על רקע הסכם הפיוס בין ישראל לתורכיה, שיש לי מחלוקות לגביו היות וכמו ואני טוען שבמזרח התיכון אסור לגלות חולשה, אני רוצה לחזור שני עשורים אחורה אל תקופה מצוינת- שנות התשעים, שהיו גם השנים של תור הזהב של יחסי ישראל-תורכיה. נכון, באותן שנים תורכיה הייתה במצב כלכלי לא קל, עשור לאחר הרפורמות שחולל בה ראש הממשלה דאז טורגוט אוזאל. אבל מצד שני, ברוב שנות התשעים, חוץ משנה אחת בין השנים 1996 עד לסוף פברואר 1997, תורכיה הייתה נתונה תחת שילטון חילוני. הצבא התורכי של אותה תקופה בלם ניסיון אסלאמיסטי להגיע לשילטון דרך בחירות, ולא היו קיימות כלל מגבלות דתיות בחוק התורכי- למעט החוק האוסר על הימורים, שהתקבל בשנת 1996. בישראל עצמה, היחסים התיירותיים עם תורכיה החלו במטוסים שהובילו מהמרים ישראלים לקזינואים תורכיים, והסתיימו ברעידת האדמה הגדולה שמוקדה היה בעיר איזמיט התורכית באוגוסט 1999. בשנים האלה החלה לפרוח ולהגיע לשיא התיירות הישראלית לתורכיה, ומספר התיירים הישראליים המשיך לגאות גם בשנות האלפיים, העשור לאחר מכן, עד שנת 2008, שנת השיא במספר התיירים.

בשנות השמונים, יחסי ישראל תורכיה לא זכו לעדנה: בתורכיה הייתה נציגות ישראלית בדרג של ממונה בלבד, והממשלות התורכיות כעסו על ישראל על רקע סיפוח ירושלים והגולן, מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונות. תיירות ישראלית בתורכיה הייתה מאוד מצומצמת והוגבלה בעיקר לאנשי עסקים. מי שרצה להזמין חבילת נופש בתורכיה, היה צריך לשלם הרבה כסף וגם מיסי נמל.
אבל בשנות התשעים חל מהפך: תעשיית התיירות התורכית החלה להתפתח, קמו מלונות חדשים ומפוארים באיזור אנטליה בעיקר, והאטרקציה בעיני הישראלים היו בתי הקזינו בתורכיה. בישראל החלו להתארגן קבוצות שלמות של מהמרים שטסו להמר בקזינו התורכי, ואחד ממארגני הקבוצות האלה היה זאב רוזנשטיין. היות ומחירי הטיסה הוזלו באותה תקופה, עוד בשנת 1992 החלו מטוסים מלאים להמריא ולנחות בשדות התעופה של תורכיה, ומשם הובלו הנוסעים ישר להמר בקזינו. ועל הדרך, ודרך נושא ההימורים, החלו לגלות הישראלים גם את התיירות התורכית ובעיקר את המחירים הזולים של הסחורות בשוק התורכי, בעיקר מוצרי ביגוד ומזכרות. הישראלים, שהחלו למלא את תורכיה, ולא רק להימורים, גילו שבמרחק שעתיים טיסה ניתן לקבל חבילות נופש נהדרות וזולות אפילו יותר מאילת, שהייתה האטרקציה בה' הידיעה בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים. גם חו"ל, גם זול, וגם מלונות ומראות נהדרים- ולא רק מבתי המלון וההרים, אלא גם מהכדורים הפורחים בקפדוקיה.
מהבחינה הפוליטית והמדינית, באותן שנים החלה המערכת הפוליטית בתורכיה להתערער, וראשי ממשלה התחלפו אחד אחרי השני. מי שהיה דומיננטי באותן שנים הוא סולימאן דמירל, ראש הממשלה האגדי של תורכיה, שהפך לנשיא המדינה בשנת 1993 אחרי מותו של הנשיא וראש הממשלה לשעבר, טורגוט אוזאל. דמירל פינה את מקומו למי שהייתה האישה הראשונה שכיהנה בראש ממשלת תורכיה- טאנסו צ'ילר ומשם המשיך לצ'נקאיה, ארמון הנשיאות דאז. עם זאת, בחירות נערכו בממוצע כל שנתיים בתורכיה, והממשלות הורכבו בעיקר מקואליציות רעועות, בתקווה לשמור על השילטון החילוני. עוד ראשי ממשלה שכיהנו לאחר דמירל הם מסוט יילמאז ובולנט אג'וויט. חוסר היציבות הפוליטי והעימותים שפרצו עם המחתרת הכורדית הPKK שחוללה פיגועי טרור במדינה, הצריכו שיתוף פעולה מדיני וביטחוני בין תורכיה לישראל. חוזים ביטחוניים בעשרות ומאות מיליוני דולר נחתמו בין תורכיה לישראל, ועל רקע הטרור הכורדי הסתמן שיתוף פעולה הדוק בין הצבאות התורכי והישראלי. באותן שנים זכתה ישראל גם לעדנה בינלאומית (אך לא ביטחונית), עקב עליית מפלגת העבודה בראשות יצחק רבים המנוח לשילטון בשנת 1992 והסכמי אוסלו שנחתמו בקיץ 1993, שנה לאחר שרבין עלה לשילטון, בדיוק לפני 24 שנים, ביוני 1992. היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ותורכיה היו כבר ברמה של שגרירויות ופגישות נערכו בין ראשי הממשלה התורכיים והישראליים, ובעיקר בין בכירי הצבא הישראלי והתורכי. יש אף שמועות שישראל עזרה לתפוס את עבדאללה אוג'לאן, מנהיג הPKK. כמו כן, התערערו היחסים בין תורכיה לבין סוריה בראשות חאפז אל-אסד, אביו של בשאר, על רקע העזרה שסיפקה סוריה למחתרת הכורדית הקיצונית.

