העות'מאנים 2: הסולטאן שהפך לשרפרף

ביאזיד הראשון, "הסולטאן שהפך לשרפרף", והעות'מאנים במאה ה-14.
דבריי אלה מבוססים על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית והרפובליקה התורכית"- חלק 1 מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו. הוספתי גם תוספות משלי.

עלייתו של ביאזיד הראשון לשילטון בשנת 1389 סימלה שינוי חברתי-מוסדי באימפריה העות'מאנית. ביאזיד הוא השליט העות'מאני הראשון שראוי להיקרא סולטאן. ומדוע?

המינהל העות'מאני והצבא היה בעצם גוף אחד. גוף זה הורכב בעיקר ממשפחות תורכמניות ידועות יחד עם בני ביתם- שכללו לא רק בני משפחה אלא גם משרתים ונוודים נאמנים, ואליהם הצטרפו וואסאלים נוצרים שנכנעו לשליט העות'מאני או שהוא כבש אותם. לכן, השליט העות'מאני לקח על גבו גם את המינהל וגם את הצבא. בהתחלה השליט העות'מאני היה ראש שבט, והוא עבר טרנספורמציה להיותו מנהיג כוחות בחזית (ע'אזי ביי) ועד להיותו ביי עצמאי ולאחר מכן סולטאן. כנ"ל הנסיכות העות'מאנית הקטנה הפכה למדינה ולאחר מכן לאימפריה. בעת שלום, על החיילים היה לאסוף מיסים מאיזורים כבושים או וואסאלים, ובעת מלחמה היה על אנשי המינהל והחיילים לאסוף כוח ולהילחם, לכבוש ולקחת שלל- ממנו בא המימון של העות'מאנים, יחד עם המיסים. השליט העות'מאני, כאמור, היה בהתחלה ראש שבט שהיה ראשון בין שווים ולא יותר מזה. השיפוט אצל העות'מאנים היה לפי מינהג שבטי במאה ה-14, כשהשריעה המוסלמית ממלאת תפקיד קטן יחסית. וכאמור, כל שבט ומשפחה שהרכיבו את הכוחות של קונפדרציית השבטים העות'מאנית לקח שלל לעצמו מהשטחים שכבש. לביים העות'מאנים הייתה זכות לאסוף חמישית מהשלל שלקחו השבטים, וזה נקרא פנצ'יק (חמש בפרסית). אולם, ככל שהתרחבה הנסיכות העות'מאנית לאימפריה, גדל כוחם של הביים העות'מאנים והם יכלו לקרוא לעצמם סולטאנים, לחוקק חוקים חילוניים לצד הסתמכות על השריעה המוסלמית. ככל שהאימפריה גדלה, כך הצבא הופרד מהמינהלה וממערכת הכלכלה והמשפט. אוצר הסולטאן, שהיה גוף אחד יחד עם אוצר הממלכה, הופרד ממנו. הדגם המינהלי של העות'מאנים היה שילוב של השבטים התורכמנים במרכז אסיה יחד עם המינהל של האימפריה הסלג'וקית. ככל שהאימפריה גדלה, כך גדל גם כוחו של האסלאם הסוני הממוסד על חשבון המסורות השבטיות המיסטיות, ובכך הוא נעשה לדת המדינה. הווזירות, שיטת האקטאע של גביית המיסים וגביית מיסים אישיים הפכו לבסיס החשוב ביותר של הממשל העות'מאני. לצד האסלאם הממוסד, שמרה הצופיות המיסטית על כוחה. אולם המשפיעה ביותר על המינהל העות'מאני וגם על שיטת הורשת השילטון הייתה האימפריה הביזנטית. כלומר, העות'מאנים נשענו על יכולתם וניסיונם של אחרים, גם אם היו אויביהם. המינהל, המיסים, פקידי הממשל והחלוקה הפיאודלית- הכל הסתמך בראש ובראשונה על השיטה הביזנטית. היו גם פקידי ממשל ובכירים ביזנטים שאימצו שמות מוסלמיים, והמשיכו לעבוד באותן שיטות עבור העות'מאנים, לאחר ששטחים ביזנטיים נפלו לידיהם. נשים ביזנטיות רבות הובלו גם להרמונות של הסלג'וקים וגם להרמונות של העות'מאנים, לכן אימהות ממוצא יווני של שליטים השפיעו עליהם ועל שיטות הניהול שלהם רבות, מה גם שחלק מהנשים והאימהות הביזנטיות נשארו נוצריות בסתר והביאו לחצר העות'מאנית יועצים ביזנטיים נוצריים רבים, שהשפיעו על הטקסים בחצר. גם הנסיכים הבלקניים האחרים שלחו חיילים ויועצים לעזרת העות'מאנים, מה שהפך את האימפריה העות'מאנית להמשכה של האימפריה הביזנטית, רק בגירסה המוסלמית (את זאת יהיה אפשר לראות בהמשך בבירור, לאחר כיבוש קוסטנטינופול). גם למסורות המלוכניות הפרסיות ולשפה הפרסית היו השפעות רבות בחצר העות'מאנית, בדיוק כמו שהפרסים והביזנטים, בעלי התרבות המינהלית, השפיעו על אימפריות אסלאמיות קודמות. גם מוראד וגם ביאזיד זנחו את שיטות השיפוט השבטיות וכוננו מערכת משפט אימפריאלית, בדגם הביזנטי. אגב, האמהות של שניהם היו יווניות.
הסולטאן, שהיה מפקד צבאי נודד, הפך לאיטו לדמות מסתגרת ומרוחקת מצאן מרעיתו ויושבת בארמון קבוע, בדומה לדגם הקיסרי הביזנטי. בכך, המורשת הנוצרית-ביזנטית ונוצרים בעצמם גרמו לעות'מאנים להצליח היכן שאימפריות תורכיות קודמות לפניהם נכשלו.
(לפי המסורות התורכיות, היו 16 אימפריות תורכיות, שמגולמות בסמל של הנשיאות התורכית מ-1936: האימפריה ההונית הגדולה, האימפריה ההונית המערבית, ההונים האירופיים, ההונים הלבנים, הגוקתורכ, האוואר, האימפריה הכוזרית, האויגורים, הקארא-ח'אנים, הע'זנאווים, האימפריה הסלג'וקית הגדולה, הח'ווראזמים, הורדת הזהב, התימורים, המוגאלים והעות'מאנים).
ככל שהאימפריה התרחבה, לשליטים היה קשה יותר לשאת על עצמם סמכויות ניהול, לכן הם האצילו את סמכויותיהם לווזירים, למפקדי הצבא ולמושלים אזרחיים של פרובינציות. החלה להתכנס "מועצה אימפריאלית" (דיוואני הומאיון), וגם הוקם משרד מיוחד לאוצר המדינה (האזינה-אי-אמירה). המןשלים והמפקדים השונים קיבלו את תארי השליט הישנים, ביי, כשזנב הסוס סימל את דרגותיהם של המושלים למיניהם. בהתחלה, בראש ישיבות הדיוואן ישב הסולטאן, אולם ריבוי השטחים והסמכויות הכביד על הסולטאנים עד כדי כך שלא רצו לשבת בראש ישיבות הדיוואן. הם מינו, החל משנת 1360, ראשים לדיוואן, שהפכו בהדרגה לסדר-א-אעזאם, הלא הוא הווזיר הגדול העות'מאני. בתחילה, הצבא העות'מאני הורכב מנוודים תורכמניים, רובם היו פרשים. אולם ככל שתאוותם לשלל גדלה, נאלץ אורח'אן לגייס חיילים בתמורה לשכר, והם חולקו לחיילי רגלים (יאיא) ולפרשים (מוסלמן). בכך החיילים העות'מאנים הפכו מע'אזים לחיילים סדירים, והצבא העות'מאני הורכב גם, ובהמשך בעיקר, מנוצרים ופחות מתורכמנים. את התורכמנים העדיפו השליטים העות'מאניים לשלוח לחזית. מוראד הראשון ייסד שיטה חדשה: לתת לחיילים שטחים ואחוזות במקום משכורות. מוראד הראשון אף אירגן צבא חדש, בשם "עבדי השער" (קאפיקולארי), צבא שעמד בפיקודו הישיר של השליט, והורכב מחמישית משלל השבויים שנתפסו בשטחים שנכבשו. בימיו של הסולטאן מוראד הראשון התרחש שינוי בהרכב היחידות הצבאיות: יחידות היניצ'רים (המגוייסים החדשים), שהיו חיל הרגלים של האימפריה והסיפאהים (הפרשים) החלו להתפתח. כמו כן החלה להתפתח השיטה החצי-פיאודלית של התימאר, כשעל בעל התימאר היה גם לכלכל, לאמן ולספק את החיילים הנחוצים לסולטאן בשעת המלחמה, מלבד תפקידו האדמיניסטרטיבי. התימארים עצמם התלכדו תחת יחידות אדמיניסטרטיביות: האלאי- בראשותו של אלאי-ביי, והסנג'ק, בראשותו של סנג'ק-ביי. מעל כל היחידות האלה היו מושלים שנקראו הביילרביים- הביים של הביים. לבעלי התימאר היה,כאמור, תפקיד של גם אוספי מיסים ומשלמים את חלקם לסולטאן, גם לדאוג שהקרקעות יהיו מעובדות ושתהיה אספקת יבול וגם כמובן תפקידם הצבאי להוביל את חייליהם במלחמות. בכל סנג'ק היה שופט מוסלמי דתי- קאדי, וכן מעין "שריף"- השוטר הראשי, שנקרא סובאשי. הסנג'ק של הודאונדיגאר, שבירתו בורסה, היה הסנג'ק החשוב ביותר במאה ה-14.
גם השטחים שנכבשו באירופה חולקו לתימארים, שניתנו לנכבדים תורכיים. שאר סוגי האדמות, חוץ מהתימאר, היו אדמות מולכ-רכוש פרטי, שניתן בד"כ בגבולות, וווקאף-הקדש מוסלמי. עלייתם של הנכבדים התורכיים והתחרות הסמויה עם הסולטאן עצמו תביא בהמשך לסופו הטראגי של הסולטאן ביאזיד הראשון.
באיזורים שנכבשו היו נוצרים רבים, לכן מסורות נוצריות התערבבו עם האמונה המוסלמית, וקדושים נוצריים "אומצו" כקדושים של המסדרים הצופיים השונים.

