כל הזכויות שמורות על מאמר זה לאתר Histerio ©
התמונה כאן נראית לכם מוזרה. זה היה חלק מניסוי חברתי-פרסומי, פירסום מודעה על הקמת שגרירות איראן בישראל. זה אומנם נעשה בהומור, אבל מאחורי כל צחוק יש רצינות: ישראל סימנה את הציר השיעי במזרח התיכון, של איראן-סוריה-לבנון-חלק מעיראק-צפון תימן- כאויב הראשי, ומוכנה לשתף פעולה עם מדינות סוניות במזרח התיכון, כמו מדינות המפרץ ותורכיה, על מנת להילחם בציר זה. אבל הטענה העיקרית שלי היא, שכשמתמקדים באויב של היום, מפספסים אולי את האויב של מחר. ואז מדינת ישראל עלולה להתעורר מאוחר מדי, ולמצוא את עצמה בזמן עתיד בכיוון ההפוך, משתפת פעולה וקושרת קשרים עם מי שהוא האויב של היום, מול האויב של מחר.

אני טוען כי ההסתמכות על הציר הסוני, זה של מדינות המפרץ ותורכיה, גם אם הוא נקרא "מתון", היא מוגזמת. אמנם השיעים בראשות איראן מצהירים חדשות לבקרים כי הם מעוניינים להשמיד את ישראל. דבר זה לא הופך את מדינות המפרץ לחובבי ציון ואפילו לא לשותפות דיפלומטיות. גם אם יהיה הסדר שלום איזורי, שאני סובר שלא יגיע, עם הציר הסוני והפלסטינים, ישראל עלולה לעשות מול ציר זה טעויות אסטרטגיות שתתבררנה ביום שאחרי שמדינות סוניות אלה יפנו את פניהן נגד ישראל, ביום שאחרי איראן.

מדוע הציר הסוני לא פחות מסוכן מזה השיעי?

1. למרות הדימוי של "מתאבדים שיעים", הסונים במזרח התיכון וברחבי העולם הוכיחו שהם מסוגלים להיות לא פחות פנאטיים מהשיעים, בייחוד במה שקשור לטרור. אירגון אל-קאעידה, דאע"ש והאירגון הסוני הקיצוני שוודאי יירש את דאע"ש ביום מן הימים, הוכיחו כי הם פנאטיים במידה כזאת שהם חוללו ומחוללים את אירועי ופיגועי הטרור האכזריים ביותר בעולם. מדינות המפרץ ושאר מדינות הציר הסוני הן בעלות מדיניות כפולה: מראות פנים למערב וחותמות איתו על עסקאות נשק ונפט ועוד הרבה דברים שקשורים למסחר, אבל מצד שני כספי הנפט האלה מממנים את אותם אירגוני טרור סוניים.

2. בהקשר לאירגוני טרור מוכרים לנו: החמאס והג'יהאד האסלאמי הם אירגונים פלסטיניים סוניים שעוסקים בטרור ועיקר מימונם בא להם מאיראן, אבל ביום שאחרי איראן, בשל היותם סונים, לא תהיה לאירגונים אלה בעיה לעבור לקבל מימון מהציר הסוני.

3. סיבות דמוגרפיות-פוליטיות: העולם המוסלמי כולו עובר בעשורים האחרונים הקצנה דתית, בין היתר בשל היחלשות האידיאולוגיות הלאומיות החילוניות, ובשל עירעור קל ומסוים במעמדן של משפחות המלוכה במפרץ, שנתפסות כמאוד מושחתות, ודי בצדק. הסונים הם תשעים אחוזים מהמוסלמים בעולם, והשיעים רק עשרה אחוזים. כשתשעים אחוז מהאסלאם עובר רדיקליזציה, תסכימו איתי שזה יותר מסוכן דמוגרפית מעשרה אחוזים שעוברים רדיקליזציה בדרכם שלהם.

4. משטרים יציבים בסימן שאלה: משטרי המלוכה במדינות המפרץ ובירדן הסוניות הם יחסית יציבים, אך לא חסר בתוכם גם גורמים קיצוניים שעלולים יום אחד לעלות לשילטון ולפנות כנגד ישראל. כמו כן משטרים אלה הם תמיד בסכנת הפלה, על ידי אירגונים כמו "האחים המוסלמים" או אירגונים אסלאמיים רדיקליים יותר. אני לא רוצה לחשוב על היום, שהוא סביר ביותר שיגיע, שכל הנשק שמגיע מהמערב וכל הכסף העצום יהפכו להיות אסלאמיים-מיליטנטיים מובהקים. ישראל עלולה להיות הראשונה שתסבול מזה ואף תעמוד בסכנה קיומית.

