הנוסע הוירטואלי- חמישים גוונים של איזמיר

אני ושרה ג'יין גילינו בחורף הזה את רב גוניותה של איזמיר: מדובר בעיר שיש בה הכל. ממש הכל. גם אתרים היסטוריים- ואני ממליץ על העיירה סלג'וק, שאליה נוסעים באוטובוס לכיוון דרום העיר, שם יש עתיקות עוד מימי הרומאים והביזנטים שבאו אחריהם, וכן מתקופות מאוחרות יותר, גם אנשים מעניינים: עיר מאוד קוסמופוליטית, לא פחות מאיסטנבול, כמובן גם רובע יהודי, שם נותרו לצערי כמאה יהודים, אך יש בית כנסת מפואר, וגם מסגדים ואיזכור חזק לתקופה היוונית של העיר. כזכור, מדובר בעיר ששמה המקורי היווני הוא סמירנה, אך בשנת 1922 במסגרת מלחמת העצמאות התורכית, נכנסו כוחותיו של אתאתורכ (החילוני….) והחלו בגירוש סיסטמטי של היוונים והזרים הלא מוסלמים ששהו בעיר הזאת- כשאלפי בתים ועסקים של יוונים עלו באש.

כשרצינו ללכת לפאב (מה לעשות, אני מסתובב עם בריטית מניו זילנד….) אז גילינו את חיי הלילה בשדרה מעניינת, אחת הגדולות של העיר, בשם "שדרת חללי קפריסין" (בתורכית: קיבריס שהיטלרי ג'אדסי). למרות הראקי והבירה המצויינים ששתינו, תהינו בעיקר על השמות הטעונים של מקומות ורחובות בעיר. שרה שאלה אותי: "מה הקשר בין קפריסין לעיר הנפלאה הזאת"? הסברתי לה שמדובר לא באירוע שהתרחש בימי האימפריה העות'מאנית, אלא דווקא בימינו אנו- בשנת 1974, עת הסתכסכה תורכיה עם יוון, ליתר דיוק עם קפריסין היוונית, על השליטה באי. בצפונו של האי שכל כך קרוב לישראל רוב האוכלוסייה תורכית, ואילו בדרום רוב האוכלוסייה יוונית. תורכיה חששה על השתלטות יוונית מוחלטת על העיר, אז ממשלת השמאל (….) בראשות ראש הממשלה התורכי האגדי, בולנט אג'וויט, החליטה לפלוש לקפריסין. בעיני, פעולה זאת הייתה אחד מהשורשים הראשונים של הניאו-עות'מאניזם, כלומר החזרת המורשת העות'מאנית לתורכיה, למרות שמדובר במהלך לאומי תורכי מצד שני: תורכיה רצתה להגן על תורכים. הצבא התורכי הפולש כבש את צפון קפריסין, ואז החל תהליך של חילופי אוכלוסייה, כשאוכלוסייה יוונית ונוצרית ששהתה בצפון האי עברה לדרום, ואוכלוסייה תורכית ששהתה בחלק הדרומי של קפריסין עברה צפונה. בעוד ירושלים אוחדה בשני חלקיה 7 שנים קודם לכן, ניקוסיה בירת קפריסין התפצלה לשניים: צפון ניקוסיה התורכית, שנקראת לפקושה, ודרום ניקוסיה היוונית, שנשארה עם השם ניקוסיה.
אז אני ושותפתי החלטנו בינינו: טסים לצפון קפריסין. אני יודע שישראלים בדרך כלל מטיילים בדרום האי, בצד היווני, אז החלטתי לחקור איזור שלא כל כך מתוייר וידוע, מה גם שרק תורכיה מכירה במדינה שהקימה בצפון קפריסין, הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין, שהוקמה מיד לאחר הפלישה התורכית.

