Category Archives: פוליטיקה

10 שנים למלחמת לבנון השנייה: שעת הטייקונים

מלחמת לבנון השנייה, בנוסף להיבט הביטחוני שבה, נשאה עימה היבט חברתי. היא הייתה, למעשה, התגלמות מדיניותו של מי שהיה שר אוצר עד שנה לפני המלחמה, בנימין נתניהו. מדיניותו הניאו-ליברלית של נתניהו גרסה כי יש לצמצם את "האיש השמן", הלא הוא המגזר הציבורי, ולתת יותר עידוד למגזר הפרטי. את מדיניותו זו ביצעו שרי האוצר שבאו אחרי ביבי, שהם אהוד אולמרט ואברהם הירשזון, בנוסף לביבי עצמו. העוולה העיקרית במלחמה זו הייתה זניחת אחריותה של המדינה לתושבי הצפון בפרט ולתושבי המדינה בכלל, שניזוקו כלכלית במלחמה, ובייחוד לאזרחים שעמדו בקו החזית והיה צורך לפנות אותם מבתיהם. את האחריות הזו הטילה המדינה, לא ישירות, על עמותות פרטיות ועל העשירים ששלטו אז במשק- הלא הם הטייקונים. מי שהיו החלוצים והפעילים בעזרה בפינוי האזרחים היו שני טייקונים, שכיום קרנם ירדה: הבעלים של קבוצת בית"ר ירושלים באותו זמן, ארקדי גאידמק, וכמובן הטייקון שהיה לדעתי הכי פעיל וגם היה בשטח: יושב ראש קונצרן "איי די בי" באותו זמן, נוחי דנקנר. דנקנר התגלה בנדיבות גדולה מאוד אז, אני חייב לציין. וגם גאדימק, שפינה חלק גדול מתושבי הצפון המופגז ישר לכפרי נופש בדרום מחוץ לטווח הטילים. כיום, שני האנשים הללו כבר לא בגדולתם, בלשון המעטה, ורובצים עליהם משפטים ועבירות פליליות רבות.

אומרים שכשיש לאדם נטיות פוליטיות, הוא חייב להיות באותו צד גם מבחינה מדינית וגם מבחינה כלכלית. אני ורבים אחרים לא חושבים כך. אני דווקא חושב שהדרך הראויה ביותר למדינת ישראל היא הימין המדיני והביטחוני הלא קיצוני, והשמאל, ליתר דיוק קפיטליזם רך או סוציאל דמוקרטיה שמעודדת גם יוזמה חופשית- מבחינה כלכלית. לדעתי, הממשלה הגרועה ביותר הייתה זו שקדמה לממשלת אולמרט, ממשלת שרון השנייה, שמדיניותה התבררה לבסוף כשמאל מדיני וכימין כלכלי. נתניהו, שהיה שר האוצר, הוא כביכול ימני מובהק, כי הוא גם ימני מבחינה מדינית לכאורה וגם ימני מבחינה כלכלית. וזאת, למרות שבעת כהונתו עשה מהלכים שנחשבים שמאלניים מבחינה מדינית, כמו למשל שיחרור אסירים פלסטינים. ויש לזכור- מפלגת הליכוד שבמקור הייתה בראשות מנחם בגין, דגלה ביסודה בימין מדיני ובשמאל כלכלי יחסית- כל עוד בגין התווה את דרכה. הבעיה היא שלאחר מכן הסתבר שהליכוד החזיר הכי הרבה שטח לערבים בקילומטר רבוע, וכן היה המפלגה היחידה שעמדה בראש ממשלות שפינו יישובים יהודיים חוקיים. ומבחינה כלכלית, שילטון הליכוד התברר כפחות נוטה חסד לבוחריו- ממשיכיו של בגין, ואפילו שרי האוצר שלו עצמו, היו קפיטליסטים וניאו ליברלים מובהקים, שדאגו יותר להפרטה ולכך שהמדינה תחסוך כסף מקופתה, ושכל אחד יסתדר בעצמו. בגלל זה, לדעתי, דרוש שינוי מהותי במפלגה זאת, על מנת לחזור לערכיה המקוריים. יוזמה חופשית זה טוב, אבל אי אפשר להטיל על אנשים פרטיים את ניהולה הכלכלי של המדינה.

הבעיה המרכזית במלחמת לבנון השנייה הייתה, שאהוד אולמרט רצה לחסוך כמה שיותר כסף מקופת המדינה. אז מה הוא עשה? מינה את עמיר פרץ, שבמקור לפי ניסיונו היה אמור להיות שר האוצר, לשר הביטחון, רק כדי לא להפקיד בידיו את קופת המדינה. הוא העדיף לשמור את האוצר ואת הכסף, תרתי משמע, אצל חברו, אברהם הירשזון. בעת מלחמה כל מדינה אמורה להכריז מצב חירום כולל, מה שדורש ממנה להוציא כסף. אז מה עשה אולמרט? משיקולי חיסכון לקופת המדינה דאג להכריז על "מצב מיוחד בעורף" בעיקר בצפון הארץ, מה שהשאיר הרבה אנשים, בעיקר בעלי עסקים פרטיים, פגועים כלכלית מן המלחמה הזאת. היו גם כאלה שהתנדבו לעזור בעת המלחמה בעורף, אנשים פרטיים שהם לא טייקונים, והמדינה לא תיגמלה אותם בכלום על כך. הגדיל לעשות אף הרמטכ"ל דן חלוץ, שמכר את תיק המניות האישי שלו ממש לפני פרוץ המלחמה.

והכי גרוע, לדעתי, היה נושא הפינוי, ליתר דיוק אי הפינוי, של התושבים. בעידן המודרני, ואני לא מדבר על עת מלחמת העולם השנייה, אם עיר בצרפת הייתה מופגזת נניח בידי שכנתה, אז אני בטוח שהמדינה הצרפתית הייתה עוזרת לפנות את התושבים של אותה עיר מקו העימות. אבל במקרה זה לא קרה כך. היה בלגאן גדול בעורף בעת המלחמה, והמדינה ניערה מעצמה את האחריות לפינוי האזרחים מהשטח המופגז ומסידור מגורים זמניים חלופיים להם. את זה היא השאירה לטייקונים. מה גם שהרבה חבילות מזון נשלחו לערים בצפון, והשחיתות המקומית לא נתנה לכאורה שחלק מהתושבים ייהנו מהחבילות האלה. היו תלונות על כך שחלק מהחבילות נשארו במחסנים והשתמשו בהן מקורבים ובעלי עניין. ומי פעל כן לפנות, לעזור ולחלק מצרכים? חוץ מהמתנדבים, עשו את העבודה גאידמק ודנקנר.

לסיכומו של דבר, מלחמת לבנון השנייה לא הייתה רק כישלון והפקרות מבחינה ביטחונית, אלא גם מבחינה כלכלית. התנהלות המדינה והממשלה באותה עת אומרת דרשני בקול גדול. ועוד דבר: אין פסול בלהיות ימני מדינית, אך שמאלני מבחינה כלכלית. ובדמוקרטיה אפשרית גם תופעה הפוכה בדיוק לזו.

שנות התשעים: תור הזהב של יחסי ישראל-תורכיה

על רקע הסכם הפיוס בין ישראל לתורכיה, שיש לי מחלוקות לגביו היות וכמו ואני טוען שבמזרח התיכון אסור לגלות חולשה, אני רוצה לחזור שני עשורים אחורה אל תקופה מצוינת- שנות התשעים, שהיו גם השנים של תור הזהב של יחסי ישראל-תורכיה. נכון, באותן שנים תורכיה הייתה במצב כלכלי לא קל, עשור לאחר הרפורמות שחולל בה ראש הממשלה דאז טורגוט אוזאל. אבל מצד שני, ברוב שנות התשעים, חוץ משנה אחת בין השנים 1996 עד לסוף פברואר 1997, תורכיה הייתה נתונה תחת שילטון חילוני. הצבא התורכי של אותה תקופה בלם ניסיון אסלאמיסטי להגיע לשילטון דרך בחירות, ולא היו קיימות כלל מגבלות דתיות בחוק התורכי- למעט החוק האוסר על הימורים, שהתקבל בשנת 1996. בישראל עצמה, היחסים התיירותיים עם תורכיה החלו במטוסים שהובילו מהמרים ישראלים לקזינואים תורכיים, והסתיימו ברעידת האדמה הגדולה שמוקדה היה בעיר איזמיט התורכית באוגוסט 1999. בשנים האלה החלה לפרוח ולהגיע לשיא התיירות הישראלית לתורכיה, ומספר התיירים הישראליים המשיך לגאות גם בשנות האלפיים, העשור לאחר מכן, עד שנת 2008, שנת השיא במספר התיירים.

בשנות השמונים, יחסי ישראל תורכיה לא זכו לעדנה: בתורכיה הייתה נציגות ישראלית בדרג של ממונה בלבד, והממשלות התורכיות כעסו על ישראל על רקע סיפוח ירושלים והגולן, מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונות. תיירות ישראלית בתורכיה הייתה מאוד מצומצמת והוגבלה בעיקר לאנשי עסקים. מי שרצה להזמין חבילת נופש בתורכיה, היה צריך לשלם הרבה כסף וגם מיסי נמל.
אבל בשנות התשעים חל מהפך: תעשיית התיירות התורכית החלה להתפתח, קמו מלונות חדשים ומפוארים באיזור אנטליה בעיקר, והאטרקציה בעיני הישראלים היו בתי הקזינו בתורכיה. בישראל החלו להתארגן קבוצות שלמות של מהמרים שטסו להמר בקזינו התורכי, ואחד ממארגני הקבוצות האלה היה זאב רוזנשטיין. היות ומחירי הטיסה הוזלו באותה תקופה, עוד בשנת 1992 החלו מטוסים מלאים להמריא ולנחות בשדות התעופה של תורכיה, ומשם הובלו הנוסעים ישר להמר בקזינו. ועל הדרך, ודרך נושא ההימורים, החלו לגלות הישראלים גם את התיירות התורכית ובעיקר את המחירים הזולים של הסחורות בשוק התורכי, בעיקר מוצרי ביגוד ומזכרות. הישראלים, שהחלו למלא את תורכיה, ולא רק להימורים, גילו שבמרחק שעתיים טיסה ניתן לקבל חבילות נופש נהדרות וזולות אפילו יותר מאילת, שהייתה האטרקציה בה' הידיעה בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים. גם חו"ל, גם זול, וגם מלונות ומראות נהדרים- ולא רק מבתי המלון וההרים, אלא גם מהכדורים הפורחים בקפדוקיה.
מהבחינה הפוליטית והמדינית, באותן שנים החלה המערכת הפוליטית בתורכיה להתערער, וראשי ממשלה התחלפו אחד אחרי השני. מי שהיה דומיננטי באותן שנים הוא סולימאן דמירל, ראש הממשלה האגדי של תורכיה, שהפך לנשיא המדינה בשנת 1993 אחרי מותו של הנשיא וראש הממשלה לשעבר, טורגוט אוזאל. דמירל פינה את מקומו למי שהייתה האישה הראשונה שכיהנה בראש ממשלת תורכיה- טאנסו צ'ילר ומשם המשיך לצ'נקאיה, ארמון הנשיאות דאז. עם זאת, בחירות נערכו בממוצע כל שנתיים בתורכיה, והממשלות הורכבו בעיקר מקואליציות רעועות, בתקווה לשמור על השילטון החילוני. עוד ראשי ממשלה שכיהנו לאחר דמירל הם מסוט יילמאז ובולנט אג'וויט. חוסר היציבות הפוליטי והעימותים שפרצו עם המחתרת הכורדית הPKK שחוללה פיגועי טרור במדינה, הצריכו שיתוף פעולה מדיני וביטחוני בין תורכיה לישראל. חוזים ביטחוניים בעשרות ומאות מיליוני דולר נחתמו בין תורכיה לישראל, ועל רקע הטרור הכורדי הסתמן שיתוף פעולה הדוק בין הצבאות התורכי והישראלי. באותן שנים זכתה ישראל גם לעדנה בינלאומית (אך לא ביטחונית), עקב עליית מפלגת העבודה בראשות יצחק רבים המנוח לשילטון בשנת 1992 והסכמי אוסלו שנחתמו בקיץ 1993, שנה לאחר שרבין עלה לשילטון, בדיוק לפני 24 שנים, ביוני 1992. היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ותורכיה היו כבר ברמה של שגרירויות ופגישות נערכו בין ראשי הממשלה התורכיים והישראליים, ובעיקר בין בכירי הצבא הישראלי והתורכי. יש אף שמועות שישראל עזרה לתפוס את עבדאללה אוג'לאן, מנהיג הPKK. כמו כן, התערערו היחסים בין תורכיה לבין סוריה בראשות חאפז אל-אסד, אביו של בשאר, על רקע העזרה שסיפקה סוריה למחתרת הכורדית הקיצונית.