5. תורכיה תהיה איראן, איראן תהיה תורכיה: זו אימרה ידועה בעולם המזרחני, אמנם לא נכונה במאה אחוז ולא בחמישים אחוז אלא בקצת פחות מזה, אבל מדברת על מצב עתידי, שהוא תוצאה של תהליכים שאנו רואים גם היום: אוכלוסיית איראן פונה יותר לכיוון הרפורמיסטים ואולי גם אלמנטים של חילוניות, ואילו אוכלוסיית תורכיה, רפובליקה חילונית מיסודה, עוברת תהליכי הקצנה דתית. בתורכיה המצב ברור מאליו כשמפלגה אסלאמיסטית ושליט אסלאמיסטי שולטים בה כבר 15 שנים. תקרית המרמרה הוכיחה, שתורכיה, שכיום ביחסים קרים עם ישראל אבל יחסים שכוללים מסחר רב ובעבר גם סחר בנשק, יכולה לפנות לכיוון אסלאמיסטי-רדיקלי ביום שאחרי איראן, ולפנות כנגד ישראל. כך נשק וסחורה ישראלית שניתנו לתורכיה (וכשאני מדבר על נשק אני מדבר על השבחה בישראל של נשק תורכי כבד ואספקת מזל"טים, דברים לא סודיים בעליל שנעשו), עלולים להיות ביום שאחרי איראן מופנים כנגד ישראל, כשאיראן המתונה או החילונית תהיה דווקא ידידה של ישראל מול תורכיה או מדינות המפרץ. זאת לא פנטזיה.

6. כרגע הטקטיקה של ישראל בברית הלא כתובה עם הציר הסוני הוא "האויב של אויבי הוא ידידי". אבל בעתיד הלא רחוק ישראל עלולה למצוא את עצמה מותקפת פחות על ידי האויב של היום, ויותר ובעוצמה יותר גדולה על ידי האויב של מחר. אז צריך להיזהר גם מהאויב וגם מהאויב של האויב. גם כשמדובר ביוזמה הסעודית המפורסמת, אל לישראל לסמוך על יוזמה זו ואל לה לסמוך לגמרי על ידידותה עם מדינות המפרץ. הכל אינטרסים זה נכון, אבל אינטרסים זמניים ופלואידיים. בסופו של דבר ישראל עלולה למצוא את עצמה בסכסוך קשה יותר עם העולם הסוני (לכל מי שסומך על הסדרים איזוריים אד-הוק) מאשר עם העולם השיעי, ועם שגרירות של איראן שהיא מתונה יותר בישראל. כי האויב של היום יכול להיות האויב של אויבי היותר גרוע בעתיד. וברגע שישראל תתמודד עם אירגוני טרור סוניים, אז היא עלולה "להתגעגע" לחיזבאללה השיעי מלבנון, אויבה העיקרי כיום.

7. האסלאם הסוני באירופה: בנוסף לאיומים במזרח התיכון, אסור לשכוח גם שאירופה עלולה יום אחד להפוך ליבשת עם מדינות בעלות רוב מוסלמי סוני. רוב המוסלמים באירופה הם סונים, ואחוזי הילודה שלהם הם גבוהים יותר מאשר אצל האוכלוסייה האירופית-נוצרית, בעלת אחוזי הילודה המתמעטים. יש למוסלמים באירופה השפעה תרבותית ופוליטית שהולכת ועולה בהדרגה. אז אם מדינות אירופה הנוצריות מממנות אירגונים שפועלים בעד הפלסטינים יותר מאשר בעד ישראל, אז אירופה בעלת ראשי מדינות מוסלמים-סונים עלולה להיות עוינת אף עוד יותר מאיראן של היום ובמיוחד ביום שאחרי איראן. פרופ' ברנרד לואיס, גדול המזרחנים בעולם כיום, בן 101, אמר שאירופה עוד עלולה להתאסלם. גם האימרה שתורכיה תהיה איראן ואיראן תהיה תורכיה מיוחסת לו.

