, מסיבת עיתונאים, ואמר כי נסיכות קטאר, שנחשבת התומכת העיקרית של תנועת "האחים המוסלמים", ובעלת קשרים עם איראן השיעית, דורשת להפוך את איזור מכה, ובו "האבן השחורה- הכעבה", המקודשת ביותר לאסלאם, לאיזור בינלאומי- ממש כמו שהפלסטינים וגם מדינות האסלאם הקיצוניות דרשו לגבי הר הבית. כלומר, כמו שביקשו לעקור את הריבונות הישראלית מהר הבית, כך קטאר מבקשת לעקור את הריבונות הסעודית מאיזור מכה. מטרתה של קטאר היא לשרת, למעשה, את הציר שהיא ממובילותיו: ציר "האחים המוסלמים", וכן את הציר האיראני, שעימו יש לה קשרים. באמצעות בינאום האיזור, תבוטל הריבונות הסעודית עליו, ו"אחים המוסלמים" ואף לאיראן תהיה דריסת רגל ברשות ובסמכות הדתית על האיזור. דבר דומה מאוד קורה וקרה בהר הבית, שהיה מקום שני בתי המקדש היהודיים וכיום נחשב כמקום השלישי הקדוש ביותר לאסלאם: הכנסת ישראל לסכסוך וההתפרעויות בתואנה של הצבת המגנומטרים, הייתה מביאה לדידם של שני הצירים הרדיקליים, בסופו של דבר, להפיכת איזור הר הבית לבינלאומי ולהוצאת ריבונות ונוכחות ישראל ממנו, מה שהיה מוביל לשליטה למעשה של "האחים המוסלמים" ותורכיה בסופו של דבר על ההר עצמו. כיום, מה שאנחנו מכירים בתור "הווקף המוסלמי", כלומר רשות ההקדשים המוסלמיים בירושלים, הוא למעשה גוף דתי שנמצא תחת סמכותה של ירדן ותחת הסמכות של הרשות הפלסטינית. לצד אותו ווקף ישנם גורמים שמקבלים מימון מהציר הרדיקלי הסוני ושואפים לשליטה דתית בהר הבית, כשאחד מראשי אותם גופים הוא השייח' עכראמה סברי, המופתי הקודם של ירושלים, שכיום הוא בעל קשרים עם אירגון "האחים המוסלמים" ועם ארדואן.
בסופו של דבר, ישראל בחרה להעניק את ההישג של הסרת המגנומטרים והמצלמות לממלכת ירדן, שעימה יש לישראל הסכם שלום, וכן לווקף המוסלמי בירושלים שנמצא תחת חסותה של הממלכה, כי סמכות דתית ירדנית (וכאמור, למשפחת המלוכה בירדן יש היסטוריה של שליטה על מקומות קדושים לאסלאם, וכמובן ובעיקר שליטה בהר הבית עצמו בין השנים 1948-1967), ולא להביא לידי כך שהר הבית יהיה נתון לשליטה דתית של הציר הרדיקלי הסוני בראשות "האחים המוסלמים" קטאר וארדואן, או אף לאיראן השיעית. כמו כן, היה חשוב לישראל לשמור על ביטחון איזור הכותל המערבי, המקום הקדוש ביותר ליהדות, שהוא אתר יהודי מובהק תחת ריבונות ישראלית מובהקת. וזאת, למרות שצעד כזה של הסרת אמצעי הביטחון נחשב כפוגע בכושר ההרתעה של ישראל ועלול להראות על חולשתה, באיזור שבו אסור להיראות ולהיות חלש.

לכן, המאבק העיקרי על הר הבית, בדומה למאבק על המקומות הקדושים ביותר לאסלאם, הוא לא בעיקר מאבק בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים, או בין היהודים לבין המוסלמים, אלא מאבק פנים-מוסלמי שישראל כמעט והשתרבבה לתוכו בעל כורחה.

