בטיסה לצפון קפריסין, בעוד שרמן משגע את הדיילות במטוס, טוען כי הן לא יודעות לעבוד וכי הן עובדות על הנוסעים ומתנהגות כמו נסרודין חוג'ה (הגירסה התורכית לאיש חלם) או אפילו לא עובדות בלבד, הפתיעה אותי שרה ג'יין הג'ינג'ית ששותפה איתי לטיול: היא אמרה לי כי היא ביקרה באיראן, מקום שלישראלים אסור לבקר בו ולמי ששומר נפשו וחייו לא מומלץ ואף אסור בתכלית האיסור לבקר בו כלל ועיקר. אמרתי לה: "נו, אז איך באיראן? איפה שווה לתייר ולטייל, באיראן או בתורכיה?" ושרמן הפנה את ראשו מהדיילת התורנית שהפציץ בשאלות קיטבג ובהערות על האבטלה הסמויה בחברת התעופה, ואמר: "היי, את יכולה אולי לסדר לי לתקלט באיזו מסיבה מחתרתית באיראן? אני אלמד אותם איך נשמעת מוסיקה אמיתי".

שרה ג'יין ענתה: "זה חלק עיקרי ומהותי מתפקיד של עיתונאי, לבקר גם במדינות מסוכנות. ואני הרי לא נראית כמו איראנית, גם כשאני מכסה את הגוף בצ'אדור, שהוא כיסוי הגוף המלא במדינה. יש אנשים שלא מוכנים לקחת את הסיכון הענק הזה, אבל אני מוכנה. אם לא הייתי מוכנה לעמוד באתגרים נועזים, לא הייתי עיתונאית". היא אף הוסיפה ואמרה, כי איראן לא כל כך שמרנית כמו שהיא נראית. לעתים קרובות, השילטון מתיר את הרסן ומאפשר לאנשים לחגוג בלבוש חושפני, להשמיע מוסיקה מערבית ולשתות אלכוהול חופשי בחדרי חדרים. זו אחת מדרכי ההישרדות של משטר כזה. וכשמתירים את הרסן, הכל נעשה בקיצוניות. אנשים שותים שם עד דלא ידע, מעשנים סמים בלי הגבלה, שלא לדבר על דברים גרועים יותר. אבל מצד שני, היא אומרת, היא ביקרה במדרסות, מוסדות לימוד, ובמסגדים של אנשי דת, שם האווירה שונה לחלוטין.

בינתיים, אנחנו יורדים מהמטוס, ומה מסתבר לנו? אנחנו צריכים ויזות מיוחדות, אישורי כניסה לצפון קפריסין. כמעט כל תייר צריך אישור כזה. הרי זו מדינה לא מוכרת בעולם, רק תורכיה מכירה בה. אבל מצד שני, בימינו אנו, צפון קפריסין נשארה לאומית וחילונית לחלוטין. היא לא עוברת תהליכים של חזרה לדת כמו תורכיה עצמה. לכן, מי שרוצה להרגיש את תורכיה החילונית של פעם, בנוסח אתאתורכ, מומלץ לו מאוד לבקר בצפון קפריסין.
אבל העונש הוא לא לחכות שעות בשדה התעופה בארג'אן. העונש הוא שרמן. הוא פונה לצוותי הקרקע ואומר: "למה שאתם עושים אתם קוראים עבודה? הצחקתם אותי". ואני כבר ממהר לקבל החלטה. אני אומר לו: אתה נשאר בקפריסין. נקודה. תשגע את האנשים באי הקטן הזה. יש פה מועדונים מגניבים בדיוק בשבילך, ושם אתה תוכל לבלבל להם את המוח חופשי. ולעשות להם קונצים ולהטוטים עד אין סוף. איתנו אתה לא ממשיך מכאן.
אבל מעז יצא מתוק: השעות שחיכינו נתנו הזדמנות לשרה ג'יין לדבר איתי על הטיול שעשתה באיראן.