8. שיעים נגד סונים: הציר השיעי כיום נמצא בעמדה אסטרטגית עם יתרון קל יחסי על הציר הסוני, היות והשפעתה של איראן הולכת ומתרחבת בסוריה ובתימן. אבל דבר זה עלול להתהפך, על רקע ההקצנה הדתית בעולם הסוני וכן הלחימה העיקשת של הסונים בשיעים וכמובן היתרון הדמוגרפי העצום שיש לסונים על השיעים במזרח התיכון ובעולם כולו. דווקא היהודים עלולים למצוא את עצמם ביום שאחרי איראן בברית מיעוטים במזרח התיכון אל מול הסונים המקצינים. זו אפשרות לא בדיונית בכלל. המדינות הסוניות יעשו הכל כדי להכות באיראן ואף להפיל את משטרה הקיצוני, אך ביום שאחרי הן עלולות להפוך לקיצוניות בעצמן. הנוצרים במזרח התיכון, בייחוד בלבנון, יודעים זאת, לכן רובם נמצאים כבר בברית מיעוטים עם השיעים. לבנון וסוריה היא הדוגמה (בסוריה השילטון הוא עלאווי, שזו כת מחוץ לאסלאם, אבל הכת העלאווית מחשיבה עצמה כחלק מהאסלאם השיעי וזה גם מעוגן בפסק הלכה שניתן על ידי חכם הלכה שיעי בכיר בשנות השבעים). בלבנון המפלגה הנוצרית הפופולארית ביותר היא של הנשיא מישל עוון, גנרל נוצרי שעבר לתמוך בחזבאללה. ישראל הייתה בעבר בברית עם הנוצרים בלבנון, וכך גם עלול להיות ביום שאחרי איראן עם השיעים.

9. והערה לסוף: מהו היום שאחרי איראן? הכוונה ליום שבו איראן תפסיק להוות איום על ביטחון ישראל ועל שלום העולם כפי שהיא היום, היום שבו איראן (וגם אולי המתקנים הגרעיניים שבה) תוכה מספיק על ידי העולם הסוני והמערב וגם אולי על ידי ישראל, או לאחר שהמשטר האסלאמיסטי-שיעי-קיצוני ששולט בה מזה 38 שנים ייפול בהפיכה פנימית או על ידי השפעה ישירה או עקיפה של התערבות צבאית מבחוץ. אז עלולה גם לקום שגרירות איראן בישראל.

