Category Archives: היסטוריה

היסטוריה, תורכיה ואיראן

סיכסוך אלכסנדרטה (חאתאי) בין תורכיה לסוריה בשנות העשרים והשלושים של המאה ה20

Leave a comment

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר זה, נלקח מתוך עבודה שהכנתי לאוניברסיטה מלפני עשור וחצי

1. חבל אלכסנדרטה מהו?

חבל אלכסנדרטה, כיום מחוז ההאתאי (ארץ החיתים) בתורכיה. גבולותיו הרשמיים נקבעו בשנת 1918 עם תום מלחמת העולם הראשונה. החבל נמצא בדרום מרכז אנאטוליה (הצד האסיאתי של תורכיה), מצפון לרצועת החוף הסורית. החבל מהווה גשר יבשתי בין תורכיה לחוף המרחב הסורי ולארצות ערב- למעשה בין אנאטוליה לבין דרום מערב אסיה. הוא שולט על המישור הצפוני של סוריה- משמש כשער לקיליקיה ולאסיה הקטנה. שיטחו 4805 קמ"ר וגבולותיו הם: מצפון העיר התורכית פאיאס, במזרח: עמק קאראסו ונהר האורונטס, בדרום" קאראדוראו ובמערב נמצא הים התיכון.

בין השנים 1939-1921 החבל נמצא במערבו של "המרחב הסורי" (בילאד א-שאם, מונח שנקבע במאה ה19), שגובל בסיני שבדרום, הנג'ד (בסעודיה) מכיוון דרום מזרח, הרי הטאורוס בצפון והמדבר הסורי במזרח והים התיכון במערב.

בחבל ישנם שלושה מרכזים עירוניים: 1. אנטיוכיה (אנטקיה)- העיר הגדולה ביותר מבחינת אוכלוסייה 2) עיר הנמל אלכסנדרטה (בערבית ובתורכית: איסכנדרון) 3. קיריק-ח'אן.

מבחינה כלכלית, החבל מפותח מאוד מכיוון שאדמותיו, שבעבר היו ביצות, פוריות מאוד, ומשמשות לחקלאות ולתעשייה ובעיקר משום שבעיר אלכסנדרטה נמצא הנמל הטבעי ביותר מבחינת היווצרותו באגן הים התיכון המזרחי, המשמש מקור כלכלי ומסחרי חשוב לאיזור כולו, ובייחוד לסוריה, בשנים שהחזיקה בו- שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים.

חשוב לציין שבאותה תקופה תורכיה הייתה במצב כלכלי לא מזהיר בלשון המעטה: היא ניזוקה קשות במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העצמאות התורכית שבאה אחריה וכן ניזוקה בעיקבות הסכמי הכניעה העות'מאניים לאחר מלחמת העולם הראשונה. גם הרפורמות שחולל מייסדה של תורכיה המודרנית אתאתורכ גבו את מחירן הכלכלי. לכן המצב הכלכלי של תורכיה היה לא טוב ותורכיה נזקקה באותן שנים לחבל הזה מבחינה כלכלית. עוד בתקופה העות'מאנית נמל אלכסנדרטה- איסכנדרון היה מרכז מסחרי הומה לאיזור כולו. מוצרי הסחר באיזור, שעברו דרך הנמל, היו: משק חי, מאכלי ים, כותנה, טקסטיל (חשוב מאוד למסחר בבדים שהתנהל באיזור כולו), משי, קמח סוכר וכו'. והכי חשוב: הנמל שימש נמל הבית של העיר המסחרית מאוד חלב שבסוריה, שהייתה קשוה בטבורה מבחינה כלכלית אל הנמל. שיא הפעילות הכלכלית בחבל היה בין השנים 1924-1919, שבהן החבל רשם עודף תקציבי של 30 אחוזים. ערך הסחורה החקלאית עלה פי ארבע והיהווה כשביעית מהתוצר החקלאי של סוריה שהייתה באותן שנים תחת שילטון המנדט הצרפתי.

מבחינה דמוגרפית, איזור אלכסנדרטה כלל בין השנים 1921-1939, שנות הסיכסוך, אוכלוסייה של 222 אלף נפש שהיו מחולקים ל21 קהילות לפי מוצא אתני, דת ושפה. כארבעים אחוז מהאוכלוסייה היו דוברי תורכית- תורכים וארמנים, ושאר שישים האחוזים מהאוכלוסייה היו עלאווים (Alawi) מוסלמים סונים, נוצרים מכל פלגי הנצרות- קתולים, אורתודוכסים, מארונים ומיעוט קטן של יהודים, כורדים וצ'רקסים. התורכים היו הקבוצה החשובה באוכלוסייה למרות שלא היוו רוב. אוכלוסיית החבל הייתה מחולקת למעמדות: מעמד גבוה- בעלי הקרקעות, רובם תורכים. מעמד בינוני- תעשיינים, בנקאים וסוחרים- לרוב ארמנים ויהודים (אגב, כמו בעיר חלב בסוריה עצמה). המעמד הנמוך כלל את פועלי התעשייה והחקלאות ובעלי מקצועות תעשייה זעירה, רובם מוסלמים סונים.

חבל אלכסנדרטה, שנקבע כי ישתייך לסוריה לאחר מלחמת העולם הראשונה, היה חשוב מכל הבחינות גם לסוריה וגם לתורכיה- כל צפון סוריה היה קשור אליו מבחינה כלכלית, וגם עבור תורכיה החבל היה חשוב כי הוא מהווה מאחז ימי ומסחרי באגן הים התיכון המזרחי. תורכיה תבעה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים את חבל אלכסנדרטה לעצמה גם ממניעים כלכליים, אך גם ממניעים לאומיים.

2. תולדות הסיכסוך על אלכסנדרטה

חבל אלכסנדרטה היה בימי האימפריה העות'מאנית סנג'ק (מחוז) שהשתייך לוילאיית (פרובינציית) חלב שהיא חלק מסוריה של היום. מקורותיו של הסיכסוך בחבל נעוצים באמצע המאה ה-19, כשבאימפריה העות'מאנית החלו רפורמות, במטרה למרכז את השילטון באימפריה ולהתאים את מערכותיו השונות לרוח ההתמערבות והמודרניזציה, ששררה באותם ימים באירופה. עקב צמיחת הרעיונות הלאומיים באירופה והתפתחות הארכיאולוגיה, נחשפו שרידים קדומים של תרבות אנאטולית וסורית מפוארות, ובין היתר בעקבות זאת ומסיבות אחרות קמו תנועות לאומיות, שטענו להגדרה לאומית נפרדת לכל מוצא אתני- הלאומיות התורכית והלאומיות הערבית. אחת הנגזרות של הלאומיות הערבית, שהוגיה פעלו בעיקר בסוריה, היא הלאומיות הסורית.

באימפריה העות'מאנית, לעומת זאת, כל אזרחיה במאה ה-19 היו נתנינים עות'מאניים ללא הבדל אתני או דתי. הם חיו בקהילות (מילתים) לפי שיוך דתי ולא אתני. בראשית המאה העשרים החל תהליך בשטח תורכיה של ימינו, שיוביל בסופו של דבר להגדרה עצמית לאומית תורכית בגבולות תורכיה. כוחו של הסולטאן נחלש ובין השנים 1908-1909 עלו לשילטון באימפריה אנשי תנועת "התורכים הצעירים".

במלחמת העולם הראשונה, שבה נלחמו העות'מאנים לצד גרמניה נגד מדינות ההסכמה שבראשן עמדו בריטניה וצרפת, היא הובסה והתמוטטה באופן סופי, ושיטחה חולק בין המעצמות המנצחות.

לאחר המלחמה הגיע תור הדיפלומטיה: נחתמו הסכמים בין המדינות המנצחות למדינות המובסות, והוחל בתהליך של הקמת מדינות לאומיות על שטחי האימפריה לשעבר, כשבריטניה וצרפת קיבלו מנדט לשלוט בשטחים הללו עד להענקת העצמאות. הבעיה העיקרית הקשה ביותר הייתה קביעת גבולותיהן של המדינות הללו- בעיה שלא הגיעה לפיתרונה הקבוע עד עצם היום הזה.

צרפת קיבלה את המנדט על סוריה. תרוכיה, לאחר מאבק נגד בריטניה ומלחמת עצמאות קשה שהייתה בעיקרה כנגד היוונים, הכריזה על עצמה ב29 באוקטובר 1923 כרפובליקה בהנהגת מוסטפא כמאל אתאתורכ ובשילטון חד מפלגתי של מפלגת העם הרפובליקנית CHP שהייתה תחת שליטתו. אתאתורכ הנהיג בתורכיה רפורמות של חילוניות, מודרניזציה והתמערבות.