כל זאת הביא אף לתופעה, שישראלים היו קונים דירות בתורכיה וגרו בהן. אנשי עסקים גילו את הפוטנציאל העסקי העצום שיש בתורכיה, על שלל תעשיותיה ומפעליה, וכן היה יבוא של מוצרי ביגוד זולים מתורכיה לישראל. תורכיה עבור הישראלים הפכה לשם נרדף של הכל כלול ובזול. כמו כן, על רקע ראשית עליית האסלאם הקיצוני במזרח התיכון והעימות עם הפלסטינים, נותרה תורכיה עוגן מוסלמי-חילוני ולא ערבי מול מדינות ערב השכנות וכן מול איראן האסלאמיסטית השיעית. עם זאת, חוסר היציבות הפוליטי בתורכיה באותן שנים בישר את עליית המפלגות האסלאמיות והשמרנות המוסלמית במדינה, תופעה שתגיע לשיאה בעשור שלאחר מכן.

בשנת 1994 נבחר לראש עיריית איסטנבול לראשונה נציג מפלגת הרווחה האסלאמית, רג'פ טייפ ארדואן, כלכלן במקצועו. ארדואן, עם זאת, גילה כראש עיר סממנים של פרגמטיות והתחשבות בחילוניותה של המדינה והעיר ההיסטורית. ארדואן ידוע כמי שפיתח את איסטנבול כראש עיר, יזם פרויקטים רבים של בנייה והביא אוכלוסיות רבות, גם מן הכפר, לגור בעיר. לפני 20 שנים בדיוק, נכנס לתפקידו ראש הממשלה האסלאמיסטי הראשון של תורכיה, נג'מטין ארבקאן, שנבחר כמפלגה הגדולה בבחירות כמה חודשים קודם לכן. הוא הצליח להקים קואליציה עם מפלגת הימין החילונית "הדרך הנכונה"- במקור מפלגתו של סולימאן דמירל הנשיא, ומינה את ראש הממשלה לשעבר, טאנסו צ'ילר, לחברה בקואליציה שהקים ולסגניתו. כך החל האסלאמיזם הפוליטי התורכי לנצל את הפילוג שקיים בתוך המחנה החילוני בתורכיה, פילוג שקיים עד היום, בין ימין לשמאל, והצליח לעלות לשילטון לראשונה, ארבאקאן שיפר את היחסים בין תורכיה לבין מדינות ערב ואיראן, אך מצד שני היה תחת עינו הפקוחה של הצבא, שהשגיח עליו עם זכוכית מגדלת. ראש הממשלה האסלאמיסט שמר גם, מאידך, על יחסים טובים עם ישראל ועם ראש ממשלתה הטרי, בנימין נתניהו- וזאת כי הצבא, שדאג בעיקר לחוזים הביטחוניים עם ישראל ולשיתוף הפעולה עימה כנגד הטרור- הכריח אותו לעשות כך.

אחד האלמנטים הכי חשובים באותה תקופה היה התפוררות המתח הבין-גושי בעולם והיעלמותה של ברית המועצות, מה שהביא לירידת כוחם של השמאל והתנועות הסוציאליסטיות בעולם המוסלמי- מה גם שבתורכיה עצמה הצבא דאג להעלים כמעט את השמאל במדינה. את הוואקום שנוצר תפסו התנועות האסלאמיסטיות. כידוע, האסלאם אוסר שתיית אלכוהול והימורים, מה שהיה מקובל מאוד בתורכיה אז. לכן, ארבאקאן קיבל החלטה מכרעת שהשפיעה על תעשיית התיירות במדינתו- הוא החליט להוציא חוק שאוסר על הימורים במדינה. בכך הסתיימו הרכבות האוויריות של המהמרים הישראלים לתורכיה, וישראל והישראלים נשארו עם התיירות, שגאתה יותר מתמיד למרות האיסור על ההימורים, המלונות, האטרקציות (בייחוד אטרקציית "הכל כלול"- שמאפשרת לנופש לשהות כל היום במלון, ליהנות מהבריכה והעיקר- לאכול משולחנות אוכל מגוון וטעים סביב השעון ללא תוספת תשלום מיוחדת), וגם… עם המוזיקה.

באותן שנים המוזיקה הפופולרית בישראל הייתה הרוק, אבל במועדונים החל לצמוח ז'אנר חדש, של מוזיקה מזרחית, בתקופה שלאחר זוהר ארגוב וחיים משה- המזרחית ה"כבדה" בסיגנון תורכי. לצד התיירות, בישראל באותה תקופה גילו את המוזיקה התורכית, גם זו הדכאונית וגם זו השמחה. אומנים תורכיים באו לארץ והופיעו, כמו הילדה מוג'דה ולינה ולינט והכנר התורכי יילמאז. אומנים ישראלים ששרים מוזיקה מזרחית טסו לתורכיה והחלו ללמוד את הז'אנר המקומי. בארץ החלו להתפרסם ולצמוח זמרים ששרו שירי דיכאון בסיגנון תורכי, בייחוד עופר לוי ( כוכב המועדונים עם הקול הצלול- שנדמה היה לפי שירתו כאילו נולד בתורכיה- שהדמות של ז'וז'ו חלסטרה בתוכנית "הקומדי סטור" עשתה לו הרבה פירסום) ומשה כהן. השירים הכבדים שמדברים על תלאות החיים ומביעים רגשות וכאבים שיש בליבו של כל אדם הפכו ללהיט היסטרי בישראל. עופר לוי ומשה כהן אפילו שרו כל אחד מהם שיר מפורסם משלו כנגד ההימורים ומשחקי הקלפים…..
המאכלים התורכיים, כמו מלבי, שישליק ושווארמה, הפכו ללהיט גם בקרב הישראלים בשנים הללו.

בינתיים, בתורכיה עצמה, הצבא הזהיר את ארבקאן כי עבר את הגבול וכי הוא רוצה להוביל לאסלאמיזציה של המדינה, ואילץ אותו להתפטר. זו בעצם הייתה ההפיכה הצבאית האחרונה בתורכיה, וההתערבות הממשית האחרונה של הצבא כנגד האסלאמיזם. באמצע שנות התשעים התחוללו גם שערוריות רבות בתורכיה על רקע שחיתות וטענה ל"מדינה עמוקה"- מאפייה ששולטת בתוך המדינה שהצבא גם מעורב בה. בקיץ 1997 חזר מסוט יילמאז, שהיה יורשו של טורגוט אוזאל במפלגתו, שוב להיות ראש ממשלה, ושוב חזר חוסר היציבות. לאחר זמן לא רב, וממשלות ימין רבות, חזר השמאל לשלוט בתורכיה, הפעם בראשות בולנט אג'וויט, בינואר 1999. הוא היה ראש הממשלה החילוני האחרון של תורכיה. כשנה לאחר מכן התחלף הנשיא דמירל בנשיא החילוני האחרון של תורכיה, אחמט נג'דת סזר.

שיא היחסים בין ישראל לתורכיה התרחש באוגוסט 1999, עת התחוללה במדינה רעידת אדמה חזקה, שמוקדה היה בעיר איזמיט, קרוב לאיסטנבול. עשרות אלפי תורכים נהרגו. גם ישראלים נהרגו ברעידת האדמה, הידועים שבהם ממשפחת פרנקו, שהתגוררה בתורכיה. משלחת גדולה של פיקוד העורף הישראלי, שמטרתה הייתה לחלץ את הנפגעים, הישראלים והתורכים, הגיעה למדינה ועשתה שם עבודת קודש מוצלחת. מעולם לא היו היחסים הדוקים ביותר בין המדינות על רקע אירוע טראגי זה (למרות שאג'וויט לא נודע כאוהד ישראל גדול בשל שמאלניותו ותמיכתו בפלסטינים). עם זאת, רעידת האדמה, שהובילה למצב כלכלי עוד יותר קשה בתורכיה, הובילה גם לביקורת ציבורית עצומה של הציבור כנגד הממשלה, מחדליה, בעיקר בתחום התקינה בבניית בניינים- שהתמוטטו כמגדל קלפים בעת רעידת האדמה למרות שלא היו בניינים ישנים, ובעיקר כנגד חוסר היציבות הפוליטי במדינה והטענות ל"מדינה עמוקה". ביקורת זו הביאה לסיומו של השילטון החילוני, לפילוג ב"מפלגת הרווחה" ועלייתו לשילטון של הפלג המתון של מפלגה אסלאמיסטית זו, בראשות טייפ ארדואן ועבדאללה גול, בשנת 2002- מה שפתח דף חדש לגמרי ביחסי תורכיה ישראל, שבא לידי ביטוי החל משנת 2008, לאחר התהדקות שילטון "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמית.

לסיכום, שנות התשעים היו השנים הכי טובות ביחסי ישראל-תורכיה, שלא היו וכנראה גם לא יהיו כדוגמתן.

מבצע "ענבי זעם"-עשרים שנה אחרי, עשר שנים לפני

חודש לפני בחירות מאי 1996. המדינה עוד זועמת על הפיגועים שביצע אירגון החמאס בירושלים ובתל אביב, והציבור דורש נקמה. באותו זמן גם החיזבאללה רצה להראות לחמאס ולג'יהאד האסלאמי הפלסטיניים מי לימד את האירגונים הללו את שיטת הצבת המטענים ופיגועי ההתאבדות, וחזר לבצע אותם בשטחי רצועת הביטחון בדרום לבנון, שהיו תחת שליטת ישראל ובן טיפוחה צבא דרום לבנון בפיקוד נוצרי-מקומי. שמעון פרס, ראש הממשלה ושר הביטחון באותם ימים, עמד לפני בחירות, ולא היה יכול לבצע מבצע רחב היקף בשטחים הפלסטיניים ביהודה, שומרון ועזה, היות ולא רצה לפגוע ולשבור את הסכם אוסלו, שהיה ה"בייבי" שלו. לפרס, למרות שנותיו הרבות כמנכ"ל, כסגן שר וכשר ביטחון, הייתה חסרה תדמית ביטחונית, בניגוד לקודמו, יצחק רבין המנוח, שנרצח חצי שנה לפני כן. אגב, אם לא ידעתם, רבין זעם על הפיגועים הפלסטיניים ועל הפרות הסכם אוסלו ותיכנן לערוך מבצע צבאי רחב היקף בשטחי הרשות הפלסטינית ולסלק את הנהגתה חזרה לתוניס, במידה והמצב יימשך כך. אילולא נרצח, היה עושה זאת. פרס, לעומתו, החליט לא להרוס את מפעל חייו מחד, אך מאידך להראות שהוא לא פחות ביטחוניסט מרבין. אז במקרה זה, הוא העדיף להיכנס בחיזבאללה בלבנון- עוד בן טיפוחים של איראן, קצת יותר מהחמאס ומהג'יהאד האסלאמי הפלסטינים. עם חיזבאללה לא היו הסכמי אוסלו, אך היו הבנות, שנוסחו בימי מבצע "דין וחשבון", שנערך בלבנון 4 שנים לפני כן, בקיץ 1992. וחיזבאללה המשיך להפר את ההבנות: בחודשים פברואר ומרץ, בצל הפיגועים הפלסטיניים בלב ישראל, הופעלו ביתר שאת מטענים נגד כוחות צה"ל ברצועת הביטחון, וכן גם נעשה פיגוע התאבדות על ידי חיזבאללה כנגדם. שישה חיילי צה"ל נהרגו ושמונה נפצעו קשה בסידרת האירועים הללו. בשיא האירועים, ב9 באפריל 1996, נחת מטח כבד של קטיושות על יישובי הצפון. פרס החליט להטיל על הרמטכ"ל המנוח, אמנון ליפקין שחק (בעל ניסיון מלחמתי קרקעי רב מאוד, ביחידות מיוחדות בעיקר) לנהל את המבצע, שנקרא "ענבי זעם" על שמו של ספרו המפורסם של ג'ון סטיינבק, שמבוסס על ביטוי תנ"כי. לאחר יומיים, ב11 באפריל 1996, החל המבצע, שנמשך 16 ימים. מבצע "ענבי זעם" נחשב גירסה מקוצרת של מלחמת לבנון השנייה, שתבוא 10 שנים ושלושה חודשים לאחריו. יש לזכור שבניגוד למבצע "ענבי זעם", ישראל לא התגוננה מתוך רצועת הביטחון, אלא מתוך גבולה הצפוני שלה.