והיא מתחילה: "אם אתה מעוניין בנופש, בטן-גב ואטרקציות, יש לך את מקום הנופש האולטימטיבי של האיראנים: האי קיש, שנמצא בדרום המדינה. שם זה האנטליה, הבודרום, הוורנה והבורגס של איראן. יש שם בתי מלון מפוארים, אטרקציות כמו סקי מים, בזארים ובעיקר מרכזי קניות מודרניים והרבה, הרבה לשחות ולבלות. ברגע שתיירים מהמערב יגיעו לאיראן, הם קודם כל יחפשו את האי קיש. האי נמצא ממש במפרץ הפרסי המפורסם, אבל כשאתה שם אתה לא מרגיש שום מתיחות ושום בלגאן כמו שיש במפרץ עצמו. פשוט להינות. בימי השאה, היו ישראלים שנסעו לשם לבלות. והאוכל? אוכל פרסי נפלא".

מצד שני, היא הדגישה, אם המטייל הוא חובב היסטוריה ועתיקות, יש הרבה ערים שהוא יכול לבקר בהם. הראשונה היא פרספוליס העתיקה, הלא היא שושן הבירה שנזכרת במגילת אסתר. מדובר באתר מורשת עולמית. השם האיראני המודרני שלה היא תח'ת א-ג'משיד. אתה רואה עיר עתיקה במלוא הדרה, מכילה שרידים רבים ומספרת את ההיסטוריה של האימפריה הפרסית העתיקה, כולל ימי אחשוורוש, שהיה כנראה מלך פרסי ששמו קסרקסס. צריך יום שלם לסייר בין העתיקות, ולראות את הפאר וההדר של פעם".
עוד עיר שראויה לציון, אמרה שרה ג'יין, היא יזד. מהעיר הזאת באה קהילת היהודים היזדים שממנה יצא נשיא מדינה ישראלי נודע לשמצה, וכן נשיא איראן לשעבר, הרפורמיסט מוחמד ח'אתמי. "אני חושבת", היא אומרת לי, "שהעיר אגרבה האגדית ששם לפי האגדה התרחש סיפורו של אלאדין, היא במקור יזד. מדובר בעיר מדברית שמשופעת במסגדים, בזארים (שווקים גדולים ומוצלים- מותר ואף חובה להתמקח שם עם הסוחרים על המחיר) ובאלמנט מיוחד- הבאדגיר, שהוא סוג של מבנה שמשמש 'תופס רוח'- מדובר בפתחי איוורור בראש בתים ומגדלים, שהיוו את הונטילטורים והמזגנים של פעם, בתקופה שלא היה חשמל. באיראן יש עיר עתיקה נוספת, מהעתיקות בעולם, ששמה המאדאן. יש שם מבנים עתיקים מהתקופה שלפני האסלאם וגם מסגדים עתיקים. בכלל, באיראן יש מסגדים וקברי קדושים שהם מדהימים בארכיטקטורה שלהם ובציורים האומנותיים, בייחוד של פסוקי קוראן, שמוטבעים בהם. הכי מדהים זה לראות מסגד באיראן בלילה, כשהכל מואר".

יש להדגיש, כי האיראנים, כמורשת מהתקופה הזורואסטרית שקדמה לאסלאם, אוהבים מאוד אסתטיקה ואקולוגיה. בעיר שיראז, לדוגמה, קיימים גנים מפוארים מאוד, שמזכירים מאוד את הגנים הבהאיים ועולים עליהם ביופיים. פרחים זה אלמנט מוביל באיראן, שהיה עוד יותר בולט באיראן שלפני המהפיכה. בכלל, בכל המרחב האיראני- באיראן עצמה, בכורדיסטאן, אפגניסטאן, אזרבייג'אן וחלק מהרפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר חוגגים בכל 21 במרץ את היום הראשון של האביב, שהוא עונת הפרחים, הפריחה וההתחדשות, שהוא גם היום הראשון של השנה הפרסית. גם במדינות שהאסלאם הקיצוני, השיעי או הסוני, דומיננטי בהן, כמו איראן ואפגניסטאן, האסלאם לא יכל להפריע או לבטל את חגיגות הנוהרוז, כך קוראים לחג הזה, שמשמעותו בפרסית הוא "יום חדש", או "שנה חדשה". אולי רק הטאלבאן, ששלט באפגניסטאן בין השנים 1996-2001 יכל למנוע את חגיגות הנוהרוז. אפילו ח'ומייני וח'מנאי, שני המנהיגים העליונים של איראן מאז המהפיכה האסלאמית ב1979, חגגו את הנוהרוז, שהוא חג לאומי איראני. אז מי שרוצה לראות פרחים, פריחה ומבנים יפים, מומלץ לו לבקר בעיר שיראז.