המשבר בימי הסולטאן ביאזיד הראשון והוואקום שנוצר אחריו

לאחר מותו של מוראד הראשון, התחוללה תחרות בין ביאזיד לבין אחיו, יאקופ, על הירושה. ביאזיד היה בנה של אישה יוונייה, ובזמן הקרב בקוסובו הוא היה בשטח, בעוד אחיו היה באנטוליה וגייס נוודים תורכמניים. בכך ביאזיד, שייצג את המומרים מהנצרות במאבק הכוחות עם אחיו שייצג גם מאבק בין נכבדים תורכיים- שהמשפחה העיקרית ביניהם הייתה משפחת צ'אנדארלי. בינתיים, באנטוליה עצמה, משפחות נכבדים תורכמניות לא אהבו את עליית ביאזיד, והתאחדו יחד עם נסיכויות מתחרות, קאראמאן וקאדי בורהאנדין,למלחמה כנגד העות'מאנים.
ביאזיד בחר במדיניות של ניטרול ואף מחיית הביים התורכמניים השונים, ולשם כך נעזר לא פחות ולא יותר באויביו משכבר באירופה. הוא כרת ברית עם הנסיך הסרבי לאזאר, בתמורה לעזרה כנגד הביים התורכמניים באנטוליה. הוא המשיך את הכיבושים באירופה וכן השתלט מחדש על פרובינציות אירופיות שניכרו בהן ניצני מרד או על מנת להסדיר סכסוכים פנימיים בין נסיכים אירופים ואסאלים ולמנות כאלה. במקום שבו לא היה שילטון של נסיך ואסאל בלקני, הושם השטח תחת שילטון עות'מאני ישיר. גם בוסניה וגם סקופיה, כיום בירת מקדוניה, נפלו לידי העות'מאנים. העות'מאנים נכנסו לתוך אלבניה, שם התנגשו בעוצמה עם כוחותיהם של הוונציאנים. ביאזיד החליט לאסלם את הבירה אדירנה לגמרי: הקים בה מסגדים, בתי ספר וגם בתים על מנת ליישב שם תורכמנים. בכך, הוקפה קוסטנטינופול במבצרים עות'מאניים, והביזנטים נדחקו אל בין חומות העיר.
בתחום סחר החוץ, העות'מאנים נתנו לבני נסיכויות שונות, כמו רגוזה וגנואה, איזור סחר חופשי בשטחם, בתמורה להיותם מעין ואסאלים. כמו כן הוקצו שטחים אקס-טריטוריאליים לסחר חוץ. אלה היו שורשי הקפיטולציות הראשונים שהעניקו למעשה העות'מאנים. בתחום המינהל, שיטת גיוס הנוצרים הצעירים, הדוושירמה, לחיל היניצ'רים התרחבה גם לגיוס לטובת שירות במינהל העות'מאני. בכך נדחקו רגליהם של הנכבדים התורכמניים הוותיקים ומנהיגי צבאות החזית, הע'אזים, מהמינהל העות'מאני, לטובת נוצרים מומרים.

ועכשיו, פנה ביאזיד לרסק את שאר הנסיכויות העות'מאנית, בעזרת ואסאלים ביזנטיים וסרבים. הוא השתלט על מרכז אנטוליה וגרמיאן, בקרבות קשים מול נסיכות קראמאן. בשנת 1390 הוא השתלט על קוניה, הבירה הסלג'וקית לשעבר, ואז אנשי קאראמאן חתמו איתו על הסכם הפסקת אש. הוא המשיך צפונה לאיספנדיאר, וכבש את קסטמונו (מקום מקלט להרבה נסיכים תורכמניים נמלטים) וסינופ.
בינתיים, היו לביאזיד בעיות בקונסטנטינופול. הקיסר יואניס החמישי החליט לחזק ולבנות תוספת לחומות העיר, למרות התנגדות ביאזיד, שאילץ אותו לחזור בו. מנגד, בנו מנואל, שהחליף אותו, המשיך בתוכניתו של אביו וביאזיד הטיל מצור על הבירה הביזנטית. מנואל נכנע והוסכם שייבנה בעיר רובע תורכי-מוסלמי עם מסגדים ובית דין שרעי. רובע זה נודע היום בשם סירקג'י. בנוסף, הסכים מנואל לנוכחות של 6,000 חיילים עות'מאניים בחוף הצפוני של קרן הזהב, ולשלם עוד יותר מיסים לסולטאן. אוורנוס ביי המשיך בגיחותיו עבור העות'מאנים בתוך תסליה לתוך הונגריה, המדינה היחידה באיזור שעוד לא נכנעה לעות'מאנים, בהנהגת סיגיסמונד- שהייתה בעצמה מפולגת בין ברונים פיאודליים לשילטון המרכזי. בינתיים, הצליחו העות'מאנים להשתלט על בולגריה כולה ולבסס בה שילטון ישיר, ביולי 1393. כעת ביאזיד עבר לשיטה של כיבוש ישיר ושל שילטון ישיר.
כעת, שוב נע ביאזיד כמו יו-יו בין אנטוליה לאירופה, כשנסיכות קאדי בורהאנדין צברה כוח בשנת 1393. בשל מעברו בין החזיתות, נקרא ביאזיד יילדירים (הרעם) בכינויו. באותה שנה השתלט על אמאסיה וקייסרי, תוך שהוא דוחק אחורה את נסיכות בורהאנדין. לנסיכים התורכמניים שנלחמו כנגד העות'מאנים לא הייתה ברירה, והם קראו לעזרתם את תאמרלין, או תימור-לנג, שליט הטאטארים משושלת צ'אגאטאי. בשנת 1394 הוא הצליח להשתלט על רוב איראן ונכנס לתוך מסופוטמיה, בעת שקיבל את קריאת העזרה מהנסיכים התורכמניים. הוא איים גם על העות'מאנים וגם על הממלוכים שישבו בסוריה, ומניעיו למלחמה נגד העות'מאנים היו גם דתיים, היות שביאזיד זוהה ע"י אויביו המוסלמים כמושפע מהנוצרים הביזנטיים. מנגד, כרת ביאזיד ברית עם הסולטאן הממלוכי ברקוק ועם נסיכות קאדי בורהאנדין נגד תימור-לנג, שכרת ברית עם קאראמאן. תימור-לנג השתלט על דיארבכיר, אורפה, מרדין ומוצול והתכונן להתנגש עם העות'מאנים ובעלי בריתם. באותו זמן, הספיק ביאזיד לבסס את שליטתו בשטחי הכיבוש באנטוליה, ובנוסף לביילרביי של רומליה הקים ביילרבייליק חדש בשם "אנאדולו". בירת הביילרבייליק של אנאדולו, הלא היא אנטוליה, נקבעה כאנקרה, שבעתיד תהפוך לבירת תורכיה המודרנית.
בשנת 1395 פרץ שוב מרד באירופה, הפעם מצד הביזנטים, שכרתו ברית עם הוונציאנים שהתקדמו לתוך מקדוניה ואלבניה ואף קיבלו מהביזנטים את העיר סלוניקי וכרתו ברית עם ההונגרים. באירופה עצמה התארגן, בעידוד האפיפיור בוניפציוס התשיעי, מסע צלב כנגד העות'מאנים. מכל רחבי אירופה, כולל מאנגליה, אוסטריה, שווייץ ופולין של ימינו התקבצו צלבנים על מנת לתת מענה לסכנה העות'מאנית ולקריאותיו של הקיסר הביזנטי מנואל השני לעזרה נוצרית מול ביאזיד- שתמך בינתיים בבן משפחתו יואניס השביעי לתפקיד הקיסר. בשנת 1396 הצלבנים פרצו לתוך סרביה, והגיעו בספטמבר של אותה שנה עד ניקופוליס, ושם התנגשו עם העות'מאנים. הקרב בניקופוליס, ב25 בספטמבר 1396, הסתיים בניצחון עות'מאני, שגרם למוסלמים רבים שנמלטו מתימור-לנג להצטרף לצבא העות'מאני ולביאזיד. בשנה זו הושמה שוב קוסטנטינופול במצור, וב1397 נבנה "מבצר אנאדולו" לחופי הבוספורוס על מנת להשגיח על הגישה הביזנטית לים השחור וכן להכין את הכיבוש העתידי של הבירה הביזנטית.
בינתיים, לביאזיד צצה עוד צרה חדשה, הפעם במרכז אנטוליה….
נסיך קאראמאן, עלאודין עלי ביי, ניצל את הקרבות שניהלו ביאזיד וחייליו על מנת להשתלט שוב על מרכז אנטוליה, ולכבוש את בירת הביילרבייליק אנקרה. החזית חזרה שוב למזרח, וביאזיד ניצל את ההזדמנות להדוף את הקאראמאנים לגמרי וכן להשתלט על נסיכות קאדי בורהאנדין. תימור-לנג, בינתיים, הוציא לפועל את שאיפותיו ופלש להודו. העות'מאנים, לאחר כיבוש הנסיכויות, הצליחו ליצור קשר יבשתי עם הממלוכים, ובשנת 1399 ניצלו את ההזדמנות עם מות הסולטאן הממלוכי ברקוק כדי להשתלט על דולגדיר, מדינת ואסאל ממלוכית, וכן על סביבות מאראש ואלביסתאן.
בשנת 1400 החלה פלישת תימור-לנג לתוך אנטוליה, תוך כדי שנסיכים תורכמניים מודחים מצטרפים אליו. כוחותיו פלשו לתוך אנטוליה, ותפסו את סיוואס, בירת נסיכות קאדי בורהאנדין לשעבר. בהמשך תימור-לנג נכנס בקיץ 1400 לתוך סוריה וכבש את חלב ואת דמשק.