מבצע זה התרחש עשר שנים לפני מלחמת לבנון השנייה, ועשרים שנה לפני ימינו, אך היה מעין המבוא המוקדם אליה והמבשר שלה. היו אלמנטים משותפים למבצע: ההפצצות במעוזי חיזבאללה החשובים בבקאע, הלא היא בקעת הלבנון, והפצצת מפקדת חיזבאללה ב"דאחייה" בביירות, שימוש מסיבי באש ארטילרית ובהפצצות מהאוויר, תוך גם גרימת אבידות בקרב אזרחים- במבצע זה נעשתה הפגיעה הראשונה בטעות בכפר קאנא הלבנוני, שגרמה לאבידות אזרחיות כבדות וגרמה להפסקת המבצע בסופו וכן ניסיון לפגוע בנסראללה לצד השימוש של חיזבאללה בטקטיקה של לירות מתוך יישובים אזרחיים על מנת לגרום לתגובות שיפגעו באזרחים לבנונים ויביכו את ישראל. כמו כן, גם במבצע "ענבי זעם", כמו במלחמת לבנון השנייה, הופצצו יישובי הצפון ואזרחים ישראלים ברחו מהם ופונו לכיוון מרכז הארץ- רק חיפה וסביבתה לא היו בטווח הטילים. גם אוכלוסייה לבנונית רבה ברחה מדרום לבנון שמצפון לרצועת הביטחון אל צפונה של המדינה.

והמבצע עצמו? הוא נפתח בהפצצה מסיבית של חיל האוויר בדרום לבנון, בבקאע ובביירות. גם חיל הים וחיל התותחנים הפגיזו בתותחיהם מטרות של חיזבאללה. גם חיל השיריון נטל חלק מצומצם יחסית במבצע. אבל מהבחינה הקרקעית, בולטת השתתפות מסיבית של כוחות מיוחדים של צה"ל- בייחוד גם בעומק לבנון, ופחות ופחות כוחות חי"ר סדירים. זאת, מכיוון שהכוחות המיוחדים היו מיומנים בלוחמת גרילה אל מול לוחמי הגרילה של החיזבאללה. כ800 רקטות נורו מכיוון חיזבאללה אל רצועת הביטחון ואל גבול הצפון של מדינת ישראל. כתוצאה מהירי נפצעו 24 אזרחים ישראלים, וההרוגים היו שלושה חיילי צה"ל. מהצד הלבנוני נהרגו 115 אזרחים וכ20 לוחמי חיזבאללה.

במבצע עצמו נוצרה דילמה: היות והבנות "דין וחשבון" אסרו לירות מתוך ואל שטחים מיושבים, יכולת התגובה של צה"ל הייתה מוגבלת. חיזבאללה, מצידו, ירה מפאתי שטחים מיושבים, מה שהיקשה על תגובת צה"ל. האירגון השיעי השתמש ממש בכפרים הסמוכים כמגינים אזרחיים. בתקרית כפר קאנא הלבנוני, כוח של יחידת מגל"ן (בפיקוד נפתלי בנט) נתקל במארב ליד הכפר, וצה"ל הגיב באש ארטילרית על מנת לחלץ אותו. הפגזים פגעו בריכוז פליטים ובמחנה או"ם סמוך, וגרמו ליותר ממאה הרוגים. החיזבאללה הואשם שיצר מצב של ירי מכוון סמוך לריכוזי הפליטים, וכן ניפח והגזים לגבי הפגיעה בכפר קאנא. אירוע דומה אך בנסיבות שונות, אגב, קרה כמעט באותו מקום 10 שנים לאחר מכן, במהלך המלחמה. עקב תקרית קאנא, התערבה מועצת הביטחון של האו"ם כנגד ישראל, וקיבלה החלטה לגנות אותה. ושוב, ממש כמו 10 שנים אחר כך, יצא חיזבאללה מורווח מהמבצע. ישראל בהנהגת פרס החליטה לחתום על הסכם הבנות חדש עם לבנון וסוריה, לפיו בדומה להבנות "דין וחשבון", צה"ל וצד"ל יימנעו לירות אל תשתיות אזרחיות ולתוך ריכוזי אוכלוסייה לבנוניים, ולא יפגע באזרחים. חיזבאללה, מצידו, הפסיק להפסיק את ירי הקטיושות לשטח ישראל, ואת ההבנות האלה מיהר להפר מצידו פעמים רבות.

10 שנים למלחמת לבנון השנייה: כישלון הבכירים, גבורת האנשים הפשוטים

אחד גירש את המחבל עם מגרפה. השני גירש את המחבל עם מוט סלפי. בשרונה גיבור היום הפך את השולחן על המחבל ומנע נפגעים נוספים. האינתיפאדה השלישית מציגה את גיבוריה. והם לא קצינים בכירים בדרגת סא"ל ומעלה. הם לא המנהיגים שחושבים שחוסר מעש מצד אחד ומהלכים מדיניים מצד שני יפתרו את המצב. מדובר באנשים ובאזרחים פשוטים. וגם בחיילים פשוטים. הם אלה שעושים את המלחמה.

המאה העשרים התאפיינה במלחמות טוטאליות. מהן מלחמות טוטאליות? מלחמה שלא רק הצבא או אירגונים צבאיים מגוייסים אליה, אלא גם האוכלוסייה האזרחית, בכללותה בדרך כלל אבל גם יש מקרים שבחלק ממנה- גם היא מגויסת למלחמה. גבורת האזרחים באירועים האחרונים מזכירים מאוד את שנעשה במלחמת לבנון השנייה: ההנהגה הייתה ברובה חסרת ניסיון, בייחוד דן חלוץ שהיה לו ניסיון מצוין והוא היה קצין ומפקד מצטיין, אך רק בתחומו, תחום חיל האוויר. הרמטכ"ל של אותן שנים היה טוב בלבצע את ההתנתקות אל מול אוכלוסייה יהודית, אך מצד שני הוא לא הצליח בהתמודדות מול אירגון של מקסימום 8 אלף לוחמי גרילה. וגם, גם בלבנון וגם בצוק איתן נכנסו "דרך הבטן", ישר מהגבול, אל מקומות שהאויב צפה שיפגוש שם את צה"ל.

במלחמת לבנון השנייה הייתה דמות חסרה מאוד: דמותו של אריאל שרון. כמפקד צבאי, הייתה לו מומחיות בלהכריע קרבות באמצעות שיטת האיגוף, הפתעת האויב ובעיקר העברת המלחמה אל שטחו של האויב. אבל הבעיה היא, שאריאל שרון בתקופה שלאחר מלחמת לבנון הראשונה, שבגללה התקשורת הטרידה אותו השכם והערב ומיררה את חייו, וההתנתקות, שבה עקב מהלך חד צדדי ולא חכם שביצע בעזה הפך את הגלגל ונעשה גיבור התקשורת- ספק אם הוא היה מכריז על מלחמת לבנון השנייה לאחר חטיפת שני החיילים בנקודה הבעייתית בגבול. הטראומה ממלחמת לבנון הראשונה, הבוץ הלבנוני והלחץ התקשורתי והבינלאומי לא היו מאפשרים לו לצאת למלחמה כזאת. בעידן שלאחר שיטת הלוחמה של שרון, אימץ הצבא אסטרטגיה של "כניסה ישירה", או "דרך הבטן": בלבנון 2 וגם בצוק איתן נכנסו ישר מהגבול, בלי הרבה איגופים, אל מקומות שהאויב צפה שיפגוש שם את צה"ל.

אבל הבעיה העיקרית הייתה בצמרת הצבאית. בנוסף לחוסר הניסיון של חלוץ, המטכ"ל הפך לכוורת של דבורים (הכוונה לדאבורים, סוג של צירעה ולא החיה נותנת הדבש), שכל אחד עקץ שם את השני, חתר אחד נגד השני, סבל מבחישות של אלופים מאוכזבים מבחוץ (ועובדה שעמיר פרץ מינה באותו זמן את גבי אשכנזי למנכ"ל משרד הביטחון, שהוא סוג של הצהרה) וממש גילם את החברה הישראלית במלוא חוסר יופייה- הבוטות, הלחשושים מאחורי הגב והשימחה לאיד. מבחינה צבאית, החיזבאללה נלחם מלחמת גרילה, כולל בטקטיקה של הסתרת הנשק ב"שמורות טבע". הצבא הישראלי לא היה מיומן כל כך במלחמת גרילה, כמו יחידות מיוחדות. והמחדל הראשי הוא שכלי נשק כבדים מתנייעים כמו טנקים ונגמ"שים, במיוחד לא ממוגנים, הם הדבר הכי גרוע שאפשר להציב אל מול לוחמי גרילה. אבל לא הייתה ברירה. רק יחידות מיוחדות לכאורה היו מיומנות בלוחמת גרילה כמו שצריך. והטנק הוא בסיס כוח. עוד טעות היא להסתתר בתוך בתים, כשידוע שהמחבלים מסתובבים בשטח עם טילי נ"ט, שיכולים להפיל את הבתים על החיילים הנמצאים בהם.

והמפקדים הבכירים? אמנם באותן שנים לא היה סמארטפון ובקושי היה פייסבוק, אבל ראשי הצבא החליטו שהוא צריך להיות טכנולוגי. מה זאת אומרת? החליטו שהמפקדים הבכירים לא צריכים לעקוב אחרי הלוחמים בשטח, אלא באמצעות מסכי הפלזמות. ממש כמו במשחקי המחשב של הילדות, Call of Duty ו Command and Conquer. והדרג המדיני? לא היה סגור על עצמו. הוחלט לשלוח את הלוחמים כל פעם למקום אחר, ולאחר מכן להורות להם לסגת חזרה. ממש כמו יו יו. ומבחינה לוגיסטית, היו מקרים שלא היה אוכל ולא הייתה שתייה לכוחות הלוחמים ונאלצו להצניח להם מזון ושתייה דרך הליקופטרים. ממש התנהלות "למופת". והמודיעין? גם למודיעין היה חלק בכישלון. ידעו שיש סכנה, אך לא ידעו לעלות עליה בדיוק. נזהרו שלא להתעסק יותר מדי עם החיזבאללה. ובמזרח התיכון, כמו במזרח התיכון, אוי למי שמפגין חולשה.

