ללמוד לקח מניסיון היסטורי של מדינות אחרות: אלימות פוליטית בין ימין ושמאל בתורכיה.
בימים טרופים אלה יש לראות דוגמא היסטורית ממדינה לא רחוקה לאלימות כזאת, ולקוות שתופעות אלה לא יקרו כאן בשום צורה.
שנות השישים והשבעים בתורכיה התאפיינו בחוסר יציבות פוליטית, בשחיתות ובתחלופה גבוהה של אישים ומפלגות בשילטון, וכן באלימות בין אירגוני ימין ואירגוני שמאל, שהסתיימה בשפיכות דמים לא אחת ובשימוש הדדי בנשק חם.
הסיפור נגמר בהפיכה צבאית בשנת 1980 ולאחר כעשור בחוסר יציבות נוסף, שהביא לעלייתם של האסלאמיסטים לשילטון במדינה בשנת 1995 לזמן קצר ומשנת 2002 עד היום (האסלאם הפוליטי תמיד ניצל אנרכיה וחוסר יציבות אצל יריביו כדי להשתלט).
הסיפור מתחיל בשנת 1969, 9 שנים לאחר ההפיכה הצבאית הראשונה בתורכיה המודרנית. ב16 בפברואר של אותה שנה יצאו סטודנטים מאירגוני שמאל בתורכיה להפגין כנגד הנוכחות של חיילי הצי השישי האמריקני לצורך אימונים במדינה. ההפגנה אירעה ברובע ביאזיד באיסטנבול, בעת שהחיילים האמריקנים היו אמורים לנחות באיזור הבוספורוס. מהר מאוד התאספו מולם סטודנטים ימניים קיצוניים, והחלו עימותים הדדיים בין שני הצדדים תוך כדי שימוש בבקבוקי מולוטוב ובסכינים. "קאנלי פאזאר" (יום ראשון המדמם) קראו לאירוע הזה בתורכית, שהסתיים בהירצחם של שני סטודנטים ובכמה עשרות פצועים.
בעשור שלאחר מכן, שנות השבעים, שנות השבעים נהרגו בסך הכל כחמשת אלפים איש באלימות פוליטית בין הימין והשמאל במדינה, כשכל יום היו כעשרה ניסיונות התנקשות.
הסיפור נמשך בהפיכה הצבאית של שנת 1971, עת תפס הצבא את השילטון והדיח את ראש הממשלה המכהן דאז מהימין, סולימאן דמירל האגדי. באותן שנים התחולל טרור ברחובות, בין מיליציות חמושות של הימין ושל השמאל. נוצר מצב שחלילה אם יקרה במדינה שלנו. שני הגורמים המרכזיים היו: מיליציות "הזאבים האפורים", או הBozkurtlar, מיליציה לאומנית ואנטישמית תורכית, שהתנגדה לכל דבר שהוא שמאלני או יהודי, שהפעילו טרור, בעיקר נגד אנשי שמאל, נגד איגודים מקצועיים ונגד אנשי רוח ועיתונאים. הייתה גם תנועת גרילה שמאלנית, שהעומדים מאחוריה היו אנשי איגודים מקצועיים, שצמחו באותה עת. האיגודים העיקריים היו TÜRK-İŞ הוותיקה, DİSK הקיצונית- שגם לה היו פעילים קיצוניים מאוד ולוחמניים. כמו כן הוקמו מיליציות מרקסיסטיות שמאלניות, שנלחמו כנגד אנשי הימין והמיליציות הימניות. כל שנה נמנו מאות הרוגים בתקריות ירי בין ימין לשמאל, כשגם האסלאמיסטים לא טמנו את ידם בצלחת. "מפלגת העם הרפובליקנית" CHP, מייסודו של אתאתורכ, ה"מפא"י של תורכיה" שניהלה את המדינה לבדה ב27 שנותיה הראשונות, זזה שמאלה, לכיוון סוציאל-דמוקרטי, תחת הנהגתו של בולנט אג'וויט, ששימש ראש ממשלה הן בשנות השבעים והן בשנות התשעים.