אבל רגע, אנחנו באיזמיר, ולפני הטיסה אנחנו אמורים לבקר במקום מוכר: כיכר השעון של העיר, שנקראת כיכר קונאק. כיכר קונאק מזכירה לנו משהו? לא כיכר השעון ביפו? כן, ממש יש זהות ותיאום בין שני המקומות. כיכרות השעון הוקמו באימפריה העות'מאנית בשנת 1901, לציון 25 שנים לעלייתו לשילטון של הסולטאן דאז, שבעיני רבים הוא הסולטאן האמיתי האחרון של האימפריה, עבד אל-חמיד השני. רוב השעונים ברחבי האימפריה לשעבר שרדו, ומה שהיה מיוחד בשעון הזה היה שהוא לא כוון ופעל לפי הזמן העולמי או האירופי, מה שנקרא שעון גריניץ', אלא לפי הזמן העות'מאני של אז, שזחל בעצלתיים, מה שד"ר וישניצר שכתב על זה מאמר קרא לו "א-לה-תורכה".
אבל זה לא הסוף. שרה אומרת לי: "תראה, יש משהו מכשף בעיר הזאת. אף יותר מאיסטנבול. אתה יודע מה? כמות הפריקים והתימהונים שמסתובבים כאן. ככה זה עיר ליברלית, חילונית, אז כולם מנצלים את זה".
אנחנו יושבים על ספסל בכיכר קונאק, ופתאום שומעים מישהו צועק בעברית לתוך הסלולארי שלו. ואני רואה דמות ממש מוכרת, גבר עבה, שנע בצעדי ריקוד. אני חושב: "רגע, זה לא הוא?" זה ממש מומנט היסטורי! אני ניגש לוודא את זהותו. הוא אומר לי ששמו שרמן. אני אומר לו בפליאה: "אתה שרמן האגדי? המומחה למוזיקה בעיני עצמו?" אני לא מאמין! מדובר בדמות שסיפקה את אחד הקטעים הכי הזויים בטלוויזיה הישראלית מעולם, בשנות השמונים, עת טען כי החל לתפקד כמרקיד קהל המוני (אני לא משתגע על המילה די ג'יי, זה יותר מזכיר שם של שחקן כדורסל אמריקאי) אחרי שהוא נכנס למועדון ושמע שהמוזיקה גרועה אז הם ביקשו ממנו שם עזרה….. שרמן! כל המדינה כבר כמעט שלושים שנה מחפשת אחריך! מה אתה עושה כאן?
הוא עונה לי את התשובה הצפויה "עסקים", ומציין ומדגיש את המועדונים המצויינים של העיר הליברלית הזאת, איזמיר. אני מספר לו על צפון קפריסין, ואומר לו שאני בדרך לשם. הוא יכול לבדוק גם שם עניינים. הממשלה שם, אני אומר לו, חילונית. היא עדיין שומרת על ערכיו של אתאתורכ.
שלושתנו נכנסים למונית ומשם לשדה התעופה על שם עדנאן מנדרס. ועכשיו הבנתי עם מי הסתבכתי: האיש לא מפסיק לשגע אותנו ולספר סיפורי ניסים ונפלאות על עצמו. ואני מספר להם מי היה עדנאן מנדרס. מדובר על ראש ממשלת תורכיה שהיה בין 1950 ל1960, והיה האב הקדמון של ארדואן. ראש מפלגה שמרנית שנבחר לראשונה אחרי 22 שנים של שילטון יחיד כמעט של מפלגתו של אתאתורכ. הוא התחיל לחדש את ימיה של דת האסלאם בתורכיה כקדם. הוא הראשון שפתח בתי ספר דתיים במדינה, לראשונה מאז נפילת האימפריה. המהפך שעשה ב1950 מאוד מזכיר את המהפך שהתרחש 27 שנים לאחר מכן בישראל, כשהליכוד הדיח לראשונה את מפא"י. אבל העניין הוא שהצבא ראה במנדרס כבוגד בכמאליזם, תפס אותו אחרי 10 שנים והדיח אותו. הוא הועמד למשפט מהיר ונתלה, וכך חזרה המפלגה הכמאליסטית לשלוט. אבל עזבו פוליטיקה. לא רוצה להתעסק עם פוליטיקה. מי מתעסק עם מנדרס כשלידך יושבת דמות כזאת אגדית והזוייה?
אנחנו ממהרים למטוס, שייקח אותנו תוך זמן קצר מאיזמיר לשדה התעופה ארג'אן, שליד לפקושה, הלא היא צפון ניקוסיה. איזמיר המגוונת, אל תדאגי. עוד אחזור אלייך.

הערה: הסיפור שאני מספר בידיוני ווירטואלי לחלוטין! המשך יבוא! בינתיים תיהנו מתמונת כיכר קונאק.