בשלב זה, התעוררה שאלת אלכסנדרטה: החבל היה אמור להיות חלק מסוריה המנדטורית, שגם בה החל תהליך של הפיכתה למדינה (ערבית) עצמאית, שגבולותיה נקבעו בהסכמים על ידי המעצמות. תורכיה תבעה את אלכסנדרטה בטענה שהחבל היה שייך לה מקידמת דנא והיא קראה לו "האתאי" על שם החתים שישבו באנאטוליה בימי קדם. החבל, כאמור, היה מאוכלס ברוב תורכי.

בשנת 1921 נחתם באנקרה הסכם פרנקלין-בויון, בין ממשלת צרפת לתורכיה, על פיו החבל יהיה תחת שילטון המנדט הצרפתי בסוריה, עם אוטונומיה תרבותית לקהילה התורכית. כנ"ל נאמר גם בהסכם לוזאן בין תורכיה למעצמות בשנת 1923. העניינים בחבל התנהלו בשקט מתוח עד לנקודת השיא של הסיכסוך, בחודש ספטמבר שנת 1936, עת חתמה ממשלת השמאל הצרפתית על "החזית העממית" על הסכם עם סוריה, כציון דרך לסיום המנדט. לפי ההסכם, סוריה הייתה אמורה לקבל עצמאות מלאה על כל שיטחה, כולל חבל אלכסנדרטה. תורכיה מחתה, חבר הלאומים התערב ושלח משלחת לאיזור. בסופו של דבר הושג הסכם בין צרפת לתורכיה ב27 בינואר 1937. בהסכם הוכר החבל כיישות נבדלת, וזכה לאוטונומיה מוחלטת בענייניו הפנימיים. ממשלת תורכיה הפכה לאחראית על מדיניות החוץ של החבל, השפה הרשמית בו הפכה לתורכית ונקבע שהוא יהיה איזור מפורז. להוציא כוח משטרה מקומי. כמו כן, הוסכם כי שום מדינה לא תבצע באיזור מעשים תוקפניים, ובכך הובטחו גבולותיו.

בחודש פברואר 1937 נשלחה לאיזור ועדת מומחים, והיא המליצה לייסד בית נבחרים, בו יהיו 40 חברים שיורכבו מנציגי קהילות השונות בחבל. ההסכם נכנס לתוקף ב29 בנובמבר 1937 והוכרז על עצמאות החבל.

ועדה בינלאומית של עורכי דין נשלחה לחבל על מנת לקבוע חוקה, ובאפריל 1938 נערכו בחירות על רקע מהומות דמים קשות בין תורכים לבין ערבים בחבל. הצרפתים נאלצו להתערב צבאית כדי לדכא את המהומות. בבחירות שנערכו באפריל 1938 נבחרו בלחץ תורכיה 22 חברי בית נבחרים תורכים, שהפכו בו לרוב מתוך 40 חברים. החבל הוכרז כ"רפובליקת ההאתאי" בשילטון תורכי וזה היה למעשה שלב שהוביל לסיפוח הבלתי נמנע של החבל לתורכיה, אליה הוא שייך עד היום.

ב19 ביוני 1939 סופחה סופית הרפובליקה לתורכיה לפי החלטת בית הנבחרים של הרפובליקה התורכית – מתוך חששם של הצרפתים שתורכיה תצטרף לאיטליה ואחר כך לגרמניה בציר ההולך ומתהווה שהוביל למלחמת העולם השנייה.

Uncategorized, היסטוריה, תורכיה ואיראן

הגנרל שניסה להפוך את ח'ומייני בשושן הבירה לשעבר

Leave a comment

מזימה נרקמה בשושן הבירה. אבל לא בימי אחשוורוש, אלא בימי האייתוללה ח'ומייני, בשנה וחצי הראשונות לשילטונו, כנגד ח'ומייני וכנגד אותו שילטון.
המקרה של "הפיכת נוג'ה הכושלת", שבראשה עמד בין היתר הגנרל מחיל האוויר האיראני, אייאת מוחקקי (Ayat Mohaqeqi), שניסה לבצע הפיכה כושלת כנגד שילטונו האסלאמיסטי ההולך ומתהווה של האייתוללה ח'ומייני באיראן עצמה בין התאריכים 9 ו10 ביולי 1980. נוג'ה, או נוזדיח, היה בסיס חיל האוויר האיראני שנמצא במחוז האמדאן באיראן, כשהעיר האמדאן מזוהה כשושן בירת פרס העתיקה. בסיס זה היה מרכזה ובסיס הקשר הראשי של ההפיכה הכושלת. מוחקקי, שנראה יושב בחולצה חגיגית לבנה זקוף שני משמאל בתמונה, הפך לאחר מכן לסמל ההפיכה.

ניסיון ההפיכה התרחש כשנה וחצי לאחר המהפיכה באיראן כנגד השאה, שהסתברה לבסוף כמהפיכה אסלאמית. קבוצה 750 של קצינים וחיילים ו300 אזרחים ניסתה להדיח את האייתוללה רוחאללה ח'ומייני מנהיגה העליון הטרי של איראן, ואת נשיא המדינה הטרי, שהתברר כנשיא שנועד ליחסי ציבור חיצוניים בלבד, אבו אל-חסן בני צדר (כלכלן שהתנגד לשילטון השאה, שהיה לו רקע אסלאמיסטי, אבל הוא לא היה קיצוני כמו ח'ומייני). קבוצת הקושרים טענה כי מטרת ההפיכה הייתה להציל את המהפיכה האיראנית כנגד השאה- שהייתה בראשיתה מהפיכה כללית ולא אסלאמיסטית, על מנת שהיא לא תהפוך למהפיכה שתיצור תיאוקרטיה דיקטטורית אסלאמיסטית. וכך היה:

קבוצה של קצינים מחיל האוויר, מחילות היבשה ומהמודיעין האיראני, שהיו מזוהים לכאורה כנאמנים לראש ממשלתו האחרון של השאה שהודח במהפיכת פברואר 1979, שאהפור בח'תיאר, התאגדה בבסיס נוג'ה (Nojeh) שבהמאדאן באיראן, על מנת לבצע הפיכה צבאית שתסלק מהשילטון את ח'ומייני ובני צדר. מארגן התוכנית המקורי היה הקולונל מוחמד באקר באני-אמירי, שהיה מפקד הז'נדרמריה (משמר הגבול והמשטרה הצבאית של איראן) הפורש. התוכנית הזאת נודעה לארצות הברית, שצוות השגרירות שלה היה עדיין לכוד כבני ערובה במתחם השגרירות האמריקנית בטהראן. עם זאת, ההפיכה זוהתה ומזוהה עד היום עם הגנרל מוחקקי. לפי התוכנית, טנקים, שהשתייכו במיוחד לדיוויזיה המשוריינת ה92 של צבא איראן, היו צריכים לצאת בסיוע של צנחנים וחיילי רגלים ממספר מקומות ליד הערים הגדולות של איראן, לתפוס את מרכזי השילטון, בייחוד את הטלוויזיה ואת הרדיו בטהראן ולשדר שם את "הודעה מספר 1" המסורתית של ההפיכות הצבאיות המקובלות שבה מוכרז על הדחת השילטון, העלאת משטר צבאי במדינה וייסוד מועצה צבאית שתנהל את ענייני המדינה, ואז תינתן האות ומטוסים, בייחוד אלה שבבסיס נוג'ה- שאמור להיתפס במלואו על ידי יחידת הצנחנים שהרבאני הראשונה, יחריבו את מקום הימצאותו של ח'ומייני בטהראן הבירה על ראשו של המנהיג העליון, כשבדרך יופצצו כל הבסיסים ששייכים ל"משמרות המהפיכה" ו"ועדות הדת" האסלאמיסטיות. אגב, מי שעוד היה מעורב בניסיון ההפיכה הוא סדאם חוסיין, שליט עיראק לשעבר, שעזר לקושרים ובבסיס בעיר סולימאנייה בכורדיסטאן העיראקית תוכנן להתחיל במרד כורדי באיראן ואז האזרחים שהיו חלק ממארגני ההפיכה תיכננו לעורר הפגנות כנגד ח'ומייני בכל הערים הראשיות של המדינה, מה שיביא את הצבא האיראני להתנער מחו'מייני. מי שדאג לתיקצוב המזימה היה, כאמור, ראש ממשלתו האחרון של השאה, שאהפור בח'תיאר.
בסופו של דבר, הטנקים, שהיו אמורים לצאת ממחוז ח'וזסתאן, מחוז בעייתי היות והוא נמצא במערב איראן, סמוך לגבול עיראק וכולל בתוכו ערבים שמשתייכים לאסלאם הסוני בעוד רוב אוכלוסיית איראן היא פרסים וגם אזרים שיעים, יצאו מבסיסם אבל מספרם היה רק 28 במקום 159 כמו שהיה אמור להיות. יחידת הצנחנים שהייתה אמורה להשתלט על בסיס נוג'ה נתפסה על ידי אנשי משמרות המהפיכה (גוף שהיה עוד בראשיתו, אבל שהסתמן ועודנו כיום האלטרנטיבה לצבא איראן) עוד כשאנשיה הגיעו למקום, והטייסים שהיו אמורים להפציץ את מקום הימצאותו של ח'ומייני וכן בסיסים של אנשי משמרות המהפיכה ואת כל המאחזים של האסלאמיסטים באיראן לא הצליחו להתרכז במקום אחד כדי לצאת למשימה, כפי שתוכנן.
אייתוללה ח'ומייני לא נראה לציבור במהלך ההפיכה, שנדמה היה בתחילה כי היא מצליחה, היות והמטוסים, הצנחנים והטנקים יצאו לדרך. לאחר שהתברר כישלונה, הופיע ח'ומייני במוסד דתי (חוסיינייה- בית מדרש והטפה שיעי) ליד ביתו שבכפר ג'מאראן, גימד את מימדי ניסיון ההפיכה ("אם לא יכולנו לנטרל אותה, אז העם היה חונק אותה") ולעג על מטוסי הפאנטום שעלו לאוויר והיו אמורים לחסל אותו. הוא אמר כי "האומה לא נשארת בשינתה לכן פנטום אחד או שניים לא יכולים לעשות דבר".
לאחר כישלון ההפיכה, הסתבר כי אנשי משמרות המהפיכה והשירות החשאי המתהווה של ח'ומייני עלו על התאים שהיו אמורים לבצע את ההפיכה והחלו בפעילות חשאית של מעקבים ומעצרים על מנת למנוע אותה. הם דאגו שאנשים שנקבע שיגיעו לנקודות ציון כלשהן ביום ההפיכה לא יגיעו אליהן, גם ובעיקר הטכנאים של המטוסים שהיו אמורים להמריא ולהפציץ את מרכזי השילטון. ההפגנות והפרות הסדר שאורגנו על ידי מתכנני ההפיכה האזרחים לא הוצאו לפועל.
בסופו של דבר, נעצרו מאות אנשים בחשד למעורבות בהפיכה, יחידות של צבא איראן שנחשדו כמעורבות בהפיכה הכושלת פורקו, עיראק פלשה לאיראן לאחר חודשיים, בספטמבר 1980 והחלה מלחמה שנמשכה 8 שנים עד אוגוסט 1988, ושאהפור בח'תיאר, ראש הממשלה של השאה שמימן את ההפיכה והיה אמור לעלות לשילטון לכאורה בשלבים שלאחר ההפיכה, נרצח 11 שנים לאחר מכן במקום גלותו בפריס.
ובאשר לגנרלים ולחיילים שאירגנו את ההפיכה? 4,000 אזרחים וחיילים נעצרו, מתוכם מאות גנרלים, שנשלחו לכלא אווין הידוע לשימצה בעינויים ובהוצאות להורג שהתרחשו בו והועמדו למשפט דתי, ביניהם איאת מוחקקי, שהיה אמור לפקד על השלב האווירי של ההפיכה ולמעשה לחסל את ח'ומייני. הוא הועמד לדין, כשמשפטו מופיע בתמונה זאת, והפך לגיבור הלאומי של האיראנים האנטי-אסלאמיסטיים, בשומרו על מראה מכובד, לבוש מכובד וקומה זקופה למרות העינויים והחקירות שעבר.
בסופו של דבר, באני-אמירי ומוחקקי הוצאו להורג, יחד עם עוד 142 איש, כשחלק מהגנרלים שנעצרו קיבלו חנינה בהמשך על מנת להשתתף במלחמת איראן-עיראק, שרבים רואים בה תוצאה של ניסיון ההפיכה הכושל. המשטר האיראני בהנהגת ח'ומייני רק הרוויח ממזימת ההפיכה: הוא הצליח לשכנע את העם ואת רשויות המדינה שגורמי חוץ וגורמים מקומיים מנסים להרוס את הממסד, מפלגות באיראן, בייחוד מפלגות ימניות-לאומיות (מפלגות שמאל, גם אם סייעו לח'ומייני בהפיכה, כבר נסגרו קודם) חוץ מאלה האסלאמיסטיות הנאמנות למשטר הוצאו מחוץ לחוק, עיתונים נסגרו והחשוב ביותר: משמרות המהפיכה חוזקו והפכו לכוח צבאי מקביל לצבא איראן ואף בעלי כוח שעולה על כוחו של הצבא.

לגבי מיקומה של שושן הבירה אני חייב להדגיש, כי לפי טענות מרבית יהודי איראן שושן הבירה היא העיר אחמתא, או המאדאן שממנה יצאה ההפיכה הכושלת. אבל לפי טענות היסטוריונים, שושן הבירה היא העיר שוש שנמצאת במיקום אחר באיראן, עיר שכיום היא בת 65 אלף תושבים.

היסטוריה, הסולטאן ושאר סדרות תורכיות, פופולארי, תורכיה ואיראן

הסולטאן המטורף ביותר בתולדות האימפריה

Leave a comment

שלום לכולם,

הפעם אני רוצה לספר לכם, ולעדכן את הפוסט הנוכחי, על אבראהים המטורף- עוד שליט בשם אבראהים שנטרפה עליו דעתו. אך הפעם מדובר בסולטאן איבראהים הראשון, שדעתו נטרפה עליו עוד מילדות. אבראהים הראשון חי בין השנים 1616-1648 וכינויו בתורכית "דלי איבראהים, DELİ İBRAHİM, הלא הוא "אבראהים המשוגע" הוצמד אליו מעתה ועד היום. הייתה לו אובססיה לנשים, בייחוד לנשים בתולות, וכאלה שהוא לא יכל להשיג. זאת אומרת, הוא לא התלהב מנשות ההרמון אלא אפילו קטף נשים מוסלמיות חופשיות מהוריהן. אפילו את בתו של המופתי הגדול, שלא ידעה גבר לפניו, הוא חטף וכלא אותה למשך יומיים בהם הוא ביצע בה את זממו. השיא של הטירוף שלו הגיע עת הוא לקח 280 מנשות ההרמון, שהיו בעצם כל נשות ההרמון למעט שתיים מועדפות עליו, קשר אותן לשקים כבדים והטביע את כולן בבוספורוס… הבעיה המרכזית של אבראהים הייתה שהוא היה סולטאן שבט אחרי שני אחיו, עותמאן השני (1604-1622) ומוראד הרביעי (1612-1640). כולם היו בניו של הסולטאן אהמט הראשון (1590-1617), ואבראהים היה היחיד ששרד מבין אחיו שנרצחו. מדובר היה בתקופת "סולטאנות הנשים", שבה שלטו בפועל הוואלידה סולטאן. אימו הייתה קוסם סולטאן, אישה מאוד דומיננטית בהיסטוריה של האימפריה. את רוב חייו הוא בילה ב"כלוב" המפורסם שבהרמון בארמון טופקאפי. הוא היחיד שניצל מבין אחיו, בין היתר אומרים כי הייתה לו הפרעת אישיות גבולית…. ונחזור להשתוללות שלו. כשהודיעו לו שהוא הסולטאן, הוא נעל את דלת הכלוב באימה כי חשב שזהו תרגיל שעושים לו ושעובדים עליו. כשגילה כי אין זה כך, פצח בריקודים ברחבי ההרמון וצרח "הקצב של האימפריה מת!" בהתכוונו לאחיו. הייתה לו אובססיה בעיקר לנשים שמנות, ומצאו לו אחת, בארמניה, ששמה היה "סג'היר פארא", קוביית סוכר משמעה, ושקלה 150 קילוגרמים בערך. היא הפכה לחביבתו, אך חביבתו העיקרית הייתה טורהאן סולטאן. טורהאן, שהפכה גם לוואלידה דומיננטית לא נטולת טירוף, ושחיסלה כנראה במכה עם חפץ חד על הראש את אמו של אבראהים, קוסם, לאחר מותו, ילדה לו את מהמט, שיהפוך לסולטאן, את סולימאן ואת פאטמה, שאותה ניסה אבראהים להשיא למפקד הצי שלו כשהייתה בת 3… ואחר כך הוציא להורג את החתן ה"מאושר". אבראהים לא היה מרוצה כל כך מבנו מהמט, והוא זרק את בנו לבריכה בהרמון. בזכות אמו התינוק השברירי והעדין, למגינת ליבו של אבראהים, שרד. בין לבין אבראהים חגג בהרמון במסיבות חשק עם בתולות (שהפכו לבתולות לשעבר לאחר מכן) ועם שאר שמנות. בסופו של דבר אבראהים הודח, הושם בכלוב ושם מת. אם הוא היה מתמודד היום לראשות הממשלה או נשיאות המדינה בישראל, היו פוסלים אותו ישר עקב חוסר יציבות נפשית והפרעות אישיות נפשיות…בנו מהמט, אותו לא אהב, החליף אותו, וטורהאן אימו הדומיננטית הפכה לואלידה שולטת (לא לפני שחיסלה את חמותה).

היסטוריה, הסולטאן ושאר סדרות תורכיות, תורכיה ואיראן

בית התמחוי והווקף (הקדש) של הורם סולטאן ברובע המוסלמי בירושלים.