שיטת הכיבוש של תימור-לנג הייתה שיטת הכיבוש המונגולית ה"קלאסית"- הוא שחט כל מתנגד שנקרה בדרכו, גם אזרחים רבים, מוסלמים וגם לא מוסלמים. בשנת 1402 השתלט ביאזיד מחדש על סיוואס וארזינג'אן, והמתין לבוא הכובש המונגולי-טטארי. תימור-לנג לא איכזב: הוא חזר לאנטוליה דרך כוחותיו ששהו בגרוזיה והשתלט על קייסרי ושם מצור על אנקרה. באיזור צ'ובוק, מחוץ לאנקרה, התרחש ב27 ביולי 1402 קרב מכריע בין העות'מאנים לתימור-לנג. בקרב זה השתתף ביאזיד עצמו, אך העות'מאנים הובסו בשל המצור שהחליש את כוחותיהם והציוד הדל שלהם, ובשל בגידת תורכמנים וסרבים רבים בסולטאנות העות'מאנית הבלתי יציבה, וביאזיד נפל בשבי תימור-לנג והובל מושפל לארמונו. הפסד זה הוכיח, לטענת המחבר שאו, את כישלונה של שיטת הוואסלים הנוצריים, שיכלו לבגוד באדוניהם כל אימת שהרגישו בחולשתו, ובשל הדרתם של תורכמנים מהכוח הצבאי העות'מאני.
בכך התחילה תקופת האינטרגנום, הוואקום שנוצר בסולטאנות העות'מאנית עם נפילת ביאזיד בשבי, ומאבקי הכוח על החלפתו. תקופה זו, שנקראת ה"פתרת (Fetret) בתורכית, נמשכה 11 שנים, מ1402 עד 1413.
תימור-לנג הקים מחדש את הנסיכויות התורכמניות ההרוסות, והרג הרבה אנשים והרס הרבה בתים ובתי תפילה שנקרו בדרכו. הוא חילק את האדמות העות'מאניות בין אנשיו ותומכיו, בעוד הוא מחזיק בשבי את ביאזיד ואת בניו מוסטפא ומוסא. יש הטוענים כי הסולטאן המודח הוחזק בשבי לראווה בכלוב בארמון תימור-לנג, או אף שימש שרפרף אנושי לרגליו… ב9 במרץ 1403 מת ביאזיד באקשהיר, ואילו תימור-לנג עצמו, שכבר תיכנן להתרחב לכיוון סין, מת כעבור שנתיים.
בינתיים, באדמות שנכבשו על ידי תימור-לנג באנטוליה, הושם הנסיך הקאראמאני מהמט כשליט על רובן, ואפילו בניו הנותרים של ביאזיד, הכירו בשילטונו של תימור-לנג. הסולטאנות העות'מאנית התחלקה בין שלושה בנים: סולימאן, ששלט בבירה אדירנה, עיסא צ'לבי, ששלט בבורסה, ומהמט צ'לבי ששלט באמסיה. באירופה עצמה התעוררו רעיונות לנצל את החולשה העות'מאנית למסע צלב נוסף, אך הנסיך סולימאן היה חזק מדי והונגריה מפולגת מדי על מנת לנקוט במהלך כזה. שלושת בניו של ביאזיד המשיכו להילחם ביניהם על שטחים ושליטה, תוך שהם כורתים בריתות אד-הוק עם קבוצות, נסיכויות וממלכות שונות על מנת שיעזרו להם. אפילו תימור-לנג, שידע שסולימאן יושב באירופה ולא מאיים על אנטוליה, הכיר בו כשליט העות'מאני. בינתיים, שלושת האחים, עיסא, מוסא- שכנראה שוחרר על ידי תימור לנג או שאף לא נפל בשבי כלל, המשיכו להיאבק ביניהם- בעוד שסולימאן (שלא זכה לבסוף להיות הסולטאן סולימאן הראשון) נהנה מתמיכת הנוצרים. הקרב הראשון בין הנסיכים היה בקארסי, כשהמאזן ביניהם משתנה חליפות לטובת כל אחד מהם. סולימאן, שצבא במלחמות הפנימיות בסרביה בין בנו של לאזאר לבין ג'ורג' בראנקוביץ', החליט שעליו לאסוף כוח אירופי גדול בסיוע הביזנטים ולהכריע את שאר אחיו באנטוליה. התיאבון של סולימאן יתברר בסוף כחרב פיפיות נגדו. בינתיים, באנטוליה, מהמט צ'לבי התגבר בשנת 1405 על אחיו, ועיסא נמלא אל סולימאן. היות וסולימאן נעזר בנוצרים, הוא נחשב ככופר, מה שאיפשר לנכבדים ולאנשי הדת באנטוליה להכריז על מהמט כסולטאן מהמט הראשון. בכך נוצר מאזן אימה בין מהמט באנטוליה, שנהנה מתמיכה של נסיכים ונכבדים תורכמנים, לבין סולימאן ברומליה. באביב 1406 כוחותיו של סולימאן נעו לכיוון אנקרה, אך לאחר קרבות והישגים שונים ולאחר שוולאכיה ושסרביה של סטפן בנו של לאזאר חזרו בהם מתמיכתם בו, הוכרע לבסוף סולימאן ב-17 בפברואר 1411 ומת בקרב. האח האחר, מוסא, ניצל את הוואקום שנוצר בטריטוריות האירופיות של העות'מאנים, בגד במהמט והכריז על עצמו כסולטאן באדירנה. הוא מינה את אבראהים ממשפחת צ'נדרלי לווזיר גדול, ואת איש הדת השנוי במחלוקת שנחשב כופר, בדרדין סימוואני, לשייח' אל-אסלאם (המופתי של הסולטאנות כולה). האידיאולוגיה הדתית של סימוואני הייתה מתאימה לקומוניזם של ימינו: הוא דגל בביטול המעמדות ובחלוקת רכוש שווה בין האנשים. זו הייתה האידיאולוגיה הרשמית של ה"סולטאנות" של מוסא. בשנים 1411-1412 החל מוסא במצור החמישי על קוסטנטינופול, לאחר שהעניש את הסרבים שתמכו באחיו, סולימאן. הבעיה היא שבדרדין שנחשב כופר עורר את זעמם של אנשי הדת הממסדיים, והם הכריזו עליו ועל מוסא כעל כופרים. אידיאולוגיית בדרדין ה"כופרת" גרמה לתסיסה בקרב הע'אזים והנכבדים התורכמניים. כמו כן, המפקד הצבאי הראשי של מוסא, מיהאלאולו, חזר בו מתמיכתו במוסא. מהמט כרת בינתיים ברית עם הביזנטים הנצורים, לפיה אם יתמכו בו אז יוצר המצור מעל בירתם. בינתיים מהמט פלש לטריטוריה של מוסא וניסה להביס אותו, לשווא. לבסוף המשיך באינטריגות כנגד מוסא וכרת ברית עם הסרבים, מה שהביא ב-10 ביולי 1413 להכרעתו ולהריגתו של מוסא בעיר ויזה שליד פיליבה, לאחר פלישת כוחותיו של מהמט מצפון. לאחר הניצחון, הוכרז מהמט הראשון כסולטאן העות'מאני רשמית, התיישב באדירנה הבירה ובזאת תמה תקופת הוואקום השילטוני, האינטרגנום. בכך מהמט הראשון איחד שוב את כל שיטחה של הסולטאנות העות'מאנית, והיא הפכה רשמית לאימפריה תחת שילטון הסולטאן מהמט.

העות'מאנים 1: כך התחילה האימפריה

הדברים שאני כותב מסתמכים בעיקר על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית והרפובליקה התורכית: חלק 1" מאת החוקר סטאנפורד שאו (1930-2006) ואישתו, אזל קוראל שאו. הספר יצא לאור בשנות השבעים.
הוספתי גם תוספות משלי.

מקורותיהם של התורכים- ליתר פירוט, נא להסתכל באוסף הפוסטים שכתבתי כאן: "מבוא לתולדות העמים התורכיים".

מקורותיהם של התורכים נמצאים במרכז אסיה, במקום שנקרא הרי האלטאי, שנמצאים כיום במפגשי הגבולות בין רוסיה, סין, קזחסטן ומונגוליה של ימינו, היכן שנפגשים מקורות הנהרות אירתיש ואוב. בניגוד למה שסוברים, התורכים לא באו מהארץ שנקראת כיום תורכיה. התורכים היו בתחילה שבטים נודדים, קונפדרציות של שבטים. התפשטות התורכים לכיוון מערב אל אירופה ואל אנטוליה (שהייתה יוונית בעיקרה, והכוונה כיום לצד האסייתי של תורכיה, ואגב, רוב סיפורי המיתולוגיה היוונית מתרחשים באיזור שכיום הוא תורכיה, הלא הוא תת היבשת אנטוליה) באה כתוצאה בעיקר כתוצאה מבצורת שאירעה בשטחים שעליהם ישבו השבטים התורכיים, הם חיפשו מזון בשביל העדרים שלהם. גם סיבות פוליטיות וריבים בין שבטים הביאו להתפשטות התורכית. שתי האימפריות התורכיות הראשונות היו אימפריית הגוקתורכ (מאות 5-7 לספירה) והאימפריה הסלג'וקית, בראשית האלף השני לספירה.
התורכים, בניגוד לימינו, לא האמינו במקור באסלאם, היו להם אמונות שאמאניות באיתני הטבע וגם פנתיאון אלים משלהם עם אל ראשי בשם "טאנגרי", בשל כך נקראת דתם הקדומה של התורכים "טאנגריזם". ככל שהתורכים התקדמו או קודמו דרומה או מערבה, כך הם נחשפו יותר לאסלאם, ומערכת השילטון של האימפריות התורכיות הקדומות באנטוליה הייתה מבוססת על הח'ליפות האסלאמית. כשהשבטים התורכמניים הגיעו לאנטוליה (תת-היבשת המשתרעת מחוף הים האגאי עד לגבול הארמני) הם אימצו גם את שיטות הממשל וגם את אורח החיים, אך לא את הדת כמובן, של הנוצרים הביזנטים שחיו באיזור, לצד דת האסלאם. האלמנט הבולט באסלאם שאימצו השבטים היה מיסטי- הוקמו מסדרים צופיים רבים. בראש כל שבט עמד ביי. נסיכויות תורכמניות עיקריות היא גרמיאן, סארוהאן, קאראמאן, מנטשה וכמובן עות'מאן, שהייתה נסיכות קטנה בין גרמיאן לתחומי האימפריה הביזנטית, קוסטנטינופול וסביבתה. מרכזה של נסיכות עות'מאן היה העיר סואוט. העות'מאנים, יש להדגיש, היו נסיכות קטנה וכמעט שלא מורגשת בראשיתם. האימפריה הסלג'וקית השושלתית, שבירתה הייתה קוניה, התפרקה והפכה לאימפריה קטנה יותר- "הסלג'וקים של רום".
לכל אורך השנים, מאז הגעת התורכים לאנטוליה, התחוללו קרבות בלתי פוסקים בין האימפריה הביזנטית, שישבה בתת היבשת האנטולית, לבין הנסיכויות התורכיות השונות. לאט לאט החלו הביזנטים להתפורר ולאבד את כוחם אל מול אויביהם.