אבל המלחמה הסתיימה בהישגים. למרות התוצאות הקשות, בכל קרב ספציפי, באותם כפרים שהיו בעבר חלק מרצועת הביטחון וכיבושם במלחמת לבנון הראשונה היה קל למדי, כל היתקלות בין החיזבאללה לצה"ל הסתיימה בהישג ישראלי. וזאת מדוע? בזכות גבורת הלוחמים בשטח. אלה שקפצו כדי להציל את חבריהם. אותו רס"ן שלקח אחריות, קפץ על רימון והקריב את חייו כדי לא לפגוע בלוחמים במלכודת המוות שאליה נקלעו הוא והכוח שלו. בעוד בדרג הבכיר ניהלו את המלחמה יחצ"נים, ששאפו להשיג תמונות הישגים וניצחון, שוב, רגע לפני עידן הפייסבוק, החיילים הפשוטים ניהלו את המלחמה בשטח והתנהגו בגבורה, למרות ההוראות התמוהות שקיבלו מלמעלה. תושייה והקרבה, זה שם הסיפור.

למרות שמספר קורבנות מלחמת לבנון השנייה הוא פחות מעשירית מקורבנות מלחמת יום הכיפורים, יש בין שתי המלחמות אלמנטים דומים, והבולט במיוחד הוא האופוריה שהייתה לפני כן, בזכות בכירים שלקחו קרדיט. במקרה של יום הכיפורים, מדובר באופוריה של מלחמת ששת הימים ומנהליה הבכירים מהצד הישראלי שלקחו קרדיט לעצמם, למעט ראש הממשלה לוי אשכול כמובן, והמכה שבאה 6 שנים אותה מלחמה. במקרה של מלחמת לבנון השנייה, הבכירים לקחו על עצמם קרדיט בעקבות אירוע פינוי, כשבצד השני, המפונה, היו יהודים, שבזכותם לא התלקחה מלחמת אחים. אותם בכירים כשלו שנה לאחר מכן, בלבנון.

לכן, הלקח ברור: ניצחון במלחמות ובמאבקים תלוי יותר באזרח ובחייל הפשוט, ופחות בבכירים הכושלים.

פרויקט מיוחד: 10 שנים למלחמת לבנון השנייה

בקיץ הקרוב ימלאו 10 שנים למלחמת לבנון השנייה, אחת מהמלחמות הטוטאליות היחידות בתולדות מדינת ישראל. מהי מלחמה טוטאלית? מלחמה שלא רק הצבא מגויס אליה, אלא גם החברה האזרחית כולה מגויסת אליה ומשתתפת בה. בפרויקט מיוחד, שיחל בקרוב מאוד, אחזור לכל האלמנטים שהרכיבו מלחמה זו: הרקע, ישיבת צה"ל ברצועת הביטחון, צד"ל ומפקדו המנוח הגנרל אנטואן לאחד- שסבר, במידה לא מעטה של צדק, שמלחמות ישראל מאז הנסיגה מלבנון בשנת 2000 הן תוצר של נסיגות והפגנת חולשה ישראלית, ההישגים של חיזבאללה במלחמה, שלא נגמרה עם צד מנצח ברור, ואף המראה שהמלחמה הזאת הציבה את מול החברה הישראלית, אופייה והתנהלותה. אציין כמה מהגיבורים והאנטי-גיבורים של המלחמה- למשל תא"ל גל הירש וממשלת אולמרט, את המימד הכלכלי- מדוע לא הוכרז מצב חירום כללי אלא רק מצב מיוחד בעורף, ואיך זה קשור למחאות חברתיות ולמדיניות נתניהו (שהיה אז באופוזיציה, אך לפני כן היה שר האוצר) הכלכלית. תפקוד התקשורת הישראלית באותה מלחמה גם יזכה להתייחסות: החיפוש מהרגע הראשון אחרי הסדר מדיני, הדיווחים הגלויים על נפילות טילים ועוד. עוד מימד חשוב שאציין הוא הפוליטיקה הלבנונית וההקשר שלה למלחמה: כיצד אירועים פנימיים בלבנון הובילו את חיזבאללה לצאת למלחמה, רקע בכלל על השיעים בלבנון ויציאתם מפאסיביות לאקטיביות תחת מטריותיהן של תנועות אמ"ל וחזבאללה, וכיצד העובדה שחיזבאללה לא הובס רשמית במלחמה השפיעה על צמיחת האסלאם הקיצוני הסוני, שהובילה למה שנקרא "האביב הערבי" חמש שנים לאחר מכן. כי הרי כשהסונים רואים את השיעים "מצליחים", תחת הובלה של מדינה אסלאמיסטית ותנועה אסלאמיסטית- איראן וחיזבאללה, גם הם רוצים….
הממשל האמריקני של בוש ומרכיביו יזכה גם להתייחסות- הצדדים המנוגדים, וכיצד יצרה התנהלות הממשל באותה תקופה את הרקע לעלייתו של אובמה שנתיים לאחר מכן.

לדעתי, מלחמת לבנון השנייה הייתה השתקפות של השאננות והאגואיסטיות וכן השחיתות שרוו באותה תקופה בחברה הישראלית, של חוסר האכפתיות של הממשלה מהאזרח, כשלתוך הוואקום נכנסו טייקונים דאז כמו ארקדי גיידמאק ונוחי דנקנר, שסיפקו מקלט לתושבי הצפון המופגז, מה שהמדינה הייתה אמורה לעשות. לצד ההקרבה והמסירות של החיילים הפשוטים, הקצינים הזוטרים והאזרחים הרגילים. כמו כן, סקירה על המנצחים של אותה מלחמה, חסן נסראללה, ולהבדיל אלף הבדלות, ביבי נתניהו, שהמלחמה יצרה והחישה את הקאמבק הגדול שלו.

כמו כן, אסקור את דמותן של דמויות פוליטיות לבנוניות במהלך המלחמה, ביניהם פואד סניורה, ראש הממשלה דאז, תפקידה של סוריה במלחמה וכן השפעת המלחמה על יחסי הכוחות המעצמתיים בעולם.
הפרוייקט אמור להימשך חצי שנה- עד הקיץ הקרוב.
אני מקווה שעד הקיץ הקרוב, מתי שבאמת ימלאו 10 שנים למלחמה, אשלים את כל הפוסטים בעניינה. בפרוייקט אמסור מידע שהוא מידע גלוי בלבד!

איראן, המזה"ת והשיעה: מעשה בשלושה חכמי דת מהפכנים

הסיפור של העדה השיעית באסלאם מעניין אף יותר מסיפורה של מקבילתה, העדה הסונית. פוסט זה בא כהמשך לפוסט הקודם, שמסביר מה היא השיעה ומה משמעות התפקיד אייאתוללה.

סיפורם של השיעים מאז הקרב הכושל על כרבלא, שבו נהרג האמאם השיעי חוסיין נכדו של מוחמד נביא האסלאם, עד לשנות השבעים של המאה העשרים, היה סיפור של פסיביות יחסית: המאה האחרונה שבה הצליחו קבוצות שיעיות להשתלט כמעט על הנהגת העולם המוסלמי היה במאה העשירית לספירה, שמכונה "המאה השיעית". במאה ה-16 עלתה באיראן לשילטון השושלת הספווית, שושלת ממוצא תורכי, שרצתה לייחד עצמה משכנתה העות'מאנית, ולייחד את איראן בכלל, לכן בחרה באסלאם השיעי לדת המדינה. הספווים והשושלת הקג'ארית שבאה אחריה, היו תורכיים במוצאם. כל זאת היה עד לראשית המאה העשרים, עת עלה לשילטון באיראן קצין צבא איראני בשם רזה פהלווי (מבטאים את שם משפחתו כפהלבי, עם ב' לא דגושה). הוא לקח על עצמו את תפקיד השאה לאחר שהדיח את הקג'ארים, ויצר שושלת של שני שאהים בלבד. הוא ובנו, מוחמד רזא פהלווי, השאה האחרון של איראן. זו הייתה שושלת מלוכה פרסית במוצאה. אבל את השיעה עוררו בעיקר שתי דמויות, שניהם אנשי דת שיעים: האייתוללה רוח אללה ח'ומייני וגם מוסא סאדר (בערבית רושמים את שמו כמוסא צדר), שהיה בלבנון וייסד את תנועת אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים"). שניהם עוררו את השיעה מתרדמה של כמעט אלף שנה, והפכו אותה לדומיננטית ופעילה, למרות שהשיעים מהווים עד היום שנים עשר אחוזים בלבד מכלל המוסלמים בעולם. ח'ומייני הצליח להדיח את השאה ולחיות עד גיל 89, לסאדר היה פחות מזל.

השבוע הצטרף לרשימה איש דת נוסף, שממש לא היה לו מזל, הפעם מאיזור פחות ידוע: נימר אל-נימר (מערבית: נמר הנמר), שבא מאיזור מאוד טעון אך קצת פחות ידוע: חבל קטיף של ערב הסעודית. מדובר בחבל שנמצא במזרח ערב הסעודית, שהיא המדינה המוסלמית-סונית הכי אדוקה בעולם, אחרי המדינה האסלאמית של דאע"ש. חבל זה מאוכלס ברובו בשיעים- שבכלל סעודיה הם מיעוט קטן. אבל זה לא העניין המרכזי: חבל קטיף הוא האיזור, בה' הידיעה, של הפקת הנפט של סעודיה. מה מסתבר? אוכלוסייה מנודה מבחינה דתית וחברתית וענייה מבחינה כלכלית, היא זו שמהווה רוב וגם מהווה כוח עבודה, שמייצר את רוב ההון של המדינה המאוד עשירה הזאת, ואת רוב ההון של משפחת המלוכה שלה, המאוד מאוד עשירה. אני בוחר לפתוח דווקא בסיפורו של נימר אל-נימר, להמשיך לסיפורו של מוסא סאדר, ומשם לעבור לסיפור הצלחה, מבחינת השיעה הדתית וגם מבחינת אריכות ימים: של אייתוללה רוח אללה ח'ומייני.

נימר אל-נימר, יליד 1959 שהוצא להורג לפני חמישה ימים מיום כתיבת תקציר זה- בשני בינואר 2016, נולד בכפר עוואמיה שנמצא בחבל קטיף הסעודי, במזרח המדינה. הוא למד את לימודיו הדתיים בטהראן, ואף בסוריה, בסביבת מקום קדוש לשיעים שנקרא סיידה זיינב. ההשראה שלו ומורה הדרך שלו היה אייתוללה בכיר מכרבלא שבעיראק. עיקר הפעילות שלו הייתה בדרשות ובהטפה, ובהובלת תפילות יום שישי במסגדים שיעיים במזרח סעודיה. הוא ביקר את השילטון הסעודי, שנתון בידי משפחת אל-סעוד הסונית הווהאבית (ווהאביזם- האסכולה הדתית הקיצונית ביותר באסלאם הסוני), ואף כשיורש העצר נאאיף בן עבד אל-עזיז מת בשנת 2012, הוא קרא להביע שימחה על מותו, היות שהיה שר הפנים של המדינה שרדף את השיעים במזרח סעודיה רבות. הוא אף הצהיר שוב ושוב כי המגינה האמיתית של השיעים ושל האסלאם היא איראן, ושעל כל השיעים להקשיב לשילטון המרכזי באיראן. כמו כן, הוא קרא לעריכת בחירות חופשיות בערב הסעודית, מתוך מטרה להפיל את בית המלוכה. כל אימת שהתחוללו מהומות בקרב הציבור השיעי בחבל קטיף, נימר היה נעצר בידי כוחות הביטחון הסעודיים. השיא היה בעת "האביב הערבי" בשנים 2011-2012, עת שילהב את המהומות השיעיות שפרצו במלוא עוזן בחבל קטיף וכן בבחריין השכנה- מדינה עם רוב שיעי אך עם שילטון ואליטה סוניים- וגם נעצר.
בניגוד להנהגה האיראנית, טען נימר שגם ארצות הברית מגינה על השיעים- והנושא שלו היה נתון במעקב של אירגוני זכויות אדם מערביים, שביקרו את השילטונות הסעודיים על היחס כלפיו. בשנת 2012 נעצר שוב נימר, פתח בשביתת רעב שמשכה את תשומת לב מדינות המערב, אך זה לא מנע מבית דין סעודי לדון אותו להוצאה להורג בעוון ייזום והסתה לפעילות טרור כעבור שנתיים. בעת ישיבתו במאסר הוכה נימר קשות בידי שומריו וסוהרי בית הכלא שבו ישב.

