Category Archives: הסולטאן ושאר סדרות תורכיות

מוסטפא ו-47 הרונין: לוחמים ללא אדון (ספוילר)

בכל פעם שמגיע התאריך 14 בדצמבר, מציינים ביפן את יום ההזדהות עם ארבעים ושבעה הרונין. ותופתעו, הסיפור הזה קשור מאוד לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לימיו של הסולטאן סולימאן המפואר. לכן בחרתי למרות ההפסקה מהכתיבה לספר לכם סיפור זה דווקא היום.

מי הם הרונין? ביפנית משמעות המושג רונין הוא: לוחמים ללא אדון. הכוונה היא ללוחמים שפרקו עול מעל אדוניהם ויצאו לדרך עצמאית, או ללוחמים שהאדון שלהם "ירד מעל הבימה": או שהפסיק להיות אדון או שהפסיק לחיות, בדרך כלל באופן לא טבעי….

ואיך מתחיל הסיפור, ואיך הוא קשור ליניצ'רים, הלוחמים העות'מאנים, שאדונם הלא-רשמי והאייקון שלהם היה הנסיך מוסטפא, בנו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהוצא להורג על ידי אביו באשמה של בגידה בשנת 1553?

אנחנו רגילים למושג "ימי ביניים" ו"פיאודליזם" בהקשר האירופי שלהם. ההגדרה הפשוטה ביותר למונח "פיאודליזם" משמעה שישנו בעל קרקעות, שאחראי גם על אריסים ואיכרים שלו, שמעבדים עבורו את האדמה, וגם אחראי על קבוצת לוחמים שהוא מפקד עליהם. אותו אדון פיאודל מחויב למלך ולממלכה שבו הוא נמצא: הוא חייב להעביר מיסים או אפילו יבול לשילטון המרכזי, וכן להעמיד את לוחמיו לרשות המלך בזמן מלחמה. שיטה זו הייתה נהוגה באירופה בימי הביניים, שנמשכו אלף שנה: מהמאה החמישית לספירה הנוצרית עד המאה ה-15 לספירה הנוצרית. ואילו ביפן, שהייתה מבודדת, תקופה זו נמשכה עד שנת 1867, עת הונהגו "הרפורמות של מייג'י", שחיזקו את מעמד הקיסר והתאימו את יפן המבודדת למערב.
ביפן היו בעלי קרקעות, שהחזיקו הן באיכרים ואריסים (עיבדו בקרקעות הללו בעיקר אורז) והן בלוחמים משלהם. הלוחמים הללו נקראו "סמוראים". וכשהסמוראים הללו השתחררו מרשות בעליהם בצורה זו או אחרת הם נקראו "רונין". לרוב מדובר בסמוראים שהפכו לפושעים….
בין המאה ה-12 לשנת 1867 לקיסר יפן היה תפקיד ייצוגי וסמלי בלבד. נכון שכל קיסרי יפן באו ועודם באים מאותה משפחה, אך הקיסר שימש לרוב חותמת גומי של השליט האמיתי של יפן: השוגון, הלא הוא המפקד הצבאי העליון של הקיסרות. תופעת השוגון נמשכה, כאמור, שבע מאות שנים. לאורך כל השנים היו מאבקי כוחות בין השוגון לבין בעלי הקרקעות, שנקראו דאימיו. לעתים היו דאימיו חזקים כאלה, שהם מינו בעצמם שוגונים משושלות שונות, שהיו חותמת גומי בידיהם…

למי שמכיר את נושא האימפריה העות'מאנית, מזכיר נושא זה את מה שהתחולל בין השנים 1566, עת נפטר הסולטאן סולימאן בעת מסע במבצר סגד בהונגריה, לבין ראשית המאה ה-19 לספירת הנוצרים, עת הסולטאנים, שגם באו מאותה משפחה, משפחת עות'מאן, היו חותמות גומי בידי אמהותיהם ונשותיהם ובידי הווזירים הגדולים שלהם, ובמאה ה-18 בידי המושלים המקומיים שלהם-כשכל הקומבינציה הזאת של אמהות-נשים-וזירים גדולים-מושלים מקומיים הם אלה ששלטו בפועל באימפריה העות'מאנית.

ונחזור לסיפור היפני, שאגב היה אמיתי לגמרי: ארבעים ושבעה הרונין היו סמוראים, שהיו שייכים לאדון בשם אסאנו נאגאנורי, ששלט באיזור שקוראים לו אקו בדרום מרכז יפן. בשנת 1701 הכריח שופט בכיר שקראו לו קירה יושינאקה, שפעל מטעם שלטון השוגון המרכזי, את אסאנו להתאבד במה שנקרא "חראקירי" (או במקור: ספוקו). התאבדות כזאת משמעה חיתוך המעיים עם סכין גדולה בשתי וערב על ידי האדם עצמו, כשלוחם אחר עורף את ראשו של אותו מתאבד לאחר מכן. הכל באשמה שאותו אדון, אסאנו, העליב את קירה. בשפה של היום תפקידו של קירה היה נשיא בית משפט מחוזי, ואילו העבירה שאסאנו עבר הייתה העלבת עובד ציבור.
העלבה כזאת בחוקים של יפן המסוגרת באותן שנים משמעה בגידה בשלטון ובשוגון. לפי אחת הגירסאות, השוגון עצמו או נציגים שלו אסרו על הלוחמים שהיו שייכים לאדון שהתאבד, אסאנו, לנקום את מותו. אך למרות זאת, הם לא ויתרו. מדוע? כי חוקי "דרך הלוחם" של הסמוראים, שביפנית נקראים בושידו, מצווים על בני משפחה או לוחמים של אדון נכבד לנקום את מותו. ואותם ארבעים ושבעה לוחמים ראו את הסיבה להמתת אסאנו כעלילת שווא מטופשת. לכן כשהיה על הרונין, הלוחמים שנשארו עתה ללא אדון, לבחור בין פקודת השוגון- שאם לא יבצעו אותה יומתו- לבין הבושידו, המסורת ולוח הלוחם, בחרו הלוחמים הללו בדרך השנייה. הם תכננו במשך שנה את הנקמה, ולאחר מכן הצליחו לעלות על אותו קירה ולהרוג אותו. בתגובה, שילטון השוגון הכריח את ארבעים ושבעת הרונין, הלוחמים הנוקמים, להתאבד בעצמם בשיטת החראקירי בשל סירוב פקודה. לקראת המאה ה-19 והרפורמות שנעשו ביפן שמם של הלוחמים המקריבים עצמם יצא למרחוק, והם הפכו לאגדה ולסמל לנאמנות, הקרבה וכבוד. הם היו מוכנים להקריב את חייהם למען אדונם. עד היום שמם נשאר לאגדה ולמורשת קרב ביפן, והיום, 14 בדצמבר, הוא "יום ארבעים ושבעת הרונין" ביפן, בו יפנים רבים מבקרים את קבריהם של ארבעים ושבעת הרונין, שנקברו סמוך לאדונם במקדש סנגאקו ג'י בטוקיו- ומציינים את רוח הלוחם, הבושידו ועת ערך הנאמנות וההקרבה.