כל זאת הביא אף לתופעה, שישראלים היו קונים דירות בתורכיה וגרו בהן. אנשי עסקים גילו את הפוטנציאל העסקי העצום שיש בתורכיה, על שלל תעשיותיה ומפעליה, וכן היה יבוא של מוצרי ביגוד זולים מתורכיה לישראל. תורכיה עבור הישראלים הפכה לשם נרדף של הכל כלול ובזול. כמו כן, על רקע ראשית עליית האסלאם הקיצוני במזרח התיכון והעימות עם הפלסטינים, נותרה תורכיה עוגן מוסלמי-חילוני ולא ערבי מול מדינות ערב השכנות וכן מול איראן האסלאמיסטית השיעית. עם זאת, חוסר היציבות הפוליטי בתורכיה באותן שנים בישר את עליית המפלגות האסלאמיות והשמרנות המוסלמית במדינה, תופעה שתגיע לשיאה בעשור שלאחר מכן.

בשנת 1994 נבחר לראש עיריית איסטנבול לראשונה נציג מפלגת הרווחה האסלאמית, רג'פ טייפ ארדואן, כלכלן במקצועו. ארדואן, עם זאת, גילה כראש עיר סממנים של פרגמטיות והתחשבות בחילוניותה של המדינה והעיר ההיסטורית. ארדואן ידוע כמי שפיתח את איסטנבול כראש עיר, יזם פרויקטים רבים של בנייה והביא אוכלוסיות רבות, גם מן הכפר, לגור בעיר. לפני 20 שנים בדיוק, נכנס לתפקידו ראש הממשלה האסלאמיסטי הראשון של תורכיה, נג'מטין ארבקאן, שנבחר כמפלגה הגדולה בבחירות כמה חודשים קודם לכן. הוא הצליח להקים קואליציה עם מפלגת הימין החילונית "הדרך הנכונה"- במקור מפלגתו של סולימאן דמירל הנשיא, ומינה את ראש הממשלה לשעבר, טאנסו צ'ילר, לחברה בקואליציה שהקים ולסגניתו. כך החל האסלאמיזם הפוליטי התורכי לנצל את הפילוג שקיים בתוך המחנה החילוני בתורכיה, פילוג שקיים עד היום, בין ימין לשמאל, והצליח לעלות לשילטון לראשונה, ארבאקאן שיפר את היחסים בין תורכיה לבין מדינות ערב ואיראן, אך מצד שני היה תחת עינו הפקוחה של הצבא, שהשגיח עליו עם זכוכית מגדלת. ראש הממשלה האסלאמיסט שמר גם, מאידך, על יחסים טובים עם ישראל ועם ראש ממשלתה הטרי, בנימין נתניהו- וזאת כי הצבא, שדאג בעיקר לחוזים הביטחוניים עם ישראל ולשיתוף הפעולה עימה כנגד הטרור- הכריח אותו לעשות כך.

אחד האלמנטים הכי חשובים באותה תקופה היה התפוררות המתח הבין-גושי בעולם והיעלמותה של ברית המועצות, מה שהביא לירידת כוחם של השמאל והתנועות הסוציאליסטיות בעולם המוסלמי- מה גם שבתורכיה עצמה הצבא דאג להעלים כמעט את השמאל במדינה. את הוואקום שנוצר תפסו התנועות האסלאמיסטיות. כידוע, האסלאם אוסר שתיית אלכוהול והימורים, מה שהיה מקובל מאוד בתורכיה אז. לכן, ארבאקאן קיבל החלטה מכרעת שהשפיעה על תעשיית התיירות במדינתו- הוא החליט להוציא חוק שאוסר על הימורים במדינה. בכך הסתיימו הרכבות האוויריות של המהמרים הישראלים לתורכיה, וישראל והישראלים נשארו עם התיירות, שגאתה יותר מתמיד למרות האיסור על ההימורים, המלונות, האטרקציות (בייחוד אטרקציית "הכל כלול"- שמאפשרת לנופש לשהות כל היום במלון, ליהנות מהבריכה והעיקר- לאכול משולחנות אוכל מגוון וטעים סביב השעון ללא תוספת תשלום מיוחדת), וגם… עם המוזיקה.