aoun baabde

לבנון:הגנרל שחזר לארמון הנשיאות כמנצח

לפני 26 שנים בדיוק, באוקטובר 1990, ארז הגנרל הלבנוני מישל עאון, ראש ממשלתה הזמנית של לבנון, הנשיא הזמני היוצא של לבנון והסמל של מאבקה כנגד השליטה הסורית, את חפציו ונמלט בעור שיניו מארמון הנשיאות הלבנוני שנמצא בפרבר בעבדא שליד ביירות, לכיוון שגרירות צרפת. הוא עשה זאת תחת הפצצות סוריות בלתי פוסקות. מושפל וחפוי ראש ברח הגנרל בלילה. והשבוע, ב31 באוקטובר 2016, חזר לאותו ארמון זקוף כמנצח וכנשיא לבנון, לאחר שנבחר בישיבה ה-45, בסיבוב השלישי של ההצבעה, על ידי הפרלמנט הלבנוני כנשיא לבנון, לאחר שהארמון ותפקיד נשיא לבנון היו ריקים מאדם במשך שנתיים וחצי של עימותים פוליטיים בלתי פוסקים. עאון חזר, למעשה, לתפקיד שבו הוא כיהן זמנית לפני 26 שנים- והגשים בגיל 81 את חלום חייו, להיבחר באופן תקין לנשיא מדינתו. את זאת הוא עשה כשהוא לא מחזיק בעמדתו הפוליטית המסורתית או נמצא במחנה שהיה בו רוב שנותיו. מזכיר קצת את סיפורו של שמעון פרס הישראלי, או את שאיפתו מזה 16 שנים של אהוד ברק. לא?
ממש לא.

עאון נכנס לתפקיד הנשיא כשהוא נחשב לראש המחנה שתומך באיראן, בסוריה ובחיזבאללה. מי שעזב את הארמון כאנטי סורי מובהק, ראש המחנה האנטי סורי בלבנון, חוזר אליו כראש המחנה שהוא פרו סורי וחיזבאללה. זה מאפיין מאוד את הפוליטיקה הלבנונית, את הפוליטיקאים הלבנונים ואת לבנון עצמה. מאז 1998, נבחר מפקד הצבא הלבנוני המכהן לנשיא המדינה, כפשרה בין המחנות השונים. עכשיו נבחר לתפקיד מי שהיה מפקד הצבא הלבנוני עד לפני 26 שנים, וחבר פרלמנט מזה 10 שנים שעומד במובהק בראש מחנה מסוים. סיפורו של מישל עאון יכול לשקף את סיפורה של לבנון עצמה ואת סיפורה של המערכת הפוליטית הלבנונית.
הוא עצמו נולד למשפחה נוצרית-מארונית לפני 81 שנים בחארת חרייכ, שהיא חלק מהדאחייה- הפרברים הדרומיים של לבנון שמאכלסים אוכלוסייה נוצרית ענייה ובעיקר אוכלוסייה שיעית ענייה. אביו, קצב במקצועו שמוצאו היה מהעיירה הנוצרית ג'זין, שזכורה היטב לישראל ולצה"ל בדרום לבנון, היה בסך הכל קצב. הצבא בלבנון הוא כלי לניעות חברתית: כלומר משמש אמצעי לנוע בלבנון מהמעמדות הנמוכים של האוכלוסייה לעבר המעמדות הגבוהים שלה. מפקדי צבא לבנון יכולים להפוך מבני עניים נוצריים לנשיאי המדינה. ועאון ניצל זאת היטב, כשמגיל צעיר הוא סימן את התפקיד הרם והנישא כמטרתו האישית. הוא התגייס לצבא ולמד שלוש שנים באקדמיה הצבאית לקצינים, והתחיל כמפקד פלוגה בגדוד חי"ר ממוכן. הוא עלה בדרגות ואת הגדוד שפיקד עליו הסית במלחמת האזרחים הלבנונית שהתנהלה במשך 15 שנים החל מ1990 להילחם בכל מי שהיה בצד של סוריה: שיעים, פלסטינים ואף דרוזים. במהלך מלחמת לבנון הראשונה אף ניהל קשרים עם הצד הישראלי. בשנת 1984, תחת חסותו של הנשיא אמין ג'ומאייל הנוצרי שמשפחתו התנגדה לסוריה (אך הוא עצמו פחות הראה סימני התנגדות, לכן שרד), הפך לרמטכ"ל הלבנוני. הוא המשיך לנהל מאבקים כנגד שיעים ובמיוחד כנגד הכוחות הסוריים, שזלגו ללבנון. הוא ניהל קשרים עם נשיא עיראק סדאם חוסיין, היות שסדאם התנגד למשפחת אסד הסורית, וזאת במקביל לקשריו עם ישראל….
עכשיו יש להבין מדוע המערכת הפוליטית הפנים-ערבית והפנים-לבנונית כל כך מסובכת.