את הסיפור הזה ניתן להקביל למתרחש באימפריה העות'מאנית לאחר ההוצאה להורג המזעזעת של בכור בניו של הסולטאן סולימאן המפואר, מוסטפא, על ידי אביו. מוסטפא היה הנסיך הנערץ על ידי לוחמי האימפריה, היניצ'רים, והיה אדונם הלא-רשמי, ולכן הלוחמים ונאמניו ביקשו לנקום את דמו. לא כמובן בסולטאן, אלא נאמני מוסטפא, שנותרו ללא אדון, ממש כמו הרונין, ראו באמו החורגת של מוסטפא ששנאה אותו, הורם סולטאן, ובווזיר הגדול שהיה החתן של הורם ושל סולימאן ושהיה נאמן להורם, רוסטם פאשה- כאחראים למות אדונם על ידי הפצת עלילת שווא. את דמות מנהיג הלוחמים ללא האדון מסמל אטמג'ה, הלוחם ללא חת שהיה נאמן למוסטפא. אטמג'ה הוא דמות שכנראה הייתה פיקטיבית, והיא מופיעה בסידרה שמתארת את חייו של הסולטאן סולימאן. בהמשך אותם לוחמים ינהיגו מרד שהיה באמת כנגד יורש העצר הנסיך סלים, ואליהם עתיד להצטרף, בדרך לא דרך, גם ביאזיד, אחיו של סלים ובנם של סולימאן והורם-למרות שביאזיד היה המועדף על הורם ורוסטם להיות יורש העצר.
כמו שארבעים ושבעת הרונין הפכו לסמל לנאמנות ולרוח הלוחם, כך אנשיו של מוסטפא הפכו לסמל לנאמנות לאדון ולרוח הלוחם העות'מאנית, כשקיברו בעיר בורסה של מוסטפא עצמו , שהיה גם סמל לנאמנות לאביו וללוחמה, והוצא להורג על ידי אביו כנראה עקב עלילת שווא, הפך למקום עלייה לרגל בתורכיה.

מה הנמשל מסיפור זה? שנאמנות היא ערך עליון, גם ביחסים של אדון ונתין, ביחסים של חברות וגם ביחסים של זוגיות, וישנם אנשים אמיצים שמוכנים להקריב עצמם בעד נאמנות זאת-למרות שהיא לא תמיד משתלמת.

העות'מאנים פרק 6: מביאזיד השני עד ראשית ימי סולימאן המפואר

עם גירוש יהודי ספרד, שהגיע לשיאו בשנת 1492, הוציא הסולטאן ביאזיד השני הזמנה רשמית ל150 אלף היהודים שגורשו מספרד לבוא להתיישב בשטחי האימפריה. הוא אמר בציניות: "פרדיננד מלך ספרד הוא אדם חכם. הוא הופך (בגירוש היהודים) את ארצו לענייה ואת ארצי לעשירה". איסטנבול באותן שנים כללה 70 אלף תושבים, והיא סבלה מהתוצאות של "מגיפת הדבר השחורה" הידועה לשימצה, לכן חיפש ביאזיד ליישב את היהודים גם בעיר בירתו. בנוסף, היהודים התיישבו בהמוניהם גם בעיר סלוניקי, שהפכה ברבות השנים לעיר עם רוב יהודים שהנמל המפורסם שלה לא פעל ביום השבת. היהודים הספרדים התיישבו גם בערי הנמל העשירות באימפריה העות'מאנית: סרייבו, אדירנה וניקופוליס וחלקם הקטן אף הגיע לארץ ישראל והתיישב בערים הקדושות ירושלים וצפת וגם בטבריה. בכך נוצרה המסורת הספרדית-ירושלמית, כשהספרדים היהודים הופכים לאליטה ולרוב של היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. במאה השש עשרה הפכו היהודים לכלכלנים ולבנקאים המובילים באימפריה.