Leave a comment
(מתוך ויקיפדיה- מתוקן ומורחב):
האסקי סולטן עימארט היה בית תמחוי עות'מאני שהוקם בירושלים כדי להאכיל את העניים בתקופת שלטונו של סולימאן המפואר. העימארט היה חלק ממתחם ווקף (הקדש מוסלמי) מאסיבי שנבנה בשנת 1552 על ידי האסקי הורם סולטאן, אשתו האהובה על הסולטאן סולימאן הראשון. נאמר כי מטבח מרק זה האכיל לפחות 500 איש פעמיים ביום.
מתחם הוואקף של האסקי סולטאן הוקם בשיא התקופה העות'מאנית. בנוסף לבית התמחוי לעניים, המתחם מורכב ממסגד, הוספיס (אכסנייה לעולי רגל במקרה הזה) בן 55 חדרים ופונדק (ח'אן) למטיילים. בהסכמת בעלה, האסקי הורם סולטאן השתמשה בהכנסות מנכסים שונים לבנייתם ​​ותחזוקתם. נכסים אלה כללו אדמות בארץ ישראל ובלוב של היום כמו גם חנויות, בתי מרחץ ציבוריים, מפעלי סבון וטחנות קמח. כאשר הוטל מס על כפרים, אחוז הכנסותיהם ששולמו בעבר במיסים הופנה לוואקף. הכפרים לדוגמא שהמיסים מהכנסותיהם שימשו לווקף הם בית דג'אן (בית דגן) יאזור (אזור) ולוד.
עימארט האסקי סולטאן לא רק מילא את הדרישה הדתית באסלאם לתת צדקה, אלא חיזק את הסדר החברתי וסייע לאימפריה העות'מאנית להקרין דימוי פוליטי של כוח ונדיבות- מה גם שהורם סולטאן, הנוצרייה במקור, רצתה להדגיש את היותה מוסלמית בעת שנישאה לסולטאן סולימאן.
הורם סולטאן בנה בית תמחוי בירושלים מכיוון שהייתה עיר קדושה, יחד עם חברון, מכה ומדינה. היא רצתה להבטיח שלכל אחת מהערים הקדושות יהיה מוסד שיאכיל את הרעבים.
השלכות חברתיות (לפי ספרה של פרופ' סינגר, שעשתה עבודת מחקר שלמה על הווקף של הורם סולטאן)
כמו ייעודים אחרים ברחבי האימפריה העות'מאנית, העימארט של האסקי הורם סולטאן היה כלי לשמירה על הסדר החברתי. המנהלים, העובדים והנהנים מאימרט ייצגו את ההיררכיה החברתית של הקהילה. המנהלים היו לעתים קרובות בני משפחות האצילים המקומיות, ובכוחם לגייס חברים, קרובי משפחה ועבדים חופשיים כעובדי העימארט. המצב החברתי קבע את סדר וכמות חלוקת המזון. במהלך הארוחה העובדים היו הראשונים שקיבלו מצקת מרק ושתי כיכרות לחם, ואחריהם האורחים שקיבלו מצקת אחת ולחם אחד, ואז העניים שקיבלו את כמות המזון הקטנה ביותר. הייתה היררכיה גם בקרב העניים: העניים המלומדים אכלו קודם, אחריהם הגברים, ולבסוף הנשים והילדים. אם האוכל נגמר, הנשים והילדים נותרו חסרי אוכל. כתוצאה מכך, הצילום לא רק חשף את ההיררכיה החברתית של ירושלים, אלא היה שיטה יעילה לשמור על אנשים בתור.
השלכות פוליטיות (לפי ספרה של פרופ' סינגר)
היו מניעים פוליטיים חזקים להקמת בית תמחוי בירושלים. זה היה "מרכיב אינטגראלי בפרויקט העות'מאני של התיישבות, קולוניזציה, לגיטימציה ופיתוח עירוני." בירושלים. על ידי מתן תפקיד המנהל למשפחות החשובות ביותר בירושלים, השתמש הסולטאן בהשפעות ובקשרים הנרחבים של האצילים כדי לחזק את שלטונם באוכלוסייה המקומית. אף על פי כן, לתלות באצילים כדי למקסם את השליטה הפוליטית הייתה השפעה מזיקה על שמירת העימארט.
שְׁחִיתוּת
העימארט, לפי פרופ' סינגר, היה יותר מאשר "סתם עוד מוסד סעד מסכן, אלא גם קרן מיוחדת ששימשה להענקת הטבות לאנשים אהובים מסוימים. בנוסף, הזכויות להיות מוטב בעימארט היו ניתנות להעברה, מה שהוסיף עוד יותר את בעיית הנהנתנים המופרזים. בסופו של דבר תמך המקום אפילו במשפחות העשירות בירושלים. יתר על כן, הנהנים החזקים הללו השתמשו במעמדם לניצול המשאבים הכספיים והחומריים של המוסד. למשל, מסמך משפטי בשנת 1782 ציין כי מפקד צבא שכיר חרב זכאי ל 48 כיכרות לחם מדי יום. במאה ה -18 השחיתות הייתה כה רחבה עד שהעימארט כבר לא היה משתלם מבחינה כלכלית. ניסיונות להפחית את חלוקת המזון והנהנים נתקלו בהתנגדות עזה. בכל שארית שלטונה נאבקה האימפריה העות'מאנית "למצוא את האיזון העדין בין הצורך לקצץ ולהגביל את מספר הנהנים מהווקף, לבין הרצון לאסוף את הרווח הפוליטי המרבי על ידי מתן הטבות למספר הגדול ביותר האפשרי של אנשים. למרות בעיות אלו, העימארט של האסקי הורם סולטאן המשיך לתפקד, אם כי לא תמיד לטובת המוטבים המיועדים," העניים והעלובים, החלשים והנזקקים.
בתמונה: אנשים עומדים בתור כיום בבית התמחוי ע"ש האסקי הורם סולטאן ברובע המוסלמי בירושלים כדי לקבל אוכל. המקום מוחזק כיום על ידי הווקף המוסלמי של ירושלים.
היסטוריה, תורכיה ואיראן

העות'מאנים אחרי סולימאן- חלק 2: מלחמה עם איראן, ועוד….

Leave a comment

(c) הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, מבוסס על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" שנכתב באנגלית על ידי סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

עם כיבוש הקווקז על ידי העות'מאנים וה"מפגש" שלהם עם אחיהם בני העמים התורכיים ששוכנים באיזור על רקע מותו של אסמאעיל שאה מייסד האימפריה האיראנית הספווית שהשית עליה את האסכולה השיעית של האסלאם, האימפריה העות'מאנית הסונית שלטה בפועל על כל איזור הקווקז עד לים הכספי, והשפיעה גם על מינוי מלכי גיאורגיה (גרוזיה) שגם הייתה נתונה בידי העות'מאנים. דבר זה גרם למלחמה מתמשכת בין העות'מאנים לבין האיראנים בין השנים 1579 ל1590.

משפחת גיראי שליטי חצי האי קרים, קרובי המשפחה של הסולטאן סולימאן, פתחו במרד נגד העות'מאנים לאחר שעלה בקרים לשילטון הח'אן מהמט גיראי. לכן הסולטאן מוראד השלישי החליט להדיח את מהמט גיראי לטובת אחיו, אסלאם, בסיועו של מפקד הצבא העות'מאני דאז, עות'מאן פאשא. תוצאות המלחמה העות'מאנית-האיראנית הייתה השתלטות על כל אזרבייג'אן, כולל על החלק הדרומי שלה, שנמצא כיום בתוך שטח איראן. תבריז, בירת אזרבייג'אן האיראנית כיום, נפלה בידי העות'מאנים. בשנת 1590 נחתם בפעם המי-יודע-כמה הסכם שלום בין העות'מאנים לאיראנים, כשעיקר מאמץ המלחמה העות'מאני מופנה עתה כלפי החזית המערבית, אל מול בית הבסבורג האוסטרי.

3 שנים לאחר תום המלחמה עם איראן, פרצה שוב מלחמה בין בית הבסבורג לבין העות'מאנים, שנמשכה בין השנים 1593-1606. המלחמה התרכזה בעיקר באיזור הונגריה ובגבול הקרואטי. בשנת 1595 תוך כדי המלחמה מת הסולטאן מוראד השלישי ובנו, מהמט השלישי, עלה לשילטון לאחר שחיסל לפי המסורת את 19 אחיו ו20 אחיותיו. אך מי ששלטה בפועל באימפריה באותן השנים הייתה אימו של הסולטאן, הוואלידה סאפייה סולטאן. היא דאגה למנות את פרהאט פאשא לווזיר הגדול, שמצידו "דאג" להמשיך במלחמה עם אוסטריה. הסולטאן הלך והסתגר בארמונו, ובעתיד אף מנהג רצח האחים על מנת להגיע לשילטון ייפסק לטובת הסתגרות של הסולטאן לעתיד בהרמון באגף סגור שנקרא "הכלוב", או בתורכית "קאפס". דבר זה מנע מהסולטאנים לעתיד בהמשך ניסיון בשטח או במושלות על פרובינציות באימפריה לפני שהגיעו לשילטון.