עכשיו בחדשות-תימן: הניסוי האדום במזרח התיכון

ביומיים האחרונים עלה לכותרות החדשות והעיתונים סיפורו של עלי עבדאללה צאלח, נשיא תימן במשך 33 שנים (12 שנים כנשיא צפון תימן, 21 שנים כנשיא תימן המאוחדת) ולמעשה מי שאיחד את תימן למדינה אחת, איחוד שהחזיק במשך 22 שנים בין 1990 ל2012. צאלח, קצין צבא בכיר במקורו ואחרון השליטים הערביים הלאומנים, שבעבורו מוצאו הדתי (שיעי-זיידי) היה פחות חשוב מלאומיותו וממוצאו השבטי, הצליח לאחד בזמנו 200 שבטים למדינה אחת. אבל ה"אביב הערבי" והסיכסוך השיעי-סוני גבה את מחירו מתימן, צאלח התפטר ב2011 לאחר הפגנות ענקיות שהתנהלו אצלו ברחבי המדינה ובלחץ בעלי בריתו דאז הסעודים והעביר את תפקידו לסגנו הסוני מדרום תימן, עבד רבו מנצור האדי. צאלח עצמו לא פרש מפוליטיקה, אלא התמקד בפעילות מפלגתית במסגרת מפלגתו "הוועידה העממית הכללית" ובשנת 2014 עבר בעצמו לתמוך בשיעים החות'ים, "חיזבאללה של תימן"- שבט שיעי שמוצאו מהעיר סעדה בקצה הצפוני של המדינה שניהל מלחמת גרילה ארוכה וזכה לחסות איראנית נרחבת.
לאחר שצאלח וכוחותיו עברו לתמוך בחות'ים בשנת 2014, זה איפשר להם להשתלט על הבירה, צנעא, בעוד הנשיא המכהן האדי וצבא תימן הלגיטימי ברחו לדרום המדינה והתיישבו בבירת הדרום לשעבר, עדן. בכך נפתחה מלחמת אזרחים איומה בין החות'ים בצפון תימן להאדי וכוחותיו (יחד עם אנשי אל-קאעידה) הסונים, מלחמה שהפכה את תימן למקום הגרוע ביותר לחיות בו עלי אדמות ולמדינה שוב מפוצלת ומוכת רעב.
בסוף השבוע הראשון של דצמבר 2017 התחוללה למעשה תפנית בסיכסוך הסוני-שיעי בין איראן לערב הסעודית: צאלח יצר קשר עם איחוד האמירויות ביודעו כי זה יאפשר לו להתחבר מחדש לסעודיה, שעכשיו נמצאת תחת שילטון חדש ושונה מזה שהורה לו להתפטר בזמנו. הוא שבר שוב ברית שכרת, הפעם עם איראן והחות'ים, ופנה שוב לצד הסוני שמובילה סעודיה. שלושה ימים לאחר שהודיע על התנתקותו מהחות'ים ומאיראן, בדרך מהעיר צנעא לכיוון העיר מארב שבמרכז המדינה ששם נמצאים חיילים מהצבא הלגיטימי התימני בראשות הנשיא האדי, חוסל צאלח בRPG הישר לתוך הרכב שלו על ידי החות'ים הנבגדים, מה שנתן יתרון שוב לציר האיראני בלחימה. בתוך כך, שיגרו בשבועות האחרונים החות'ים טילים איראנים ארוכי טווח לאבו דאבי ולערב הסעודית, ואני לא אתפלא אם יום אחד יבוא להם הרעיון לשגר טילים איראנים ארוכי טווח גם לכיוון מצרים וישראל…..
אגב, הנהגת החות'ים היא צעירה. המנהיג שלהם, עבד אל-מלכ אל-חות'י, הוא בן 38 ונאומיו מזכירים מאוד את נאומיו של חסן נסראללה מלבנון, מנהיג חיזבאללה שיכול להיות אבא שלו לפי גילו. נשיא צפון תימן בפועל הוא צאלח אל-סמאד, בן גילו ובן משפחתו של עבד אל-מלכ אל-חות'י, וכמובן הוא פועל מטעם "אגודת אנשי האל", הלא הם שבט החות'י החזק, כאמור "חיזבאללה של לבנון".
עוד משהו: בעוד לחיזבאללה יש ערוץ טלוויזיה בשם "אל-מנאר", לחות'ים יש ערוץ טלוויזיה שהוא חיקוי של "אל-מנאר", "אל-מסיירה". בערוץ זה שודרו התמונות שבהן נראה מייסדה של תימן המודרנית, עלי עבדאללה צאלח, הרוג עם פגיעה בראשו. שש שנים ושלושה חודשים אחרי חיסולו של מועמר קדאפי בידי המורדים בלוב, חוסל שליט ערבי שני שהודח במהומות "האביב הערבי". בכך גם סוכלה מזימתו של צאלח להפוך לשליט הראשון שמודח במסגרת "האביב הערבי" שחוזר לשילטון במדינתו, הפעם בחסות סעודית.
וזהו סיפורה של תימן ושל "הניסוי האדום" שהתחולל ועודנו מתחולל בה:

מזה שנתיים מתנהל מבצע "רעם מתפרץ", אותו מנהלת ערב הסעודית כנגד שבט החות'ים, שמרכזו בעיר סעדה שבצפון תימן (מוצאם של רבים מיהודי תימן הוא מהעיר הזאת), שנמצאת, איך לא, ממש על הגבול הסעודי. אותם שבטים, שאמונתם היא שיעה "זיידית", או "שיעה מחומשת", כלומר פלג פחות משיחי ויותר רציונלי של האסלאם השיעי שמאמין כי הנהגת האסלאם עברה לצאצאיו הישירים של הנביא מוחמד, דרך בן דודו וחתנו עלי, שהחל בשושלת של "אמאמים" שנמשכת עד היום (בעוד שהשיעה התרי-עשרית, השיעה המקובלת ביותר באיראן, בעיראק ובלבנון- מאמינה שהצאצא השנים-עשר, האמאם מספר 12 בשושלת, נעלם ועתיד לחזור ולגאול את האנושות)- החלו למרוד בשנת 2004 כנגד השילטון התימני, שבראשו עמד הנשיא שאיחד את תימן המודרנית, שעד 1990 הייתה מפולגת לצפון ולדרום, עלי עבדאללה צאלח החילוני.
סיפורם של החות'ים, שעוררו את החשש והזעם של מדינות המפרץ עת נעו לפני כמה חודשים דרומה וכבשו את בירת תימן, צנעא, ומשם נעו עוד יותר דרומה-מה שנתן להם ניצחון זמני במרד, מגלם את סיפורה של תימן כולה והפילוגים שבה.

מדוע אני קורא לתימן "ניסוי אדום"? היות ומדינה זו, שהיא כשלעצמה מדינה שמפולגת היטב בין שבטים, אמונות וזהויות מקומיות לפי מחוז או עיר, כמדינה חלשה, הייתה ועודנה שדה קרב בין מעצמות, מה שגורם למלחמות רבות בה, וכן שדה ניסוי לאידיאולוגיות שונות: ממלוכנות, קומוניזם ונאצריזם-בשנות השישים של המאה העשרים, ועד אסלאם רדיקלי ביותר וכמובן שדה הניסוי הכושל ביותר, מבית מדרשו של נשיא ארה"ב הקודם אובמה, שנקט בגישת שמאל רדיקלית- הניסוי "הדמוקרטי" במדינות ערב, שהחל לפני ארבע שנים ויותר.