2. העות'מאנים- ממקורותיהם ותולדותיהם עד 1399.
התמוטטות מערכי ההגנה הביזנטיים אל מול הנסיכויות התורכמניות ובשל מאבקים פנימיים פתחו בפני העות'מאנים את הדרך להתפשט מערבה, לכיוון הבלקן. לכן, בראשיתה, הייתה האימפריה העות'מאנית אימפריה אירופית לכל דבר ועניין. הנסיכות העות'מאנית ניצלה את העובדה שיש קרע בתוך הביזנטים בין הנסיכים השונים, ולכן הבטיחו לנסיכים את החזרתם לשלטון והחזרת שטחיהם במקום השילטון המרכזי הביזנטי, רק בתנאי שיקבלו על עצמם את המרות העות'מאנית. בשל כך ההתנגדות בבלקנים לעות'מאנים הייתה חלשה יחסית. טריקים פוליטיים מחוכמים אלה וניצול הפילוג בצד השני יאפשרו את הניצחונות וההתפשטות של הנסיכות העות'מאנית שוב ושוב, ובסוף את הפיכתה לאימפריה. לכן, העות'מאנים ניצחו לא רק בזכות כוח צבאי, אלא גם בזכות ניצול חכם של המצב הפוליטי. מה שהעות'מאנים רצו מהנסיכים והמושלים הכפופים להם היו שני דברים עיקריים: אספקת חיילים בעת מלחמה וכסף. בשנת 1402, ראשית המאה ה-15, האימפריה העות'מאנית הראשונה באה אל קיצה, ומי שהביא עליה את הקץ יכול היה להיות רק שליט חזק של אימפריה אחרת. את זאת עשה תימור-לנג, השליט המונגולי, שהביס את העות'מאנים והחזיר אותם להיות נסיכות קטנה.
מקורותיהם של העות'מאנים נעוצים באימפריה שקדמה להם- הסלג'וקים של רום, ובעימותים הבלתי פוסקים שלהם עם המונגולים. השבט שממנו באו העות'מאנים נקרא שבט הקאיי, ומנהיגו היה סולימאן שאה, סבו של עות'מאן הראשון. ישנן שתי תיאוריות לגבי העות'מאנים: הראשונה, שהם היו שבט שמכר את שירותיו (הכוונה בעיקר לשירותי הלוחמה שלו) לכל המרבה במחיר, ובעיקר עסקו בניצול חולשתם של האחרים, התיאוריה השנייה טוענת שהעות'מאנים היו שבט חשוב בראשותו של סולימאן שאה המייסד, ובנו הנסיך ארטוגרול, קיבלו את סמכותם מהסלג'וקים של רום שעבורם נלחמו, וניצלו את חולשתם המתמשכת של הביזנטים כדי להתפשט על חשבונם. עות'מאן הראשון (1326-1258), בנו של ארטוגרול ונכדו של סולימאן שאה, שעל שמו נקראים העות'מאנים, היה דמות ערטילאית יחסית ויש הטוענים כי גם הוא, גם אביו וגם סבו הם דמויות אגדיות בלבד. הוא עסק יותר בביסוס העות'מאנים כנסיכות שמתפשטת על חשבון הביזנטים בנצלם את חולשותיהם. הוא לא עסק בכיבושים משמעותיים אלא יותר בביסוס השושלת ובקביעת אסטרטגיית ההתפשטות שלה. הוא עסק באדמיניסטרציה: חילק את הנסיכות שבראשותו לשלוש מחוזות, עד למרחב של איזמיט ואיזניק, והעביר את הבירה העות'מאנית ליינשהיר, העיר החדשה. מי שהיה השליט העות'מאני הידוע והמתועד הראשון הוא בנו של עות'מאן, אורח'אן (1362-1281), שניתן להחשיבו כשליט, או הח'אן, העות'מאני הראשון, היות והוא נקט סממני שילטון ברורים שמאפיינים כל יישות שלטונית מוסלמית: הראשון שהטביע מטבעות תחת שמו ושדרשות יום השישי, הח'וטבה, הזכירו אותו בשמו כשליט.
הכיבוש המשמעותי הראשון של אורח'אן היה בשנת 1331, עת כוחותיו, ה"ע'אזים", כבשו את העיר ניקיאה, הלא היא איזניק התורכית כיום. היו לו עוד כיבושים, בעיקר באיזור צפון-מערב אנטוליה בואכה ים המרמרה, כמו למשל העיר איזמיט (ניקומדיה) עצמה. הביזנטים ניסו לצאת למסע מלחמה נגד העות'מאנים, אך נכשלו, בשל כך נכבש מהם שטח כל כך נרחב. מי שהיה פעיל ביותר בצבאו של אורח'אן היה בנו, סולימאן, שלא הצליח לרשת אותו בגלל שמת לפניו. מי שהחליף אותו היה מוראד הראשון, בנו האחר. הוא קיבל מאביו נסיכות שהכפילה את שטחה, והפכה לאימפריה.
מי שאכן בנה את האימפריה העות'מאנית בשטחה האירופי הוא מוראד, שהבסיס שהשאיר לו אביו בגליפולי נתן לו את האפשרות לכבוש את תרקיה, מקדוניה, בולגריה וסרביה. הוא גם התפשט מזרחה: אנקרה, כיום בירת תורכיה, שתמכה בנסיכות גרמיאן, העבירה את תמיכתה לעות'מאנים. הוא גם הגיע עד חוף הים השחור, לטוקאט. בהמשך, הוא פנה שוב למערב, השתלט על אדירנה ב-1361 והפך אותה לבירה העות'מאנית. הוא גם ניצל את חולשתם של הסרבים לאחר העידן של הנסיך סטפאן דושאן, והמשיך להשתלט על שטחים גם בתראקיה. ההונגרים, הסרבים והבוסנים הכריזו ב1364 מלחמה על מוראד, שהשתלט על עמק המאריצה, שסיפק את התבואה והאורז לעיר קוסטנטינופול. באותו עמק ארבו העות'מאנים לכוחות הקואליציה שהתגבשה כנגדם, והביסו אותה, במה שנודע כ-Sırpsındığı.
שנה לפני כן, הביזנטים המותשים נאלצו לחתום על מעין הסכם הפסקת אש עם מוראד, שהתחייב לא לתקוף את בירתם.
בשנת 1366 מוראד חידש את מסע כיבושיו, עם שיטות לחימה חדשות (בלי לפצל את כוחותיו לשלושה חלקים: שמאל, מרכז וימין כמו שהיה נהוג). המטרה הבאה שלו הייתה סלוניקי, בירתה של מקדוניה.
בראש הצבא העות'מאני עמד אוורנוס ביי, שהיה נסיך ביזנטי מאנטוליה שהמיר את דתו לאסלאם. אוורנוס היה רק אחד מהרבה מומרים לאסלאם שהיו נוצרים במקור, ועזרו מאוד לאימפריה העות'מאנית להתפתח. בשנת 1385 נפלה סלוניקי בידי העות'מאנים ובהמשך נכנע הנסיך הסרבי לאזאר. אבל הבעיה העיקרית של מוראד באותה תקופה לא היו הביזנטים הנוצרים, אלא הנסיכויות התורכמניות היריבות באנטוליה.
על מוראד היה להתמודד עם שתי נסיכויות עיקריות: גרמיאן וקאראמאן. הוא עשה עיסקה עם נסיכות גרמיאן, לפיה הוא ישיא את בנו ביאזיד לבתו של ביי גרמיאן, ובתמורה הוא יקבל שטח הכולל את העיר קוטאהיה, שסמוכה לקאראמאן. זאת הוא עשה מכיוון שהוא העדיף להשיג שטחים בדרכי שלום מהנסיכויות השכנות, כמו אביו. אולם, ההתפשטות העות'מאנית בגבול נסיכות קאראמאן גרמה לשליטי אותה נסיכות להזדעק, ובתגובה הכריזו מלחמה על העות'מאנים. הם השתלטו על איזור האמיט, אותו השיג מוראד, ולכן הוא החליט להילחם בהם חזרה. הוא גייס ואסאלים נוצריים מהבלקן כדי לעזור לו להילחם מול נסיכות תורכמנית-מוסלמית יריבה…. בסופו של דבר, בעזרת כוחם של נוצרים, ניצח מוראט. מצד שני, נוספה עוד סכנה, עוד יותר משמעותית, לעות'מאנים: ממזרח התקדמו כוחותיו של השליט המונגולי, תאמרלין (תימור-לנג) לתוך איראן. העימות עם הנסיכויות התורכמניות עומד להיות כאין וכאפס לעומת מה שצפוי לעות'מאנים מתימור-לנג…
במלחמותיו, השתמש מוראד בצורה אינטנסיבית, לראשונה, ברובים ובתותחים. הוא המשיך ופתח מוצא לים התיכון, כשכבש שטחים מפרובינציית טקה. בשנת 1389 התרחש הקרב האגדי כנגד הנסיך הסרבי לאזאר והביזנטים שעזרו לו, על קוסובו. חיילי הבלקן בראשות לאזאר מנו 100 אלף איש, ואילו כוחותיו של מוראד, שעמד אישית בראש הצבא העות'מאני בקרב (באותה תקופה הסולטאנים היו מפקדים צבאיים בפועל ולא היה להם מושב קבוע היות והם יצאו בעצמם למלחמות), מנו 60 אלף איש. למוראד נלוו גם נסיכים סרביים ובולגרים שהייתה להם יריבות עם לאזאר. כעת, לאחר שהתפנה מהקרבות מול התורכמנים שכניו, היה למוראד זמן להרחיב את שליטתו בבלקן.
התוצאות של הקרב עבור מוראד היו טרגיות- לקראת סופו, ויש שאומרים אף אחריו, נהרג מוראד על ידי מתנקש. בנו, ביאזיד הראשון, החליף אותו ונחל ניצחון- למרות שיש מקורות שאומרים שמוראד הספיק לנצח בטרם נרצח. זה היה הניצחון העות'מאני הראשון על ברית אירופית גדולה- ועתידים להיות לעות'מאנים עוד ניצחונות כאלה. כעת העות'מאנים שלטו כמעט על כל דרום מזרח אירופה, להוציא את בוסניה, אלבניה (שעתידות להיהפך למוסלמיות בעיקרן ולהישאר כאלה עד ימינו) וחלקים מיוון.

נורגול ישילצ'אי -גולסרן וקוסם סולטאן החדשה (שחקנים תורכיים-חלק 10)

השחקנית שמוכרת לכולכם בדמותה כגולסרן מהסידרה "רסיסים" קיבלה לאחרונה את התפקיד הראשי של קוסם סולטאן בעונה השנייה של הסידרה שנושאת את שמה, כשהיא מחליפה את ברן סאאת שהתפקיד כנראה לא התאים לה מלכתחילה. היא לא פחות יפה מברן, בלשון המעטה, מצבה המשפחתי הוא גרושה, והיא נכנסה לפני חצי שנה לעשור החמישי לחייה- היא בת 40. יש לה שם משפחה שנשמע מצחיק, בשם ישילצ'אי (בתורכית: תה ירוק), והשם שלה הוא נורגול. הפוסט הזה בא לספר על השחקנית המופלאה והמאוד בולטת במראה החיצוני שלה, שכיכבה בסדרות תורכיות החל מראשית שנות האלפיים. ברן סאאת, הצעירה ממנה בשמונה שנים היא כבר לא הדבר כנראה, ונורגול ישילצ'אי היא הדבר הבא והיא הכוכבת הגדולה של הטלנובלות התורכיות כיום.

נורגול נולדה במרץ 1976, בת מזל טלה, בעיר שלחוף הים האגאי אפיונקאראהיסאר (המבצר השחור של אפיון, עיר שנזכרה רבות במיתולוגיה היוונית). משפחתה עברה לאחר מכן לעיר איזמיר, שם למדה בבתי הספר היסודי והתיכון. היא סיימה בשנת 2001 את לימודיה במחלקה לתיאטרון באוניברסיטת אנאדולו שבאסקישהיר, אבל עוד כשנכנסה ללמוד בשנת 1998 קיבלה את תפקידיה הראשונים בסרט קולנוע תורכי וכן בתפקיד גולסום שהיה תפקידה העיקרי הראשון בטלוויזיה, בסידרה "האביב השני". מאז שיחקה בכ-15 סדרות טלוויזיה, וקיבלה בשנים 2002, 2005, 2007 ו2008 את התואר "השחקנית הטובה ביותר" בפסטיבלים של סרטים וסדרות תורכיים. היא שיחקה בנוסף ב13 סרטים תורכיים, וקיבלה מודעות בינלאומית כשב2007 שיחקה תפקיד של צעירה לסבית תורכייה בסרט "קצה גן העדן" של הבמאי התורכי-גרמני המפורסם פתיח אקין, וקיבלה יחד עם הצוות את הפרס בפסטיבל קאן על הסצינה הטובה ביותר. ב2013 אף שיחקה בסידרה קומית בתפקיד עצמה.

נורגול היא במקור שחקנית תיאטרון, כי זה מה שהיא למדה באוניברסיטה. היא שיחקה בתפקידים ראשיים גם בגירסאות תורכיות למחזות מפורסמים, כמו לדוגמה את דמותה של אופליה ב"המלט" ואת דמותה של בלאנש דבואה במחזמר "חשמלית ושמה תשוקה". כמו כן היא שיחקה בגירסא התורכית של הסידרה המפורסמת "דוגמניות 90-60-90" בתפקיד דניז.