באותן שנים המוזיקה הפופולרית בישראל הייתה הרוק, אבל במועדונים החל לצמוח ז'אנר חדש, של מוזיקה מזרחית, בתקופה שלאחר זוהר ארגוב וחיים משה- המזרחית ה"כבדה" בסיגנון תורכי. לצד התיירות, בישראל באותה תקופה גילו את המוזיקה התורכית, גם זו הדכאונית וגם זו השמחה. אומנים תורכיים באו לארץ והופיעו, כמו הילדה מוג'דה ולינה ולינט והכנר התורכי יילמאז. אומנים ישראלים ששרים מוזיקה מזרחית טסו לתורכיה והחלו ללמוד את הז'אנר המקומי. בארץ החלו להתפרסם ולצמוח זמרים ששרו שירי דיכאון בסיגנון תורכי, בייחוד עופר לוי ( כוכב המועדונים עם הקול הצלול- שנדמה היה לפי שירתו כאילו נולד בתורכיה- שהדמות של ז'וז'ו חלסטרה בתוכנית "הקומדי סטור" עשתה לו הרבה פירסום) ומשה כהן. השירים הכבדים שמדברים על תלאות החיים ומביעים רגשות וכאבים שיש בליבו של כל אדם הפכו ללהיט היסטרי בישראל. עופר לוי ומשה כהן אפילו שרו כל אחד מהם שיר מפורסם משלו כנגד ההימורים ומשחקי הקלפים…..
המאכלים התורכיים, כמו מלבי, שישליק ושווארמה, הפכו ללהיט גם בקרב הישראלים בשנים הללו.

בינתיים, בתורכיה עצמה, הצבא הזהיר את ארבקאן כי עבר את הגבול וכי הוא רוצה להוביל לאסלאמיזציה של המדינה, ואילץ אותו להתפטר. זו בעצם הייתה ההפיכה הצבאית האחרונה בתורכיה, וההתערבות הממשית האחרונה של הצבא כנגד האסלאמיזם. באמצע שנות התשעים התחוללו גם שערוריות רבות בתורכיה על רקע שחיתות וטענה ל"מדינה עמוקה"- מאפייה ששולטת בתוך המדינה שהצבא גם מעורב בה. בקיץ 1997 חזר מסוט יילמאז, שהיה יורשו של טורגוט אוזאל במפלגתו, שוב להיות ראש ממשלה, ושוב חזר חוסר היציבות. לאחר זמן לא רב, וממשלות ימין רבות, חזר השמאל לשלוט בתורכיה, הפעם בראשות בולנט אג'וויט, בינואר 1999. הוא היה ראש הממשלה החילוני האחרון של תורכיה. כשנה לאחר מכן התחלף הנשיא דמירל בנשיא החילוני האחרון של תורכיה, אחמט נג'דת סזר.

שיא היחסים בין ישראל לתורכיה התרחש באוגוסט 1999, עת התחוללה במדינה רעידת אדמה חזקה, שמוקדה היה בעיר איזמיט, קרוב לאיסטנבול. עשרות אלפי תורכים נהרגו. גם ישראלים נהרגו ברעידת האדמה, הידועים שבהם ממשפחת פרנקו, שהתגוררה בתורכיה. משלחת גדולה של פיקוד העורף הישראלי, שמטרתה הייתה לחלץ את הנפגעים, הישראלים והתורכים, הגיעה למדינה ועשתה שם עבודת קודש מוצלחת. מעולם לא היו היחסים הדוקים ביותר בין המדינות על רקע אירוע טראגי זה (למרות שאג'וויט לא נודע כאוהד ישראל גדול בשל שמאלניותו ותמיכתו בפלסטינים). עם זאת, רעידת האדמה, שהובילה למצב כלכלי עוד יותר קשה בתורכיה, הובילה גם לביקורת ציבורית עצומה של הציבור כנגד הממשלה, מחדליה, בעיקר בתחום התקינה בבניית בניינים- שהתמוטטו כמגדל קלפים בעת רעידת האדמה למרות שלא היו בניינים ישנים, ובעיקר כנגד חוסר היציבות הפוליטי במדינה והטענות ל"מדינה עמוקה". ביקורת זו הביאה לסיומו של השילטון החילוני, לפילוג ב"מפלגת הרווחה" ועלייתו לשילטון של הפלג המתון של מפלגה אסלאמיסטית זו, בראשות טייפ ארדואן ועבדאללה גול, בשנת 2002- מה שפתח דף חדש לגמרי ביחסי תורכיה ישראל, שבא לידי ביטוי החל משנת 2008, לאחר התהדקות שילטון "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמית.

לסיכום, שנות התשעים היו השנים הכי טובות ביחסי ישראל-תורכיה, שלא היו וכנראה גם לא יהיו כדוגמתן.