באשר לסיכסוך של סדאם חוסיין עם אסד, מדובר בסיכסוך פנימי על שליטה בין שתי זרועות של אותה מפלגה: בין הזרוע הסורית של מפלגת הבעת', שבראשה עומדת משפחת אסד, לבין הזרוע העיראקית של אותה מפלגה בדיוק, שבראשה עמד עד להוצאתו להורג סדאם חוסיין, וכיום עומד בראש סגנו, עיזאת איבראהים א-דורי. מי שהתנגד לאסד, יצר בדרך כלל קשרים עם סדאם חוסיין, ולהיפך.
ובלבנון עצמה, המערכת הפוליטית היא עוד יותר מסובכת. לבנון הייתה ובאיזו שהיא צורה עודנה מדינה, שמורכבת משליטה של עדות שונות ומנוגדות: המוסלמים השיעים, המוסלמים הסונים, הנוצרים-מארונים ששייכים לכנסייה הקתולית, הנוצרים האורתודוכסים, הדרוזים והארמנים. בשנת 1932 נערך בלבנון מפקד אוכלוסין בפעם האחרונה. נקבע בו כי רוב האוכלוסייה הוא נוצרי, ולכן כשנוסדה מדינת לבנון המודרנית, בראשית שנות הארבעים, נקבע בחוקה כי נשיא המדינה חייב להיות תמיד נוצרי-מארוני. גם מפקד הצבא הלבנוני עצמו הוא נוצרי-מארוני בדרך כלל- מכאן היכולת לנוע מתפקיד הרמטכ"ל לתפקיד נשיא המדינה. באותו מפקד נקבע כי העדה השנייה בגודלה היא המוסלמים הסונים, לכן תפקיד ראש ממשלת לבנון, שהוא בדרך כלל בעל סמכות ההנהגה הראשית במדינה, תמיד יינתן למוסלמי סוני. השיעים יצאו במפקד כעדה השלישית בגודלה, ולכן נקבע שיושב ראש הפרלמנט יהיה תמיד מוסלמי שיעי. בעל התפקיד הבכיר הכי וותיק והכי שורד בתפקידו בלבנון הוא נביה ברי, השיעי החילוני, שהוא מנהיג אירגון אמ"ל, שמכהן בתפקיד יו"ר הפרלמנט הלבנוני עד להיום. ברי לא שכח לעאון עד להיום את רדיפתו את אירגונו, ולכן התנגד לנשיאותו העכשווית.
כממלא מקום נשיא לבנון מכהן בהיעדרו ראש הממשלה. תפקיד שר ההגנה הלבנוני ניתן לסירוגין או לדרוזי או לנוצרי אורתודוכסי.

אבל הסיפור בלבנון הוא לא רק סיפור של עדות: בלבנון שולט מעמד גבוה של משפחות חזקות מכל העדות. במחנה הנוצרי-מארוני ידועות משפחות ג'ומאייל מצד אחד, שמתנגדת לסוריה, ופרנג'ייה שמאוד מקורבת למשפחת אסד בקשרי חברות הדוקים, מהצד האחר. מהצד הסוני ידועה משפחת כראמי שמקורבת מאוד לסוריה, וכן, החל משנות התשעים, משפחת חרירי, שמתנגדת לסוריה, שעשתה את הניעות החברתית שלה בזכות הון סעודי שצבר אבי המשפחה, ראש ממשלת לבנון הקודם, רפיק אל-חרירי, אביו של ראש הממשלה הנוכחי החדש, סעד אל-דין אל-חרירי. מהצד השיעי, עד לעליית אירגוני אמ"ל באמצע שנות השבעים וחיזבאללה בשנות השמונים, הייתה המשפחה השיעית הידועה משפחת אל-אסעד (אין לה שום קשר למשפחת אסד הסורית!), ששיעים רבים בדרום לבנון היו אריסים שעבדו באדמותיה של אותה משפחה.
באמצעות המעמד שצבר מישל עאון, הוא הצליח להתחרות באותן משפחות ולהפוך גם את משפחתו למשפחה חזקה בלבנון. כשהיה רמטכ"ל, בנוסף למאבקו בסוריה, פעל עאון לאחד את השורות בקרב המחנה הנוצרי, ונלחם במיליציות נוצריות שהיו יריבות ואף מתחרות לצבא. יריבו הנוצרי העיקרי היה סמיר ג'עג'ע, ראש מיליציית וכיום מפלגת "הכוחות הלבנוניים".
אצל הדרוזים, ישנן שתי משפחות עיקריות: משפחת ג'ונבלאט, ממוצא כורדי (….), שהיא רוב הזמן מתנגדת לסוריה למרות שראש המשפחה וליד משנה את עמדותיו תכופות לפי מי שהכי חזק במדינה ובאיזור (עם זאת, יש לו טינה למשפחת אסד בגלל שאביו, כמאל, ראש המפלגה הסוציאליסטית המתקדמת בלבנון, נרצח ב1977 בהוראת נשיא סוריה דאז חאפז אל אסד), ומשפחת ארסלאן, שהיא פרו סורית מובהקת.