הדרך לשינוי בפוליטיקה התורכית אינה נעוצה בצד השמאלי של המפה, אלא יותר בצד הימני של המפה. פוליטיקאים תורכיים הבינו, שהדרך אולי לשנות את השילטון נעוצה בדעות ימניות ובהתבטאויות בעלות אוריינטציה ימנית.
בתורכיה הבינו שסיכוייה לחזור לשילטון של CHP- מפלגת העם הרפובליקנית שהיא למעשה "מפא"י התורכית", המפלגה שהקימה את המדינה והייתה שייכת למייסדה אתאתורכ, והיא בעלת אוריינטציה שמאלנית-סוציאליסטית, אפסו.
ב25 באוקטובר 2017 הודיעה אחת ממנהיגות מפלגת "התנועה הלאומנית" לשעבר, מראל אקשנר Meral Akşener בת ה-60 על הקמת מפלגה תורכית חדשה, "מפלגת הטוב", או בתורכית iyi Party (איאי פארטי). השם גם מתחרז, וגם רומז ללאומיות התורכית. האותיות iYi מסמלות גם את העמים התורכיים העתיקים ואת האימפריות התורכיות הראשונות, וגם משמעות המילה הזאת בתורכית היא "טוב". מדובר במפלגה שמרנית חדשה, ימנית-לאומית, לא דתית ואנטי-ממסדית.
אקשנר גם הכריזה כי היא מתכוונת להתמודד על נשיאות המדינה מול רג'פ טאייפ ארדואן. היא ומפלגתה, כאמור, באות מהצד הלאומי או אף הלאומני של המפה הפוליטית התורכית, אך לא מהצד האסלאמיסטי שלה, כמו ארדואן. אקשנר נהנית גם מתמיכה שקטה של כמעט כל גווני האופוזיציה החילונית. לא מן הנמנע שאפילו "מפלגת העם הרפובליקנית", מפלגת האופוזיציה השמאלית הראשית בתורכיה ולמעשה המפלגה שייסדה את הרפובליקה התורכית החילונית, ומנהיגה כמאל קיליצ'דאראולו ראש האופוזיציה הרשמי בתורכיה, יתמכו בה אם תרוץ לנשיאות מול הנשיא המכהן רג'פ טאייפ ארדואן ארדואן בסיבוב השני בבחירות במדינה.
אקשנר היא פוליטיקאית מאוד פופולרית בתורכיה, והיא מהווה אתגר רציני להמשך שילטונו של ארדואן והמשך הדומיננטיות של המפלגה הימנית בעלת האוריינטציה האסלאמיסטית שלו, AKP, "מפלגת הצדק והפיתוח", וכן למפלגה שהיא באה ממנה, מפלגת הימין הלאומני MHP ("מפלגת התנועה הלאומית") שכרתה ברית עם ארדואן ומפלגתו ועם מפלגת "האיחוד הגדול" הימנית-לאומנית-אסלאמיסטית שאינה מיוצגת כרגע בפרלמנט.
בהפיכה הצבאית האחרונה בתורכיה, אותה גינתה אקשנר והזכירה בנאום היסוד של מפלגתה, נהרו מיליוני חילונים לרחובות ויחד עם עוד מיליונים של אסלאמיסטים חסמו בגופם את ההפיכה. האמת היא שהחילונים לא עשו זאת מאהבת ארדואן, שהרוויח מההפיכה, אלא יותר מחשש ממלחמת אזרחים, כי ידעו כי התגובה להפיכה תהיה נהירה של מיליוני אסלאמיסטים לרחובות ומחאה שעלולה להוביל למלחמת אזרחים. החשש של התורכים, שהביטו דרומה בחשש לסוריה השכנה המשוסעת, והחשש ממשטר צבאי טראומטי כמו בעברה של המדינה, הוא שמנע את ההפיכה.

בשנת 2018 הודיע הנשיא ארדואן על הקדמת הבחירות לנשיאות ולפרלמנט בתורכיה לתאריך 24 ביוני 2018. לאחר הבחירות, תורכיה אמורה לפי תוצאות משאל העם שכבר נערך בה באפריל 2017 לעבור לשיטת ממשל נשיאותית, במקום שיטת הממשל הפרלמנטרית הקיימת. מפלגתה של אקשנר, iyi, החליטה ליצור ברית פרלמנטרית עם מפלגת האופוזיציה הראשית משמאל, "מפלגת העם הרפובליקנית" CHP, ולברית צורפה באופן מפתיע "מפלגת השמחה" SP, שהיא יורשתה של "מפלגת הרווחה" האסלאמיסטית ממנה בא במקור ארדואן, וממנה התפלג בשנת 2001. ה-SP לא נכנסה לפרלמנט בבחירות הקודמות, אך היות והיא מתנגדת התנגדות אישית לארדואן היא החליטה להצטרף לאופוזיציה החילונית. כל מפלגה בברית זאת תתמודד בנפרד לפרלמנט, וכל מפלגה בברית זאת הציגה מועמד משלה לסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות, בתקווה כי בסיבוב השני מול ארדואן יעלה המועמד שקיבל הכי הרבה קולות מלבד ארדואן בסיבוב הראשון. עם זאת, הCHP החליטה לבחור מועמד לנשיאות, מוהארם אינג'ה, שהפסיד כבר בבחירות לראשות אותה מפלגה, ולמרות היותו קולני מאוד, כנראה על שבסיבוב השני הם יעבירו את תמיכתם למראל אקשנר, שתהיה המועמדת בסיבוב זה מול ארדואן- כלומר שניהם יתמודדו ראש בראש על הנשיאות.
ואם יקרה הבלתי ייאמן וארדואן לא יקבל רוב מוצק מדי בפרלמנט, אז הברית הזאת אמורה להקים קואליציה עתידית.
סיכוייה של אקשנר להיות המועמדת מול ארדואן בסיבוב השני עולים, בייחוד לאחר שנשיא תורכיה לשעבר, עבדאללה גול, שותפו לשעבר למפלגה וכיום יריבו הלא-מוצהר של ארדואן הודיע שלא יתמודד מולו בבחירות לנשיאות.