ובחזרה לסולטאן ביאזיד השני. בעוד תנועות דתיות סופיות-מיסטיות מתפשטות בקרב חייליו, חיפש ביאזיד סיבה למלחמה, שתסב את תשומת הלב מפוטנציאל של מלחמה נגדו. הוא בחר ברפובליקת וונציה הגדולה והמתעצמת, שהוסתה באותן שנים על ידי האפיפיור. בשנת 1497, לאחר שמונטנגרו נפלה בידי העות'מאנים, נתפסה ספינת וונציאנית שנשאה עולי רגל נוצרים לארץ ישראל בידי העות'מאנים. ונציה הגיבה בבניין הצי שלה, וגם ביאזיד הגיב מנגד, ומינה את כמאל ראיס למפקד העליון של הצי העות'מאני. הצי העות'מאני החל לשפוט על נמלים ונציאנים, והמתיחות בין העות'מאנים לוונציאנים נמשכה לתוך ראשית המאה ה-16. איזור לפאנטו נתפס על ידי העות'מאנים, וכל ערי הנמל הוונציאניות נמצאו תחת מתקפה עות'מאנית. בסופו של דבר ונציה נכנעה, ובדצמבר 1502, לאחר 5 שנות מלחמה, חתמה בתיווך פולני על הסכם שלום עם העות'מאנים. בכך האימפריה העות'מאנית הפכה לכוח מוביל בים התיכון ולמעצמה אירופית ימית לכל דבר ועניין. הצי העות'מאני נעזר באותן שנים בשודדי-ים, שביצעו משימות של שוד ספינות זרות והרחקתן מטווח העין העות'מאנית. ביאזיד עצמו החל להכיןו עצמו לפרישה ולהעברת השילטון לבניו, שנאבקו על הירושה, והתעמק בלימודי דת, במוזיקה ובכתיבת שירים. הוא נתן את השילטון למעשה בידי הווזירים הגדולים שלו ובידי המושלים המקומיים, מה שיהווה תקדים לעתיד הלא ממש קרוב, עת ישלטו סולטאנים חלשים באימפריה. הוא החל לסדר את רגולציית גביית המיסים באימפריה, ואת המערכת הפיננסית האימפריאלית בין היתר בעזרתם של היהודים. הוא החל לגבות מס לצורכי מלחמה מבעלי אחוזות (תימארים), שקוראים לו אוואריז.
בינתיים, ביאזיד לא יכל לנוח על זרי הדפנה. ממזרח לאימפריה העות'מאנית צמחה באיזור איראן האימפריה הספאווית, אימפריה של שיעים ממוצא תורכי שהשתלטו על המרחב הפרסי. השאה הספאווי אסמאעיל, שהיה תורכמני שאסף מסביבו תורכמנים שהתחילו כמאמינים במיסטיקה הסופית הסונית ואחר כך עברו לאמונה באסלאם השיעי, ונקראו בתורכית קיזיל-באש ("הראשים האדומים", יש כאלה עד היום שסוברים כי מקורותיהם של השיעים בלבנון הוא ב"קיזיל-באש" שגורשו לשם על ידי העות'מאנים) הציב אתגר מול האימפריה העות'מאנית, וזה היה עוד ביטוי מרכזי לסיכסוך הסוני-שיעי הבלתי נגמר באסלאם, סכסוך שנמשך משנת 680 לספירה עד ימינו אנו. העות'מאנים בהנהגת ביאזיד לא רק חששו מכוחם הצבאי של הפרסים וה"קיזיל-באש" (תורכים שהאמינו בשיעה), אלא גם מחדירה דתית שיעית לתוך מרחב אנטוליה (תורכיה של היום), במיוחד לאיזורים המזרחיים שבה, עת אמונות מיסטיות נפוצו מזה שנים. בשנים 1508-1509 ביאזיד שלח מברקים לאסמאעיל, ודרש ממנו להפסיק את החדרת המטיפים השיעים לאנטוליה ולצבא העות'מאני. בינתיים אסמאעיל כבש את בגדאד ואת דרום מערב איראן, וחולל טבח והרס בקרב אוכלוסייה סונית והחריב מסגדים סוניים (בדומה למעשיו של בשאר אל-אסד בימים אלה). ביאזיד העדיף בהתחלה שלא להגיב צבאית, ולפנות לממלוכים שמדרום לו בבקשת עזרה. הממלוכים אכן עזרו ותקפו את הספאווים. אבל זה לא עזר, ומטיפים שיעים ספאווים המשיכו לחדור לאנטוליה ולהטיף ולהעביר את האוכלוסייה הסונית לשיעה. בשנת 1511 אף פרץ מרד שיעי בהנהגת שאה בשם קולו, שטען לירושת אסמאעיל, כשהכוח העות'מאני שנשלח להדוף את המרד היה חלש, בין היתר בשל מאבקי הירושה בין בניו של ביאזיד, המושלים אחמט וקורקוט. בסופו של דבר, כשהמורדים התקדמו לעבר הבירה העות'מאנית לשעבר בורסה, כוח של שמונת אלפים יניצ'רים בראשות הווזיר הגדול, ח'אדם עלי פאשא והנסיך אחמט הצליח להביס אותם. בעוד אנשי הצבא והעם תמך באחמט המנצח, אנשי הדת, העולמאא, תמכו בקורקוט. בסופו של דבר לא זה ולא זה זכו בירושה, היות ולביאזיד היו חוץ משניהם עוד שלושה בנים: היה את סלים המיליטנטי והקשוח שזכה בסופו של דבר לתמיכת היניצ'רים ולאחר מכן בסולטאנות, את שאהינשאה ואת עלימשאה שמתו בשנים 1511-1512. בסופו של דבר המאבק ניטש בין סלים, שהוביל פעולות תגמול של היניצ'רים לתוך השטח הספאווי, קורקוט מושל מניסה ואחמט שהתמנה למושל באמסיה. בסופו של דבר, סלים זכה בתמיכת הטאטארים מחצי האי קרים, והחליט להדיח את אביו מהשילטון עוד בחייו על מנת לרשת את הסולטאנות ולעקוף את אחיו. כוח של יניצ'רים בראשות הנסיך סלים השתלט על איסטנבול והדיח את הסולטאן ביאזיד השני. ב25 באפריל 1512 הוכתר סלים לסולטאן סלים הראשון, וביאזיד, ששאף לחזור לאיזור הולדתו דמוטיקה הורעל לבסוף בהוראת בנו ומת בדרך ב26 במאי 1512.
האסטרטגיה של הסולטאן החדש סלים הראשון, הייתה להחזיר את ימי התפארת של סבו, הסולטאן מהמט הכובש. הוא שאף להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמה עולמית, ולהתחיל בסידרה של כיבושים. פניו היו לכיוון מזרח ודרום מזרח. הוא שאף לעבות את מספר היניצ'רים- שעזרו לו להגיע לכתר, לשלב לוחמים מהנסיכויות התורכמניות השכנות לשעבר בכוחות הרגלים שלו ולאחד את כולם תחת סמכותו. אחיו, קורקוט ואחמט, שהמשיכו להחזיק בעמדות של מושלות, מרדו בו, כשהנסיך אחמט מרד כנגד סלים בצורה החזקה ביותר. בסופו של דבר קיבל הסולטאן סלים הראשון החלטה- להשמיד את כל אחיו, את אחייניו ואפילו את בניו, להוציא אחד- בנו הנסיך סולימאן, שעתיד להפוך לסולטאן סולימאן הראשון המפואר, אחרי אביו. הקשיחות והאכזריות של סלים נתנו לו את הכינוי "יאווז סלים", שמשמעותו "סלים האכזר" או "סלים הקשוח". בסופו של דבר, עד חודש אפריל 1513 הוצאו להורג כל אחייניו של סלים וגם אחיו קורקוט, כשבסופו של דבר השתלט על מחוז אמאסיה המורד שהיה תחת שליטת אחיו אחמט, והוציא גם את אחיו הנותר והבכור אחמט להורג.
כעת, כששלטונו האבסולוטי הובטח, החליט סלים "לטפל" באיום הספאווי (גם באותן שנים היה "איום איראני"…). הוא השתמש גם בשלוחות על מנת להתחיל את העימות המפורסם ורב השנים עם הרוסים: אישר לח'אן הטאטארי, מהמט גיראי, לערוך פשיטות לתוך השטח הרוסי. הוא כרת ברית עם הממלוכים על מנת להילחם באיום השיעי-ספאווי. כוחותיו של סלים החלו לטבוח באלפי תורכמנים שיעים, קיזילבאש, שהיו באדמות אנטוליה, ולהגלות אותם. הצבא העות'מאני, שמספר חייליו הכולל היה 140 אלף איש, התקדם עם כוח אדיר של 70 אלף חיילים, מחצית מהסד"כ הכולל, אל ארזינג'אן וארזורום ומשם אל מעלה נהר הפרת. הספאווים נקטו אסטרטגיה של משיכת הכוחות העות'מאנים לכיוון הרי צפון איראן הבלתי עבירים, על מנת ללכוד אותם שם. הם נקטו במדיניות של "אדמה חרוכה"- לשרוף את כל היבולים בשטחים שהם נסוגים מהם, על מנת לפגוע במזון ובאספקה לחיילים העות'מאנים. סלים, מצידו, החל להוציא להורג קצינים וחיילים מצבאו שלו שגילו פחד או שדרשו נסיגה. באוגוסט 1514 הגיע הצבא העות'מאני עד לדרך לתבריז, בירת הספאווים (שכיום משמשת בירתה הבלתי רשמית של אזרבייג'אן האיראנית, שם חיה כיום אוכלוסיה ממוצא תורכמני תחת ריבונות איראנית. ב23 באוגוסט 1514 פרץ בעמק צ'לדיראן, על הדרך בין תבריז לארזינג'אן, קרב מכריע בין העות'מאנים הסונים לספאווים השיעים. הספאווים הובסו, קרב צ'לדיראן נכנס למיתולוגיה העות'מאנית והסונית כניצחון על האיראנים הספאווים השיעים, ותבריז נכבשה. סלים החליט לפנות את העיר מכל תושביה, שלח את אנשי המקצוע והאומנים שלה לאיסטנבול אך כשהגיע החורף, סלים הזיז את צבאו לקאראבא בקווקז, מקום חנייתם בעבר של ג'נגיס חאן ותימור לנג המונגולים, על מנת לנוח. בסופו של דבר תבריז נכבשה שוב בידי הספאווים שנסוגו דרומה לאחר כיבושה העות'מאני, "גנרל חורף" וחוסר