בשנת 1988 סיים הנשיא אמין ג'ומאייל קדנציה בת שש שנים, והתפקיד נשאר ריק, וזאת תוך כדי מלחמת אזרחים. סוריה, מצידה, רצתה להשאיר את המצב כך, כדי שאת מקומו ימלא ראש הממשלה הסוני שהוא תומך סוריה מובהק, סלים אל-חוס. ג'ומאייל, מצידו, רצה למנוע זאת. הוא החליט, כשהוא מגובה בתקנות לבנוניות לשעת חירום, להדיח את הממשלה המכהנת ולמנות במקומה מועצה צבאית של שישה גנרלים, שתהווה ממשלה זמנית, ובראשה יעמוד מישל עאון הרמטכ"ל הנוצרי. בכך יצר תקדים של ראש ממשלה נוצרי ראשון בתולדות לבנון- שיכהן גם כנשיא בפועל בשל היות התפקיד ריק מאדם. הסורים לא אהבו זאת, והחליטו להכריז מלחמה כוללת על כוחותיו של עאון. ב14 במרץ 1989 החליט עאון על מלחמת שחרור נגד הסורים. על שם תאריך זה, באופן אירוני, נקרא המחנה שהפך לימים למחנה היריב של עאון….
הגנרל ואנשיו התבצרו באיזור ארמון הנשיאות בבעבדא, בזמן שהופצצו על ידי סוריה. בינתיים, ארצות הברית הידקה את יחסיה עם חאפז אל אסד הנשיא הסורי, מתוך רצון להקים קואליציה עתידית כנגד סדאם חוסיין, שהתחיל להשתולל עם הצהרות כנגד ישראל והעולם המערבי. באוקטובר 1989 נחתם בעיר טאאיף שבערב הסעודית הסכם בין הצדדים הלוחמים במלחמת האזרחים בלבנון, במטרה לסיים אותה. מתוך הסכם זה, בעיר בעלת שם אירוני היות ובערבית "טאאיפה" משמעה עדה, יצאו השיעים וסוריה המנצחים הגדולים של המלחמה, וההסכם הכפיף למעשה את לבנון לסוריה. עאון התנגד להסכם, דרש שוב ושוב את נסיגת כל חיילי סוריה מלבנון כתנאי לסיום מלחמת האזרחים, השתולל והחמיר את הפגזות גדודיו כנגד הצבא הסורי בלבנון. הפרלמנט הלבנוני החדש שנבחר כתוצאה ממהסכם החליט לבחור בנשיא נוצרי חדש, רנה מועווד, שסירב, מצידו, לפטר את עאון מתפקיד ראש הממשלה הזמני. בתגובה, הסורים חיסלו את הנשיא החדש מועווד ביום העצמאות של לבנון ב-22 בנובמבר 1989. הנשיא שבא במקומו, אליאס הראווי, פיטר את עאון ודרש ממנו לפנות את הארמון בבעבדא, שם הוא התבצר. עאון סירב והמלחמה נמשכה. הראווי, מצידו, מינה את הגנרל אמיל לאחוד, שהוא פרו-סורי ופרו-חיזבאללה מובהק, לתפקיד הרמטכ"ל הלבנוני במקום עאון, שסירב לפנות גם את התפקיד הזה. לאחוד, אגב, עתיד להחליף את הראווי שהקדנציה שלו כנשיא הוארכה, ב-1998- ולהתמנות בעצמו לנשיא לבנון.