אכן, תימן מחולקת לפי שבטים וגם אמונות, אך ישנה חלוקה ברורה במדינה הזו, שהייתה תקפה עד שנת 1990 ועודנה רלוונטית היום: החלוקה בין צפון תימן לדרום תימן. צפון תימן, שמשתרעת מאיזור סעדה בצפון עד למבואות הצפוניים של העיר עדן בדרום, קיבלה את עצמאותה בשנת 1918 עת התפטרה סופית מהשילטון העות'מאני. בצפון תימן רוב האוכלוסייה השבטית מאמינה באסכולה הזיידית של האסלאם השיעי, ואילו מיעוט האוכלוסייה מאמין באסלאם הסוני, שהוא בעצם האסלאם המקובל, כי 85 אחוז מהמוסלמים הם סונים. ואילו בדרום תימן, שהשתרעה מעיר הנמל עדן מזרחה, עד למדבר חדרמות (הלא היא חצרמוות המקראית) ולגבולה עם סולטאנות עומאן, רוב האוכלוסייה השבטית מאמינה באסלאם הסוני, האסלאם של הרוב.
מצד שני, דרום תימן נושאת עימה פרדוקס: מצד אחד, מדובר בחלק העשיר של תימן מבחינת מוצא לים, שליטה על מעברים (המעבר העיקרי הוא באב אל-מנדב, שבעצם פותח את ים סוף לאוקיינוס ההודי, מחבר ימית בין יבשות אסיה ואפריקה שנמצאות משני צדדיו ומאפשר תעבורה מים סוף החוצה בכיוון דרום), מכיל את נמל עדן החשוב מבחינה אסטרטגית ומסחרית (שולט על פתח האוקיינוס ההודי, מה שנקרא "מפרץ עדן"), מכיל את הנפט המועט שנמצא בתימן וכן תעשיית דייג ענקית, ומצד שני, איזור זה מכיל מדבריות ואוכלוסיות נידחים, שניתן "להלביש" עליהם כל אידיאולוגיה קיצונית.
והכי חשוב: איזור דרום תימן היה נתון לשילטון בריטי עד שנת 1967, עת תנועות שיחרור מדרום תימן הצליחו להביס את הבריטים, בעיקר תודעתית, וקיבלו לבסוף את השילטון. העניין הוא שתנועות השחרור, שאותן הרכיבו בני איזור עדן ובני שבטי המדבר שנמצא בדרום תימן, היו בדומיננטיות מרקסיסטית-קומוניסטית ונהנו ממימון רחב ומשטיפת מוח אידיאולוגית של ברית המועצות הקומוניסטית, שרצתה לשלוט על נתיב המעבר הכל כך חשוב הזה. לאחר השחרור ב1967, הפכה דרום תימן ל"רפובליקה סוציאליסטית עממית", כלומר המדינה הקומוניסטית היחידה במזרח התיכון. מדינה זו, שבירתה הייתה עיר הנמל הדרומית עדן, הייתה חילונית באופייה, מנהיגיה נשבעו לבטל את השבטיות ולצמצם את תפקיד הדת במדינה, והיא שימשה מעין התגרות של ברית המועצות בשאר מעצמות המערב, וכן התגרות חילונית בשכנתה מצפון, ממלכת ערב הסעודית הידועה בדתיותה.

בינתיים, בצפון תימן, התחוללו בשנות השישים של המאה העשרים גם שינויים: במדינה זו שלט "אימאם" ששימש כמנהיג הזרם הזיידי (ובבקשה לא לבלבל את השיעים הזיידים עם היזידים שנמצאים בעיראק, או עם יוצאי העיר יזד שבאיראן, כי מדובר בקבוצות שונות לגמרי בלי שום קשר וקירבה ביניהן) השיעי, גם מנהיג דתי וגם מנהיג פוליטי. הוא עמד בראש הפלג הפוליטי שהוגדר כ"מלוכנים", ונהנה, איך לא, מתמיכת ערב הסעודית, שגם הייתה דתית מלוכנית, ולא ראתה בשיעים הזיידים איום, כי מדובר בפלג השיעי שהכי קרוב לסונים מבחינה דתית. מצד שני, בקרב השבטים בצפון תימן ובצבא של אותה מדינה החלה להתעורר תסיסה כנגד האמאם הדתי. קצינים חילוניים, ששאבו את תמיכתם ממצרים שנשלטה באותה את על ידי גמאל עבד אל-נאצר, התמרדו, והחלה מלחמת אזרחים במדינה, כשסעודיה המלוכנית תומכת בשילטון הדתי, ומצרים הנאצריסטית תומכת בשילטון הקצינים, שילטון חילוני-רפובליקני. אל המלחמה הזאת בין שמרנים ורפובליקנים הצטרפו חיילים סעודים מצד אחד, וחיילים מצרים מהצד השני (כשמצרים אף משתמשת בנשק כימי במלחמה). המלחמה הזאת הייתה ממש "בוץ" עבור המצרים, מה שהחליש את הצבא של עבד אל-נאצר והוביל לתבוסתו במלחמת ששת הימים כנגד ישראל לאחר מכן. בסופו של דבר, האמאם הובס, הסעודים נסוגו והרפובליקנים החילונים עלו לשילטון. הנאצריזם והחילוניות ניצחו את המלוכנות והדתיות, בשדה הקרב הזה בין סעודיה למצרים.