 

מי שכן היה בשטח היה הווזיר הגדול. על פרהאט היה להתמודד אל מול מרד הוולאכים, שהסתייעו באוסטרים ובבית הבסבורג. הסולטאן מהמט השלישי, מצידו, התמודד עם מפלות צבאיות באיזור הדנובה ובשל כך החליף את הווזיר הגדול פרהאט פאשא בסינאן פאשא (אין קשר לאדריכל האגדי מימאר סינאן). באוקטובר 1595 הצליח סינאן לכבוש את בוקארשט, כיום בירת רומניה (רומניה היא למעשה ובעיקר איחוד של וולאכיה ומולדאביה). אבל לצבא העות'מאני קרה אסון, כשחיל עות'מאני ביחד עם הטאטארים ניסה ב27 באוקטובר 1595 לחצות את הדנובה אל מול "גנרל חורף" הסוער, ובשל מזג האוויר אלפי חיילים טבעו בנהר. גם הנסיכות השכנה מולדאביה ניצלה זאת ומרדה כנגד העות'מאנים, כשהנסיך הוולאכי מיכאל מנהיג את המרד. כתוצאה מכך, ולראשונה מאז ימי הסולטאן סולימאן המפואר, הגיע הסולטאן מהמט השלישי בעצמו לשדה הקרב על מנת לעמוד בראש הצבא העות'מאני. עד 1605 הצליחו העות'מאנים לדכא את המרידות ולהשתלט שוב על מולדאביה, וולאכיה וטרנסילבאניה- הנסיכויות שלעתיד ירכיבו את רומניה- ולמנות בראשן נסיכים מקומיים נאנמנים לעות'מאנים.

בשנת 1603 מת הסולטאן מהמט השלישי והחליף אותו הסולטאן המפורסם אחמט הראשון. בזאת גם הסתיימה המאה ה16 המפוארת, והעולם והאימפריה נכנסו למאה ה-17. אהמט היה האח היחיד ששרד מבין אחיו, והוא גדל עם סבתו הוואלידה סאפייה סולטאן בארמון הישן באדירנה לפני הגיעו לסולטאנות. באותן שנים התמודדה האימפריה העות'מאנית עם שורה של מרידות מבפנים, בשטח של תורכיה של ימינו. השם הכולל למרידות האלה היה "מרידות הג'לאלי" (Celali) והיו כנגד הסולטאן החדש שנתפס כחלש. מי שהנהיג את המרד היה שייח' דתי-סופי (Sufi) ובאיסטנבול עצמה התגלו מתיחויות בין היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר שהורכב בעיקר וביסוד מנערים נוצריים שהתאסלמו אך לא רק, לבין הסיפאהים- חיל הפרשים שהיה מגובה באנשי דת מוסלמים סוניים. הסיפאהים הובסו לבסוף על ידי היניצ'רים, שהסולטאן נכנע לדרישותיהם. כתוצאה מכך ירד מעמדם של הסיפאהים ורבים מהם הצטרפו למורדים ביערות אנטוליה. בכך גם נחלשה עד לביטול שיטת החזקת האחוזות בידי הסיפאהים- התימארים, יחד עם היחלשות שיטת הדוושירמה- גיוס נערים נוצרים ליניצ'רים ואיסלומם. בשנת 1605 הובסו ההבסבורגים, ושנה לאחר מכן נחתם הסכם שלום עם ההבסבורגים, כשעיקר המערכה מופנה לדיכוי מרידות הג'לאלי.

עם זאת הופיע כוח חדש בהרמון העות'מאני- קוסם סולטאן, בת זוגו המועדפת של הסולטאן אהמט הראשון, כוח שעתיד להשפיע על הסולטאנים הבאים ועל ההיסטוריה העות'מאני למשך שנים לא מעטות. האימפריה העות'מאנית לא ידעה יציבות ולא ידעה סולטאנים יציבים עד לשנים 1623-1640, בהן שלט הסולטאן מוראד הרביעי. על כך אכתוב בהמשך.

היסטוריה, פוליטיקה, פופולארי

העות'מאנים אחרי סולימאן- חלק 1: משהו חדש מתחיל

Leave a comment

(c) הזכויות על הכתיבה שמורות לכותב האתר Histerio. הכתיבה מבוססת על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו , שנכתב באנגלית.

יש כאלה שרואים בתקופה שלאחר מות הסולטאן סולימאן המפואר בחודש ספטמבר שנת 1566 את ראשית שקיעתה של האימפריה העות'מאנית. אבל, מצד שני, חשוב להדגיש שהחל משנת 1566 עד להתמוטטות האימפריה בשנת 1922, האימפריה חוותה תקופה של עליות ומורדות עד לשקיעתה הסופית בימי מלחמת העולם הראשונה.

ראשית הסיפור היא בטענה שהסולטאן סולימאן עצמו אשם בתחילת שקיעתה של האימפריה, בכך שהפך את הורם סולטאן לאישתו החוקית ובכך התחיל תקופה של "סולטאנות הנשים"- התקופה שבה נוהלה האימפריה בפועל מההרמון ולא מהארמון, כלומר על ידי הוואלידה סולטאן, אימו של הסולטאן, ואישתו או השיפחה המועדפת עליו. הורם, לפי הטענה, הובילה את סולימאן למנות את בנו הלא-יוצלח סלים השני לסולטאן אחריו, מה שהחל שרשרת של סולטאנים פחות מוצלחים, פחות שולטים ופחות יציבים. עוד נושא נוסף שתומך בטענה ששקיעת האימפריה החלה בשלהי שילטונו של סולימאן הוא נושא שנלמד היטב בארץ במערכת החינוך בהקשר לאימפריה העות'מאנית- הקפיטולאציות.

הקאפיטולאציה, למעשה, היא הסכם, לפיה מדינה ריבונית מוותרת לנתיני מדינה זרה על שיפוט בשטחי אותה מדינה ריבונית. כתוצאה מכך, הנתינים הזרים מקבלים חסינות מהליכים משפטיים פליליים ואזרחיים על ידי מערכת המשפט של אותה מדינה שבה הם נמצאים כאורחים או עוברים בשיטחה או סוחרים בה, וגם חסינות מפני פעולות של מוסדות מדינה וממשלה אחרים באותה מדינה. בשנת 1535 חתם הסולטאן סולימאן המפואר על הסכם קפיטולאציות עם צרפת, בתמורה לכך שממלכת צרפת תשתף פעולה עם האימפריה העות'מאנית במאבק אל מול "האימפריה הרומית הקדושה" (שהיא למעשה אוסטריה- גרמניה ), וכנגד הרפובליקות והנסיכויות שלעתיד ירכיבו את מה שאנחנו מכירים בתור איטליה. בשנותיו האחרונות של סולימאן כסולטאן ידעה האימפריה העות'מאנית שקיעה מבחינה כלכלית, חברתית וממשלית כשלאחר מותו של סולימאן מתחיל תהליך איטי של ביזור האימפריה (דה צנטרליזציה), שבו הכוח השולט העיקרי באימפריה שהיה מרוכז בידיים של הסולטאן והוא מתחלק בין הוואלידה סולטאן, אישתו, הווזיר הגדול (כלומר ראש הממשלה- לאחר מות סולימאן מי שהמשיך במשך שנים להיות האיש החזק באימפריה הוא הווזיר הגדול שהאריך ימים על פני שילטונם של שלושה סולטאנים, סוקולו מהמט פאשא), כשבמאה ה-18 רוב הכוח היה בידי המושלים המקומיים של המחוזות הגדולים.

עליית הסולטאן סלים השני לשילטון איפשרה לגורמים שונים בתוך האימפריה למרוד, כמו למשל המרד שפרץ בתימן בקרב השיעים-הזיידים מיד לאחר עלייתו של הסולטאן סלים. הזיידים השתלטו על הערים המרכזיות בתימן צנעא (כיום בירת צפון תימן, שנתונה בידי השיעים בתמיכת איראן) ועדן (בירת דרום תימן שנתונה בשילטון סוני תחת חסות סעודית ואמירותית בימינו אנו), והצבא העות'מאני שישב במצרים ובחלב שבצפון סוריה הוזעק כדי לדכא את המרד בהצלחה. כמו כן היו התנגשויות בקווקז בין הצבא העות'מאני שנעזר בטאטארים לבין הצבא הרוסי והצבא האיראני.

הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא, שכיהן עוד מימי הסולטאן סולימאן האחרונים, שלט כאמור בפועל באימפריה, ובשנת 1569 הרחיב וחידש את הסכם הקפיטולאציות עם צרפת, ואוניות צרפתיות או אוניות הנושאות את דגל צרפת קיבלו פריבילגיה לשוט חופשי בשטח הימי העות'מאני. בכך יצרו העות'מאנים בסיס לדריסת הרגל הצרפתית העתידית במזרח התיכון.