עאון ואנשיו המשיכו בהתבצרות, כשהם צוברים פופולאריות עצומה בעולם הערבי-נוצרי ובקרב הנוצרים בלבנון בפרט. גם ישראל קיוותה שהגנרל המבוצר ימשיך לעשות צרות ובסוף אולי ינצח. גם צרפת, בעבר בעלת המנדט על לבנון, תמכה בו. אבל האמריקנים הידקו את הברית עם אסד, כשבינתיים סדאם חוסיין פלש לכווית והשמיע קריאות מלחמה. כדי לרצות את אסד על מנת שיצטרף לקואליציה עם ארה"ב, הנשיא בוש האב התיר לסוריה לשבור את האיזור האסור לטיסה מעל לבנון, ולהפציץ את עאון ממטוסים. הארמון בבעבדא וכוחות עאון הופצצו, והגנרל הבין שהסיפור נגמר.

באוקטובר 1990 ברח באישון ליל עאון, מובס, מושפל וחפוי ראש, מלווה במקורביו מהארמון הנצור, ישר לשגרירות צרפת בביירות. הוא השאיר מאחור את אנשיו על מנת לדאוג לשרידותו האישית. הקרבות הסתכמו ביותר מאלף הרוגים. אבל הגנרל הפך לגיבור לבנוני ולסמל של המאבק הלבנוני כנגד סוריה. לאחר 10 חודשים בשגרירות טס לאחר הסדר לצרפת, לגלות ארוכה. גם בגלות המשיך לבחוש בפוליטיקה הלבנונית וגם לנהל קשרים עם ישראל.
עברו 14 שנים. בלבנון נרצח בפברואר 2005 ראש הממשלה לשעבר, רפיק אל חרירי, מתנגד מובהק לסוריה, והנשיא הסורי היה כעת בשאר אל אסד, בנו של חאפז. הוא היה חלש בהרבה מאביו והיה ועודנו מאוד תלותי באיראן וגם ברוסיה. בלחץ בינלאומי בהנהגת נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש הבן, נאלצה סוריה לסגת מלבנון. בלבנון הוקמו שני גושים: ה-14 במרץ, המתנגד לסוריה ואיראן, ופרו-סעודי ונהנה ממימון סעודי בהנהגת בנו של חרירי, סעד, ושל ה"קונסיליירי" של אביו שר האוצר פואד סניורה, שהפך לראש ממשלה, ומצד שני גוש השמיני במרץ, שקם קצת לפני, שנשלט על ידי תומכי סוריה ובראשם חיזבאללה. מישל עאון חזר לאחר זמן קצר מהגלות ללבנון לאחר שהמטרה הושגה וסוריה נסוגה מלבנון.
תומכיו של עאון הקימו לו מפלגה, שצבעה היה כתום, והסמל שלה היה הסימן "וי" על רקע כתום, שקראו לה "אל-טיאר" בערבית, ושמה המלא היה: "הזרם הפטריוטי החופשי". הצבע הכתום הפך למסמל את עאון (באותה תקופה, להבדיל אלף הבדלות, הפך הצבע לסמל להתנגדות להתנתקות בישראל), והוקמה לתנועתו תחנת טלוויזיה ורדיו, שנקראו, כמובן, "אורנג'". התנועה הקימה גם אתר אינטרנט וחדשות שנקרא "טיאר", והוא צבר פופולריות בעיקר בקרב המעמד הבינוני והמעמד הנמוך של הנוצרים בלבנון, המעמדות מהם הוא הגיע. האליטה הנוצרית, לעומת זאת, בהנהגת משפחת ג'ומאייל וסמיר ג'עג'ע, השתייכה במובהק למחנה של ה-14 במרץ המתנגד לסוריה. עאון בהתחלה המשיך בהתנגדותו לסוריה, עד שהבין כי הוא כבר אינו סמל ההתנגדות, היות ומשפחות חרירי הסונית וג'ומאייל הנוצרית שולטות ביד רמה במחנה ה-14 במרץ. הוא חתר כל הזמן לכיוון תפקיד נשיא לבנון, והוא הבין שראשי מחנה ההתנגדות לסוריה לא יתנו לו בחיים להיות נשיא.