בשנת 1978 התחולל בצפון תימן שינוי: קצין צבא בשם עלי עבדאללה צאלח, שידע ליצור קשרים מעולים עם בני השבטים השונים, שיעי-זיידי בדתו אך חילוני באורח חייו ובתפיסתו, עלה לשילטון. בינתיים, בדרום תימן, התחוללו פילוגים בתוך המפלגה הקומוניסטית היחידה ששלטה במדינה מזרח-תיכונית: בין לניניסטים, מרקסיסטים ומאואיסטים (תומכי המייסד של סין הקומוניסטית, מאו טסה טונג, והאידיאולוגיה שלו), וכן בין קומוניסטים שמרנים ורדיקלים לבין קומוניסטים מתונים, מה שהביא למלחמת אזרחים בתוך דרום תימן בין שני הפלגים, הרדיקלים והמתונים. ומה עמד מאחורי הפילוגים במלחמה? כמובן, שיוך שבטי. המדינה החלה להתפורר כשהשבט של הנשיא החל להילחם בשבט של ראש הממשלה, בשילטון שנשבע לבטל את השבטיות……
מצד שני, ברית המועצות החלה להתפורר, כשמי שפירק אותה היה הנשיא האחרון שלה, מיכאיל גורבצ'ב. עלי עבדאללה צאלח ראה את הפילוג אצל אחיו מדרום, וניצל את ההזדמנות לפעול למען איחוד תימן כולה. מאמציו נשאו פרי במאי 1990, עת אוחדו צפון ודרום תימן בהסכם בין המדינות, צאלח הפך לנשיא המדינה המאוחדת, שבירתה צנעא, ומזכיר המפלגה הקומוניסטית של דרום תימן, עלי סאלם אל-בייד, הפך לסגנו. האיחוד היה קשה: לאחר 4 שנים התמרד אל-בייד כנגד הנשיא, ברח לדרום והנהיג מרד כושל נגד צאלח יחד עם השבטים. את אל-בייד, שברח ללונדון, החליף לאחר מכן עבד רבו מנסור האדי, קצין צבא ומנגנון מוביל מהעיר עדן שבדרום תימן. האידיאולוגיה השלטת בתימן המאוחדת הייתה לאומית-חילונית-רפובליקנית.
עם התפוררות הקומוניזם, השליכו מעליהם שבטי הדרום את האידיאולוגיה השמאלית-חילונית הזאת והחליפו אותה ב"חזרה למקורות", אך גם באופן קיצוני: החלו לאמץ את האסלאם הרדיקלי הסוני, מה שהפך את המדבר בדרום תימן המאוחדת למאחז העיקרי של "אל-קאעידה". בינתיים, בקצה הצפוני של תימן, החלה תסיסה בקרב השבטים שסבבו את משפחת אל-חות'י, משפחה של מטיפים דתיים שיעים-זיידים. החות'ים טענו כי העושר ומוקדי הכוח של המדינה מחולקים לרעתם, וכי הם לא מרוויחים מהאיחוד או מהשילטון המרכזי של עלי עבדאללה צאלח, שידע בתבונתו להחזיק את המדינה המאוחדת, היות והיה איש צבא חזק ובעל קשרים הדוקים עם ראשי השבטים במדינה כולה, אותם החל לשלב במנגנוני השילטון. החות'ים, שבאו מהאיזור העני ביותר של צפון תימן, שהייתה ידועה כאחת המדינות העניות במזרח התיכון, החלו לקבל מימון ונשק מאיראן.