היות ומדובר בשחקנית מנוסה ובוגרת, היא נכנסת לתפקיד בעייתי בעונה השנייה של סידרת המשך של סידרה מצויינת אחרת, "הסולטאן". היו הרבה ביקורות על סידרת ההמשך, וטענו, גם בצדק, כי היא לא מצליחה להתקרב לשיאים ולאיכות הגבוהה שיצאה הסידרה המקורית. היא אמורה להוביל, למעשה, את הסידרה, בתפקיד העיקרי והראשי. דווקא ניסיונה הענף והיותה שחקנית בוגרת ובשלה יכול להוביל לכך שהיא תעלה את "קוסם סולטאן" על דרך המלך, כמו שהיא משחקת את גולסרן ב"רסיסים". לא לשכוח שמדובר בתפקיד של דמות היסטורית שלא חיה בימינו, לא מתלבשת בלבוש של ימינו ויש לה משמעות היסטורית רבה. לכן לברן סאאת לא היה קל להתמודד עם התפקיד וכובד משקלו. לכן, ההעדפה הייתה לתת את דמותה של קוסם לשחקנית מנוסה שנראית גם טוב מאוד חיצונית. לדעת רבים, נורגול היא השחקנית היפה ביותר חיצונית בתורכיה.

סיפורו של יהודי, קומוניסט ופעיל אנטי ציוני במדינה מוסלמית

באחד מימי השישי בערב, שודר בערוץ "אל-ג'זירה" בערבית סרט תיעודי בן כשעה, אודות אדם שערוץ כמו "אל-ג'זירה" ישמח מאוד לשדר סרט תיעודי אודותיו: אודות פעיל יהודי אנטי-ציוני ממרוקו, בשם אברהם אלבר (אלברט) צרפתי, שהלך לעולמו לפני שמונה שנים כשהוא כמעט בן 85.
אברהם צרפתי היה דמות חריגה בנוף היהודי במרוקו: בקהילה שידועה בשמירת המסורת שלה וכן באהדתה הרבה לציונות, היה צרפתי קומוניסט, אתיאיסט והכי חשוב, בייחוד בעיני האסלאמיסטים, שאותם מייצג ערוץ "אל-ג'זירה": הוא התנגד באופן בולט ומובהק להקמתה של מדינת ישראל, התנגד בכלל לרעיון הציוני ותמך מאוד בהקמת מדינה פלסטינית, היות ובעיניו הפלסטינים הם המדוכאים, גם על חשבון קיומה של מדינת ישראל.
צרפתי והמפלגה הקומוניסטית המרוקאית שהצטרף אליה, הייתה ידועה בפעילותה כנגד המלוכה המרוקנית, שהן הקומוניסטים האתיאיסטים והן האסלאמיסטים התנגדו לקיומה, למרות שהמלך נחשב במדינה כדמות דתית לכל דבר ועניין וכצאצא של נביא האסלאם מוחמד. יריבם העיקרי של הקומוניסטים במרוקו היה בייחוד המלך חסן השני, אביו האגדי של המלך הנוכחי (שנקרא מוחמד השישי), ששלט במדינה בין השנים 1961-1999, בתקופה שנחשבת "תור הזהב" המודרני שלה. חסן השני לא הסתפק בדיכוי רגיל של הקומוניסטים, אלא אף השתמש בדיכוי מאוד אכזרי כולל העלמת מנהיגיהם והמסת גופותיהם בחומצה.
חשוב לציין, שהמדינה היחידה שבה מפלגה קומוניסטית בקרב קהילה יהודית במזרח התיכון הייתה מקובלת ואף שגורה, בניגוד למרוקו, היא עיראק, בה היו יהודים רבים חברים במפלגה הקומוניסטית, למרות שהמפלגה עצמה כיום מנסה להעלים את העבר היהודי שלה.

ובכן, מי היה אברהם אלבר צרפתי?
הוא נולד בינואר 1926 בעיר קזבלנקה למשפחה יהודית שמוצאה מספרד, שברחה מהאינקוויזיציה הספרדית אל העיר טנג'יר שבמרוקו. החינוך שלו לא היה במרוקו עצמה, אלא בפריס, שם למד בבית הספר המקצועי הגבוה והתמחה בהנדסה בתחום המתכות והמינרלים. הוא חזר למרוקו ועבד בהנהלת מכרות פוספאט. את דרכו הפוליטית החל עוד בשנת 1944, עת הצטרף לנוער הקומוניסטי במרוקו. כשהיה בצרפת הצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית וכשחזר למרוקו הצטרף למפלגה הקומוניסטית המרוקאית, שהייתה מושפעת מאוד מזו הצרפתית. הוא עסק בעיקר בפעילות אנטי קולוניאליסטית במרוקו, מה שהביא הרבה פעמים למעצרו על ידי הצרפתים. בעת הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, הוא התנגד טוטאלית לקיומה, ואף טען כי אביו אמר לו, בעת שהיו בבית הכנסת (הוא הלך לשם עם אביו מתוך כבוד אליו), כי הקמתה של מדינת ישראל ורעיון הציונות בכלל מנוגד לדת היהודית ועקרונותיה, וכי היהודים צריכים לחיות בשיוויון ובסובלנות עם המוסלמים ולא להכריז על מדינה עצמאית. הוא גם יצא כנגד מה שטען כדיכוי הנורא של הפלסטינים.
אחרי שמרוקו קיבלה עצמאות מוחלטת ב-1956, קיבל צרפתי, שחזר למדינה לאחר ששהה שוב מזה שש שנים בגלות בצרפת, משרה במשרד הכלכלה המרוקאי וכיהן במשרה הזאת משנת 1957 עד 1960.למרות שהיה חבר במפלגה הקומוניסטית, נטה בית המלוכה אליו חסד בשל השכלתו ובשל התנגדותו לקולוניאליזם הצרפתי. סמכויותיו היו חשובות עד כדי כך שהוא התווה את מדיניות הכרייה במרוקו העצמאית. בין השנים 1960-1968 היה מנהל המחקר במשרד שניהל את ענייני כריית הפוספטים, אבל עזב את עבודתו בגלל שהזדהה עם הכורים השובתים.

בין השנים 1968-1972 לימד בבית הספר הגבוה להנדסה של מוחמדייה, לצד עבודה בירחון אומנותי עם זיקה קומוניסטית בשם "אנפאס". הוא הסתכסך בשנת 1970 עם המפלגה הקומוניסטית במרוקו, שהיה חבר בה, היות וטען כי היא יותר מדי עסוקה בדוקטרינות מאשר בפעילות בשטח, ובין היתר בגלל שלא מצא מקום בהנהגתה. באותה שנה הוא הקים מפלגת שמאל קיצוני חדשה, מרקסיסטית-לניניסטית, בשם "קדימה" (בערבית: אילא אל-אמאם), שהחלה בפעילות מחתרתית כנגד השילטון, מה שעורר את חמתו של המלך חסן השני. חברו לדרך היה עבד אל-לטיף זרוואל. בינואר 1972 הוא נעצר ועונה במשך חודשיים, אך שוחרר לאחר חודשיים בשל לחץ עממי חזק שהיה על המלך.
הוא וזרוואל ירדו למחתרת, כשמורה צרפתייה ואישתו לעתיד של צרפתי, כריסטין דאור, היא שמחביאה אותם, הוא וזרוואל נעצרו שוב בשנת 1974 והושמו בכלא הנורא "מולאי שריף" בקזבלנקה, שם מת זרוואל מהעינויים.
צרפתי נידון למאסר עולם על פגיעה בביטחון המדינה, אך הסיבה האמיתית להשארתו בכלא הייתה התנגדותו לסיפוח על ידי מרוקו של איזור סהרה המערבית, איזור שבמקור שייך למאוריטניה או אמור להיות עצמאי. בינתיים, עלה בצרפת לשילטון הנשיא הסוציאליסט פרנסואה מיטראן, שהחל ללחוץ על מרוקו לשחרר את צרפתי וארבעה מחבריו ממאסר העולם, ואישתו של פרנסואה, דניאל, אף עזרה לו באישור נישואיו לכריסטין דאו. במשך 17 שנים הוא ישב בכלא שעבר אליו, בעיר קניטרה שבצפון מרוקו.
בשנת 1991, תוך כדי כהונתו של מיטראן, שוחרר לבסוף צרפתי מהכלא לאחר 17 שנים בשל לחץ כבד של מיטראן על המלך חסן השני. הוא גורש ממרוקו ואזרחותו המרוקאית בוטלה, בתירוץ כי אביו היה ברזילאי ושאזרחותו הנוספת היא ברזילאית. הוא וכריסטין חיו בצרפת, כשהוא מלמד במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה השמינית של פריס, כשהנושא העיקרי שעסק בו הוא "זהויות ודמוקרטיה (…..) בעולם הערבי".
בשנת 1993, תוך כדי שהוא מלמד, הוציאו הוא וכריסטין את הספר "זכרונו של האחר".
באוגוסט 1999 הלך לעולמו מסרטן המלך חסן השני, ובנו, סידי מוחמד, החליף אותו ונקרא המלך מוחמד השישי. מוחמד החזיר את צרפתי למרוקו לעיר מוחמדייה, וכן נתן לו בחזרה את אזרחותו, תוך כדי שהוא מכניס אותו שוב לשירות המדינה, עקב כישרונותיו ומתוך רצון לשאת חן בעיני הצרפתים שאהדו אותו. הוא נכנס למשרד לחקר וחיפוש הנפט במרוקו, ותוך שנה התמנה ליועצו של המלך מוחמד השישי בעצמו.
בסוף שנת 2000 צרפתי, ששוב היה חבר בכיר במנגנון המדינה המרוקאי, לא יכל להתגבר על אופיו ודרש מראש ממשלת מרוקו דאז, נאמנו של המלך עבד אל-רחמן יוסופי להתפטר בשל הגבלת חופש הביטוי והעיתונות במדינה וסגירת עיתונים ומגזינים עצמאיים.
תוך כדי כך, המשיך צרפתי לתקוף במילותיו את ישראל על יחסה לפלסטינים, והביע שוב ושוב את התנגדותו לציונות.

צרפתי מת לבסוף בעיר מראכש במרוקו בנובמבר 2010.

הפליטים והבושה- איפה אחריות המדינות המוסלמיות על הפליטים?

הכתבה הזאת הובאה מאת העיתונאי התורכי אוהד ישראל והמערב ומתנגד לארדואן ולשילטון צבאי, בוראק בקדיל, עיתונאי תורכי שעובד בעיתון "הוריית", וכותב באתר "פורום המזרח התיכון". הכתבה עוסקת במשבר הפליטים המוסלמים שמציפים את אירופה, פליטים שמדינות מוסלמיות עשירות כמו למשל ערב הסעודית ואיחוד האמירויות מסרבים לקחת עליהם אחריות וליישב אותם בשטחן, למרות שהן יכולות להרשות לעצמם להקים ערים משוכללות עבור מיליונים באמצע המדבר. במקום לקחת אחריות, מדינות האסלאם "זורקות" את בעיית הפליטים על אירופה- בין היתר מתוך מטרה נסתרת שהפליטים הללו יתיישבו באירופה ויהפכו אותה בעתיד הרחוק למוסלמית לאחר שיהפכו לרוב. אגב, בעיה דומה קיימת ביחס לפליטים הפלסטינים של שנת 1948: יש למדינות מוסלמיות, גם אם עשירות, אינטרס לא ליישב את הפליטים בשטחן בצורה מסודרת, ולהשאיר אותם במחנות מזה כמעט 70 שנים, על מנת שבסופו של דבר ישראל תיאלץ לקלוט אותם אליה.
ובאשר לתורכיה עצמה: במדינה שיש בה בעיה דמוגרפית, של 50 אחוזים של כורדים וחילונים מול חמישים אחוזים של אוכלוסייה מוסלמית מסורתית ודתית, השילטון מעוניין לקלוט במדינה פליטים על מנת להשאיר את המאזן הדמוגרפי לטובת האסלאם הסוני הדתי, כשהדוגמה הכי טובה היא העיר איזמיר: עיר זאת במערב המדינה על חוף הים האגאי, היא סמל החילוניות. מזה 15 שנים מנסה מפלגת השילטון הAKP להושיב בכורסת ראש העיר נציג משלה, ללא הצלחה. ראש העיר נשאר חילוני ממפלגת האופוזיציה המרכזית. אל העיר הוזרמו פליטים סורים שהם מוסלמים סונים דתיים, ובבחירות הבאות לראשות העירייה, וכן בבחירות האיזוריות לפרלמנט, כנראה שמועמדי מפלגת השילטון הדתית יזכו, לאחר שפליטים אלה יקבלו אזרחות תורכית.