אבל התיירות באיראן לא בולטת רק באביב, אומרת שרה ג'יין. מה שמיוחד באיראן הוא שהיא משופעת במדבר חם מצד אחד, בייחוד מדבר המלח הגדול, שנקרא דשתי כויר (בדומה לסאלאר המפורסם בבוליביה שתרמילאים ישראלים אוהבים להצטלם בו ולטייל בו), ומצד שני הרים בשפע. 57 קילומטר מטהראן, פחות מהמרחק בין תל אביב לירושלים, נמצא בין הרי אלבורז אתר סקי מפורסם ומשוכלל, מהידועים בעולם: אתר הסקי של שמשאק. "אני בעצמי הרגשתי רגשי אשמה שביקרתי באיראן באביב ולא בחורף. אני רק רוצה לדמיין אותו בשיא עונת הסקי. הנופים שם משגעים והמסלולים לעשיית סקי נרחבים". כל זאת היא אומרת כשהיא מדגישה הלוך וחזור את העובדה שהיחס אליה לא היה גרוע או מפלה בשל היותה אישה, בעלת מראה מערבי ג'ינג'י. היא אומרת שמספיק לכסות קצת את הראש, והכל מסודר.

אבל, היא אומרת, העיר המתויירת ביותר באיראן היא אספאהאן. באספאהאן, שנקראת על ידי האיראנים "מרכז העולם", יש מסגדים, גנים ומבנים מפוארים בכמות שלא מביישת את רומא שבאיטליה, אפילו היא עולה על רומא. הכיכר המפורסמת ביותר באספאהאן היא אחת הכיכרות היפות בעולם, שלא נופלת מרחבת הטאג' מהאל באגאר שבהודו. לכיכר העצומה הזאת קוראים נקש-א-ג'האן, שמשמעה השתקפות העולם. באספאהאן נמצאים המסגדים, ואולי מבני התפילה, מהיפים בעולם. יש בעיר הזאת שווקים, ושרה ג'יין מדגישה כי מי שרוצה לתור את אספאהאן וסביבותיה כמו שצריך, הטיול יכול לקחת לו יותר מחודש. והיות ותמונה שווה יותר מאלף מילים, אני מצרף לפוסט זה תמונה של הכיכר, שאורכה 560 מטרים ורוחבה 160 מטרים, סך הכל שטח של 90 קילומטר רבוע. ואז תבינו למה זו הכיכר מהיפות בעולם.

הערה: פוסט זה הוא סקירתי בלבד, מעולם לא הייתי באיראן ומטרתו היא לא לעודד ישראלים לבקר באיראן כלל ועיקר. אני רוצה להדגיש כי הביקור באיראן אסור בהחלט על ישראלים, שומר נפשו ירחק!