ואז עשה מהלך דרמטי. ב6 בפברואר 2006 הוא החליט לחתום על ברית עם חיזבאללה, שלא היה אירגון טרור קטן כבר כמו בימים שהוא יצא לגלות, אלא צבא לבנוני מקביל, חזק מצבא המדינה עצמו, מחומש בעשרות אלפי טילים והזרוע הארוכה של איראן במדינה. הוא החליט לתמוך בכוח העולה, כדי שייתנו לו להיות נשיא.
המהלך הזה הותיר את תומכיו בתדהמה. הסמל של המאבק כנגד סוריה שינה את עורו, כמו כל פוליטיקאי לבנוני טוב. הוא נפגש עם נסראללה ולאחר מכן הלך לקנוסה, כלומר נפגש עם בשאר אל אסד בדמשק והתפייס איתו.
ובזה יש אבסורד: אולי היה על עאון להימנע מכל שפיכות הדמים הזאת עוד בהיותו רמטכ"ל, לתמוך ישר בסוריה ולהפוך ישר לנשיא כבר ב-1988, כמו רמטכ"לים לבנוניים רבים שעשו כך, שעברו מכס מפקד הצבא ישר לכס הנשיאות? אולי לא היה חבל על כל הבלגאן שעשה, על אלפי ההרוגים ועל הגלות שנכפתה עליו? אין איש יודע את התשובה.

ומי שחשב שהמהלך שעשה ינמיך את מספר תומכיו ויוקיע אותו כבוגד, טעה. בלבנון יש שיכבה נוצרית שלא שייכת למעמדות הגבוהים, שצופה בעיניים כלות במשפחות הנוצריות-מארוניות הגדולות נותנות את הטון ומרוויחות את הכסף. הם הזדהו כמקופחים, ממש כמו בני השכונה הנוצרים שנולד בה עאון. ומי שותף לרגשות קיפוח אם לא השיעים? עאון ניצל את הרקע שבא ממנו ואת ההיכרות שלו מילדות עם שכנים שיעים ועם האוכלוסייה השיעית, והחל להתחנף לחיזבאללה. בבחירות שנערכו בלבנון זכתה מפלגתו במספר גבוה של חברי פרלמנט, והפכה, בהמשך, לגדולה ביותר בפרלמנט הלבנוני בן 128 החברים. הוא הלך על מצע חברתי בבחירות, וסחף אחריו מצביעים נוצרים רבים מהשכבות הנמוכות והבינוניות.

הוא נסע באופן תכוף לאיראן ונפגש עם חמנאי, כדי לקבל ממנו ברכות והוראות. משפחת עאון הפכה, בינתיים, למשפחת אליטה נוצרית לבנונית לכל דבר ועניין, ובני משפחתו נכנסו כשרים בממשלות אחדות לבנוניות. היות וכל ילדיו של עאון הם שלוש בנות, מי שבלטו במפלגה הם חתניו בראשם ג'ובראן באסיל, שהפך לשר החוץ של לבנון וירש את עאון בתפקיד ראש הזרם הפטריוטי החופשי.

בשנת 2008 התעוררה שוב שאלת מינוי נשיא לבנון, והתפקיד התרוקן. לאחר מחלוקת ארוכה נבחר מפקד הצבא המכהן, הגנרל מישל סולימאן, כנשיא המדינה, ושוב, כמועמד פשרה בין הצדדים.
באשר למוסד הנשיאות הלבנוני, שוב נבחר הרמטכ"ל הנוצרי-מארוני לנשיא. ושוב היו משברים של תפקיד פנוי לאחר שקדנציה של נשיא הסתיימה. בשנת 1958, אגב, משבר מעין זה גרם למלחמת האזרחים הראשונה של הרפובליקה הלבנונית, והשנייה בתולדות לבנון עצמה. המלחמה הסתיימה בפשרה שבה, כמובן, מונה הרמטכ"ל פואד שיהאב לנשיא.
עאון החליט הפעם לשתוק.