אגב, מאז שנת 1950, בכל מערכת בחירות, עלו לשילטון בתורכיה מפלגות שמרניות או אפילו שמרניות-דתיות. המפלגה שייסדה את הרפובליקה התורכית המודרנית, מפלגת העם הרפובליקנית CHP (השם שלה מבוטא כג'ה הא פה, JEHAPE), היא מפלגת שמאל סוציאל דמוקרטית ולא מתאימה למודל המפלגות שעלו לשילטון בשישים ושבע השנים האחרונות במדינה. לכן, מפלגה זו היא כיום מפלגת האופוזיציה הראשית החלשה, ואין לה סיכוי גדול לעלות לשילטון. אם ישנה אופוזיציה עם פוטנציאל שילטוני לעתיד לשילטון השמרני-אסלאמי הנוכחי בתורכיה, היא תהיה רק ימנית-שמרנית. מפלגת הימין השמרנית, הMHP- מפלגת התנועה הלאומית, שדוגלת בפאן-תורכיזם ובתוראניזם (לאומיות תורכית והקמת אימפריה תורכית שתשתרע מאיסטנבול ואדירנה, בחלקים-לא כולל שטחי הרוסים ושטחי המנדרינים הסינים, על כל שטחיהם של העמים התורכיים השונים עד סין), ובלאומיות תורכית, היא כיום ברובה בעלת בריתו של ארדואן. מזה עשרות שנים שולט בה דוולת בהצ'לי, מחליפו בעל האופי הרודני של מייסד המפלגה האגדי, אלפ-ארסלאן תורכש. לאחרונה, כאמור, כרתו בהצ'לי ובנו של תורכש ברית עם ארדואן במאמציו להפוך לנשיא שולט. בנו של תורכש אף הצטרף למפלגה שייסד ארדואן והפך לסגן ראש הממשלה. מול בהצ'לי במפלגתו צצה, כאמור, פוליטיקאית ימנית-שמרנית ותיקה, מראל אקשנר Meral Akşener בת השישים. היא כיהנה לפני עשרים שנה בממשלת הקואליציה מטעם "מפלגת הדרך הנכונה", מפלגת הימין השמרנית, כשרת הפנים של תורכיה (שבין היתר הייתה אחראית על הלחימה במחתרת הפועלים הכורדית PKK). מפלגות אסלאמיסטיות לא זרות לה, כי מי שהיה ראש הממשלה שבה שירתה אקשנר הוא נג'מטין ארבקאן, ראש "מפלגת הצדק" וראש ממשלתה האסלאמיסט הראשון של תורכיה. מפלגתה הייתה חברה בקואליציה של ארבקאן. לאחר מכן עברה למפלגתו של בהצ'לי. היא כיהנה כחברת פרלמנט מטעם הMHP (מפלגת התנועה הלאומית) בין השנים 2007-2015 וכסגנית יו"ר הפרלמנט, עד לפרישתה מהמפלגה.

גילוי נאות: אני לא מומחה לתורכיה המודרנית, אלא יותר להיסטוריה של העמים התורכיים ושל העות'מאניים. בהיסטוריה התורכית זיהיתי נשים חזקות, שהפכו לשליטות בפועל וגם חלקן באופן רשמי, כמו למשל הורם סולטאן, אשת סולטאן סולימאן האגדית. ישנם מומחים שונים לתורכיה המודרנית, ביניהם כאלה שנולדו במדינה ומכירים אותה ממש טוב. אבל אי אפשר שלא להתעלם מההמשכיות. יכול להיות שצומחת כאן "סולטאנית" חדשה?
נשים שולטות אינן זרות לתורכיה ובמיוחד למפלגתה המקורית של אקשנר. לפני עשרים וחמש שנים הייתה אישה שעשתה היסטוריה בתורכיה: טאנסו צ'ילר, ראש מפלגת "הדרך הנכונה" ובת טיפוחיו של הנשיא האגדי, סולימאן דמירל. כיום היא בת 70, אך בגיל 45 היא נבחרה לראש(ת) ממשלת תורכיה, האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד. לאחר שנתיים, בשנת 1996, עשתה היסטוריה כשהפכה לשותפה הראשית בקואליציה שהקים נג'מטין ארבקאן, שהפך לראש ממשלת תורכיה האסלמיסט הראשון, יחד עם מפלגתה.