בראשית שנות האלפיים התחזק אירגון אל-קאעידה בדרום, יזם פיגועים בתימן ובסביבתה, ומצד שני, בצד הצפוני ביותר, התחזקו והתחמשו החות'ים. שלטונו של צאלח החל להתערער, אך עדיין החזיק מעמד. צאלח היה ידוע בשיתוף הפעולה שלו ובנאמנותו ההדוקה לאמריקנים ולמלחמתם בטרור, וכן לסעודים, שגם תמכו בו. ואז, בשנת 2011, החל ה"אביב הערבי", בעידודו של הנשיא האמריקני אובמה. אובאמה המשיך את יישום הרעיון ההזוי, שהחל בו קודמו ג'ורג' בוש הבן, של דמוקרטיזציה במזרח התיכון-רק הפעם בגירסה שמאלית רדיקלית, שתמכה במתן דמוקרטיה למדינות המזרח התיכון גם אם תנועות כמו האחים המוסלמים ומדינות כמו איראן האסלאמיסטית ינצלו את הואקום באותן מדינות ויתפסו את השילטון. בעיניו, צאלח, למרות נאמנותו, היה רודן ששנוא על עמו. אז, בעידודו של אובמה ובהפעלה של "האחים המוסלמים", החלו הפגנות למען הפלת צאלח, ששלט בתימן במצטבר במשך 33 שנים, והתכוון למנות את בנו, אחמד, לממשיכו. מיליונים מילאו את הכיכרות הגדולות במדינה, בדרישה ל"שינוי ורפורמה". צאלח אף נפצע בפיגוע שהתרחש בארמון הנשיאות בצנעא ונכווה בכל גופו. בשנת 2012 הסעודים, שהעניקו במדינתם טיפול רפואי לצאלח ושיקמו אותו לגמרי, החלו ללחוץ עליו להתפטר, בין היתר כי העדיפו כי סגנו הסוני, עבד רבו מנצור האדי מהדרום, ישלוט במדינה. צאלח התפטר, העביר במסגרת הסכם שנקרא "היוזמה המפרצית" את השילטון להאדי, שנבחר ברוב מוחלט בבחירות שנערכו לאחר מכן, והוקמה בתימן ממשלת אחדות שהכילה את כל הפלגים. בנו של צאלח, אחמד, עוד החזיק בעמדה בכירה של מפקד המשמר הרפובליקני.
בשנת 2013 החליט האדי להדיח את אחמד צאלח מתפקידו ומהצבא. אביו, שראה את בגידתו של סגנו ואת בגידתם של הסעודים ואובמה בו למרות נאמנותו, הורה ליחידות שמורכבות מאנשיו ומתומכיו "לעבור צד", ולהצטרף למורדים החות'ים השיעים-זיידים, שהתקדמו מכיוון צפון אל הבירה צנעא. שערי עיר הבירה נפתחו בפני החות'ים, שפעלו בהדרכת צאלח, שתפסו בפברואר השנה את מנגנוני השילטון המרכזיים ואת כלי התקשורת הממלכתיים. הצבא התימני בשליטת צאלח יחד עם החות'ים שבתמיכת איראן החלו להתקדם לאיזור באב אל-מנדב האסטרטגי וגם לכיוון העיר עדן, שהפכה למעוז של מתנגדי החות'ים ואליה נמלט מצנעא הנשיא האדי, שהיה נתון במעצר בית מזה כמה חודשים. ההתקדמות הזאת עוררה את זעם הסעודים, שכאמור, פתחו שלשום במבצע להדחת החות'ים שפועלים בהדרכת איראן. המבצע מתנהל בינתיים בהפצצות מהאוויר, כשאיראן מזהירה מפלישה קרקעית ואומרת כי זו תהיה הכרזת מלחמה, מה שיהפוך את תימן סופית לשדה קרב בין איראן וסעודיה, ויוסיף לשדה הקרב בין השיעים לסונים שמתחולל כיום גם במדינות אחרות.

סידרת פוסטים חדשה, על איראן.

שלום,

בתקופה האחרונה, שמתי לב שנותרתי חריג בשטח: רוב הידיעות בטלוויזיה עוסקות באיראן, בעוד הבלוג שלי מתמקד בתורכיה ובאימפריה העות'מאנית. לכן, החלטתי לבקשת הקהל, לכתוב סידרת פוסטים על איראן, מהיסוד: על ראש השנה האיראני, הנוהרוז, שמקורו לפני האסלאם, ונחגג שלשום ב21 במרץ, על האסלאם השיעי, פלגיו וכיתותיו (איראן היא מדינה שיעית, עם שילטון דתי שיעי), על הספווים (שהביאו במאה החמש עשרה את השיעה לאיראן, ובעיקר על שאה אסמאעיל ושאה טאהמאספ, שמוזכרים בסידרה "הסולטאן"), על המהפיכה האיראנית, הסכנה האיראנית, על השיעים בלבנון ובעיראק, שנתונים להשפעת איראן, על אוכל פרסי ויהודי פרס, וכמובן "הנוסע הוירטואלי"- אתרי תיירות ומסלולי תיירות עיקריים (אך לא מומלצים בעליל) באיראן-ולא מתוך כוונה שמישהו חלילה יסתכן ויחשוב אפילו לבקר שם.

אגב, זה נכון שאיראן שולטת על 4 בירות ערביות: דמשק (דרך אסד), ביירות (דרך החיזבאללה והנוצרים שתומכים בו), צנעא בירת תימן, ובגדד (דרך הממשלה השיעית ששולטת בחלק מעיראק).

אגב, הנה אנקדוטה קטנה: פירוש המילה "בגדאד" בפרסית הוא "האל נתן", או "נתן אל, נתנאל". מדוע? בפרסית לא מודרנית בג משמעותו בע', כלומר אלוהים, ו"דאד" בפרסית זה "נתן". בגדאד הייתה הבירה הקדומה של פרס הסאסאנית, ששלטה בימי ראשית האסלאם באיזור שבין נהרות הפרת והחידקל.

לרגל יום האישה: המסר הפמיניסטי שבטלנובלות (או: הורם הבובה הפראית)

לרגל יום האישה הבינלאומי, ברצותי לכתוב על המסר הפמיניסטי שקיים בטלנובלות, כשאני נעזר בשתי דוגמאות: הטלנובלה הפופולרית, ששודרה בארץ לפני 15 שנים, "בובה פראית", שהייתה לדעתי הטלנובלה הטובה ביותר ששודרה בארץ מאז וגם מלפני כן, והדוגמה השנייה: הסידרה "הסולטאן", או "המאה המפוארת", שמשדרת בימים אלה את פרקיה האחרונים בערוץ 9.