סולימאן דמירל ובולנט אג'וויט, ימין מול שמאל, התקוטטו ביניהם לאורך כמעט כל העשור על השילטון, והתחלפו ביניהם בתפקיד ראש הממשלה חדשות לבקרים. ניהול הכלכלה התורכית היה גרוע, והוביל את המדינה למיתון מטורף באותן שנים. בשלהי סוף השבעים הגיע השיא, שהוביל לכמעט מלחמת אזרחים, בשלושה מעשי טבח ידועים.
מהצד הימני של המפה עמדו, כאמור, הזאבים האפורים, Bozkurtlar, האירגון הפשיסטי הימני קיצוני, ויש שנטען כי אירגון זה קיבל עזרה מתוך שירותי הביטחון, על ידי אירגון של "גרילת נגד" שהופעל בידי גורמי ימין בממשלה והיה חלק מהשירות החשאי התורכי, MIT וכחלק מהצבא, בעל האוריינטציה הימנית החילונית. מצד שני עמדו אירגוני גרילה שמאלניים כגון הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית המרקסיסטית, תנועת הסטודנטים השמאלנית החמושה THKO ואירגון הדרך המהפכנית (דוורימג'י יול Devrimci Yol), שהייתה המחתרת השמאלית קיצונית הראשית.
מעשה הטבח הידוע מכולם התחולל באירועי האחד במאי 1977 בכיכר תקסים, הכיכר המרכזית של איסטנבול. בעת הפגנה שנערכה במקום לציון חג הפועלים בהשתתפות איגודי פועלים, שאר איגודים מקצועיים ונציגי מפלגות שמאל, נפתחה איש משני הבניינים הגבוהים ביותר באיסטנבול, אש צלפים, שהיו קרובים ביותר לכיכר, ביניהם בניין חברת המים המרכזית. עשרות נהרגו- וממשלת הימין של אותה תקופה הטילה את האחריות על אירגוני השמאל עצמם שהיו מפולגים ביניהם, בין מאואיסטים תומכי הקומוניזם הסיני לבין לניניסטים ומרקסיסטים- היות והאש נפתחה מתי שקבוצה של הפלג המאואיסטי של המפלגה הקומוניסטית נכנסו לכיכר. אבל האמת היא שמי שעמדו מאחורי הירי, שבוצע על ידי צלפים מקצועיים, הם קבוצות גרילת הנגד של שירותי הביטחון, או לחלופין הזאבים האפורים.
באותה שנה, אגב, נערכו בחירות בתורכיה, שהסתיימו ללא הכרעה, מה שהוסיף לחוסר היציבות והאריך את תקופת כהונתו של סולימאן דמירל.
במהלך שנת 1978 ביצעו "הזאבים האפורים" טבח בסטודנטים שמאלנים באוניברסיטה באנקרה.
טבח נוסף שנערך באותה שנה בעיר מאראש על ידי הזאבים האפורים כוון נגד המיעוטים שתמכו בשמאל התורכי. השמאל התורכי נתמך על ידי המיעוט הכורדי במדינה, וכן על ידי המיעוט הדתי העאלווי (Alevi, לא לבלבל עם העלאווים Alawi, שבסוריה! שתי קבוצות שונות לגמרי)- מיעוט דתי שנחשב לחלק מהשיעה האסלאמית, שחלק גדול ממאמיניו הם ממוצא כורדי. אנשי "הזאבים האפורים" התנפלו על כינוס של עאלווים שמאלנים בעיר מאראש, או קאהרמן-מאראש במזרח תורכיה, והרגו מאה מהם.
הפיתרון לחוסר היציבות במדינה היה שוב הצבא, שבספטמבר 1980 חולל הפיכה כנגד חוסר היציבות והוציא את כל המפלגות מחוץ לחוק. אולם, הקורבן הראשי של הצבא היה השמאל, שדוכא באכזריות על ידיו. המרוויחים הגדולים היו האסלאמיסטים, שתפסו את מקומו של השמאל. הם גם נענשו ודוכאו על ידי הצבא, אך לא כמו שנענש השמאל. בהמשך עלה לשילטון כראש ממשלה הכלכלן טורגוט אוזאל, שהיה מוסלמי מסורתי וחצי כורדי במוצאו. תקופת אוזאל, שהקים את "מפלגת המולדת" הימנית, שכללה מוסלמים דתיים אך לא הייתה דתית באופייה, הייתה תקופה של יציבות והיא נמשכה עד 1989, עת הפסיק להיות ראש ממשלה ונבחר לנשיאות המדינה.