אבל לאחר 6 שנים, הסתיימה הקדנציה של מישל סולימאן כנשיא, ואז החליט עאון לשבור את הכלים שוב. הוא אמר שאו שהוא יהיה נשיא, או שלא יהיה נשיא בכלל. והחיזבאללה החליט לתמוך בו בכל הכוח. במשך כשנתיים וחצי ואין ספור מועמדים, ביניהם מי שהוא בן אותו מחנה של עאון, סולימאן פרנג'ייה, נכדו של נשיא לבנון משנות השבעים בעל אותו שם, נמשכו שוב ושוב סיבובי הצבעה ללא הכרעה. סוריה בינתיים הייתה שקועה כבר כמה שנים במלחמת אזרחים משלה, ודווקא לבנון הסתמנה כאי של יציבות. בדיוק ההיפך מהמצב שהיה בשנות השבעים והשמונים, עת סוריה בחשה במלחמת האזרחים בלבנון והחליפה צדדים על מנת לפורר את המדינה ולהפוך אותה לוואסאלית ישירה שלה. הגלגל התהפך, סוריה מתפוררת במלחמת הכל בכל, ולבנון יציבה. חוץ מעניין הנשיא.
ערב הסעודית, שתמכה במחנה המתנגד לסוריה, ה-14 במרץ, החליטה שיותר כדאי לה לממן את המורדים בסוריה, בין היתר הג'יהאדיסטים, ולא להשקיע כסף במשפחת חרירי הסונית אך החילונית. היא העדיפה יותר את הסונים הדתיים, גם בלבנון. סעד חרירי, ראש המחנה המתנגד, נשאר ללא הרבה מימון. כדי לשרוד פוליטית, הוא חייב לחתום על ברית עם היריבים, לצד הישארותו כמתנגד לסוריה. אז לקראת הבחירות ב31 באוקטובר 2016, עוד סיבוב של בחירות לנשיאות, הוא הלך בעצמו לקנוסה, הוא ניסה כמה מהלכים. המהלך הראשון היה לנסות ולפורר את המחנה היריב, באמצעות תמיכה במועמד אחר ממנו שאינו עאון, בתמורה לכך שימנה אותו כראש ממשלה. הוא הלך ותמך במועמד מפלגת "אל מראדה", שהיא פרו סורית מובהקת, סולימאן פרנג'ייה הנכד, ואמר כי עאון יהיה נשיא רק על גופתו המתה. אבל לאחר עוד ועוד סיבובי הצבעה כושלים, התברר כי עאון מתעקש. תמיד הוא היה עקשן. אילולא היה עקשן, כמו שציינתי, היה כבר הופך לנשיא ב-1988 אם היה תומך בסוריה. אבל עאון, שהגיע לגיל 81, הבין שזו ההזדמנות האחרונה שלו להיות נשיא, אחר כך כבר לא תהיה לו הזדמנות כזאת. והוא לחץ על חרירי להביע בו תמיכה. בסופו של דבר חרירי שוב הלך לקנוסה, הפעם לעאון, וסגר איתו עיסקה. הוא יתמוך בו לנשיאות, ועאון הנשיא ימנה אותו לראש ממשלה.
אגב, עיסקה כזאת יכולה להוות תקדים להמשך, שבו יש הסכמה בלבנון כי הנשיא יהיה מהמחנה שהוא פרו סוריה ואיראן, ואילו ראש הממשלה יהיה מהמחנה המתנגד. הרי הנשיא נחשב לקצת יותר ייצוגי בלבנון. הוא אינו המנהיג של המדינה בניגוד לראש הממשלה, אבל הוא יכול להדיח ולמנות ראשי ממשלה, לכן הוא מעליו בהיררכיה. לפרנג'ייה יש עוד תקווה, אם כך, לסיבוב הבא, עוד שש שנים.
וכך היה. ב-31 באוקטובר 2016, לאחר שנבחר אל מול פרצופו המאוכזב של פרנג'ייה בפרלמנט, נכנס שוב עאון לארמון בבעבדא, ואתר האינטרנט של מפלגתו צילם את הארמון תחת הכותרת: "עאון חוזר". הוא נכנס הפעם עם ראש מורם, והצטלם שוב ושוב בבגדים הנשיאותיים בארמון ליד דגל לבנון. חרירי מונה לאחר יומיים על ידו לראש ממשלה. המטרה הושגה.