באספקה יחד עם קור מקפיא הכריעו את העות'מאנים, שנסוגו חזרה לאנטוליה. בפברואר 1515 היניצ'רים הזועמים על כך שסלים לא מנהיג מסע מלחמה חדש נגד הספווים מרדו באמסיה, ובמרץ אותה שנה הוצא להורג בתגובה הווזיר הגדול אחמט פאשא. הספאווים ספגו פגיעה קשה במוניטין, שאה אסמאעיל, שיצא מקרב צ'לדיראן בשן ועין פצוע הנמיך פרופיל- למרות שהצליח לכבוש מחדש את תבריז ואת צפון איראן של היום, והשילטון עמד לעבור לבנו, שאה טאהמאספ. סלים, מצידו, החליט לנוע דרומה, כנגד הממלוכים. נסיכות אנטולית בשם דולגאדיר פתחה במרד נגד סלים, אך בקיץ 1515 הוא הצליח להביס אותה. בסופו של דבר סלים הצליח להשתלט על כל תת יבשת אנטוליה, והשטחים שהשתלט אליהם קבעו את גבולותיה המזרחיים של תורכיה עד היום. סלים החליט לנקום בממלוכים, שכרתו ברית עם דולגאדיר ועם הספאווים. הוא נע דרומה, לכורדיסטאן, אך חשש בעצמו להתעמת עם הכורדים, אז הוא נתן לשליטיהם המקומיים תמיכה כלכלית וצבאית בתמורה להפיכתם לוואסאלים שלו, לפרו עות'מאנים ולסונים מבחינת אמונתם באסלאם. הוא מינה את אדריס ביטליסי המפורסם להיות מושל כורדיסטאן מטעמו. עכשיו דרך המשי נשלטה בחלקה הגדול על ידי העות'מאנים, ומשי מאיראן ומוצרים נוספים מארץ עשירה זו זרמו לכיוון איסטנבול. סלים עצמו מיעט לשהות בבירה איסטנבול בגלל שהיה רוב הזמן במסעות צבאיים, וכשהיה שם החל במלאכה שהשלים אותה, ובגדול, בנו סולימאן: לקבוע את החוק הפלילי (בנוסף לחוקי השריעה המוסלמית) ואת מערכת המשפט של האימפריה.
סלים החליט לנצל את חולשת הממלוכים, ולנוע דרומה, לכיוון חלב, ארץ ישראל ומצרים. באותו זמן סבלו הממלוכים, שמרכזם היה בקאהיר, מפלישות ימיות של הפורטוגזים לכיוון איזורי תימן והחיג'אז מכיוון הודו (איזור גואה, למי שמכיר….) והממלוכים נחלשו מאוד. ב28 ביולי 1516 החלה המתקפה על הממלוכים, באיזור מלאטיה. ב24 באוגוסט 1516 התחולל הקרב הרציני המפורסם היחיד בין הממלוכים לבין העות'מאנים, במארג' דאבק שבצפון סוריה של היום. הקרב הסתיים במותו של הסולטאן הממלוכי אל-ע'אוורי. העות'מאנים ניצחו ניצחון מוחץ, והאימפריה הממלוכית החלה להתפורר. חלב, חמאה ודמשק נפלו בין החודשים אוגוסט-ספטמבר 1516. בחודשים הבאים נפלה ארץ ישראל של ימינו בידי העות'מאנים, שהפכו למעשה לשליטי ארץ ישראל המוסלמים האחרונים לפני הכיבוש והמנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל במאה העשרים, ובחודש ינואר 1517 תוך שלושה ימים חצו העות'מאנים בסערה את חצי האי סיני וב25 בחודש הגיעו לעיר קאהיר. החל מרדף אחרי הסולטאן הממלוכי, טומאן ביי, וב14 באפריל 1517 הוא הוצא להורג. סלים יצר קשר והבטיח את נאמנותם של ראשי השבטים הבדווים והקהילות הדתיות, תמורת מתן אוטונומיה מסוימת להם. בשלושה ביולי 1517 התרחש אירוע היסטורי:
השריף של העיר הקדושה לאסלאם מכה נשבע אמונים (בייעה) לסולטאן סלים, ובכך סלים הפך דה פקטו לח'ליף האסלאמי, מנהיג האומה המוסלמית הסונית. הח'ליף העבאסי הסמלי שנותר בקאהיר, אל מותווכל, הובל לאיסטנבול ונאמר כי הצהיר בפני הסולטאן סלים כי הוא מוותר על סמכויותיו לטובתו. אנשי מינהל פרסיים וערביים החלו להיות משולבים במינהל המרכזי באיסטנבול, שהפכה כעת למרכז האסלאם. גירסה זו של העברת הח'ליפות הטקסית שנויה במחלוקת, היות ואל-מותווכל חזר לקאהיר ומילא את תפקידו הטקסי כח'ליף עד 1543. אבל למרות זאת, מה שידוע הוא שסלים נטל לעצמו והוסיף לתוארו את שני התארים האסלאמיים החשובים: ח'ליף האסלאם ושומר שני המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה. אגב, הסולטאנים העות'מאנים הדגישו את היותם ח'ליפים רק בעתות חולשה, למשל במאה ה18 עם תחילת היחלשות האימפריה ובסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, ממש לפני שהאימפריה העות'מאנית התפוררה סופית.
עתה, סלים פנה לרפורמות מינהליות פנימיות נוספות: הוא בנה את הקומפלקס הצבאי שם אימן את היניצ'רים בגלאטאסאראיי במרחב איסטנבול, והשלים את מעבר הממשלה העות'מאנית בכללותה מהבירה הישנה והארמון הישן באדירנה לאיסטנבול. ארמון טופקאפי הורחב מאוד ונוספו לו נשים רבות ועבדי שער (קאפיקולו) רבים. נבנה ארמון מיוחד ביאליק וסק בחוף ים המרמרה באיזור רובע סירקג'י באיסטנבול, ששימש למעשה כהרמון הנשים של סלים. ברובע קאסימפאשה, בקרן הזהב של איסטנבול, נבנתה מספנה ענקית לצי העות'מאני המתרחב, כשהצי הממלוכי הסתפח אליו.
עם זאת, העניינים בתוך אנטוליה לא נרגעו: אנשי הנסיכויות התורכמניות לא זנחו את שאיפותיהם להתנתק מהעות'מאנים. בשנת 1519 פרץ באביב מרד בקרבם שהונהג על ידי מטיף ספאווי בשם ג'לאל, שטען כי הוא שאה אסמאעיל וכי הוא המהדי, האמאם השיעי השנים-עשר הנעלם, שהוא למעשה ה"משיח" המוסלמי-שיעי שלפי האמונה השיעית יגאל את העולם באחרית הימים. המרד, שנקרא "מרד הג'לאלי" דוכא באכזריות. תנועת הג'לאלי עתידה לעשות צרות רבות לסולטאנים הבאים.
בספטמבר 1520 החל סלים במסע מאיסטנבול לאדירנה על מנת לתכנן את החזית המערבית, אך הוא התלונן שהוא לא מרגיש טוב ושגבו כואב. כנראה היה לו סרטן, וב21 בחודש זה הוא נפטר, כשבנו היחיד שנשאר, הנסיך סולימאן, מחליף אותו, והופך לסולטאן סולימאן הראשון, הלא הוא סולימאן המפואר.
סולימאן המפואר, או בתורכית "קאנוני סולטאן סולימאן" (הסולטאן סולימאן המחוקק, נקרא כך על שם קובץ החוקים שערך), בנם של סלים ושל עיישה חפזה משושלת הגיראי, הח'אנים של קרים, שאותו בחר סלים להשאיר בחיים (למרות שנטען כי הוא ניסה לשווא להתנקש בחייו באמצעות קפטאן מורעל שנתן לו כמתנה, אך סולימאן הוזהר בידי אימו ולא לבש את הקפטאן) הוא זה שאיחד סופית, מירכז וערך את קובץ החוקים הרשמי של האימפריה העות'מאנית. עד להיום, הוא נחשב לסולטאן העות'מאני המוצלח, המנוסה מבחינה צבאית, החזק ביותר בהיסטוריה, ולאגדה גם בעולם המוסלמי. נטען גם שהאימפריה הגיעה לשיאה בימיו, ובשלהי שילטונו החלה שקיעתה האיטית, ששוב, כמו שאני טוען, לוותה גם בתקופות שונות של עלייה- אך הכיוון הכללי משלהי ימי סולימאן של העות'מאנים היה לכיוון מטה.
המעשה הראשון של סולימאן היה להקל על נתיניו וחייליו: שבויים שנשלחו לאיסטנבול מכל קצווי האימפריה נשלחו חזרה לביתם, הוכרז שאנשים ישלמו מיסים לפי יכולתם והחיילים יקבלו שכר מלא על כל פעילותם הצבאית. הושם דגש על רווחת הנתין והחייל, ובאופן מסוים גם על זכויותיו כאדם וכנתין (אמנם לא זכויות האדם שאנו מכירים כיום, אבל בכל זאת, זכויות אדם שנכונות לאותה תקופה). סולימאן הוא זה שאירגן את מערכת המשפט, מספר רב של שופטים הובא לאיסטנבול ולפרובינציות וסוף סוף הייתה לאימפריה מערכת משפט, ששאפה לשפוט בצדק עד כמה שניתן, בהשפעת סולימאן וחוקיו. סולימאן ניהל 13 מסעות צבאיים, שרובם הגדול היו מוצלחים. האסטרטגיה הצבאית שלו הייתה נבונה: הוא אמנם בילה שנים רבות במסעות צבאיים, אמנם פחות מזמן השילטון שבילה אביו במסעות באחוזים, אבל הוא החליט כל פעם לנהל חזית אחת בלבד, ולא לעשות טעויות היסטוריות שיעשו שליטים אחרים במקומות אחרים ועשו קודמיו- לפתוח כמה חזיתות. בתחילה הוא דאג לדכא מרד של ממלוכים, אבל בהמשך שם את פעמיו לאירופה, כשהתחנה הראשונה העיקרית שלו הייתה האי רודוס, שנשלט בידי מסדר האבירים הנוצרי- הוספיטלרי, כשהגראנד מאסטר עמד בראשם.
הדברים בפוסט זה נסמכים על הכתוב בספר באנגלית "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית", כרך 1, מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