וזה מאמרו של בקדיל, כפי שמופיע בעיתון "הוריית" בגירסתו האנגלית ובאתר "פורום המזרח התיכון":

ארדואן אכן צודק. יש משהו מביש במשבר הפליטים (הכוונה בעיקר לפליטים מסוריה ומאיזורי מלחמה מוסלמיים נוספים שנוהרים לתורכיה ומשם לאירופה). אבל הוא טועה לגבי מי אלה שצריכים להתבייש.
ארדואן חזר על אותם דיבורים במהלך ועידת 20 הכלכלות החזקות בעולם, הג'י 20, שנערכה בסין. הוא טען שגישת המערב כלפי הפליטים היא מבישה. הוא טען שהמערב הוא גזעני. מאז תחילת משבר הפליטים הסורים, טוען ארדואן כי זו חובתה המוסרית של אירופה הנוצרית לקבל אליה חלק גדול מן הפליטים. למה? בגלל שהפליטים רוצים לעבור לאירופה הנוצרית? כולנו יודעים למה. אבל מדוע למדינות מוסלמיות שכנות (ועשירות) אין חובה מוסרית לקלוט אליהן פליטים באדמות האסלאם?

מלך ירדן הראשון, עבדאללה הראשון, סבא-רבא של המלך עבדאללה השני הנוכחי, כתב בזכרונותיו: "הטרגדיה של הפלסטינים הייתה שרוב המנהיגים שלהם שיתקו אותם עם הבטחות שווא שלא הוגשמו שהם לא לבד. ששמונים מיליון ערבים ו400 מיליון מוסלמים (מספר הערבים והמוסלמים בעולם בשנת 1948) יבואו באופן מיידי וניסי להציל אותם".

כמה עשורים לאחר מכן, סורים שבורחים ממלחמת האזרחים במדינתם לא מתפתים לטרגדיה דומה ולהבטחות דומות: הם רוצים להשתמש בתורכיה ובמדינות מוסלמיות אחרות שנקרות בדרכם כאבני דרך להגיע לארצות יותר מתורבתות וטובות.

קודם כל, יש כאן פגיעה עצמית מוסלמית: למה מוסלמים מסכנים את חייהם על מנת להגיע אל המערב הנוצרי, שמתואר במקורות מוסלמיים כרשע? מדוע פליטים מוסלמים סורים לא רוצים לחיות עם אחיהם? למה הם רוצים לסכן את חייהם ולברוח לארצות נוצריות?
גם אם זה לא רלוונטי, מדינות לא מוסלמיות רחוקות מוכנות לקחת אליהן פליטים סורים, כמו למשל ברזיל (תחת השילטון הקודם- למרות שהנשיא הנוכחי הוא ממוצא לבנוני נוצרי), ונצואלה (שם המצב גרוע שבגרועים) וצ'ילה הודיעו שהן מוכנות לקחת אליהן פליטים סורים. האם ישנם פליטים מוסלמים בארצות המוסלמיות העשירות בנפט? כמה יש בערב הסעודית, שנחשבת מגינת המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה? האם הפליטים מועדפים להתקבל על ידי הנוצרים או על ידי מלך סעודיה, שנחשב שומר המקומות הקדושים לאסלאם, ובכללי מגן האסלאם הסוני? כולנו יודעים את התשובה. הפליטים לא מוכנים לסבול את תורכיה, שנחשבת גן עדן לעומת ערב הסעודית מבחינת חופש דת.

ולגבי תמונת המצב שיש בה השפלה עצמית למוסלמית, ארדואן מאשים את המערב שלקח תחת חסותו "רק" 250 אלף פליטים סורים, שרובם מוסלמים סונים, לעומת כמעט אף אחד במדינות המפרץ העשירות. למה באמת סעודיה, קטאר (הפטרונית של אירגון "האחים המוסלמים- תוספת שלי), בחריין (שיש לה אינטרס מובהק ליישב בקירבה מוסלמים סונים, היות והיא מדינה תחת שילטון בית מלוכה סוני עם רוב אוכלוסייה שיעי-תוספת שלי), איחוד האמירויות ועומאן מעדיפים להעסיק פועלים אסיאתיים בכמויות אבל אפילו לא התנדבו לקחת אפילו עשרות של פליטים סורים אליהן?

לכן, צריך לשאול את השאלות החשובות:

1. מדוע מוסלמים "שונאי מערב" רוצים להגר אל המערב ה"כופר"?

2. מדוע מדינות ערב והאסלאם העשירות לא נוקפות אצבע כדי לעזור לפליטים?

3. מדוע לא-מוסלמים חייבים לשלם את המחיר על מלחמות פנים-מוסלמיות, ועל גלי ההגירה שהן יוצרות?

הנשיא אובמה השני?

כל הזכויות על מאמר זה שמורות לאתר "היסטריו" ©
בשנת 2004 פתח את אירועי הוועידה של המפלגה הדמוקרטית האמריקנית פוליטיקאי צעיר, חבר הסנאט של מדינת אילינוי האמריקנית. הוא היה מועמד לסנאט הפדרלי האמריקני בוושינגטון, ורצה לקדם את עצמו וגם את מועמד הדמוקרטים לנשיאות דאז, ג'ון קרי. הוא היה רק בן 43. קראו לו ברק חוסיין אובמה. מהרגע שהופיע, ונשא נאום מרשים, מרשים מאוד. מאותו רגע תייג עצמו כמועמד עתידי לנשיאות. וכל השאר מאותו רגע היה היסטוריה.

כשנערכה לפני כחודש ועידת המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, לקראת בחירות 2016, נאם סנאטור צעיר, ממוצא אפרו-אמריקני, בפתיחת אותה ועידה, שמטרתה לבחור בהילרי קלינטון. בניגוד לאובמה, הוא היה משועשע וחייכן, בניגוד למזגו הקר של אובמה. הסנטור הזה ביקר בימים האחרונים בישראל. וגם הוא, כמו אובמה, מסתמן כמועמד פוטנציאלי לנשיאות. התקשורת האמריקנית משווה אותו שוב ושוב לנשיא האמריקני המכהן. מדובר בסנאטור קורי בוקר (Cory Booker), רווק בן 47 שמייצג את ניו ג'רזי, שהיה בעברו ראש עיריית ניוארק. גם הנאום שלו בועידה היה מרשים, סוחף ובעיקר מחויך. ואם אובמה נחשב, למרות שמוצאו אינו אפרו-אמריקני אלא מעורב, כנשיא השחור הראשון של ארה"ב, קורי בוקר יכול יום אחד בעתיד להפוך לנשיא השחור השני של ארה"ב, בייחוד אם יהיה אחרי שמונה שנות כהונה של הנשיאה הפוטנציאלית הילרי קלינטון, או שמא ייאלץ להתייצב אל מול הנשיא טראמפ או מחליפו בעתיד.

אותו קורי בוקר נחשב ליקיר עמק הסיליקון האמריקני, בין היתר בגלל שהוריו היו מנהלים בכירים בחברת המחשבים IBM. הוא ומשפחתו גרו בעיירה שמצפון לעיר ניוארק שבניו ג'רזי, למשפחה מרקע דתי יחסי. אחד מסבי סבותיו היה אמריקני לבן. עוד בבית הספר התחבב עליו מאוד משחק הפוטבול, למרות שהוא היה תלמיד מצטיין והתקבל לאוניברסיטת סטנפורד היוקרתית. הוא סיים בשנת 1991 תואר ראשון במדעי המדינה ותואר שני בסוציולוגיה לאחר מכן. בשנת 1994 קיבל מילגה מיוחדת ולמד היסטוריה אמריקנית באוניברסיטת אוקספורד האנגלית, והחל להתבלט בחוגי הלימוד שלו מבחינה פוליטית… לאחר מכן, המשיך לתואר שהוא מעין דוקטור במשפטים, באוניברסיטת ייל המאוד יוקרתית. אגב, גם לאובמה יש תואר דומה במשפטים…

בדומה לאובמה, הוא היה גם פעיל חברתי וסיפק ייעוץ משפטי לנצרכים לאחר שסיים את לימודיו. הוא נבחר למועצת העיר ניוארק ובכך החל רשמית בקריירה הפוליטית שלו. הוא החל בפעילות אינטנסטיבית בנושאים חברתיים, עד כדי מחאות ושביתת רעב. בשנת 2002 התמודד על ראשות העיר ניוארק, ונבחר לתפקידו. הוא החזיק בתפקיד זה עד שנת 2013, לאחר שנבחר 3 פעמים לתפקידו. בין היתר, הוא שיתף פעולה עם מישל אובמה רעיית הנשיא בנושאי המלחמה בהשמנת ילדים.

בשנת 2013, לאחר מותו של הסנאטור הדמוקרטי המכהן, נערכו בחירות מיוחדות למושב של מדינת ניו ג'רזי לסנאט האמריקני. בוקר התמודד ובאוגוסט 2013 נבחר לסנאט. הוא הביס ב-11 אחוזים את יריבו הרפובליקני, והפך לסנאטור השחור הראשון שנבחר לסנאט מאז ברק אובמה. בלילה שלפני שנבחר, הוא ביקר בציונו של הרבי מלובביץ' המנוח….הוא גם ידוע כפרו ישראלי, בעל יחסים חמים עם הקהילה היהודית במרחב ניו יורק-ניו ג'רזי ובימים האחרונים מכתיבת כתבה זו אף ביקר בישראל.
קורי בוקר ידוע כשמאלני מתון בעמדותיו הפוליטיות. הוא תומך בשתי מדינות לשני עמים, אך מתנגד ללחצים על ישראל. בעניין העיסקה עם איראן, הוא נאלץ לתמוך בה כמעט בלית ברירה לאחר שהתנגד אליה למעשה (הצביע בעד החמרת הסנקציות על איראן בתקופה שלפני ההסכם). יש אף שמאשימים אותו כניאו-ליברל וכמשתף פעולה עם חברות הטכנולוגיה הבכירות בארצות הברית וכמקדם האינטרסים שלהם ואף בהיותו יקירן, בין היתר בגלל שגייס כספים בשנת 2010 מבעלי פייסבוק מארק צוקרברג לטובת מערכת החינוך בניוארק. ושוב, יש להדגיש, הוא גדל בבית שכולו חברת IBM…. לכן, לא בטוח שבעתיד תיבחר בו המפלגה הדמוקרטית בעלת האוריינטציה הסוציאל דמוקרטית כמועמד שלה.