השילטון בערב הסעודית לא יכל לסבול את סגנונו המתלהם והקולני של נימר, וכן את תמיכתו הבוטה באיראן, ולמרות החשש מתגובת איראן, החליט משרד הפנים הסעודי לממש את גזר הדין בשבוע זה, ולכן ראשו נערף. 46 נאשמים אחרים בטרור, לא רק שיעים אלא אף מנהיג דאע"ש באיזור סעודיה, הוצאו להורג.
הוצאתו להורג של נימר העלתה על ראש סדר היום התקשורתי העולמי את נושא המיעוט השיעי בסעודיה, המיעוט שמפיק את הנפט עבור הנסיכים הסוניים בפועל באיזורי יישובו. כמו כן, מדינות רבות גינו את ההוצאה להורג. מהומות אלימות וסוערות פרצו שוב בחבל קטיף במלוא עוזן, ונימר הפך לשהיד, קדוש מעונה, בעיני העולם השיעי- שממילא מצטיין בפולחן קדושים מעונים. בנוסף, נימר הוא אחד מסמלי האקטיביזם השיעי המתעורר, באיזור המפרץ הפרסי.
נימר הוא בעל פוטנציאל לעשות היסטוריה לא רק בחייו, אלא יותר לאחר מותו: המהומות, הגינויים והמתיחות עם איראן וחיזבאללה, שנשבעו לנקום את מותו בסעודים, עלולים להביא לחוסר יציבות בממלכה הסעודית, שדאע"ש ווהאבים יותר קיצוניים נושפים בעורפו של השילטון גם מהצד הסוני, בנוסף לעולם השיעי. הוצאתו להורג של נימר שפכה חבית מלאה דלק לתוך התבערה שמתחוללת ממילא במזרח התיכון מזה 5 שנים בדיוק, מאז פרץ בינואר 2011 "האביב הערבי", שהפך במהרה לתוהו ובוהו אסלאמיסטי סוני ושיעי.

ועכשיו, בחזרה לשנות השבעים. סאדר וח'ומייני, שני חכמי הדת שאדבר עליהם, ושמופיעים בתמונה למעלה, יצרו, למעשה, את האקטיביזם השיעי של המאות העשרים והעשרים ואחת.
כשאנו מסתכלים על תנועת החיזבאללה בלבנון, אנו סוברים כי היא זו שהחלה את המאבק השיעי של ימינו. אך זה לא נכון. מי שהחל את המאבק השיעי הוא איש דת פרסי ממוצא לבנוני, בשם מוסא סאדר. הוא זכה לגורל עגום יותר מאשר נימר: בין השלושים ואחד לאוגוסט לספטמבר 1978, בעת שהותו בלוב, הוא פשוט נעלם ולא נמצא עד היום. האשם המיידי הוא שליט לוב באותם ימים, מועמר אל-קד'אפי, שחגג בדיוק בזמן היעלמותו של סאדר בן ה-50 את יום השנה התשיעי למהפיכה שחולל בלוב. אבל התמונה היא ממש ממש מסובכת בנוגע לגורלו. אפילו לאחר נפילת שילטון קדאפי לא נמצאו שרידיו של סאדר, שמכונה "האמאם הנעלם", בדיוק כמו האמאם השנים-עשר והאחרון של השיעה. אישיותו המיוחדת הציתה את המאבק השיעי, והוא המייסד האמיתי של האירגון השיעי שקדם למעשה לחיזבאללה בלבנון- אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים").

מוסא סאדר נולד ביוני 1928 בעיר השיעית הקדושה, קום שבאיראן, למשפחה שמוצאה דווקא מאיזור ג'בל עאמל, כלומר האיזור השיעי של דרום לבנון. משפחתו הייתה משפחה של אנשי דת ידועים ומיוחסים, שהגיעו לאיראן במטרה ללמוד. וזה לא נדיר: היו שיעים רבים בלבנון שרצו להשכיל בדת האסלאם בגירסתה השיעית, ולכן נדדו לאיראן. ניתן להגיד שבמוצאו, סאדר היה בחלקו ערבי ובחלקו פרסי. הוא דיבר ערבית, שאותה למד תוך כדי לימודי הדת, במבטא פרסי. הייתה לו חזות ערבית בחלקה, אך עיניו היו כחולות. סאדר היה תלמיד מצטיין בלימודי דת, והוא שאף להיות כמו בני משפחתו המורחבת ואבותיו, איש דת משפיע מבחינה הלכתית וציבורית. בהיותו בן 25 נפטר אביו, ואז הוא החל, למעשה, את המסע מערבה: הוא עבר לעיר השיעית הקדושה נג'ף שבעיראק, על מנת ללמוד לימודי דת מתקדמים. בשנת 1960 קיבל הצעה שלא יכל לסרב לה: להיות מנהיג הדת השיעי של העיר הלבנונית המאוכלסת בשיעים צור- ובכך לחזור לשורשים. כך עשה סאדר את הכיוון ההפוך: בעוד ששיעים לבנונים ועיראקים נעו מזרחה, לכיוון איראן, על מנת לרכוש השכלה דתית ו"להרגיש בבית" (למרות שהשילטון באיראן באותם זמנים היה שילטונו החילוני של השאה), סאדר עשה את הכיוון ההפוך- מערבה. ומאז הוא הפך לפעיל חברתי בנוסף להיותו איש דת ומטיף בכיר וכריזמטי במדינה שבה השיעים היו קהילה מדוכאת.

השיעים של לבנון בימינו אינם דומים במצבם לשיעים של לבנון לפני חמישים שנה: מדובר היה בקהילה שרובה ענייה, נלעגת, שחיה במדינה משוסעת ורבת עדות. מי ששלט בשיעים היא משפחת מאפייה, כמו שבשאר העדות בלבנון שלטו משפחות מאפייה באותה העת. במקרה של לבנון, מדובר במשפחת אל-אסעד השיעית. השיעים נחשבו פאסיבים, ממש הפועלים השחורים של האליטה הנוצרית והסונית בלבנון. סאדר לא אהב זאת, ובדרשותיו הוא קרא ליקיצה שיעית חברתית, ולכך שהמדינה תכיר בשיעים ותיתן להם את מלוא הזכויות הפוליטיות. למרות שהאוכלוסייה ראתה בו עוף מוזר, גם מבחינת מראה חיצוני לא אופייני לאיזור וגם מבחינה השפה שבה דיבר: ערבית במבטא פרסי כבד, היא נהתה אחריו. בשנת 1969 הקים את "המועצה השיעית המוסלמית העליונה" של לבנון ועמד בראשה. הוא המשיך להטיף ולקרוא לשילטון להיטיב את תנאי מחייתה של האוכלוסייה השיעית במדינה. בטרמינולוגיה שלו הוא השתמש הרבה במונח הדיכוי והקיפוח, שהוא מוטיב חוזר במסורת השיעית (הדיכוי והקיפוח של עלי, בן דודו של מוחמד נביא האסלאם, ובני משפחתו הגרעינית). בשנת 1974 הוא הקים תנועה חברתית פוליטית שיעית, בשם חרכת אל-מחרומין, "תנועת המקופחים". התנועה פעלה כדי להיטיב את תנאי חייהם של השיעים בלבנון, התנועה הקימה בכפרים השיעים בדרום לבנון ובבקעת הלבנון בתי ספר, מוסדות דת ומרפאות רבים (ולא לשכוח שבאותן שנים איראן עוד הייתה חילונית, תחת שילטון השאה, לכן לא סייעה כמו שהייתה מסייעת היום לתנועה כזאת).
מיום ליום משך סאדר בעל הכריזמה העצומה עוד ועוד תומכים מקרב העדה השיעית בלבנון, ותפס את מקומה של משפחת אל-אסעד בהנהגת העדה.

סאדר הקפיד לשמור על יחסים טובים עם שילטונו של חאפז אל-אסד בסוריה השכנה, ובשנת 1973 פירסם פסק הלכה היסטורי ומהפכני, לפיו העדה העלאווית, עדתו של אסד, שנחשבת כפורשת מהאסלאם בכלל (העלאווים מייחסים לאמאם עלי ממשפחתו של מוחמד ולבנו חוסיין תכונות אלוהיות ומאמינה בהתגלמות של האל בבני אדם, בשבעה שילושים לאורך הדורות, תוך שילוב אלמנטים מוסלמים ונוצריים)- כעדה מוסלמית שיעית לכל דבר ועניין. פסק הלכה זה עזר רבות ועוזר רבות עד היום לסוריה של אסד ומשפחתו. פסק הלכה זה הוא גם אלמנט מרכזי וצידוק הלכתי להגנה של איראן השיעית על בני העדה העלאווית ועל משפחת אסד עד היום.
לאחר שנה מהקמת "תנועת המקופחים", פרצה מלחמת האזרחים בלבנון, שהייתה למעשה מלחמת הכל בכול של משפחות ועדות. סאדר לא הסכים שהשיעים יישבו פאסיביים במלחמה זאת, לכן הקים את "גדודי ההתנגדות הלבנונית" השיעית- כשהכוונה לאירגון אמ"ל. מבחינה פוליטית הוא תמך בשמאל הלבנוני. אמ"ל לקח חלק במלחמה, ואירגון זה, יחד עם החזבאללה שהוקם אחריו, וסוריה שהתערבה במלחמה ופלשה ללבנון, הסתמנו כמנצחים הגדולים של מלחמת האזרחים שנמשכה 15 שנים.
חשוב לציין, כי סאדר הוא אינו נסראללה. הוא לא הטיף רבות כנגד ישראל וכמעט שלא הזכיר אותה כפקטור, למרות שתמך כמס שפתיים במאבק הפלסטיני. תנועת אמ"ל פנתה במלוא כוחה כנגד ישראל רק לאחר היעלמות סאדר. כל הזמן הקפיד סאדר להדגיש את מתינותו הדתית והפוליטית מחד, אך לגייס את השיעים בלבנון למאבק חברתי ולאחר מכן צבאי מאידך. במהלך המלחמה אף שבת רעב במסגד על מנת להביא לסיומה, לשווא.

ב25 באוגוסט 1978 יצאו סאדר ושני מלוויו מאיטליה ללוב, על מנת לבקר את קדאפי. הם נראו לאחרונה ב31 באוגוסט 1978, ערב יום השנה התשיעי למהפיכת קדאפי, ומאז לא נראו יותר. לוב וקדאפי הפכו לשנואים מאוד בעיני השיעים, וסאדר הפך לסמל שמוזכר בטרמינולוגיה השיעית לבנונית עד היום.
הוא היה אדם שדווקא הזרות שלו בלבנון ושלל זהויותיו השונות חוץ מזהותו הדתית האחידה- המוסלמית שיעית- הם שהובילו אותו לאקטיביזם שהפגין בלבנון. הוא רצה להוכיח עצמו כאיש דת אך גם כלבנוני, שמעורב מאוד בענייני המדינה, שלא מסוגל לסבול את הפסיביות של עדתו. הוא גם כל הזמן קרץ לחילונים ולחילוניות בלבנון: בנוסף להיותו איש דת, היה גם פילוסוף חברתי ואף זכה להשכלה חילונית, מה שהפך את אישיותו למגוונת מאוד.
אילולא סאדר, לא היינו שומעים כמעט על השיעים בלבנון או מכירים אירגונים כמו אמ"ל והחיזבאללה.