באותן שנים, נוצר לסולטאן סלים השני דימוי של שליט המסוגר בארמונו ועסוק בשתייה. דון יוסף נשיא היהודי היה מבין אלה ששיכנעו את סלים וסוקולו לכבוש את קפריסין. בשנת 1570 נחתו הכוחות העות'מאניים בקפריסין ועד שנת 1571 השתלטו עליה לגמרי. בכך הם יצרו את הנוכחות התורכית בקפריסין שנמשכת עד היום, בעיקר בצפון האי שם בימינו אנו יש רפובליקה תורכית קפריסאית שמוכרת על ידי תורכיה עצמה בלבד. אבל האתגר העיקרי של סלים וסוקולו היה כשהאפיפיור פיוס החמישי אירגן את ספרד שנשלטה על ידי בית הבסבורג האוסטרי יחד עם רפובליקות ונציה וגנואה ונסיכויות איטלקיות ל"ליגה הקדושה" שהתאגדה כדי להילחם כנגד העות'מאנים בקרב לפאנטו Lepanto בחוף היווני בחודש אוקטובר שנת 1571. הצי האוסטרי הביס לראשונה מאז המאה ה-15 את הצי ואת הצבא העות'מאני בקרב הזה. בכל אירופה חגגו את התבוסה העות'מאנית. כתוצאה מכך בשנת 1573 נחתם הסכם שלום בין העות'מאנים לבין הרפובליקה של ונציה.

שנה לאחר מכן, הסולטאן סלים השני נופל בביתו ומת, ובמקומו מוכתר מי שסומן מראש לתפקיד עוד מימי סבו סולימאן, בנו של סלים הסולטאן מוראד השלישי. מי שעוזרת לו לשלוט היא אימו הוואלידה סולטאן נורבאנו, יחד עם הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא.

בינתיים, העות'מאנים מתערבים בפולין, ובשנת 1576 משתלטים על הקווקז. בשנת 1577 נחתם הסכם שלום עם ההבסבורגים, וסוקולו מהמט פאשא מרחיב מאוד גם את יחסי המסחר עם אנגליה ומעניק לסוחרים ולספינות אנגליות חופש תנועה בתוך האימפריה. בסופו של דבר זה לא יעזור לסוקולו הווזיר הגדול מול האינטריגות בתוך הארמון וההרמון, ובאוקטובר 1579 הוא נדקר ונרצח על ידי שליח של הסולטאן בגיל 73. סוקולו מהמט פאשא, סרבי במוצאו, שירת כווזיר הגדול בסך הכל 15 שנים, בין 1565 ל1579 תחת שלושה סולטאנים. מאז החל חוסר ביציבות גם בתפקיד הווזיר הגדול, כשעכשיו הכוח היה בידי אם הסולטאן או אישתו.

 

 

 

היסטוריה, תורכיה ואיראן

שני הפילוסופים ואנשי הדת התורכיים-פרסיים שהשפיעו על ההיסטוריה של המזרח התיכון

Leave a comment

ג'לאל א-דין א-רומי וחאג'י בכתאש וולי- משהו בקצרה.

שני הפילוסופים, המשוררים, המיסטיקנים והמנהיגים הדתיים הנודעים ביותר באיזור תורכיה וסביבותיה הם ג'לאל א-דין א-רומי Rumi וחאג'י בכתאש וולי. Haji Bektash Veli. 

שניהם בני המאה ה-13. רומי נולד בשנת 1207 באיזור שהיום הוא אפגניסטאן או טג'קיסטאן. הוא חי עד גיל 66 בעיר קוניה שהייתה אז תחת שילטון סולטאנות רום הסלג'וקית-תורכית וכיום נמצאת בתורכיה. רומי (בתמונה) היה משורר, תיאולוג מוסלמי סופי (Sufi) וחכם דת סוני. יצירותיו ושיריו, שמצוטטים עד היום, נכתבו בפרסית, אך גם בתורכית, ערבית ויוונית. שמו המלא היה ג'לאל א-דין מוחמד בלח'י. הוא פעל בעיקר באיזור אנטוליה (הצד האסיאתי של תורכיה של ימינו).

חאג'י בכתאש ולי (בתורכית Hacı Bektaş-ı Veli) היה פילוסוף, איש דת, מיסטיקן והומניסט מוסלמי שחי בין השנים 1207-1271. הוא חי בעיקר בפרובינציית ח'וראסאן, יליד העיר נישאפור שכיום שייכת לאיראן. על שם שניהם נקראים שני מסדרים סופיים (Sufi). על שמו של רומי, שבתורכית ממקור ערבי נקרא MEVLANA- המולא שלנו, נקרא מסדר המוולווייה ועל שמו של חאג'י בכתאש וולי נקרא מסדר הבכתאשייה אך הוא גם הדמות העיקרית באמונה העאלווית Alevi (להבדיל מהעלאווים בסוריה, שזה דבר אחר לגמרי) שנפוצה בתורכיה (15 עד 20 אחוז מאוכלוסיית תורכיה הם עאלווים למיטב ידיעתי). העאלווים מאמינים שייחוסו של חאג'י בכתאש וולי מגיע עד עלי, חתנו ובן דודו של מוחמד. לכן אחד הכינויים של חאג'י בכתאש וולי הוא סיידנא (אדוננו- כלומר נחשב אחד מצאצאי או ממשפחתו המורחבת של מוחמד נביא האסלאם). מקום קבורתם של ג'לאל א-דין א-רומי וחאג'י בכתאש וולי נחשב מקום עלייה לרגל. העיר שבה פעל חאג'י בכתאש וולי באיזור קפאדוקיה בתורכיה נקראת על שמו כיום- חאג'י בכתאש. 

אחד הדברים היחודיים במסדר הבכתאשי שנקרא על שם חאג'י בכתאש וולי הוא שגדודי היניצ'רים, חיל הרגלים העות'מאני המובחר של האימפריה עד ראשית המאה ה-19 בערך שהורכב בעיקרו מנערים נוצריים במקור שנחטפו, אוסלמו ועברו חינוך צבאי, הפכו את המסדר הבכתאשי המוסלמי ואת דרכו של חאג'י בכתאש וולי למסדר ולאמונה הרשמית שלהם. במסדר המוולווי והבכתאשי אפשר להגיע לדרגות הכי גבוהות- DEDE ("סבא", "אב גדול") או "פיר" (מנהיג מיסטי מוסלמי), ואילו באמונה העאלווית הדרגות הכי גבוהות הן של סייד, כלומר צאצא או מישהו מהמשפחה של מוחמד או של עלי או של חאג'י בכתאש וולי.

שני האנשים האלה בעלי האינטליגנציה הגבוהה השאירו מורשת אדירה וכמובן יצירות ספרותיות ודתיות רבות אחריהם. עד היום אימרותיהם והמשלים והשירים שכתבו מצוטטים לרוב. הייתה להם השפעה שנמשכת עד היום על התרבות התורכית והפרסית וכן על העולם המוסלמי.