מה שמבדיל את בוקר מאובמה הוא לא רק הדעות המתונות יותר וחוש ההומור והחיוך הטבעי, אלא גם היותו בעל ניסיון ניהולי כראש עיריית ניוארק במשך יותר מ10 שנים. כמו כן, ישנו פרט פיקנטי מאוד בחייו האישיים של בוקר, והוא המסתורין שבהם. לבוקר אין משפחה משלו והוא לא נשוי, בניגוד לאובמה שנשוי למישל ויש לו שתי ילדות. עובדה זו עוררה שמועות רבות על נטיותיו המיניות, למרות שהוא טוען שוב ושוב שהוא סטרייט. בעיקרון, מסתורין זה עלול כביכול לפגוע בו. אבל כיום, בארצות הברית, דבר זה דווקא יכול להוות יתרון, היות והמדינה לא צריכה לממן את בני משפחתו בניגוד לפוליטיקאים אחרים. אם ייבחר לנשיאות, יהיה הרווק השני שנבחר לנשיאות, לאחר ג'יימס ביוקנן במאה ה-19, וגם ישנה פתיחות יותר מבעבר לגבי פוליטיקאים שאינם סטרייטים, אם יתברר שאינו באמת כזה, בניגוד לעבר השמרני. יש עוד יתרון: בכל משרה שייבחר אליה, הוא ייתן מאה אחוזים מעצמו כי אין ברשותו משפחה לנהל, מה שגוזל זמן ועצבים. ועוד פרט שמבדיל אותו מאובמה: בניגוד אליו, שהחליף בילדותו מקומות מגורים בעולם ובארה"ב בפרט עם אמו וכשיצא לחיים בוגרים, קורי בוקר עצמו נולד, גדל והמשיך לגור רוב חייו בניוארק ובסביבתה. עד היום הוא גר בעיר הזאת.

האם יכול להיבחר לנשיאות? יש לו סיכוי. יש לו את הקסם האישי והוא גם יודע לנאום טוב, מה גם שהוא משדר החוצה שהוא אינו אדם קר כמו אובמה.
הוא גם נוטה יותר למרכז- למרות שבעבר, כשאובמה עמד להיבחר שוב ב2012, הגן על הכומר ג'רמייה רייט, שהיה הכומר הקיצוני של אובמה- אך לא שלו.
עוד פרט פיקנטי היה הסיכסוך שלו עם המגיש קונאן או'בראיין, לאחר שזה ירד על העיר ניוארק.

נשיא ארה"ב לעתיד, ג'ורג' בוש השלישי?

לדונלד טראמפ, המועמד האמריקני מהמפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית, שסובל מחוסר תמיכה בקרב האליטה של המפלגה, נוסף לאחרונה תומך מפתיע, שפועל רבות לבחירתו לנשיאות, שהוא בעצמו ממוצא חצי היספני ולא פחות מבנו של המועמד שהתמודד מול טראמפ בבחירות האחרונות, ג'ב בוש, הודיע על תמיכתו בטראמפ- בניגוד לאביו וכן בניגוד לדודו, הנשיא ג'ורג' בוש הבן, ולסבו, הנשיא ה-41 ג'ורג' בוש האב. את תמיכתו הוא לא הביע מאהבת יתר לטראמפ כמובן, שהרי טראמפ ביזה את אביו ואת משפחתו ולכן בני המשפחה האחרים, שנחשבים מהאליטה הרפובליקנית, סירבו להביע בו תמיכה. הוא עשה זאת יותר מתוך אינטרס אישי, לשמור על נאמנות למפלגה הרפובליקנית ולמי שעשוי באופן מפתיע להיבחר כנשיא האמריקני, ובכך אולי בעתיד, אולי בעוד 8 שנים אם טראמפ ייבחר לשתי קדנציות, להפוך בעצמו למועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית ולזכות בנשיאות, ובכך ליצור מצב שהיו שלושה נשיאים אמריקנים בשם ג'ורג' בוש, ולא רק- אלא שיסתבר שרק השם ג'ורג' בוש הוא שמביא הישגים וניצחונות למשפחתו המורחבת.

לג'ורג' פרסקוט בוש, בנו של ג'ב, המופיע כאן בתמונה יחד עם אישתו, אמנדה וויליאמס, לה הוא נשוי מזה 12 שנים (ואיתה הביא לעולם שני בנים- פרסקוט בן השלוש כיום וג'ון בן השנה) יש את כל הפוטנציאל הנכון להיות נשיא עתידי: הוא צעיר, בן 40 כיום, הוא שייך למשפחת בוש, ולא רק- אימו היא ממוצא היספני ושמה קולומבה, וזה מאוד חשוב בימינו, כשההיספנים הופכים בארצות הברית ממיעוט לנתח אוכלוסייה משמעותי. לבוש עצמו יש מראה חיצוני דומה לאימו ההיספנית….
יש לו עוד נתונים טובים: הוא משפטן בהשכלתו, ונושא תפקיד בשירות הציבורי של טקסס, מדינת הבית של משפחתו: הוא נושא בתפקיד שמוגדר כראש מינהל מקרקעי טקסס. הוא גם משמש סגן יו"ר המפלגה הרפובליקנית בטקסס לענייני כלכלה. הוא גם שירת בצבא האמריקני, כקצין מודיעין בצי וסיים את שירותו בדרגת סגן פלוס שירות מילואים באפגניסטן.
האוריינטציה הפוליטית של בוש באה לידי ביטוי כבר בשנת 1988, כשנאם כילד בן 12 בוועידה הרפובליקנית שבחרה בסבו, סגן הנשיא דאז ג'ורג' בוש האב, למועמד שלה לנשיאות. כשדודו, ג'ורג' בוש הבן, נבחר לתפקיד מושל טקסס-שלדעתי, זהו התפקיד הבא שמושא המאמר מכוון אליו, הלך ג'ורג' בוש השלישי ללמוד באוניברסיטת רייס בטקסס ושיחק כשחקן בייסבול ופוטבול זוטר בקולג'. הוא הפך למורה בבית ספר ציבורי- שהכוונה גם לפעיל חברתי, אך עזב את תחום ההוראה לטובת לימודי משפטים (שנחשבים לאמצעי חשוב למי שרוצה להיות פוליטיקאי) באוניברסיטה של טקסס. וכמו בן משפחת בוש טוב, הוא הפך לעורך דין שמנהל משרד השקעות שמתמחה בהשקעות בתחום הנפט והטכנולוגיה, והרי משפחת בוש ידועה בעסקי הנפט שלה….
במהלך לימודי המשפטים שלו הוא פגש את אמנדה, שתהפוך לעורכת דין וגם לאישתו ואם שני בניו.
בינתיים, הוא גם נכנס והשתלב במפלגה הרפובליקנית המקומית, בוועדות שתפקידן ליצור קשר עם הדור הצעיר של הבוחרים הרפובליקנים, וכן פעל להכנסת מועמדים רפובליקניים ממוצא היספני לתוך המינהל הפוליטי והציבורי בטקסס. בשנת 2007 הוא נכנס כקצין מודיעין לשירות צבאי בצי האמריקני, בעיקר במילואים. בשנת 2011 אף שירת באפגניסטן במשך שמונה חודשים. כשהדוד שלו היה נשיא, הוא שלח אותו לשליחויות דיפלומטיות שונות, בעיקר במדינות מרכז ודרום אמריקה. הוא אף התבטא בחריפות כנגד הדיקטטור הוונצואליאני המנוח הוגו צ'אבז, הוא אף ביקר את מושל מדינת פלורידה דאז, צ'ארלי כריסט, שבזמנו היה רפובליקני ושינה את דעתו, שהוא לא מספיק רפובליקני ונעזר יתר על המידה בכספי מדינה פדרליים.
פעילותו למען הציבור ההיספני בטקסס וכן מוצאו מהווים יתרון פוליטי: אם וכאשר ירוץ למשרות בכירות, כמו מושל טקסס ואחר כך אולי לנשיא ארצות הברית- מסלול אופייני למשפחת בוש, הוא יקבל כמעט בוודאות קולות מצביעים היספניים רבים. כשנשאל לגבי כניסה ממשית לפוליטיקה בתפקידים בכירים, הוא לא פסל אפשרות זאת.
בשנת 2012 נבחר לתפקיד ציבורי משמעותי ראשון: קומישינר הקרקעות של טקסס, תפקיד שמקביל לראש מינהל המקרקעין, עם סמכויות נוספות, של מדינת טקסס. אין לפסול את האפשרות שתפקיד התובע הכללי של המדינה, שמוביל לתפקיד מושל המדינה לאחר מכן, או התמודדות ישירה על תפקיד מושל טקסס, תפקיד שממלא זה כשנה המושל גרג אבוט הרפובליקני, אלה מטרותיו הבאות.

אז האם לג'ורג' בוש הנכד יש סיכוי להיות הנשיא בוש השלישי, או הנשיא בוש הנכד?

לפי איך שנראית המפלגה הרפובליקנית כיום, יש לו סיכוי מסוים. הבעיה היא שהציבור האמריקני כבר אלרגי לשם המשפחה "בוש", והעובדה היא שאביו ג'ב לא נבחר למועמדות הרפובליקנית, הוא אפילו לא הגיע לקו הסיום מול דונאלד טראמפ. אבל אם טראמפ יהיה נשיא או לא, הזעזוע שעוררה ותעורר עצם מועמדותו של טראמפ תביא בעתיד את הרפובליקנים לשאוף לחזור לשורשים, וגם ליצור קשר עם בוחרים שאינם האמריקני הלבן הממוצע. אבל בוש הנכד, כמו כל בוש, לא יחפש קיצורי דרך. הוא יודע שהוא לא טראמפ שיכול להעז ולהתמודד לנשיאות ללא שום ניסיון פוליטי ממשי, ושהוא חייב להיות מושל של מדינה לפני שיתמודד על הנשיאות.
ואם הרפובליקנים ירצו לחזור לשורשים הממסדיים, לאחר העידן הקצר מאוד של טראמפ כמועמד או הארוך יותר של טראמפ כנשיא אין כמו משפחת המלוכה הרפובליקנית, משפחת בוש, כדי למלא תפקיד זה- למרות הביקורת עליה. הרי כל אימת שהנשיא נקרא ג'ורג' בוש, ארצות הברית יצאה למלחמות. ואם הרפובליקנים ירצו בנוסף גישה לקהלים שמהווים מיעוט הולך וגדל בארה"ב, שאולי יהוו את הרוב של מחר, ואני מתכוון לציבור ההיספני, אין כמו ג'ורג' בוש הנכד שיכול למלא את תפקיד מועמד הרפובליקנים לנשיאות בעתיד- בייחוד זה יהיה אפשרי לאחר שמונה שנות כהונה של טראמפ או הילרי קלינטון כנשיאים. ולמה שמונה שנים? בדרך כלל נשיא אמריקני מנצח בבחירות לקדנציה השנייה שלו (חוץ מכמה יוצאי דופן, שהציבור בחר לשלוח לביתם האמיתי מהבית הלבן אחרי 4 שנות כהונה- האחרון היה סבו של ג'ורג' פרסקוט בוש, שהוחלף בביל קלינטון הדמוקרטי ב-1992).
יש לו, כאמור, רקורד מצוין: גם מיוחס, דבר שיבטיח לו קידום מהיר במפלגה הרפובליקנית, גם משכיל- במשפטים, גם איש צבא, ששירת במלחמה שהדוד שלו יזם, גם פעיל חברתי וגם, כמובן, חצי היספני במוצאו, בעל מראה חיצוני שנוטה לצד ההיספני של משפחתו.
אבל השאלה היותר גדולה לעתיד, ואם ג'ורג' הנכד כמובן ירצה: האם הציבור האמריקני יתגבר על האלרגיה שלו למשפחת בוש ועל הפחד ממנה מעוד יציאה למלחמה, ויצביע שוב לנשיא ששמו הוא ג'ורג' בוש.