ראשית, אני רוצה למצוא את המשותף בין שתי הטלנובלות: בסידרה "בובה פראית" מגלמת השחקנית המופלאה ומאירת הפנים נטליה אוריירו את מילי, שגודלה כילדה יתומה בבית יתומים כנסייתי, אימצה לעצמה דמות של "טום בוי" שמחשק כדורגל, אך יום אחד הגיעה לאחוזה בתור משרתת, שם באמצעות טריקים, שובבות, חוצפה וצחוקים וכמובן המון חן ויופי הצליחה לאט לכבוש את ליבו של "יורש העצר" של בעלי האחוזה, איבו המפונק. לאט לאט הפכה מילי לכוכבת של הבית, והיא טיפסה בהיררכייה עד שהפכה ממשרתת פשוטה לגבירת הבית ולאישתו של איבו, תוך כדי שהיא מגלה כי היא בעצם באה במקור ממשפחה עשירה, שמקורבת בקשרי דם למשפחה ששולטת באחוזה. בסידרה "הסולטאן" מדובר על אלכסנדרה ליסובסקייה, שפחה אוקראינית שהייתה בתו של כומר אורתודוכסי (להם מותר להתחתן, בניגוד לקתולים) שמשפחתה נטבחה בידי חיילים עות'מאניים, או לידי דיוק תורכמנים, שפשטו על כפר הולדתה. אלכסנדרה או בכינוייה רוקסלנה מובלת לארמון הסולטאן העות'מאני, ארמון טופקאפי שבאיסטנבול, ושם הופכת לשפחה סוררת שכובשת את ליבו של הסולטאן סולימאן הראשון, גם במעשי שובבות ובעיקר בהפרת חוק וב"שבירת כלים" ומוסכמות. גם היא הופכת לאיטה לאשת הסולטאן, כשהוא עושה מעשה שלא היה מקובל בקרב שושלתו ומתחתן עם השפחה אלכסנדרה, שבינתיים התאסלמה בשבילו וקיבלה ממנו את השם "הורם" (עליזה). גם מילי וגם הורם נלחמות על מקומן באחוזה ובארמון, בעיקר מול נשים אחרות שמאיימות על הקשרים הזוגיים שלהן עם השליטים, וגם מול שאר בני הבית, או הארמון, המקנאים. בשני המקרים מאבקן נגמר בניצחון. הורם הפכה בשלב כלשהו לכמעט שליטה בפועל של האימפריה העות'מאנית כולה. מה שמנע ממנה להגיע לתפקיד שליטה בפועל, שמכתיבה מדיניות לבנה השליט שהיה אמור להיות ביאזיט או סלים (שהפך בעצמו לשליט לאחר מות אביו) לאחר מות הסולטאן סולימאן בעלה, היא מחלת הסרטן שגדעה את חייה בשיאה, כשהייתה בראשית גיל העמידה, בעוד בעלה בחיים.
שתי הסדרות מספרות, בעצם, על שני סוגים של ניעות חברתית, כלומר תזוזה ממעמד נמוך למעמד גבוה, או במקרה זה הכי גבוה, בחברה, של שפחות שהתחילו מנמוך מאוד ומקטן מאוד. כלומר, הפיכה ממעמד של עבד למעמד של אדון. זה דבר שגם גברים יכלו ויכולים לעשותו.