היסטוריה, לבנון וסוריה, פוליטיקה

ארצות הברית בדלנית זה לא רע לישראל

1 Comment
ארצות הברית בדלנית זה לא רע לישראל
הגיע הזמן לצמצם את התלות בארצות הברית
אלה אלה
תגידו לי מה קורה לה
מה הבחור עושה לה
היא עוד ילדה קטנה
מה קורה לה
מה אם זה סתם נדמה לה
חולמת שהוא קורה לה
כה צעירה לא מבינה
מאמינה, מאמינה
זו אצלה אהבה ראשונה
הוא המלך של השכונה
עם אופנוע חדיש
היא תישבר, היא תיגמר
יום אחד הוא לא ירצה בה יותר
היא תמצא את עצמה
זרוקה על הכביש…
אלה אלה
שמישהו יגלה לה
זה לא כמו שזה נדמה לה
אלה המסכנה
השיר הזה, שאתם קוראים אותו עכשיו, נדמה כשיר על עוד בחורה שהגבר של השכונה שבר לה את הלב. אבל הדמות של אלה בשיר אינה דמות של בחורה אמיתית, והגבר שהיא תלתה בו תקוות ואיכזב אותה הוא לא גבר אמיתי. "אלה" משמעותה מדינת ישראל, והגבר של השכונה הוא ארצות הברית, המעצמה שישראל נסמכת עליה מאז התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. את מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים מדינת ישראל ניצחה בניצחון מובהק, עת היא לא הייתה תלויה בארצות הברית. להיפך, האמריקנים לא עזרו הרבה לניצחון. במלחמת העצמאות השתמשו במטוסים שהובאו מצ'כוסלובקיה, והמתנדבים האמריקנים שבאו לחיל האוויר הישראלי היו יהודים שעשו זאת למרות, ולא בפקודת, דעת מפקדיהם האמריקנים. ההתערבות המשמעותית הראשונה של ארצות הברית במלחמות ישראל הייתה במלחמת סיני ב1956, עת התערבו ברית המועצות בעיקר וארצות הברית על מנת להפסיק את המלחמה ולהסיג את הכוחות הלוחמים. לפני מלחמת ששת הימים, היחסים הטובים של ישראל היו דווקא עם צרפת ולא עם ארצות הברית. לאחר 1967, ישראל נכנסה ליחסי תלות מסוכנים עם ארצות הברית. במלחמת יום הכיפורים, שהייתה ניצחון פירוס (ניצחון בקושי, ניצחון של מסכנים שבקושי הרגישו בו) של ישראל, התגובה הראשונה של ארצות הברית באמצעות שר החוץ היהודי שלה הנרי קיסינג'ר הייתה לעכב את הרכבת האווירית של הנשק לצה"ל המוכה, במטרה לתת לישראל לדמם בדרך למשא ומתן. במלחמת לבנון הראשונה, הנשיא האמריקני היה רונלד רייגן, שממשלו נחלק בין אנטישמים לבין אוהדי ישראל. במהלך המלחמה, רייגן איים על אמברגו כנגד ישראל בשל פעולותיה. תוצאותיה של המלחמה ידועות: תיקו. ישראל לא ניצחה. המלחמה הזאת הסתיימה, למעשה, ב24 במאי 2000, עת הסיג אהוד ברק שהיה ראש הממשלה את כוחות צה"ל מלבנון כליל, אל הגבול הבינלאומי. באינתיפאדה הראשונה, היו רבים בממשל האמריקני שגילו הזדהות דווקא עם הפלסטינים. האינתיפאדה הזאת הסתיימה, כידוע, בהסכמי אוסלו- שלא מנעו את האינתיפאדה השנייה, החמושה והאכזרית יותר מזו שהייתה לפניה ולאחריה. בשנת 1991, הדברים הגיעו עד לידי כך, שג'יימס בייקר, שהיה שר החוץ של ארצות הברית שנקט כלפי ישראל מדיניות שלא הייתה טובה משל קיסינג'ר, שיכנע את הנשיא ג'ורג' בוש האב לא לתת ערבויות למדינת ישראל שהייתה זקוקה להן לקליטת העלייה ההמונית מרוסיה בשל הבנייה בהתנחלויות, שלדידו של בייקר הייתה הצרה הצרורה אף יותר מהטרור האש"פיסטי והאסלאמיסטי בעולם. במלחמת לבנון השנייה, שבימים אלה מלאו 10 שנים לפריצתה, לחצה מזכירת המדינה האמריקנית קונדוליסה רייס, בניגוד לרבים בממשל בוש הבן שדווקא רצו שישראל תכסח את חיזבאללה, להפסקת אש ולהסדר מדיני כמעט מן ההתחלה. זאת בגלל שבראייתה האישית, השיעים בלבנון והפלסטינים בכל מקום הם כמו השחורים באלבמה במאה ה-19 ובראשית המאה העשרים. היא אף אמרה זאת מפורשות. שלא לדבר גם על מדיניות הנשיא אובמה, שבא לאחר ממשל בוש, שהחליט על מדיניות של פייסנות כלפי המוסלמים, כולל ובייחוד איראן השיעית, כשבעיניו אין דבר כזה אסלאם קיצוני.
לא מזמן התפרסמו כתבות בתקשורת וסקרים, לפיהם תמיכת הדור הצעיר בארצות הברית, גם של יהודיה, בישראל, יורדת בהתמדה. בקמפוסים האמריקניים ישנה הסתה נרחבת כנגד מדיניות ישראל ואף כנגד קיומה, והטפה בעד המוסלמים והפלסטינים ש"מדוכאים" בידי ישראל, שנתפסת כסמל הקולוניאליזם של ימינו. ושלא לדבר על ניצחונם הצפוי כנראה של ג'ו ביידן וקמאלה האריס בבחירות לנשיאות ארה"ב ב2020, בחירות שכנראה ישלחו את דונאלד טראמפ, אחד הנשיאים הפרו ישראליים אי פעם, חזרה למשרד בראש המגדל שלו בניו יורק.
השיר, שנכתב על ידי שלום חנוך בשנות השמונים, נכתב כמובן על ידי אדם שאינו ידוע, בלשון המעטה, בדעות ימניות. הוא טען, ובצדק, כי מדינת ישראל נסמכת על ארצות הברית יתר על המידה, כמו שנערה תמימה ומאוהבת נסמכת על הגבר של השכונה. אבל הוא ידע, כמו שרבים יודעים, שיום אחד ארצות הברית לא תרצה בישראל יותר, ותשאיר אותה זרוקה על הכביש. ארצות הברית היא אינטרסנטית. הבריתות שלה אינטרסנטיות. ההתערבות שלה במזרח התיכון, כמו למשל במקרה של ג'ימי קרטר שנתן לשאה האיראני ליפול ולח'ומייני לעלות במקומו, ובמקרה של בוש הבן, שבניגוד לאביו החכם, שידע לעצור בזמן במלחמת המפרץ הראשונה, כבש את עיראק והשליך שילטון חילוני לטובת שילטון של מפלגה דתית שיעית והסיר את השסתום הסוני בפני התפשטותה של איראן באיזור ואת השסתום החילוני בפני האסלאם הקיצוני בעולם הסוני. שלא לדבר על אובמה, שהפיל דיקטטורים חילוניים בעולם הערבי בשביל להעלות את האחים המוסלמים, בשם הדמוקרטיה.
וכמובן, יש את הסטטיסטיקה. למרות שארצות הברית היא בת בריתה הקרובה ביותר, למרות הסיוע של המיליארדים שניתן כל שנה לתקציב הביטחון הישראלי מאת האמריקנים, מדינת ישראל לא הצליחה לנצח באופן מובהק באף מלחמה מאז שהפכה לתלויה בארצות הברית. ארצות הברית הוכחה כמדינה שפועלת לפי האינטרסים שלה, שלא תמיד תואמים את האינטרסים הישראליים ואף מנוגדים אליהם. ארצות הברית היא מדינה, אבל פועלת כמו בן אדם אינטרסנט, שחבריו טובים לו כל עוד יש לו אינטרס. וכשנגמר האינטרס, האדם האינטרסנט משליך את אותם חברים כי הם לא זקוקים לו יותר.
מה גם שמאז מלחמת עיראק השנייה, ארצות הברית נכנסה לתהליך של בדלנות, גם מצד הרפובליקנים וגם מהצד של המפלגה הדמוקרטית. ארצות הברית לא יכולה להיות השוטר של העולם, בזמן שיש לה בעיות פנימיות קשות כל כך. לכן, למרות שלדעתי דונלד טראמפ יכול להוציא את העולם מעידן הפוליטיקלי קורקט, אין לסמוך עליו. גם לא על יריבתו הילרי קלינטון. לפי התבטאויותיהם, לא נראה לי שהם אלה שיעצרו את תהליך הבדלנות מהעולם שעוברת ארצות הברית.
רבים שיקראו את המילים שכתבתי, יחשבו: "טמבל, ישראל תלויה בסיוע מארצות הברית. היא לא יכולה להתקיים בלעדיו. בייחוד בתחום הצבאי ובתחום האספקה הביטחונית והסיוע הביטחוני. זו בעלת הברית היחידה בעולם של ישראל והקרובה אליה ביותר". יכול להיות שמילים אלה נכונות, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: ארצות הברית היא מאוד אינטרסנטית ביחסי החוץ שלה. היא נמצאת עכשיו בתהליך של בדלנות. ישראל לא יכולה לסמוך כל הזמן על ארצות הברית שהיה תהיה המשענת שלה והגב שלה. ישראל לא יכולה לנצח מלחמות באופן מובהק כי יש תמיד את האיש המשגיח, הלא היא ארצות הברית, שאומרת לישראל "נו,נו,נו" בשלבים השונים של המלחמות, ואף מונעת מישראל לנצח מלחמות באופן מובהק, בין היתר בשל האינטרסים שלה עם מדינות ערב. ארצות הברית הפכה למעצמת העל היחידה בעולם בין היתר בגלל שדאגה לחבק חיבוק דוב את בעלות בריתה ולמנוע מהן להתחזק על חשבונה יותר מדי. ומה גם שבשנים האחרונות, ארצות הברית חדלה להיות מעצמת העל היחידה בעולם. כיום המערכת העולמית היא רב גושית, מערכת של ציביליזציות שונות, לפי תורתו של סמואל הנטינגטון, שנמצאות בסכנת התנגשות ביניהן. וכאן גם נמצא הפיתרון: על ישראל ליצור קשרים ולהתחבר יותר למדינות שלא היו בנות בריתה הקרובות, שהן מעצמות עולות, כמו למשל ברזיל ורוסיה. לבסס קשרים עם מדינות שאינן מהעולם המערבי הקלאסי, גם עם מדינות דרום אמריקה שכיום ידידותיות כמו ארגנטינה למשל.
יכול להיות, ויש סיכוי גבוה לכך, שאם ארצות הברית תהפוך לבדלנית- או שתהפוך לעויינת לישראל תחת מימשל צפוי של ג'ו ביידן וסגניתו קמאלה האריס, אז ישראל תמצא לעצמה "חברים" נוספים בעולם חוץ מארצות הברית, היא תהיה פחות בצל האמריקני ותוכל לפעול במלחמות כראות עיניה ולנצח אותן באופן מובהק. הרי עברו 53 שנים מאז ניצחה ישראל את הניצחון הברור היחיד שלה, במלחמת ששת הימים. הסינים- למרות שעליהם בכלל בכלל לא הייתי סומך בשל שאיפות ההגמוניה העולמיות שלהם, נגיף הקורונה והשתלטנות הכלכלית שלהם- זקוקים לקשרי מסחר טובים, וישראל יכולה לספק להם את זה. גם הרוסים-למרות חסותם על איראן. כמו כן, ישראל היא מדינה מספיק מפותחת מבחינות רבות כדי שהיא תוכל לסמוך על עצמה, ועל עצמה בלבד. לא רק על האמריקנים, שדואגים עקבית שישראל לא תהיה חזקה מדי. דוגמה לכך היא בשנת 1987, כשישראל רצתה לייצר מטוס משלה, הלביא, והפרויקט של בניית המטוס הופסקה בלחץ אמריקני, היות וארה"ב רצתה שישראל תסתמך על ותקנה את המטוסים האמריקנים, וגם כדי לא להפר את המאזן האיזורי מול מדינות ערב.
והכי חשוב, כדי שלא נתעורר יום אחד ונראה שהמדינה לא נשענה על משענת הקנה הרצוץ- שוב, תחת מימשל דמוקרטי שמוחזק בידי מפלגה שנעה יותר ויותר שמאלה לכיוון של פוליטיקת זהויות. לכן, בדלנות אמריקנית היא לא דבר כל כך רע לישראל.
נכתב במקור בשנת 2016 ועודכן עקב בחירות 2020
היסטוריה, פופולארי