למה אני לא אוהב את פוקימון?

אחד הדברים שאני לא מבין, הוא איך דמויות שקילקלו דור שלם, כלומר את הדור שלי, יכולות לקלקל גם את הדורות הבאים, רק בגירסה משוכללת יותר. ואני מדבר על הטירוף החדש-ישן, הפוקימון, שעכשיו בא בגירסה חדשה שבו אפשר לתפוס פוקימונים בעזרת סמארטפונים בעולם האמיתי. אנשים כל היום הולכים כשהראש שלהם תקוע בתוך המסך של הסמארטפון, והם לא מחפשים זהב. הם בסך הכל מחפשים לצוד דמויות מצוירות וירטואליות. לא העוני העולמי, לא תפיסת טרוריסטים, לא ההתחממות הגלובלית ולא מלחמות האזרחים במזרח התיכון או התפשטות האסלאמיזם הם המדאיגים את האנשים. הנושא הכי בוער כיום זה לצוד פוקימונים. איך אומרים? אצל פוקימון זה לא גיל, זה התרגיל, וכיום קוראים לתרגיל הזה "פוקימון גו".

לדעתי, לפוקימון יש אחריות על הרס תקופה. ואני מתכוון לתקןפה של עד לפני 17 שנים, לפני שהופיעה הסידרה "פוקימון" בערוץ הילדים. הערוץ דאז היה חינוכי, ושודרו בו סדרות מרנינות, כמו למשל "אריזה משפחתית", "שלושת המוסקטרים", "טאזמניה" ועוד ועוד, וכן אולפני רצף וסדרות משעשעות תוצרת הארץ, לדוגמה "כדור פורח", "הכיתה המעופפת", "המחסן של כאילו", "גינת ההפתעות" ו"קצפת". כשהיינו ילדים, לדור שלי הייתה קייטנה שלמה בטלוויזיה של שידורי רצף. ואילו הילדים של היום בחופש הגדול עסוקים בללכת כמו זומבים ולבהות במסארטפון. ערוץ הילדים של אז היה תמים יחסית, עד שהגיע פוקימון. ומה גם שהייתה שם דמות שנקראת על שם הקולות המוזרים שהיא משמיעה: "פיקה פיקה צ'ו!"

הסידרה הזאת, שהופיעה לראשונה בערוץ בשנת 1999, הפכה למעשה לתוכנית העיקרית בו. התוכנית הנ"ל הייתה מלאת אלימות, יותר מתוכניות מצוירות אחרות כמו לדוגמה "החתולים הסמוראים"- עוד סידרה מצוירת יפנית (אנימה קוראים לזה), שבה החתולים הגיבורים היו משוגרים מתוך מגשי פיצה על מנת להילחם ברשע. הפוקימון של אז כמעט היפנט את ערוץ הילדים- ואז כשלוש שנים אחרי נוספה עוד סידרה פרובוקטיבית, "המורדים". מאז אותו ערוץ לא חזר לקדמותו. והדור שלי התבגר, כבר נהיו חיילים וחיילים משוחררים, ויצאו לחיים האמיתיים. ערוץ הילדים הישן, זה שלפני הפוקימון, הפך רק לזיכרון רחוק עם הזמן.

ואילו כיום, משחק ה"פוקימון" גו, עם אותן דמויות מעצבנות אך עם הרבה תוספות, מהפנט את כל העולם. אין ערוץ טלוויזיה זר, כולל "אל-ג'זירה", שלא מדבר על פוקימון גו. על זה שאנשים התפנו מכל בעיותיהם האישיות ומבעיות העולם, ויותר גרוע- התנתקו מהעולם האמיתי, לטובת מרדף וירטואלי ברחובות, בשדות, בהרים, בעמקים, בחופים ואיפה לא אחרי דמויות מצוירות שלא קיימות במציאות אלא מופיעות על מסך הסמארטפון. הפוקימון התפנה מהרס ערוץ הילדים הישן, ועכשיו הוא גורם לאנשים להיות מהופנטים בכל העולם. המשחק הזה גורם ליצירת תחושה כאילו עוד מעט דאע"ש יתפרק מנשקו וגר זאב עם כבש ויחפשו פוקימונים יחדיו.

שלא לדבר על כל האנשים שנפגעו פיזית או שנגרמו להם נזקים כלכליים (אני בטוח שיש כאלה שהתמכרו עד כדי כך שהועזבו או שנאלצו לעזוב את עבודותיהם בגלל שהם עסוקים במרדף המדומה הזה). המשחק הזה יכול להוביל את המשחק בו להיכנס לאיזורים מסוכנים שרגל אדם נורמלי לא הייתה דורכת בהם. מי שמחפש לצוד את הפוקימון, מוצא את עצמו כניצוד על ידי טיפוסים אמיתיים ויותר מפוקפקים…

הדבר שאני חושב עליו זה שמזל שכיום יש גדר וחציצה בין ישראל לעזה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לפני עד 23 שנים היה משחק כזה והסתבר שהיו פוקימונים נדירים בלב מחנות הפליטים העוינים בעזה, מה היה קורה לישראלי שהיה נחוש להגיע עד לשם כדי לצוד את הפוקימונים הנדירים…..

הסולטאנים של קוסם- מוסטפא הראשון

כידוע לכולם, מוסטפא בנו של הסולטאן סולימאן לא זכה להיות הסולטאן מוסטפא הראשון. אבל היה סולטאן בשם מוסטפא הראשון. הוא דודו של אבראהים המטורף שכבר כתבתי עליו, ואבראהים הסולטאן נקבר על ידו. גם הוא היה קשור לקוסם סולטאן, שדמותו ודמותה כיכבו בסידרת ההמשך של "הסולטאן"- "המאה המפוארת- קוסם" שעונתה הראשונה הסתיימה זה מכבר, וגם הוא היה קורבן של ה"כלוב" המפורסם, הקאפס.
בהמשך לפוסט של "אבראהים המטורף", אני אכתוב היום על הסולטאן מוסטפא הראשון, שחי בין השנים 1592 ל1639.

מוסטפא שלט לסירוגין בסך הכל שנתיים בלבד- בין 1617 ל1618 ובין 1622 ל1623. הדבר היחיד שהוא נודע בו הוא צחקוקיו שנשמעו כמו צחוקו של אימבציל (מפגר). מדובר באחד הסולטאנים הכי נוירוטים שידעה האימפריה העותמאנית. בנוסף היה לו תחביב- לרוץ ללא סיבה במסדרונות הארמון.

מוסטפא גדל החל מגיל 11 ב"כלוב". הוא הושם שם על ידי הסולטאן אהמט הראשון, שהמועדפות עליו היו קוסם סולטאן ויריבתה חדיג'ה סולטאן. בשנת 1617 מת אהמט הראשון, וקוסם סולטאן הכוחנית פחדה שמא הבן היותר בכור שאמור היה לעלות לשילטון, עות'מאן בן ה-13, שלא היה בנה, יחסל אותה ואת בניה בהוראת אמו, חדיג'ה. לכן היא הפעילה את קסמיה על מנת שדווקא מוסטפא הנוירוטי, אחיו של בעלה, ימונה לסולטאן על פי החוק- ויהיה בעצם "חותמת גומי שלה". וכך היה. מוסטפא, שהיה לא שפוי עוד מלפני שהוכנס לקאפס שהחמיר את מצבו, ערך מינויים לתפארת: הוא מינה שני משרתים נערים שלו למושלי קהיר ודמשק ומינה לקצין בכיר איכר שהציע לו לשתות בעת שהיה במסע ציד. בהמשך יגדיל מוסטפא לעשות, וימנה עגלון שהנהיג עגלה רתומה לחמור להיות המואזין של המסגד המרכזי של איסטנבול, איה סופיה. וזירים גדולים לא יכלו לעבוד עם מוסטפא, שניסה להנהיג את האימפריה על פי חזיונות שראה, והתחלפו בזה אחר זה. גדוד הסריסים של הארמון ראה את התנהגותו המטורפת של מוסטפא, ולכן הוא הודח ובמקומו מונה הסולטאן עותמאן השני בן ה-13, וזאת לאחר שמוסטפא שלט שלושה חודשים בלבד, ללא שום יכולת למשול. מוסטפא המודח נשלח שוב לביתו המוכר- הכלוב, הקאפס.

עותמאן השני חיסל את אחיו מהמט, אסר על עישון וצריכת אלכוהול באופן טוטאלי באימפריה, ורצה לערוך רפורמות אצל היניצ'רים. קוסם הקוסמת ניסתה שוב ושוב להפעיל את השפעתה כדי שעותמאן יודח. והייתה לה עילה טובה- עותמאן ניסה לערוך רפורמות בקרב היניצ'רים. בשנת 1622 עותמאן יצא למסע למכה, אך היניצ'רים החשדנים פרצו לארמון, כבלו את עותמאן וכלאו אותו לאחר שנלחם בהם כאריה. לבסוף הוצא עותמאן להורג ואוזנו נשלחה אל אימו, חדיג'ה (רואים כאן את טביעות האצבע של קוסם). כאן קוסם שוב התערבה, והציעה למנות שוב את מוסטפא. מוסטפא הפרנואיד סירב לעזוב את הכלוב (כידוע: אגף סגור בהרמון שנועד לכלוא בתוכו את כל הטוענים לכתר מקרב המשפחה הסולטאנית, במקום להוציאם להורג). היניצ'רים עשו חור בגג הכלוב, כבלו את מוסטפא, שהיה שם עם שתי שפחות שנכלאו יחד איתו כדי לספק את יצריו, קשרו אותו והוציאו אותו החוצה.

מוסטפא הראשון, הסולטאן החדש-ישן, בתגובה, שכח שאחיינו עותמאן נרצח, והחל לרוץ במסדרונות הארמון תוך שהוא צועק את שמו של אחיינו ההרוג. הוא הורה להוציא להורג את כל מי שהדיח את אחיינו עותמאן, אך כשהורה להוציא להורג את שאר בניו של אחיו, כולל ובייחוד אלה שהיו בניה של קוסם, באו שוב גדודי הסריסים, יחד עם הוראה מאת המופתי הגדול של איסטנבול לפיה לפי הדת המוסלמית אדם לא שפוי אינו ראוי לשלוט, תפסו את מוסטפא וזרקו אותו בחזרה לכלוב. לאחר הדחתו התמנה הסולטאן החזק מוראד הרביעי, כשעליו מפקחת אימו החזקה מאוד, קוסם.

היסטוריה, פוליטיקה, טלוויזיה ומה שביניהם