רוח אללה ח'ומייני, המוצלח (לדידם של השיעים), המאריך ימים והבכיר מבחינת רמה דתית מבין אלה שציינתי, נולד בשנת 1902 בעיירה ח'ומיין שבפרובינציה המרכזית של איראן. מילדות מוקדמת שינן את הקוראן, למד ערבית ונע מסמינר דתי אחד לאחר, מעיר לעיר, באיראן. הוא הגיע לדרגות הכי גבוהות ככוהן דת שיעי- אייתוללה גדול ואפילו מרג'ע-א-תקליד, שפירושו מודל לחיקוי. הוא החל להתפרסם באיראן בשנות השישים לחייו כמטיף דתי שסחף המונים- ונכנס לפעילות פוליטית. לצד ספרי הדת בעלי כובד המשקל הגדול באסלאם השיעי שפירסם, הוא פיתח תיאוריה שלפיה השילטון האסלאמי הטוב ביותר הוא שילטון חכם ההלכה, תיאוריה שנקראת בפרסית ולאיית-א-פאקי. לדידו, האסלאם, גם הסוני וגם השיעי, שקע, היות ולא נתנו לחכמי הלכה לשלוט. חכם ההלכה הוא המבין ביותר, והוא הראוי והמתאים לכונן שילטון מוסלמי תקין. בשנת 1963 הנהיג השאה של איראן, מוחמד רזה פהלאבי, רפורמות שנקראו "המהפיכה הלבנה", שבמסגרתה התחוללה הפרטה מסיבית של המשק האיראני והכנסה של השקעות זרות מערביות במדינה. ח'ומייני יצא בעוצמה כנגד התערבות מערבית כלשהי במדינה, ואת השאה תיאר בנאומיו כח'ליף יזיד, האויב האכזרי של השיעה, זה שטבח באמאם חוסיין ובמשפחתו. בניגוד לסאדר, שלא שנא את החילוניות ולא דחה רעיונות חילוניים, ח'ומייני דחה רעיונות חילוניים וכל התערבות מערבית שהיא באיראן מכל וכל. וזאת במדינה, שלמרות השילטון החילוני בה, לחכמי הדת תמיד היה משקל באורח החיים ובפוליטיקה המקומית.

בשנת 1964 נמאס לשאה מח'ומייני, הוא עצר אותו והגלה אותו. דרך תורכיה, בה שהה כשנה, הגיע ח'ומייני לעיר הקדושה השיעית נג'ף שבעיראק, בה לא הפסיק להטיף למען ממשלה אסלאמית. לא רק ממשלה שיעית, אלא ממשלה אסלאמית, שתשלוט במדינה המוסלמית האידיאלית באמצעות ההלכה, הלא היא השריעה, ובראשה יעמוד חכם ההלכה, במקרה השיעי חכם הלכה שהוא יהיה יורשו הלא רשמי של האמאם ה-12 האחרון של השיעים. במשך 14 שנים שהה בגלות, כשלאורך שנות השבעים איראן רעשה וגעשה במחאות כנגד שילטון השאה, מחאות שלא רק הגיעו מהצד האסלאמיסטי דתי, אלא בעיקר גם מהשמאל. בינתיים, תומכי ח'ומייני הפיצו את דבריו לאיראן דרך קלטות שזכו לפופולריות עצומה והמונית, לא רק בקרב דתיים. אפילו החילונים ראו בו כמושיעם מהשאה. המערב אף ראה בתנועתו ובפעילותו ביטוי של דמוקרטיה.
(אופן עלייתו לשילטון והתבססותו של ח'ומייני בו, במקביל לכסילות של המערב בנושא שלו, יזכו לפוסט נפרד שראוי להם!!!!)
מנג'ף עבר ח'ומייני באורח אבסורדי אל המערב שנוא נפשו- אל פאריס. בפברואר 1979 הודח השאה, וח'ומייני חזר לאיראן. הוא הפך בהדרגה ובתיחכום, שכאמור יזכו לפוסט נפרד, לשליט המדינה בפועל ובכך הגשים את התיאוריה שלו של "שילטון חכם ההלכה".

ביוני 1989 נפטר ח'ומייני בגיל 86 וחצי, כשבהלווייתו משתתפים 10 מיליון איש, לא פחות.

הטלנובלה הלבנונית, הנשיא וההפתעה

32 פעמים. לא פחות ולא יותר. אלה היו הפעמים שבהן ניסה הפרלמנט הלבנוני המשוסע לבחור נשיא למדינה, אך נכשל. הניסיון האחרון היה לפני כמה ימים מכתיבת מאמר זה, ב3 בדצמבר. 18 חודשים נמצאת לבנון ללא נשיא, כשהמדינה משוסעת בין שני מחנות: מחנה ה14 במרץ, בראשות סעד חרירי ראש הממשלה לשעבר ובנו של ראש הממשלה האגדי רפיק אל חרירי שנרצח בשנת 2005, ובין המחנה השני, מחנה השמיני במרץ, זה שתומך בסוריה השכנה בהנהגת בשאר אל אסד ובחיזבאללה, בראשות מפלגתו של הגנרל הנוצרי מישל עאון, שהוזכר כבר במאמר באתר זה.

מי שתוקע את תהליך הבחירה לנשיאות, הוא הגנרל עאון, ששואף להיות נשיא. בעבר הוא היה ראש המתנגדים לסוריה, עד ששב ללבנון מגלות בשנת 2005 ולפתע כרת ברית עם החיזבאללה ועבר לצד השני. מחנה 14 במרץ, המתנגד לסוריה, רואה בו בוגד. מצד שני, סעד חרירי, ראש מחנה המתנגדים לסוריה, נמצא משנת 2011 בגלות בצרפת ואינו יכול לחזור למדינה. וזו רק התחלת הטלנובלה הלבנונית, הטלנובלה של הפוליטיקה הלבנונית ליתר דיוק, בה הכל יכול לקרות.

כיציאה מן המבוי הסתום, הציע מחנה המתנגדים לאסד מועמד ממעמקי המחנה היריב לנשיאות. לפי ההסדר בלבנון מאז היווסדה, על הנשיא להיות נוצרי מן העדה המארונית. וכאן ההפתעה. מי הוא המועמד של מחנה המתנגדים לאסד? סולימאן פרנג'ייה בן החמישים, ראש מיליציית אל-מראדה, שמקורו מצפון לבנון, מהכפר זע'רתא שליד טריפולי הלבנונית (להבדיל מזו שבלוב, שנקראה בתקופה העות'מאנית "טריפולי המערבית", בעוד העיר טריפולי שבלבנון נקראה "טריפולי המזרחית", או "טריפולי של איזור שאם"). אבל מה מפתיע בבחירה באותו פרנג'ייה? המפתיע הוא שפרנג'ייה הוא חבר ילדות של ילדיו של חאפז אל אסד, ומשפחתו היא חברה קרובה, מבחינה אישית ועסקית, של משפחת אסד מימים ימימה….

ולא רק זה, סולימאן פרנג'ייה, שנקרא בדיוק בשמו הפרטי ובשם משפחתו על שם סבו, שהיה נשיא לבנון בין השנים 1970-1976 וסייע באותן שנים לחאפז אל אסד, נשיא סוריה דאז ואביו של בשאר לדרדר את לבנון למלחמת אזרחים עקובה מדם שהמנצחים בה היו סוריה והמחנה השיעי, היה שר הפנים של לבנון בשנת 2005, עת נרצח אביו של סעד חרירי, רפיק, אך פרנג'ייה בעצמו הוא קורבן טרור. וכאן הטלנובלה מסתעפת.
המיוחד בבני משפחת פרנג'ייה, אחת ממשפחות המאפייה העיקריות המרכיבות את האליטה הלבנונית, הוא שמאז ומעולם היא הייתה בעלת ברית של משפחת אסד ושל סוריה של אסד, מבלי לזגזג לשום צד אחר כנהוג בפוליטיקה הלבנונית. בשנות השבעים, בעת מלחמת האזרחים של לבנון, משפחת פרנג'ייה ומיליציית "אל-מראדה" (שנקראת על שם לוחמים נוצריים אגדיים, שבמאה השמינית לספירה הנוצרית ישבו באיזור צפון סוריה ודרום מזרח תורכיה של ימינו, בהרי האמאנוס, זכו לעצמאות חלקית ועזרו לערבים) נלחמה נגד מיליציות נוצריות אחרות, כשעיקר הוויכוח היה מי במחנה הנוצרי בלבנון תומך בסוריה של אסד ומי מתנגד לה, וכן מלחמות מקובלות בין משפחות מאפייה שונות מי ישלוט בעדה הנוצרית מארונית ובעיקר בהון שלה בלבנון. בחודש יוני 1978, בעת שמשפחת פרנג'ייה- אביו של סולימאן הצעיר טוני, אמו של סולימאן ואישתו של טוני, ורה ואחותו הקטנה בת השלוש ג'יהאן, נפשה בעיירת הנופש אהדאן בצפון לבנון, בעוד סולימאן בן ה-13 שוהה בביירות, התנפלה קבוצה של 1,500 לוחמים מהמיליצייה העיקרית שהתנגדה לפרנג'ייה, הפלנגות, על ביתם וטבחה בשלושת בני המשפחה, כשהם הורגים את ג'יהאן הקטנה לעיני הוריה ואחר כך חיסלו את הוריו של סולימאן. הטבח זיעזע את המזרח התיכון ואת העולם, מה גם שמפקד הפלנגות, אלי חובייקה, ומפקד תת המיליצייה שנקראה "הכוחות הלבנוניים", סמיר ג'עג'ע, מפקחים מקרוב ואף משתתפים השתתפות פעילה בטבח.
גם סולימאן פרנג'ייה אביו של טוני, נשיא לבנון לשעבר, וגם בנו סולימאן, לא שאפו לנקמה על הטבח, לפחות פומבית. אלי חובייקה חוסל לבסוף בשנת 2002, ואילו סמיר ג'עג'ע הפך לגורם מרכזי בפוליטיקה הלבנונית, ולא פעם ולא פעמיים, בעת הדיאלוג שנערך בין הקבוצות הנוצריות השונות בלבנון, נאלץ סולימאן לצפות ברוצחה של בני משפחתו, ג'עג'ע, יושב מולו בשולחן הדיונים. ולא רק זו: ג'עג'ע היה עד לפני כמה ימים מועמד לנשיאות מטעם המחנה המתנגד לאסד, כשבצד השני עמדו כמועמדים הגנרל עאון וסולימאן פרנג'ייה. עד שראש המחנה המתנגד, סעד חרירי, נפגש מחוץ ללבנון עם פרנג'ייה, שכאמור, כשר פנים היה חלק מהמחדל או הקשר שהוביל לרצח אביו, רפיק חרירי, וסיכם איתו את הדיל: אתה נשיא, אני חוזר ללבנון ונהיה שוב ראש ממשלה.
המהלך לא רק שזכה לתמיכת איראן, ובוודאי אסד, אלא גם מדינות המערב כמו למשל נשיא צרפת פרנסואה הולנד תומכים במהלך, וגם המנהיג הדתי של העדה המארונית בלבנון (כנסייה מזרחית, שמקבלת עליה את מרות הכנסייה הקתולית ברומא ואת הנהגת העל של האפיפיור הקתולי), בשארה אל-ראעי. אפילו ערב הסעודית יריבתו המושבעת של אסד, שעם משפחתו משפחת פרנג'ייה קיימה גם קשרים עסקיים ענפים, בייחוד בתחום הסמים, תומכת במהלך, בתקווה לשחרר את לבנון מן המבוי הסתום שבו היא נמצאת, כשעדיין נאגר הזבל ברחובות ביירות.