סדרות היסטוריות שדומות ל"סולטאן"

הסידרה "הסולטאן", מלבד היותה חלק מגל הניאו-עות'מאניזם שאופף את תורכיה, היא חלק מז'אנר עולמי של סדרות דרמה היסטוריות, שעוסקות באירועים אמיתיים או באגדות שהתרחשו בעבר. ניתן להשוות את הסידרה הזאת לסדרות המודרניות "משפחת בורג'ייה", "רומא", לסידרה על אגדת ספרטקוס או אפילו ל"משחקי הכס" הימי ביניימית, למרות ש"משחקי הכס", בדומה ל"שר הטבעות", מבוססת על עולם שאינו קיים באמת, אך שלפי האגדה, סיפור שהתרחש בעבר הרחוק.

אני דווקא הייתי כולל את "הסולטאן" בתור דרמה היסטורית, שמקבילה לסדרות היסטוריות ששודרו בערוץ הראשון לפני כעשרים וחמש עד שלושים שנים, גם בשל העומק ההיסטורי והתפאורה וגם בשל השמרנות והמציאותיות היחסית של "הסולטאן" לעומת "משפחת בורג'ייה" לדוגמה. כשאני אומר "הערוץ הראשון" אני מתכוון לטלוויזיה החינוכית ולטלוויזיה הכללית.

אני רוצה להתחיל בסידרה הראשונה, סידרה שמבוססת על דמות אגדית שכולנו זוכרים אותה בתור ילדים, "חץ וקשת". בשנת 1990 שודרה הסידרה הזאת בטלוויזיה החינוכית במסגרת שידורי החופש הגדול. "חץ וקשת" מספרת על חייו ומאבקו של הדמות השוויצרית האגדית, וילהלם טל, שבגלל היות הסידרה אמריקנית קראו לו "ויליאם טל", שהיה, לפי האגדה, גיבור שוויצרי מהמאה ה-14 ונלחם כנגד אוסטריה של בית הבסבורג, אותה ייצג המושל האוסטרי, שהיה דומה חיצונית לוילהלם עצמו, הרמן גסלר. השיא בסידרה היה כשאנשי גסלר תופסים את הבן של טל, שמים לו תפוח על הראש ומכריחים את וילהלם לירות חץ לתוך התפוח, ואוי ואבוי לו אם יפספס. הסידרה עצמה הייתה אמריקנית ודוברת אנגלית, שודרה בארצות הברית בין השנים 1987 ל1989, ואנחנו בתור ילדים אהבנו מאוד לראות אותה כי היא הייתה מרתקת.

הסידרה השנייה, שגם צולמה בשנת 1987 ושודרה שנתיים לאחר מכן בישראל, בערוץ הראשון והיחידי, היא "נפוליאון וז'וזפין": סיפור אהבה. הסידרה מתעדת את חייו של נפוליאון בונפרטה, שהיה קצין תותחנים קורסיקני ששירת בצבא הצרפתי, מהקרבות שניהל בתור קצין עד להפיכתו לקיסר של צרפת לאחר המהפיכה הצרפתית שהייתה בסוף המאה ה-18. הסידרה מתעדת את פגישתו עם מי שתהיה אישתו הראשונה,ז'וזפין, וכמובן את אירועי המהפיכה הצרפתית עצמה והוצאתו להורג של המלך לואי השישה עשר ואישתו מארי (הגיליוטינה מככבת המון בסידרה הזאת). זאת הסידרה שאני מוצא אותה כקרובה ביותר לסידרה "הסולטאן" מבחינת עלילה-סיפור אהבה בין הקיסר לעתיד ואשתו, תהפוכות (למרות שיש לזכור שבאימפריה העות'מאנית של המאה ה-16 לא הייתה שום מהפיכה), מאבקי כוח והרבה הוצאות להורג.

הדרמה ההיסטורית השלישית היא "הצפון והדרום", בכיכובם של פטריק סווייזי וקירסטי אלי. היא שודרה במקור בארצות הברית בשנת 1985, והובאה לשידור בישראל 4 שנים לאחר מכן. הסידרה מתארת חברות בין שני אנשים בשנות החמישים והשישים של המאה ה-19 בארצות הברית, כשאחד מהם יהפוך לחייל בכוחות ה"איחוד" כלומר הצפון, והאחר יהפוך לחייל בכוחות הקונפדרציה, כלומר הדרום, במלחמת האזרחים שהתחוללה בארצות הברית בין השנים 1861-1865. הסידרה מתארת בפירוט את התהליכים שהובילו למלחמה ואת הקרבות בין הצדדים ואת התהפוכות שעברה החברות הזאת. העלילה נמשכת עד כשנה לאחר תום המלחמה ותבוסת הדרום.

אם תהיה דרישה, אוסיף בתגובות קישורים לסדרות הללו.

הנסיך מהמט בן סולימאן האמיתי (אזהרת ספוילר)

שלום, הנה הבלוג חוזר, בהדרגה, ולאט לאט מתניעים מנועים. עם אזהרת ספוילר למי שצופה ב"סולטאן".

השבוע הגיעה הסידרה "הסולטאן" לשלב האחרון שלה: העונה הרביעית המהפכנית. שלושה שחקנים יצאו מהמעגל: הראשונה, כמובן, מרים אוזרלי המצויינת ששיחקה את הורם, שהוחלפה בוואהידה פרצ'ין, שחקנית טובה אך מבוגרת ולא מרשימה. השנייה, דמותה של חדיג'ה סולטאן המדוכאת בייסורים. השלישית, דמותו של הנסיך מהמט שבסידרה הוא ישר וטוב לב, שמשלם מחיר על המאבק בין אימו לבין מאהידווראן סולטאן. אגב, גורלו של מהמט חרץ גם את גורלו של אחיו הבכור מוסטפא, ואת זאת נראה בהמשך.

בחירת היורש מאפיינת מערכות ציבוריות עד היום: בוחרים את האדם שהכי פחות מאיים על הבוס. בשל כך נבחר סלים, שעתיד להפוך לסולטאן סלים השני. מדובר באדם עם חוש אומנותי מפותח, עם מזג "ג'ינג'י" כמו אימו, אך שיכור והולל. דמות כזאת היא הפחות מאיימת על הסולטאן אביו. שאר הנסיכים היו משקיענים. וכידוע, במערכות כאלה, מי שמשקיע שוקע, ואתם יודעים מה צף…..
אנו גם התוודענו לדמותה של האישה הראשונה שלדעתי תפתח את עידן "סולטאנות הנשים": ססיליה הוונציאנית, שיש טוענים שמדובר ברחל נשיא היהודייה, שלעתיד תהיה נורבאנו סולטאן, אישתו של סלים השני. היא עתידה להפוך בעתיד לאישה ולוואלידה חזקה מאוד. הרי צריך עצבים מאוד חזקים כדי לסבול שני סולטאנים, בעל ובן שיכורים והוללים, כמו סלים השני ומוראד השלישי.
אגב, אותו מוראד, נכדו של סולימאן, ערך בזמן הסולטאנות שלו את חגיגת ברית המילה הגדולה ביותר בתולדות האימפריה לבנו. על זה אכתוב בהמשך.