אני ושרה ג'יין גילינו בחורף הזה את רב גוניותה של איזמיר: מדובר בעיר שיש בה הכל. ממש הכל. גם אתרים היסטוריים- ואני ממליץ על העיירה סלג'וק, שאליה נוסעים באוטובוס לכיוון דרום העיר, שם יש עתיקות עוד מימי הרומאים והביזנטים שבאו אחריהם, וכן מתקופות מאוחרות יותר, גם אנשים מעניינים: עיר מאוד קוסמופוליטית, לא פחות מאיסטנבול, כמובן גם רובע יהודי, שם נותרו לצערי כמאה יהודים, אך יש בית כנסת מפואר, וגם מסגדים ואיזכור חזק לתקופה היוונית של העיר. כזכור, מדובר בעיר ששמה המקורי היווני הוא סמירנה, אך בשנת 1922 במסגרת מלחמת העצמאות התורכית, נכנסו כוחותיו של אתאתורכ (החילוני….) והחלו בגירוש סיסטמטי של היוונים והזרים הלא מוסלמים ששהו בעיר הזאת- כשאלפי בתים ועסקים של יוונים עלו באש.

כשרצינו ללכת לפאב (מה לעשות, אני מסתובב עם בריטית מניו זילנד….) אז גילינו את חיי הלילה בשדרה מעניינת, אחת הגדולות של העיר, בשם "שדרת חללי קפריסין" (בתורכית: קיבריס שהיטלרי ג'אדסי). למרות הראקי והבירה המצויינים ששתינו, תהינו בעיקר על השמות הטעונים של מקומות ורחובות בעיר. שרה שאלה אותי: "מה הקשר בין קפריסין לעיר הנפלאה הזאת"? הסברתי לה שמדובר לא באירוע שהתרחש בימי האימפריה העות'מאנית, אלא דווקא בימינו אנו- בשנת 1974, עת הסתכסכה תורכיה עם יוון, ליתר דיוק עם קפריסין היוונית, על השליטה באי. בצפונו של האי שכל כך קרוב לישראל רוב האוכלוסייה תורכית, ואילו בדרום רוב האוכלוסייה יוונית. תורכיה חששה על השתלטות יוונית מוחלטת על העיר, אז ממשלת השמאל (….) בראשות ראש הממשלה התורכי האגדי, בולנט אג'וויט, החליטה לפלוש לקפריסין. בעיני, פעולה זאת הייתה אחד מהשורשים הראשונים של הניאו-עות'מאניזם, כלומר החזרת המורשת העות'מאנית לתורכיה, למרות שמדובר במהלך לאומי תורכי מצד שני: תורכיה רצתה להגן על תורכים. הצבא התורכי הפולש כבש את צפון קפריסין, ואז החל תהליך של חילופי אוכלוסייה, כשאוכלוסייה יוונית ונוצרית ששהתה בצפון האי עברה לדרום, ואוכלוסייה תורכית ששהתה בחלק הדרומי של קפריסין עברה צפונה. בעוד ירושלים אוחדה בשני חלקיה 7 שנים קודם לכן, ניקוסיה בירת קפריסין התפצלה לשניים: צפון ניקוסיה התורכית, שנקראת לפקושה, ודרום ניקוסיה היוונית, שנשארה עם השם ניקוסיה.
אז אני ושותפתי החלטנו בינינו: טסים לצפון קפריסין. אני יודע שישראלים בדרך כלל מטיילים בדרום האי, בצד היווני, אז החלטתי לחקור איזור שלא כל כך מתוייר וידוע, מה גם שרק תורכיה מכירה במדינה שהקימה בצפון קפריסין, הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין, שהוקמה מיד לאחר הפלישה התורכית.