המהלך הזה הוא גאוני מבחינת חרירי והמחנה המתנגד לסוריה: בכך הם תוקעים טריז בתוך המחנה היריב, ומבטיחים את חזרתו של המנהיג סעד חרירי למדינה ולראשות ממשלתה. עוד פקטור שהוביל לתמיכה הנרחבת במועמדותו של פרנג'ייה, שמופיע בתמונה למעלה, הוא הבוגדנות של מישל עאון והחיבור החזק מדי של אותו גנרל לחיזבאללה. פרנג'ייה מחובר חזק מאוד לאסד, אך פחות מכך לחיזבאללה. אגב, מלבד נוצרים, בתנועת "אל-מראדה" של פרנג'ייה בצפון לבנון תומכים בעיקר עלאווים, בני עדתו של אסד, שרבים מהם מתגוררים באיזור העיר טריפולי בלבנון ונתונים לרדיפה מתמדת של מוסלמים סונים קיצוניים בראשות דאע"ש. גם חרירי ומשפחתו נאבקים מול גורמים כמו דאע"ש על הנהגת המחנה המוסלמי סוני בלבנון, לצד מאבקם מול חיזבאללה על הנהגת לבנון כולה. לכן, בחירה של פרנג'ייה לנשיאות יכולה להעביר מסר לבנוני ברור של התנגדות לאירגוני הטרור המוסלמים הקיצוניים, דאע"ש הסוני וגם חיזבאללה השיעי מצד שני- גם אם מדובר בחברו הטוב של אסד. בלבנון מעדיפים נשיא שעמדתו ידועה באופן מובהק, יציב וחסר פניות, מאשר לשים נשיא שבעבר זיגזג בין מחנות בצורה מכוערת, כשהוא מטעה את תומכיו.
באמצע דצמבר יכונס הפרלמנט הלבנוני בפעם ה-33 לבחירת נשיא המדינה, כשדיל חרירי-פרנג'ייה כנראה ייצא לפועל, ובכך לאחר שנה וחצי של חוסר יציבות ושל ואקום שילטוני, שתי המשרות החשובות במדינה, נשיא המדינה-תפקיד שכרגע ריק מאדם, וראש הממשלה, שבו נושא באופן זמני איש מחנהו של חרירי תמאם סלאם בראשות ממשלת אחדות רעועה, יתמלאו בנושאי תפקיד יציבים ואנשי עקרונות, עד כמה שהפוליטיקה הלבנונית הסבוכה והשברירית, שנראית כמו טלנובלה לכל דבר ועניין רק בחיים האמיתיים, תאפשר זאת.

כשהסולטאן ממנה את החתן

בצל חידוש אחד הסכסוכים הארוכים ביותר בתולדות אירופה, בין תורכיה לרוסיה, סכסוך בן 500 שנים שכלל בתוכו 12 (!!) מלחמות- שאגב, ברובן הכמעט מוחלט ניצחה רוסיה, הוצנעה ידיעה חשובה שקשורה גם במהלך היסטורי. המהלך היה מינויו של בראט אלבייראק (משמעות שם משפחתו: דגל) לשר האנרגיה בממשלה התורכית החדשה של אהמט דאווטאולו, זו שנבחרה בבחירות החוזרות האחרונות שבה ניצחה ברוב גדול מפלגת AKP, מפלגתו של טייפ ארדואן, בחירות שהפכו את "חגיגות" ניצחון החילוניות בתורכיה למוקדמות מדי. הממשלה הוקמה בקלות הפעם, בניגוד לתקופה שאחרי הבחירות הקודמות ביוני, שבה AKP זכתה ברוב רגיל בלבד ונזקקה לקואליציה. כאן למפלגה יש רוב להקים ממשלה של מפלגה אחת, ולמנות את שריה כרצון ראשיה. וכך היה.
בראט אלבייראק, זה שמופיע בתמונה, אינו סתם מינוי, אלא מינוי מיוחד: מדובר בחתנו בן ה37 של נשיא המדינה ארדואן. בעלה של בתו אסראא, שבאורח לא מפתיע דומה חיצונית לאביה… כמו אביה של אסראא, לימודיו של בראט התמקדו בתחום הכלכלה ומינהל עסקים והוא עבד בעיקר בחברות פיננסיות.
כמו הסכסוך בין רוסיה לתורכיה, גם מינוי חתנו של השליט התורכי למעשה לתפקיד שר בממשלה או לתפקיד ראש הממשלה (ואני לא אופתע אם זה יקרה יום אחד) אינו חדש: מדובר במוסד היסטורי בן מאות שנים, שנקרא מוסד הדאמאט (Damat), שמשמעותו "חתן". הכוונה היא לחתניהם של השליטים, במקרה זה הסולטאנים, שמונו לתפקידים בכירים מאוד בשירות המדינה, כמו הווזיר הגדול, שהוא למעשה ראש הממשלה, שרי ממשלה, מושלי מחוזות גדולים או מפקדי הצבא. דאמאט בראט אינו היחיד: לאורך ההיסטוריה העות'מאנית, 22 חתנים של סולטאני האימפריה רשומים תחת התואר "דאמאט". ברשימה כלולים גם שמותיהם של הגיסים של הסולטאנים, כמו גיסיו של הסולטאן סולימאן המפואר, אבראהים פאשה מפארגה, שהיה גם שומר חדריו של הסולטאן, גם הווזיר הגדול וגם מפקד הצבא בעת ובעונה אחת, ועוד גיס של סולימאן, לוטפי פאשה. ומדוע הגיסים כלולים ברשימה? כי מדובר למעשה בחתניהם של הסולטאנים הקודמים, במקרה זה הסולטאן סלים הראשון אביו של סולימאן, גם אם נישאו לבנותיהם לאחר מותם של אותם סולטאנים.
בכל מקרה, ואני מדגיש, בסולטאנות שושלתית החתן או אישתו לא היו יכולים להפוך לסולטאנים בעצמם, אלא רק גברים שהם בנים ביולוגיים של המשפחה העות'מאנית.
התקופה שלאחר סולימאן המפואר נחשבת כתקופה של סולטאנים חלשים יחסים, שהשאירו את השילטון בפועל בידי הוואלידה סולטאן (האמא או הסבתא של הסולטאן) או בידי הווזירים הגדולים. אחד החתנים ששלט בפועל ואפיין תקופה שלמה הוא אבראהים פאשה מנוושהיר, שהיה וזיר גדול בימי הסולטאן אהמט השלישי, שלט באימפריה העות'מאנית בפועל, ותקופת שילטונו, בין 1718 ל1730 נודעה בשם "תקופת הצבעונים" או לאלא דוורי, תקופה שעליה כבר כתבתי.
החבר הראשון במוסד ה"דאמאט" היה דאווט פאשה, שהיה וזיר גדול בין השנים 1482-1497, בימי הסולטאן ביאזיד השני. האחרון שנודע כ"דאמאט", והיה למעשה בעלה של נכדתו של הסולטאן עבד אל-מג'יד הראשון, הוא אנוור פאשא, שתפקידו הרשמי בין השנים 1914-1918 היה שר המלחמה, אך למעשה הוא היה בראש שלישייה שניהלה את האימפריה העות'מאנית בפועל מטעם ה"וועד לאיחוד ולקידמה", הגוף ששלט באימפריה בעוד הסולטאן היה ייצוגי בשנות מלחמת העולם הראשונה. אנוור פאשה נודע לשימצה בשל גרירת האימפריה העות'מאנית לאותה מלחמה איומה, לתבוסה בה וגם לטבח האיום והנורא שהתבצע בארמנים בשנת 1915.

מוסד ה"דאמאט" היה מוסד שילטוני היסטורי: החתנים היו ברובם אנשי צבא או אנשי מינהלה, שהושאו בנישואים פוליטיים לבתו של הסולטאן. להיות חתנו של הסולטאן פירושו להיות אחד מהאנשים הכי קרובים לשליט, לא פחות מיורש העצר. ברגע שמישהו נישא לבת הסולטאן, הוא נעשה חבר משפחת הסולטאנות, משפחת השילטון, למרות שאין לו קשר ביולוגי עם אותה משפחה ולכן לא רשאי לרשת את הסולטאן, וגם אביהם של נכדי או ניני הסולטאן, שכן היו שייכים בקשר ביולוגי למשפחה העות'מאנית. רק מי שהסולטאן היה חפץ ביקרו והיה מעוניין לתת לו את המעמד הגבוה ביותר באימפריה אחריו ואחרי יורש העצר, היה רשאי להינשא לבנות המשפחה הסולטאנית. לכן, מדובר בנישואים בעלי אמירה פוליטית חשובה, למרות שהיו נישואים מעטים מאוד שבאו במקרים של היכרות ואהבה.
דבר שני, נישואים לבת משפחה סולטאנית העניקו לגיטימציה לאותם חתנים להיות חלק מהשילטון ובמקרים מסוימים אף לשלוט בפועל, רשמית בלבד תחת הסולטאן. בכך, משיג החתן גם שם טוב וגם שמן טוב, ומעורר את יראת הכפופים אליו כבן משפחה. אנוור פאשה ביטא את כוחו ועוצמתו בכך שנישא לנכדת אחד הסולטאנים. הסולטאן, מצידו, ברגע שהחתן אוחז בתפקיד בכיר, שומר את כל העוצמה והכוח של המדינה בידיה של משפחתו וכך גם בידיו שלו עצמו.
דבר שלישי, מעמד החתן היה כלי לניעות חברתית, כלומר, מי ששימש כעבד או כחייל פשוט באימפריה, היה יכול להתקדם בדרגות עד כדי כך שנהיה גם וזיר גדול וגם חתנו של הסולטאן- ובכך, כאמור, להצטרף למשפחה הסולטאנית. מסלול קידום זה שימש את מטרתם והזין את תקוותיהם של עבדים ומגוייסים בכפייה רבים, חלקם הגדול לא נולד כמוסלמים ובכלל לא היו תורכים במוצאם האתני אלא התאסלמו והובאו לשרת בצבא האימפריאלי. ממש אפשר לקרוא לזה אופק תעסוקתי בשירות המדינה, שהמצטיינים בו יכולים לקבל כבונוס על הישגיהם ותפקודם גם נישואין לבת הסולטאן.
דבר רביעי, וחשוב ביותר, לפעמים הסולטאנים השיאו את בנותיהם לאנשי צבא ולבכירים שהם פחדו מהם ומכוחם, ושאפו להשאיר אותם קרוב אליהם על מנת לשמור עליהם שלא יתמרדו ושלא ישאפו להפיל את הסולטאן או לתפוס את השילטון. ברגע שאותם חתנים התחילו לאיים עליהם, הסולטאנים ניצלו את קירבתם והוציאו אותם להורג, כשאבראהים פאשה מפארגה הוא הדוגמה הטובה ביותר. הסולטאן סולימאן, שהיה גם חברו הטוב ביותר, לא חס עליו כשהרגיש מאוים ממנו והוציאו להורג.
ועוד דבר, שהוא קשור לדאמאט בראט: אך ורק במקרה שהשילטון אינו שושלתי, כמו בימינו, ומי ששולט רוצה לשמור את השילטון בידיה של משפחתו ואינו סומך על בניו שיתפקדו כמותו- ומצד שני לא מקובל עליו או לא חושב שראוי לנשים להחליף אותו, החתן יכול להיות יורש פוטנציאלי לשליט המדינה, לכן זו לא תהיה הפתעה גדולה אם אותו חתן יהיה ביום מן הימים ראש ממשלת או נשיא תורכיה, למגינת ליבם של דמויות כמו ראש הממשלה דאווטאולו או סגן ראש הממשלה נומאן קורטולמוש (שנחשב יותר אסלאמיסט מארדואן או מראש ממשלתו)- שרואים עצמם שולטים בפועל בתורכיה שאחרי ארדואן- במסגרת ממשל נשיאותי (שרשמית עדיין לא קיים במדינה) או ממשל פרלמנטרי.

המרוויחה הגדולה מהפיגועים בצרפת: איראן

"הם התפכחו. הם עכשיו הבינו. הם הבינו שלתת למוסלמים להיכנס בהמוניהם ולעשות מה שהם רוצים, לתת להם להסתובב בגבולות פתוחים ולתת להם להמשיך להסית תחת תירוץ של חופש הביטוי, זו טעות. הם הבינו שלהפוך את ישראל לאשם ולהחרים מוצרים ישראלים זו טעות. עכשיו הם ילמדו את הלקח. עכשיו הם יירדו מישראל" עכשיו כבר אין להם אשליות לגבי מוסלמים.