ועכשיו, מי היה שאהזאדה מהמט בן סולימאן והורם האמיתי? הוא היה יליד 1521, בן 22 במותו, אכן היה מושל מניסה. הצטיין רבות בתפקידו והפך לחביבו של אביו וליורש העצר-מושל מניסה- אחרי שסר חינו של אחיו, מוסטפא-שנשלח לאמסיה כמושל.
במציאות, מהמט דמה מאוד בחיצוניותו ובאופיו לאחיו מוסטפא, ששימש לו מודל לחיקוי. היחסים ביניהם היו טובים מאוד, לכן למוסטפא בבירור לא הייתה יד ורגל בחיסולו של מהמט.
מהמט היה לוחם ומפקד אמיץ בצבא הסולטאן, ואף השתתף ב-1543 במצור המוצלח על אסטרגום בהונגריה.
לאחר זמן לא רב, באותה שנה, מת מהמט. יש כאלה שסוברים שמת מאבעבועות רוח, יש כאלה שסוברים שמת מדום לב, ויש היסטוריונים שסוברים שנרצח בחרב באיסטנבול על ידי שליח של מאהידווראן סולטאן, שראתה בו איום על בנה. כאמור, מותו חרץ גם בהמשך את גורל אחיו.
בתחום היחסים האישיים, ישנה הפתעה: אישתו של מהמט, לפי המקורות, הייתה לא אחרת מבתה של שאה הובאן סולטאן, אסמהאן סולטאן.
השניים נישאו והביאו לעולם בת: המשאה סולטאן. לכן בסידרה יש עיוות בעלילה. לאחר מות מהמט, המשיכה אסמהאן, שקיבלה ממהמט את השם בהארנאז, לחיות 7 שנים אחר כך, עם המשאה סולטאן בתם.

לאחר מותו, אביו הקים בתיכנונו של האדריכל מימאר סינאן את קומפלקס מסגד השאהזאדה, ממש איפה שקבור מהמט. אומרים שסולימאן לא זז מהמתחם במשך ארבעים ימי האבל. לצד המואוזוליאום של מהמט והמסגד המפואר, שידוע בחלל הנרחב שלו מבפנים ובכך שמרכז לתוך כיפה גדולה ארבעה חצאי כיפות בתקרתו- סמל לשבר הגדול שחווה סולימאן עם מות בנו המועדף לשילטון אחריו, הוקמו שני בתי ספר ללימוד קוראן, מדרסות, בית תמחוי ומלון דרכים.

עוד שחקנים ושחקניות בסדרות תורכיות

לכבוד סיום מונדיאל הנשים בכדורגל, אני רוצה לפתוח את הפוסט הזה עם שחקנית מעניינת שמופיעה כאן בתמונה: סרנאי אקטאש Serenay Aktaş בת ה-25, שמשחקת את בורג'ו בסידרה "מרים", היא כדורגלנית ידועה בתורכיה שמשחקת בקבוצת הנשים של בשיקטאש וגם שחקנית בסדרות. סרנאי, ילידת איסטנבול, החלה את קריירת הכדורגל שלה עוד בגיל 15. היא שיחקה בקבוצות כדורגל קטנות, ובגיל 19 היא התחילה לשחק גם כשחקנית בסרטים ובסדרות תורכית. היא שיחקה, בין היתר, את עיישה האטון בסידרה המפורסמת "הסולטאן", בין השנים 2013-2014. בשנת 2017 היא קיבלה בסידרה "מרים" את תפקידה של בורג'ו. היא גם השתתפה בגירסה התורכית לסידרת הריאליטי "הישרדות", פעמיים, בין השנים 2014-2015. את ההזדמנות הגדולה שלה קיבלה בשנת 2015, עת חתמה בקבוצת הצמרת התורכית "בשיקטאש", במחלקת כדורגל הנשים של הקבוצה והיא משחקת בה עד היום.

פאתיח קויונלואו-Fatih Koyunoğlu, שמשחק את עאקיף, הסייד-קיק (החבר והעוזר) של פארוק בסידרה "הכלה מאיסטנבול", הוא בן 40, כשעוד מגיל צעיר, משנת 1998, התגלה הכישרון שלו והוא התחיל לשחק בהצגות תיאטרון באיזור איסטנבול, עיר הולדתו. בשנת 2005 הוא התחיל את לימודי התיאטרון שלו בקונסרבטוריון של אוניברסיטת איסטנבול, כשהוא מופיע בתיאטרון של האוניברסיטה וכן בסרט תורכי ראשון. כששנתיים לפני כן התחיל לעבוד כשחקן בהצגות מרכזיות בתיאטרון העירוני של רובע בקירקוי. בשנת 2017 התחיל לשחק את עאקיף בסידרה "הכלה מאיסטנבול".

פיראט טאנש- Fırat Tanış, שמשחק את תפקידו של אדם בוראן הרשע בסידרה "הכלה מאיסטנבול", בן 44, גם הוא שחקן תיאטרון במקור. הוא גם בוגר המחלקה לתיאטרון של אוניברסיטת איסטנבול ויליד העיר. את הקריירה שלו הוא התחיל בשנת 2001 ושיחק בעיקר בסרטים תורכיים ובהצגות תיאטרון. אם אתם שונאים אותו ואת דמותו, זה אומר שמדובר בשחקן מצוין ורב ניסיון.

אייצ'ה איישן טוראן Ayça Ayșin Turan היפהפייה בת ה-26, שמשחקת את מרים בתפקיד הראשי בסידרה שנושאת את שמה, נולדה בעיר סינופ שלחוף הים השחור באוקטובר 1992. אמא שלה באה ממשפחה תורכית שגרה במקור בעיר סלוניקי, כיום ביוון, ומשפחתה היגרה לאחר התבוסה העות'מאנית במלחמות הבלקן בשנת 1912 מסלוניקי לשטח תורכיה של ימינו. אביה תורכי מהעיר קסטמונו. מגיל צעיר היא החלה לנגן בכינור ולמדה קולנוע באוניברסיטת איסטנבול. את קריירת המשחק שלה היא התחילה בשנת 2013, בשנת 2017 קיבלה תפקיד ראשי כאמור בסידרה "מרים", וכיום משחקת תפקיד ראשי בסידרה התורכית "המגן" שנמשכת משנת 2018 עד היום.

ג'מאל טוקטאש Cemal Toktaş, שמשחק את אוקטאי הרשע בסידרה "מרים", יליד 1983, נשוי לשחקנית התורכייה נרגיס אוזתורכ שמבוגרת ממנו בשלוש שנים. למד גם בקונסרבטוריון של אוניברסיטת איסטנבול עיר הולדתו והחל את קריירת המשחק שלו בגיל 20. הוא שיחק בסדרות ובסרטים תורכיים רבים.

שאהין ירמאק Şahin Irmak, שמשחק בתפקיד הראשי בסידרה "חיי סולטאן" לצד נורגול ישילצ'אי הידועה, בן 37, החל את קריירת המשחק שלו בשנת 2002. בשנת 2015 נתפס על שימוש בסמים, באוקטובר 2015 הוא נידון לעשרה חודשי מאסר עקב השימוש בסמים, אך בסופו של דבר העונש שלו נדחה בשל פעילותו ההתנדבותית ופעילותו למען החברה, וכן בגלל שעונשו היה פחות משנה. שאהין הוא בן הזוג של השחקנית אסנה טואל.

מי היא שולה האמיתית, ובאיזו קומדיה היא שיחקה בעבר?