מראל אקשנר מושווית כל הזמן לאסנה (ASENAׂ), הזאבה המיתולוגית מהמיתולוגיה התורכית, מתנגדת למדיניות נאו-עות'מאנית אך תומכת במדיניות פאן-תורכית (יצירת קשרים עם כל המדינות התורכיות האחרות, ויצירת השפעה של תורכיה על המדינות של העמים התורכיים בעולם), תומכת מובהקת בשיטה הפרלמנטרית בתורכיה ומתנגדת למשטר נשיאותי, ויוצאת נגד התערבות תורכיה במדינות ערב כולל בסוריה. היא ממלאת אולמות בעצרות שלה, והיא הקול הבולט מאחורי הקריאה להתנגד למשאל העם, ולהצביע "לא", ובכך לא לאפשר רשמית את הרחבת סמכויות ארדואן. אבל, בניגוד לראשי אופוזיציה אחרים, היא מתנגדת אדוקה ללאומיות הכורדית ולטרור של "מפלגת הפועלים הכורדית"- וזה מה שמקנה לה את התמיכה בקרב התורכים.
כרגע, השמאל בתורכיה, שגם מתנגד לארדואן, מאשים אותה כי היא תומכת באירגון הלאומני הקיצוני "הזאבים האפורים", בעל האוריינטציה האנטישמית. אבל ימים יגידו אם השמאל לא ימצא גם בה משענת להתמודדות שלו עם ארדואן. את כנס היסוד של מפלגתה ערכה במרכז תרבות שמזוהה עם השמאל במדינה.

אקשנר הואשמה חדשות לבקרים בשיתוף פעולה עם איש הדת האסלאמיסט, פתהוללה גולן, שמואשם כי עמד מאחורי ההפיכה כנגד ארדואן, אך טענה כי חברי מפלגתו של ארדואן הם משת"פים לשעבר של גולן וחלקם נשארו תומכים בו. עצרות שלה פוצצו על ידי ביריונים שנשלחו לכאורה בידי מפלגת השילטון. היא יותר דומיננטית מיו"ר האופוזיציה, מנהיג "מפלגת העם הרפובליקנית", כמאל קיליצ'דאראולו השמאלני, ויותר תקיפה כלפי בהצ'לי וארדואן בהתבטאויות שלה.
טוענים כי יש לה פוטנציאל שילטוני לעתיד, היות והיא ימנית ושמרנית, והאלטרנטיבה למפלגה שייסד ארדואן היא רק מפלגה ימנית-שמרנית. עמדותיה כלפי ישראל לא ידועות (למרות שהיא לא ידועה כעויינת לישראל), אגב, בעוד ישראל וארדואן "התפייסו" זה לא מכבר.

עוד מצעירותה היא ייעדה עצמה לפוליטיקה: כילידת העיר איזמיט, היא למדה היסטוריה באוניברסיטת איסטנבול היסטוריה, והשלימה דוקטורט בהיסטוריה ובמדעי החברה באוניברסיטת מרמרה. תוך כדי, היא התמידה בפעילות פוליטית במפלגות הימין השונות בתורכיה, בייחוד מפלגתם של סולימאן דמירל וטאנסו צ'ילר, "הדרך הנכונה". בשנת 1995 היא נכנסה לראשונה לפרלמנט התורכי כנציגה באחד ממחוזות איסטנבול, ולאחר שנה כבר הפכה לשרת הפנים. בשנת 2001 הצטרפה למפלגה הלאומנית MHP ונבחרה לפרלמנט בשנת 2007, כשהיא הפכה מיד לסגנית יו"ר הפרלמנט וכיהנה בתפקיד מספר שנים.
כיום אקשנר היא דה פקטו ראש האופוזיציה בתורכיה, למרות שאינה חברת פרלמנט היות והיא פרשה ב-2015 ממפלגת הMHP, המפלגה הלאומנית שכרתה ברית עם ארדואן ומפלגתו עקב חילוקי דעות עם דוולת בהצ'לי מנהיג מפלגתה הקודמת ועם ארדואן עצמו, ומתכוונת להמשיך את ההתנגדות לארדואן, ולא משנה מה תהיינה תוצאות הבחירות,