מאז הפיגועים של אתמול בלילה בצרפת, אני שומע שוב ושוב את האשליה הזאת לפיה צרפת והאיחוד האירופי יבינו מי ה"רע" בסיפור הזה, כלומר הטרור האסלאמי הקיצוני הסוני, והאסלאם הקיצוני הפנאטי הסוני, שדאע"ש מייצג אותו. הבעיה היא שאירופה לא התפכחה משום אשליה. מי שנמצא עכשיו בתוך אשליה הם חלק מהישראלים, שחושבים שעכשיו אירופה תעמוד לימין ישראל מול הטרור האיראני והפלסטיני אחרי שהיא "למדה את הלקח" מהידיים של מוסלמים קיצוניים סונים. עכשיו בתפקיד הרעים נמצאים המוסלמים הקיצוניים הסונים. הבעיה היא שאירופה לא התפכחה בכלל. כי לפיגועים האלה יש מרוויחה אחת ויחידה: איראן.

ומדוע איראן מרוויחה?
כי אירופה והעולם המערבי בכללותו לא מסכימים להכליל. בעיניהם, המלחמה היא רק נגד אירגון טרור ספציפי שקוראים לו דאע"ש. זאת אומרת שבעיני אירופה, איראן היא לא מדינת טרור. להיפך, איראן השיעי היא קורבן הטרור הסוני, והדוגמה הטובה ביותר היא הפיגוע שערכו אנשי דאע"ש יום לפני הפיגועים בצרפת, כנגד שיעים בפרבר הדרומי של ביירות, הדאחייה, המעוז בה' הידיעה של החיזבאללה. גם בעקבות ההסכם עם איראן, וגם בהיותם של השיעים במזרח התיכון קורבנות עיקריים של דאע"ש ושל האסלאם הקיצוני הסוני, החיזבאללה ואיראן הם כעת בעיניה של אירופה ה"טובים". וגורמים כמו חיזבאללה ושאר נתמכיה של איראן באיזור, ביניהם אירגונים פלסטיניים כמו ג'יהאד אסלאמי וחמאס, מנסים בדרכים שונות ומשונות לשכנע את אירופה כי ישראל ודאע"ש נמצאים בצד של הרעים, בצד של הטרוריסטים, ואילו איראן וחיזבאללה, וגם החמאס והג'יהאד האסלאמי, הם בצד של ה"טובים", אלה שנלחמים בטרור. והאירופים? כרגיל, הם מאמינים להם. אז מי שחשב שהלחץ על ישראל לעשות ויתורים ונסיגות, שאיראן תהיה המרוויחה הגדולה מהם באמצעות שלוחותיה בסוריה ובשטחים, יירד- טועה. שימו לב, שכשאירופה רצתה לסמן מוצרים הם כללו גם את רמת הגולן כשטח כבוש ומוחרם. מה זאת אומרת? את אירופה לא מעניין שסוריה לא קיימת כמעט. לא מעניין אותם שגבול סוריה-רמת הגולן הוא איזור קרבות שמסכן בטווח הארוך את ישראל. מבחינת העולם המערבי, ישראל צריכה לרדת מהגולן, ועכשיו, ולמסור אותו לסוריה הריבונית, כלומר למשטרו של אסד, ואם יש שם קרבות ומשטר אסד חלש, אז שבגולן יישבו אנשי החיזבאללה, שעכשיו הם ה"טובים". איראן וחיזבאללה הן בעיה? לא, הן בעיה רק של ישראל, שמדכאת את הפלסטינים, לשיטתם.

ההטעיה הגדולה ביותר של איראן והחיזבאללה כלפי המערב היא העובדה כי שני הגורמים הללו פעלו בעשרים השנים האחרונות נגד מטרות יהודיות וישראליות בעיקר, ולא הקדישו זמן לפגוע במטרות מערביות, בניגוד לאל קאעידה ודאעש הסוניות. אז תנו לי לעשות סדר בבלגאן, ולהבהיר: גם איראן וחיזבאללה מהצד השיעי, וגם דאע"ש, החמאס, האחים המוסלמים ואל קאעידה לשלוחותיו מהצד הסוני, הם בעלי אותן מטרות. המטרה הראשית היא להביא להשלטת האסלאם בעולם, כשלכל קבוצה יש את הגירסה שלה. לאיראן וחיזבאללה יש את הגירסה השיעית, ולאחים המוסלמים, לדאע"ש ולאל קאעידה יש את הגירסה הסונית. אבל המטרה היא אותה מטרה. מה ששונה זוהי הדרך.

לפי הגירסה הסונית הקיצונית ביותר נוסח אל קאעידה ודאעש, יש לפעול קודם כל נגד מטרות קרובות מאוד ונגד מטרות רחוקות, ורק אחר כך נגד ישראל והיהודים. כלומר: הראשונים שיש להפעיל נגדם טרור הם מיעוטים במזרח התיכון הערבי, ובראשם השיעים והאיראנים השיעים, וגם בעלי בריתם העלאווים, האסמאעילים והדרוזים, וכמובן נגד יזידים ונגד נוצרים ערבים במזרח התיכון.- ואף נגד בני הקבוצה האתנית הכורדית, שלא מקבלים את הדרך הקיצונית, למרות שרוב הכורדים הם מוסלמים סונים. לאחר מיגור האויבים האלה, או במידה ודאע"ש יתקשה מולם, יש לפנות למטרה השנייה, שבעבר הייתה המטרה הראשונה של אל קאעידה ודאע"ש,והיא מדינות המערב, שיש להשתלט עליהן באמצעות טרור. לאחר הפגיעה במערב תגיע המטרה השלישית: מדינת ישראל והחובה למגר אותה, בשם הדת, לא בשם שום לאומיות, שבעיני דאעש היא חילונית, מגונה ומוקצה. בטח שלא בשם לאומיות ערביות או פלסטינית. הכל למען החזרת הח'ליפות והאימפריה האסלאמית, כמעט 100 שנים אחרי מיגור האימפריה האסלאמית האחרונה.
ב"אחים המוסלמים", בחמאס ובג'יהאד האסלאמי (הג'יהאד האסלאמי הוא שלוחה איראנית ישירה וברורה בארץ ישראל) רואים דאע"ש ואל קאעידה ככופרים, משום שהם משתמשים בלאומיות, שהיא חילונית ומגונה, להשגת מטרותיהם, גם אם יש להם אותה מטרה כמו דאע"ש, הקמת ח'ליפות אסלאמית דתית, שתתחיל במזרח התיכון ותתפשט לכל העולם בהמשך, 92 שנים לאחר ביטול הח'ליפות האסלאמית האחרונה, הח'ליפות העות'מאנית, במרץ 1924. בשביל דאע"ש, האחים המוסלמים, החמאס וכל אירגוני הג'יהאד הפלסטינים למיניהם, הם לא מספיק דתיים והם חילוניים כופרים.

לפי הגירסה השיעית-איראנית, שהוביל אותה האייתוללה ח'ומייני (כאן בתמונה), צריך לכונן מדינה אסלאמית שיעית גדולה, שבראשה יעמוד חכם הלכה מוסלמי-שיעי מהדרגה הגבוהה ביותר. לשיטה זו קוראים "וילאיית-א-פקי", שילטון חכם ההלכה. וחכם ההלכה הזה חייב להיות שיעי. על זה התבססה המהפיכה האסלאמית באיראן בשנת 1979. העניין הוא, שעל המהפיכה האסלאמית השיעית להסוות עצמה כמהפיכה כלל אסלאמית, והיא צריכה להיעשות תוך כדי התחפשות, הסוואה והטעייה של המערב. עיקרון חשוב נוסף בעיני ח'ומייני הוא ייצוא המהפיכה האסלאמית: לממן כל גורם שמוכן לשתף פעולה עם איראן, גם אם הוא סוני ואפילו עלאווי או נוצרי לבנוני, שיוכל לתרום להפצת המהפיכה, ולאחר הצלחתה להפוך את כל משתפי הפעולה עם איראן לשיעים. למושג הזה קוראים בערבית ובפרסית "תקייה", החובה של השיעי המוסלמי המאמין להסוות עצמו בשעת סכנה. לאחר המהפיכה האסלאמית, איראן הייתה הראשונה שהקימה תאי ורשתות טרור אסלאמי ברחבי העולם, טרור אסלאמי שיעי, תחת הסוואה, והכי חשוב: המהפיכה האסלאמית, למרות שהייתה שיעית, והטרור האסלאמי האיראני היוותה מודל לחיקוי עבור אירגוני טרור סונים כמו "אל-קאעידה" ו"דאעש". מודל המהפיכה האסלאמית, רק עם אסכולה שונה, אומץ על ידי ה"אחים המוסלמים" הסונים. לאיראנים יש שיטות פעולה שונות: המטרה הראשית של המהפיכה היא האויב הקרוב ביותר גיאוגרפית, שהם המוסלמים הסונים (שאותה יש להפוך לשיעים על ידי תעמולה-"דעווה" וטרור), וגם מדינת ישראל. כל זאת נקראת "השטן הקטן". לאחר מיגור ה"שטן הקטן", המטרה האיראנית-שיעית תהיה בדיוק כמו של דאע"ש: ארצות הברית ושאר העולם המערבי הנוצרי, אבל הם ייפגעו רק אחרי חיסולה של מדינת ישראל היהודית. קודם כל מטפלים ב"שטן הקטן" ואחר כך ב"שטן הגדול". בעיני ח'ומייני, יש לפגוע רק בנוכחות מערבית במזרח התיכון בשלב הראשון, כמו שחיזבאללה פגע באמריקנים בלבנון בשנות השמונים, וכמו שהשיעים הקיצוניים בעיראק פגעו בחיילים אמריקנים בעיראק לאחר 2003. את זה המערב לא מבין. בעיניו יש אסלאמיסטים רעים, שהם אל-קאעידה ודאע"ש, ומצד שני יש אסלאמיסטים טובים, שהם איראן השיעית, שגם נפגעה מדאע"ש והיא רואה בו האויב הראשי, וכן בצד הסוני, ה"אחים המוסלמים" שהם כביכול פחות ברוטליים מדאע"ש, כי הם מאמינים בהפצת ובהשלטת האסלאם בעולם באמצעות תעמולה ובשימוש באמצעים דמוקרטיים ורק אחר כך באמצעות טרור (כמו בעזרת אירגון החמאס, שהוא תנועת בת של "האחים המוסלמים" ונהנה מצד שני גם ממימון איראני- בשם עיקרון ייצוא המהפיכה האסלאמית). האיוולת הזאת, שעכשיו תתגבר היות ואיראן של היום גינתה את פיגועי דאע"ש בצרפת- וגם חתמה על הסכם גרעין (גרוע) עם המערב, מה שיצייר את איראן כ"טובה", כזאת שנלחמת נגד דאע"ש. רק מה? המערב מתעלם מן העובדה שטרור אסלאמי זה טרור אסלאמי, ואסלאם קיצוני זה אסלאם קיצוני, לא משנה מאיזו עדה, בין אם שיעית או בין אם סונית. יש מדינות, במיוחד ארצות הברית של אובמה, שבשם ה"תקינות הפוליטית" אסור להגיד את צמד המילים "טרור אסלאמי".
המערב, שנפל עכשיו כקורבן לדאע"ש, רואה בשיעים גם כקורבן של דאע"ש- על רקע הפיגועים שאירעו יום קודם כנגד השיעים בלבנון, ומוכן לשתף איתם פעולה. להעלים עין באמצעות הסכם מהגרעין האיראני ההולך ומתפתח. מתוך כך איראן רק מרוויחה. אירופה גם רואה בפליטים המוסלמים שמציפים אותה כקורבנות, ומוכנה להמשיך לקלוט למרות הפיגועים. הם לא רואים את הסכנה שבהם ואת הפוטנציאל האסלאמי קיצוני שקיים בקירבם, למרות שאחד ממבצעי הפיגועים הוא איש דאע"ש, שבא לגרמניה במסווה של פליט מסוריה. ובאשר לפלסטינים? הם גם קורבנות, של ישראל. אז טרור אסלאמי פלסטיני כנגד ישראל מתקבל באירופה ביותר סלחנות מאשר טרור של דאע"ש כנגד אירופים נוצרים. זה גם משרת את מטרותיה של איראן, שרוצה להשתמש בלחץ אירופי כדי להחליש את ישראל, ובכך להשיג את מטרותיה הראשונות. גם כאן איראן עלולה להרוויח.