בסידרה המצויינת "אמא" משחקת גונג'ה ווסלאטרי (Gonca Vuslateri) את תפקיד האמא הביולוגית הרעה של הילדה המאומצת, כששמה בסידרה הוא שולה (Şule, לא כמו השם שולה בעברית!). נכון שדמותה של גונג'ה בסידרה היא דמות חלשת אופי, לא יציבה ואף מרושעת, אך בחייה האמיתיים גונג'ה בת ה-32 בקרוב היא אומנית ברוכת כישרונות (בעלת מבט של אמן מיוסר…). גונג'ה, שנולדה בעיר התורכית בורסה למשפחה שרובה קציני צבא ומשטרה תורכיים, משחקת בסדרות תורכיות כבר משנת 1997, כלומר מגיל 11, לאחר שלמדה כבר בגיל 9 (!!!) תיאטרון בעודה בבית הספר היסודי. את לימודי התיאטרון היא המשיכה ללימודים גבוהים בתחום.
לצד היותה שחקנית קולנוע ותיאטרון, גונג'ה היא מחזאית (כתבה מחזה ילדים), מגישת תוכנית רדיו, עיתונאית ומשוררת. אחותה הגדולה היא מוזיקאית.

מוצאה של גונג'ה הוא מגוון: היא עירוב תורכי- אבחזי- צ'רקסי-גרוזיני-ערבי ובנוסף להיותה שחקנית תיאטרון וקולנוע במקצועה היא גם משוררת, כשלפני 12 שנים הוציאה ספר שירים משלה. כמו כן היא בעלת תוכנית רדיו בתורכיה וכותבת טור בעיתון התורכי "הוריית" (Hurriyet)- שניהם תחת השם "מתחברים בשש". אגב, "הוריית" עיתון שסוגו ומעמדו בתורכיה הוא כמו של "ידיעות אחרונות" בישראל. היא שיחקה בשלושה סרטים תורכיים ובכ-15 סדרות מאז 1997 וכמו כן בהצגות תיאטרון רבות מאז ילדותה. חלק לא קטן מהסדרות שהשתתפה בהן הן דווקא קומדיות, כשבאחת הקומדיות היא שיחקה אישה מבוגרת בת שבעים פלוס, מה שהצריך להפוך את המראה החיצוני שלה ליותר זקן- בתפקיד כפול יחד עם דמות אחרת. אגב, במהלך משחקה כזקנה היא פרקה את הכתף ונגרם נזק למיתרי הקול שלה. על משחקה בקומדיה הזאת, "עולם השקרים" ב-2014, זכתה בפרס "פרפר הזהב" לשחקנית הקומית הטובה ביותר. בשנת 2014. בשנים 2015-2016 קרו בחייה כמה דברים חשובים לצד ההשתתפות בסידרה "אמא"- היא זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר על תפקיד שולה בסידרה, היא התחתנה עם אדיפ ארטואן וגם כתבה ספר שירים ראשון- "הדרור המשוגע".

כיום היא משחקת בסידרה "כרים המסוכן"- ששידורה התחיל ב2018.

בעבר, שיחקה גונג'ה ווסלאטרי בתפקיד ראשי בסרט קומי שמזכיר קצת את "משחקי הכס", אבל מבוסס על היסטוריה אמיתית: הסרט התורכי "משחקי הביזנטים", שצולם בראשית 2016 הוא פארודיה על "משחקי הכס" וגם על "משחקי הרעב", מספר על מאבק בין שתי תרבויות: האימפריה הביזנטית הנוצרית-אורתודוכסית, שבירתה הייתה קונסטנטינופול (הלא היא איסטנבול, שהמוסלמים העות'מאנים כבשו אותה בחודש מאי 1453) מול תרבות המאיה, שהיא בכלל תרבות אינדיאנית ששכנה ביבשת אמריקה. בתפקיד הקיסרית הביזנטית שהיא כמובן דמות פיקטיבית קיליטורה (גונג'ה ווסלטארי)

לאחר מותו של הקיסר הביזנטי קיליטור השלישי, תרבות המאיה שנמצאת תחת חסות הביזנטים (שוב, עלילה פיקטיבית) נמצאת במצוקה: קיליטורה המרשעת מעוניינת לחטוף את נשות המאיה על מנת שיינשאו לביזנטים, ובכך "להשביח" את הDNA שלהם….

בסרט הזה יש, למעשה, התנגשות בין שני עולמות: הביזנטים האובססיבים מבחינה מינית והדקדנטים מתנגשים עם בני המאיה הטהורים והתמימים, לכאורה. הסרט הזה מכיל סצינות מצחיקות ודמויות מצחיקות, כמו עבדים ביזנטים שצריכים להוכיח את הגבריות שלהם לאחר בואם במגע עם שבטי המאיה, ומחוות לקומדיות אנגליות וכן לסצינות מסרטים מפורסמים כמו "כשהארי פגש את סאלי". כמו כן, הדמויות הביזנטיות הנלעגות, כמו למשל אדוניס (שאותו משחק טולגהאן סאיסמאן" מנסות להוכיח את התדמית של החצר הביזנטית ההוללת והמושחתת. הסרט הוא בבימוי גאני מוג'דה, ולא מדובר בסרט הראשון שנותן לתורכים את האפשרות ללעוג לבעלי הבית הקודמים של ארצם: תחת אותו שרביט בימוי נעשה בעבר הסרט "ביזאנץ (האימפריה הביזנטית) הזונה" ….

אגב, אפילו דמותה של קוסם סולטאן, אשת הסולטאן המפורסמת, מופיעה בסרט. לא ידוע אם סרט זה אי פעם שודר או ישודר בארץ.

המקור והסיפורים מאחורי הסידרה התורכית "אמא"

סידרה התורכית "אמא" בכיכובה של ג'אנסו דרה, שתעלה לשידור בישראל בערוץ "ויוה פלוס", היא עיבוד מחודש לסידרת דרמה יפנית בעלת בדיוק אותו שם. בעוד הסידרה התורכית שודרה בערוץ "סטאר טי וי" בין השנים 2016-2017, הסידרה היפנית המקורית, שאת התסריט שלה כתב יוג'י סאקאמוטו, שודרה כל שבוע בין החודשים אפריל ליוני 2010, ברשת הטלוויזיה היפנית הגדולה והוותיקה ביותר "ניפון TV", או בשמה המקוצר NTV. הסידרה הייתה בת עונה אחת (בדומה לזאת בתורכיה) וכללה 11 פרקים.

הסידרה, שהתסריט שלה נכתב על ידי יוג'י סאקאמוטו, הייתה בכיכובה של השחקנית יאצוקו מאצויוקי, אז בת 37. מאצויוקי (זה שמה הפרטי, ביפן שם המשפחה קודם לשם הפרטי) שיחקה את נאו סוזוהארה, מורה בבית הספר היסודי בעיר הבירה טוקיו. היא מבחינה בילדה בשם ריינה (מאנה אשידה, אז בת 6) שלומדת בכיתתה, ומסתבר שאותה ילדה חווה התעללות בתוך משפחתה על ידי אמה הביולוגית. המורה לוקחת את ריינה הקטנה תחת חסותה, ושתיהן חוות מסע של בריחה מפני משפחתה של ריינה מהעיר טוקיו אל האי הצפוני הוקאידו.

הסיפורים האמיתיים מאחורי הסידרה "אמא":

לפי העיתון התורכי "הוריית", בקרב משפחות בעיקר מהמעמדות הנמוכים בתורכיה קיימת בעיה של יכולת לאפשר מבחינה כלכלית גידול ילדים. בתורכיה כמעט כל שנה נעלמים אלף ילדים (עד היום יש 104 אלף ילדים נעדרים בתורכיה) ויש כאלה שסובלים מהתעללות או ששולחים אותם לעבוד בגיל צעיר. בחברה התורכית המסורתית הכי חשוב שיהיה בן, אז עיקר אלה שסובלות הן בדרך כלל בנות. לפני כשנה נודע על ליילה אוזדמיר בת ה-4, ילדה ממחוז אארי בתורכיה שמתה מרעב ומהזנחה, מקרה שעורר סערה והפגנות ברחבי המדינה.
לדוגמה, ולפי כתבה מהעיתון "הוריית" התורכי באנגלית, ילדות רבות מובלות ללימודים בבית במקום ללמוד בבית ספר. מבין אלה שמקבלים "למידה מרחוק" בחינוך העל-יסודי, 62% מהם הן בנות. על פי נתוני משרד החינוך, בנות מהוות 97.4% מאלה שאינם יכולים להמשיך את לימודיהם בשל "נישואין ומעורבות".