מקונסטנטינופול לאיסטנבול

Leave a comment
העיר קונסטנטינופול (כיום איסטנבול, הציור המצורף הוא של העיר בתקופת הביזנטים) שהייתה הבירה של האימפריה הרומית המזרחית- הביזנטית ושל הנצרות האורתודוכסית משנת 330 עד שנת 1453 לספירה עם הפסקה במחצית הראשונה של המאה ה-13 (עוד משנת 330 עד סוף המאה הרביעית הייתה בירת האימפריה הרומית עצמה) , הפכה למטרה אידיאלית של המוסלמים מאז ראשית האסלאם.
המסורות המוסלמיות, החדית'ים, מהללים את הצבא שיזכה לכבוש את קוסטנטינופול ואת המנהיג שיעשה כך. בערבית נקראה העיר בשם "קוסטנטינייה" ובכרוניקות היהודיות היא נזכרת בשם "קושטא" או "קושטדינא". המוסלמים השקיעו מאמצים רבים כדי לכבוש את קונסטנטינופול עוד מימי הח'ליף מועאווייה, ששלט בין השנים 661-680 לספירה. הצבא המוסלמי הראשון שניסה לכבוש את העיר נשלח בשנת 670 בפיקודו של יזיד הראשון, הח'ליף הבא אחרי מועאוויה. כמה מבני פמלייתו של מוחמד, שעדיין היה בחיים באותה תקופה, השתתפו גם הם בצבא. אחד מהם היה ח'אלד בן זייד, הידוע כיום בשם "איופ סולטאן" וציונו הפך למקום מפורסם לרגלי חומות העיר. עוד כשהיה בן יותר מ80 השתתף במצור על קוסטנטינופול. המצור נכשל בגלל שחיילי הצבא המוסלמי לקו בדיזנטריה והמצור הוסר. ח'אלד בן זייד מת במהלך המצור מהדיזנטריה. לאחר מכן, הח'ליף האומיי עבד אל-מאלכ שלח את בניו סולימאן ומסאלמה להטיל מצור על העיר שוב בשנת 715. מסלאמה הקיף את העיר מכיוון יבשת אנטוליה בעוד אחיו סולימאן הגיע מהים האגאי. העיר לא נכבשה לגמרי. עם זאת, מסלאמה השתלטה על אחת השכונות הגדולות של איסטנבול, שכיום ידועה בשם גלאטה, ונשאר שם במשך שבע שנים. הסולטאנים העות'מאנים ביאזיד הראשון ומוראד השני ניסו גם להטיל מצור על העיר במהלך מלחמתם כנגד הביזנטים אך נכשלו. בסך הכל ניסו המוסלמים 4 פעמים בערך לכבוש את קוסטנטינופול אך נכשלו. המסורת המוסלמית הביעה את האכזבה המוסלמית מניסיונות הכיבוש הכושלים, כשטענה שקוסטנטינופול תיכבש באחרית הימים, ומי שמפריע לכיבוש שלה הוא הדג'אל, הגירסה המוסלמית לאנטי-כרייסט הנוצרי.
החדית'ים טוענים כי כיבוש העיר על ידי האסלאם יסמל את גירושו של הדג'אל.
קוסטנטינופול-איסטנבול ממוקמת במקום אסטרטגי מאוד, שמחבר בין יבשות וימים. העיר, שבראשיתה נקראה ביזנטיון, נבנתה על ידי יוונים מהאימפריה הרומית בשנת 657 לפני הספירה ומי שפיתח אותה הוא הקיסר הרומי קוסטנטינוס, שקיבל עליו את הדת הנוצרית והעביר את בירת האימפריה הרומית לביזנטיון בשנת 330. העיר, שהשתרעה על 7 גבעות, נקראה על שמו. בסופו של דבר מי שהצליח בכיבוש העיר ב29 במאי 1453 הוא הסולטאן העות'מאני השביעי, מחמד השני. הקיסר שהיה גאון אסטרטגי ובן 21 בעת כיבוש העיר, שקד היטב על תוכניות לכיבוש העיר. הוא המציא תותח הבקעה מהיר, הגדול ביותר באותה תקופה והורה לבנות מצודה בצד האירופי של הבוספורוס בפרק זמן קצר. הוא דאג לאיסוף מודיעין ברחבי העיר. באותם ימים העיר עוד הייתה בטראומה שנמשכה כמעט 200 שנים בה שלטו בעיר הצלבנים הקתולים בין השנים 1204-1261 והפכו את העיר לבירת האימפריה הלאטינית. תושביה האורתודוכסים ראו בקתולים אויב לא פחות מסוכן מהתורכים המוסלמים. כאשר צי הסולטן מחמד השני לא הצליח להיכנס לעיר בגלל שרשרת ההגנה שנמתחה באיזור קרן הזהב, הוא הורה לכמה ספינות לעלות על היבשה למפרץ קרן הזהב.. התותח הגדול ששמו "באזיליק" ושאר תותחים ירו על חומות העיר במשך ימים, הבקיעו אותן ולאחר שכמעט התייאש הצליחו חייליו להבקיע את חומות העיר, בין היתר בעזרת מינהרות, ונכנסו אליה. הסולטאן מחמד השני הכריז שזכויותיהם הדתיות של תושבי העיר לא ייפגעו, אך נכנס למרכז האורתודוכסי של אז, כנסיית האגיה סופיה שנבנתה בשנת 537 לספירה על ידי הקיסר יוסטיניאנוס הראשון, התפלל בה והפך אותה למסגד. בשנה זו (2020) חזרה האגיה סופיה, המבנה המרכזי בציור הנ"ל, להיות מסגד איה סופיה לאחר ששימשה כמעט 70 שנים כמוזיאון. הקיסר הביזנטי האחרון, קוסנטנטינוס פליאולוגוס נהרג בקרב, וחרבו הפכה לסמל. כיבוש קונסטנטינופול סלל את הדרך להתמוטטות האימפריה הביזנטית ולעליית האימפריה העות'מאנית המוסלמית, שהחליפה אותה. הסולטאן מחמד (מהמט) השני, שהעביר את בירת האימפריה העות'מאנית מאדריאנופול (אדירנה) לקונסטנטינופול, הפך לדמות מרכזית בעולם המוסלמי עד היום, היות והגשים שאיפה מוסלמית בת כמעט 800 שנים לכבוש את קוסטנטינופול. שמה של העיר נשאר כשהיה באופן רשמי, קוסטנטינייה, אך באופן לא רשמי היא נקראה אסלאמבול ("מלאה באסלאם" בתורכית) או איסטנבול היוונים טוענים מצידם שגם מקור שם זה הוא יווני: סטים בולי- "אל העיר" או "לעיר" ביוונית.
בשנת 1923 חדלה איסטנבול להיות עיר בירה, לאחר שאנקרה הוכרזה כבירת הרפובליקה התורכית. בשנת 1930 הרפובליקה התורכית החילונית החליפה באופן רשמי את שמה של העיר לאיסטנבול.