אבל רגע, אנחנו באיזמיר, ולפני הטיסה אנחנו אמורים לבקר במקום מוכר: כיכר השעון של העיר, שנקראת כיכר קונאק. כיכר קונאק מזכירה לנו משהו? לא כיכר השעון ביפו? כן, ממש יש זהות ותיאום בין שני המקומות. כיכרות השעון הוקמו באימפריה העות'מאנית בשנת 1901, לציון 25 שנים לעלייתו לשילטון של הסולטאן דאז, שבעיני רבים הוא הסולטאן האמיתי האחרון של האימפריה, עבד אל-חמיד השני. רוב השעונים ברחבי האימפריה לשעבר שרדו, ומה שהיה מיוחד בשעון הזה היה שהוא לא כוון ופעל לפי הזמן העולמי או האירופי, מה שנקרא שעון גריניץ', אלא לפי הזמן העות'מאני של אז, שזחל בעצלתיים, מה שד"ר וישניצר שכתב על זה מאמר קרא לו "א-לה-תורכה".
אבל זה לא הסוף. שרה אומרת לי: "תראה, יש משהו מכשף בעיר הזאת. אף יותר מאיסטנבול. אתה יודע מה? כמות הפריקים והתימהונים שמסתובבים כאן. ככה זה עיר ליברלית, חילונית, אז כולם מנצלים את זה".
אנחנו יושבים על ספסל בכיכר קונאק, ופתאום שומעים מישהו צועק בעברית לתוך הסלולארי שלו. ואני רואה דמות ממש מוכרת, גבר עבה, שנע בצעדי ריקוד. אני חושב: "רגע, זה לא הוא?" זה ממש מומנט היסטורי! אני ניגש לוודא את זהותו. הוא אומר לי ששמו שרמן. אני אומר לו בפליאה: "אתה שרמן האגדי? המומחה למוזיקה בעיני עצמו?" אני לא מאמין! מדובר בדמות שסיפקה את אחד הקטעים הכי הזויים בטלוויזיה הישראלית מעולם, בשנות השמונים, עת טען כי החל לתפקד כמרקיד קהל המוני (אני לא משתגע על המילה די ג'יי, זה יותר מזכיר שם של שחקן כדורסל אמריקאי) אחרי שהוא נכנס למועדון ושמע שהמוזיקה גרועה אז הם ביקשו ממנו שם עזרה….. שרמן! כל המדינה כבר כמעט שלושים שנה מחפשת אחריך! מה אתה עושה כאן?
הוא עונה לי את התשובה הצפויה "עסקים", ומציין ומדגיש את המועדונים המצויינים של העיר הליברלית הזאת, איזמיר. אני מספר לו על צפון קפריסין, ואומר לו שאני בדרך לשם. הוא יכול לבדוק גם שם עניינים. הממשלה שם, אני אומר לו, חילונית. היא עדיין שומרת על ערכיו של אתאתורכ.
שלושתנו נכנסים למונית ומשם לשדה התעופה על שם עדנאן מנדרס. ועכשיו הבנתי עם מי הסתבכתי: האיש לא מפסיק לשגע אותנו ולספר סיפורי ניסים ונפלאות על עצמו. ואני מספר להם מי היה עדנאן מנדרס. מדובר על ראש ממשלת תורכיה שהיה בין 1950 ל1960, והיה האב הקדמון של ארדואן. ראש מפלגה שמרנית שנבחר לראשונה אחרי 22 שנים של שילטון יחיד כמעט של מפלגתו של אתאתורכ. הוא התחיל לחדש את ימיה של דת האסלאם בתורכיה כקדם. הוא הראשון שפתח בתי ספר דתיים במדינה, לראשונה מאז נפילת האימפריה. המהפך שעשה ב1950 מאוד מזכיר את המהפך שהתרחש 27 שנים לאחר מכן בישראל, כשהליכוד הדיח לראשונה את מפא"י. אבל העניין הוא שהצבא ראה במנדרס כבוגד בכמאליזם, תפס אותו אחרי 10 שנים והדיח אותו. הוא הועמד למשפט מהיר ונתלה, וכך חזרה המפלגה הכמאליסטית לשלוט. אבל עזבו פוליטיקה. לא רוצה להתעסק עם פוליטיקה. מי מתעסק עם מנדרס כשלידך יושבת דמות כזאת אגדית והזוייה?
אנחנו ממהרים למטוס, שייקח אותנו תוך זמן קצר מאיזמיר לשדה התעופה ארג'אן, שליד לפקושה, הלא היא צפון ניקוסיה. איזמיר המגוונת, אל תדאגי. עוד אחזור אלייך.

הערה: הסיפור שאני מספר בידיוני ווירטואלי לחלוטין! המשך יבוא! בינתיים תיהנו מתמונת כיכר קונאק.