על פי נתוני המכון הטורקי לסטטיסטיקה (TÜİK), ב -10 השנים האחרונות 482,908 בנות התחתנו ברשות המדינה. בשש השנים האחרונות 142,298 הפכו לאמהות-נערות.

דו"ח Eğitim-Sen מלא בנתונים מדכאים שכאלה, המבוססים על נתונים רשמיים רשמיים. אני משאיר לכם את זה כדי להחליט אם הנתונים האלה משקפים את הקרחון כולו או רק את קצהו.

על פי הרשומות הפליליות, מקרי התעללות בילדים הראו עלייה של 50% בחמש השנים האחרונות … אחד מכל שישה בנים חשוף להתעללות מינית ו -70% מהנערים שבהם התעללו מינית הם מתחת לגיל 11. כ -46% מקרי התעללות בטורקיה מתנהלים נגד ילדים. על פי נתוני משרד המשפטים לשנת 2015, 17,000 מקרים של התעללות מינית נפתחים מדי שנה בממוצע, ו -45% מהמקרים הללו אינם מגיעים למסקנה ", נכתב בדו"ח.

על פי נתוני משרד החינוך של ספטמבר 2017, מתוך 976 אלף ילדים פליטים סורים בגיל בית הספר, רק 54.5 אחוזים נרשמים לבית הספר. ישנם כ 450,000 ילדים סורים שאינם לומדים בבית הספר.

אגב, הסידרה "אמא" הייתה כל כך פופולרית ביפן, עד כדי כך שהיא שודרה גם בטייוואן, רוסיה, סינגפור והונג קונג, ונוצרו לה עיבודים מחודשים בגירסה מקומית גם בשתי הארצות חובבות הטלנובלות, דרום קוריאה ותורכיה.

מילים בתורכית בעקבות הסידרות "אמא" ו"הכלה מאיסטנבול"

Siktir- סיקטיר- לך להזדיין

Ayarsız- איארסיז – לא מאופס

Şerefsiz- שרפסיז- חסר כבוד

iyi geceler- ייאי גג'לר- לילה טוב

Günaydın- גונאיידין- בוקר טוב

kaçırılan- קאצ'ירלאן- חטופה, חטוף, נחטף

Kağıt Helva- קאאט הלווה- ופל חלווה

Hanım
האנם, (בפרסית ח'אנום) תואר כבוד לגברת

Aptal- אפטאל- טיפש

Fahişe- פאהישה- זונה

it oğlu it- איט אואלו איט- כלב בן כלב

eşek oğlu eşek- אשק אואלו אשק- חמור בן חמור

Orospu çocuğu!
אורוספו צ'וג'ואו- בן זונה, אפשר להגיד גם Piç kurusu! – פיץ' קורוסו

Kahrolsun- קאהרולסון- לך לעזאזל!

Korkak- קורקאק- פחדן

שייכות בתורכית- בתורכית מילות יחס (אל, ל… מ… של… ) מופיעות בסוף המילה, כמו שהפעלים בתורכית (עשה, דיבר ועוד) מופיעים בסוף המשפט.
שייכות בתורכית מבוטאת על ידי התוספות in, ın- אחרי עיצור כלומר אחרי אותיות שהן לא i, a או e, ו nin או nın אחרי תנועות כמו האותיות i, a או e.

קודם כל במשפט בתורכית מופיע הדבר שאליו שייך הדבר האחר ואחר כך הנסמך, כלומר במקרה זה נושא השייכות. כאן למשל אנחנו מדברים על אמא של ג'נגיז
למשל: אמא של ג'נגיז Cengiz'in Annesi- ג'נגיז'ין אננהסי.

הבית של טורנה- Turna'nın evi- טורנה'נין אווי. שימו לב גם שאחרי שם פרטי שמוטה ביחס מופיע בתורכית גרש.

שמתם לב, שהמילה הסומכת מקבלת גם ניקוד- האות i או ı במקרה שמופיעה אחרי עיצור או sı או si במקרה שמופיעה אחרי תנועה, כלומר אחרי האותיות i,a,e לסוגיהן.

Azur Mavisi- אזורמאוויסי- תכלת, תכול

Turkuaz- טורקוואז, טורקיז (הצבע של העמים התורכיים)

sarı- סארי- צהוב

kırmızı- קירמיזי- אדום

pembe- פמבה- ורוד

siyah- סייאה- שחור

gri- גרי- אפור

Beyaz, AK- בייאז, אק- לבן

Mavi- מאווי- כחול

turuncu- טורונג'ו- כתום

yeşil- יישיל- ירוק

benekli- בנקלי- מנומר (לכבוד שולה)

Renk- רנק- צבע

şeffaf- שפאף- שקוף

parlak- פארלאק- בהיר

karanlık- קאראנליק- כהה

Mor- מור- סגול

kızıl saçlı- קיזיל סאצ'לי- ג'ינג'י

İstanbullu Gelin- איסטנבולו גלין- הכלה מאיסטנבול
Hiddetli- הידטלי- תוסס, רוגז (ג'נגיז…), אפשר להגיד גם עאטשלי (Ateşli- "עאטש" פירושו "אש")

המנצחת האמיתית של בחירות 2019: הכלה מאיסטנבול

מערכת הבחירות הקשה והמלוכלכת ביותר בישראל מאז בחירות 1981 מתקרבת לסיומה. עם כל הליכלוכים מכל צד של המפה וכל פוליטיקאי- כשיש סיכוי לא רע שבסוף כמעט כל אלה שמלכלכים אחד על השני ישבו בממשלה אחת, במערכת הבחירות מסתמנת מנצחת אחת ברורה: הכלה מאיסטנבול. אותה סידרה תורכית שכבשה את המדינה.
כשהתחלתי ללמוד על תורכיה ולכתוב על תורכיה הייתי מהבודדים שעשו זאת. גם כשהתחילו הסדרות התורכיות להיות משודרות בישראל בשנת 2011 אנשים ראו את הסדרות, אך לא כמו כמות הצופות והצופים בסדרות כאלה כיום. אם יש דבר שמעורר את הסכמת הכלל, כשאני רואה את אחוזי הצפייה הגבוהים של הסידרה "הכלה מאיסטנבול" בישראל ואת הנהירה אחרי הכוכבים פארוק וסורייה (אוזג'אן דניז ואסלי אנוור הנהדרת-בתמונה), אני מבין שאם יש דבר שיכול לאחד את העם הזה, אלה סדרות מהסוג של הטלנובלות התורכיות. אז מה שהתחיל כשיגעון של עשרות במקרה הטוב הפך לנחלת הכלל. פתאום ברחוב אני שומע אנשים מדברים מילים בתורכית. לא להאמין. כשלמדתי את השפה היו בקושי שישה אנשים בכיתה. וזה היה לפני יותר מעשור. היום קיימים בישראל מעט מאוד אנשים שלא יודעים איזו שהיא מילה בתורכית.
אז אחרי שסערת הבחירות תחלוף, כשההכרעה האמיתית שלהן תהיה בעת הרכבת הממשלה החדשה, נישאר רק עם הסדרות ועם אסלי אנוור, פארוק, ברן סאאת ודומיהם.