אך הסוג השני של הניעות החברתית, שכאן נמצא המסר הפמיניסטי, הוא היותן של הורם ושל מילי נשים. מדובר בנשים שהפכו מהמשרתות ברמה הכי נמוכה שיכולה להיות, חסרות זכויות, לגבירות של הבית ולאלה שאומרות את המילה האחרונה. לכן מדובר בסדרות שנושאות מסר פמיניסטי חשוב.
תוספת חשובה למסר הפמיניסטי בסדרות האלה הינה ההבדל בין שתיהן. הבדל עמוק. ראשית, הבדלי זמן ומקום. הסידרה "הסולטאן" מתרחשת במאה ה-15 באימפריה העות'מאנית, בה שימשו שפחות הארמון, ששכנו באגף שנקרא "ההרמון" (מהמילה הערבית "חראם"- אסור- אסור היה לכל גבר, למעט בני המלוכה והסריסים, להתקרב לאגף זה)- כרחם מהלך להולדת תינוקות וככלי מהלך לשעשועים גופניים באותה תקופה. הן שירתו את הסולטאן והנסיכים, ונאסר עליהן להינשא למי שהיה ממעמד גבוה מהן. הורם-רוקסלנה מעודדת את סולימאן לשנות את המצב, לחרוג מהמוסכמות ולהינשא לה. בכך הוא מוכיח את אהבתו אליה. מסרים פמיניסטיים הביעו גם שאר הדמויות בסידרה, למשל ניגאר כלפה, שנלחמה על החזקת בתה שנולדה מחוץ לנישואים עם אבראהים פאשה, הווזיר הגדול, הגיס של הסולטאן שהיה נשוי לאחותו ומפקד הצבא- ואף שילמה על כך בחייה. המצב של הנשים באותו זמן ומקום היה גרוע ומעמדן נמוך מאוד, כנשים בכלל. בובה פראית, לעומת זה, מתרחשת באחוזה, לא בארמון, בארגנטינה של העידן המודרני. מעמד המשרתים באותו זמן ומקום היה גבוה יותר ממעמד המשרתים באימפריה העות'מאנית, בטח ובטח כשמדובר במעמד הנשים. דבר שני, מדובר היה באחוזה של משפחה אריסטוקרטית, לא של שליטי אימפריה. איבו היה רק היורש, בעוד סולימאן היה כבר שליט בפועל בעת שהורם הכירה אותו. עוד מאפיין מיוחד הוא בילבול מגדרי, כשמילי לובשת על עצמה, בעת שהותה בבית היתומים הכנסייתי, דמות של נער שאוהב לשחק כדורגל. כלומר, יש לה דמות נשית וגם דמות אחרת, נערית יותר.
כשמילי משרתת באחוזה, היא מגלה לא רק שהיא מאוהבת בבן היורש, אלא היא מגלה גם את הצד הנשי, הרך והעדין שבה. דווקא בהרמון הסולטאן, הורם נאלצת לא פעם ולא פעמיים לחשוף שיניים ולגלות צד "ג'דעי" כמו שאומרים, צד מעין-גברי שבה, שיש בו גם תכונה נשית בולטת: תכונה של לביאה שמגינה על עצמה ועל הגורים שלה מפני סכנות. לעומת הדמויות הנשיות המתחרות שעמדו מול מילי, מול הורם עמדו שתי דמויות נשיות דומיננטיות: של אם הסולטאן ושל אישתו הראשונה ואם בנו הבכור, שהתנגדו קשות לשהותה בקירבת הסולטאן.

לסיכום, המסר הפמיניסטי שעולה הן מהסידרה "בובה פראית", שהיא טלנובלה ארגנטינאית, והן מהטלנובלה התורכית ההיסטורית "הסולטאן" הוא נשים שצריכות להילחם על מקומן, ובאמצעות מלחמה זו על ידי צבירת עוצמה במהלכה, וגם עם תוספת של קסם אישי, יכולות לעשות את הבלתי אפשרי ולעלות מבירא עמיקתא, ממעמד נמוך ביותר, לאיגרא רמא, למעמד הגבוה ביותר.
וחשוב לציין, כי ההבדל הכי גדול בין שתי הסדרות הוא ש"בובה פראית" היא סיפור פיקטיבי שלא התרחש במציאות, ואילו "הסולטאן" מבוסס ומספר על אירועים היסטוריים, שכן התרחשו בעבר, במציאות…..

הסידרה חוזרת: סוקולו מהמט פאשה האמיתי

צופי, צופות ומתעניינים בסידרה "הסולטאן": היום (שישי) חוזרת הסידרה לשידור,במשך כשעה בערוץ "ויוה" החל מהשעה 20:50 כל ערב.  לכבוד חזרת הסידרה, אני רוצה להרחיב על אחת הדמויות המרכזיות שבעונה האחרונה שלה, דמות שתשפיע לאורך שנים על האימפריה העות'מאנית, ואף תנהל אותה בפועל, דמותו של מהמט סוקולוביץ', הלא הוא סוקולו מהמט פאשה.

המדינאי העות'מאני, שחי במשך 73 שנים משנת 1506 עד 1579, היה דוגמה ומופת לנוצרי ממוצא סרבי שנולד וגדל בשטחי בוסניה של היום, שגויס כילד במסגרת הדוושירמה (גיוס) ליניצ'רים (חיל הרגלים של האימפריה), אוסלם בכוח ולאחר מכן החל לגדול ולצמוח בתוך המערכת המנהלתית העות'מאנית, עד שהגיע לדרגת הווזיר הגדול, כששירת תחת שלושה סולטאנים: סולימאן המפואר, סלים השני ומוראד השלישי. בזמנם של שני האחרונים אף ניהל את האימפריה בפועל כווזיר גדול, לצד נורבאנו סולטאן.

סוקולו מהמט פאשה נולד למשפחה הסרבית סוקולוביץ' ושמו המקורי היה באג'יצ'ה, בסוקולוביצ'ה (כיום רודו) שנמצאת בגבול סרביה-בוסניה של היום, בצד הבוסני של הגבול. משפחתו הייתה משפחת רועים, לאביו קראו דמיטרי, והיו לו שני אחים ואחות. הוא היה מיוחס לפטריארך של הכנסייה הסרבית אורתודוכסית, ובני משפחתו המורחבת, משפחת סוקולוביץ', שירתו את המינהל העות'מאני בפועל, כשאחותו הייתה נשואה גם למדינאי עות'מאני ממוצא סרבי. בשנת 1516, בגיל 10, נלקח במסגרת הדוושירמה, אוסלם וקיבל את השם מהמט.
הוא אומן כיניצ'רי באדירנה, משם הועבר לאיסטנבול, לבית הספר האימפריאלי שליד ארמון הסולטאן, ארמון טופקאפי. בגיל 19 נשלח לבגדד, להיות אחד מעוזריו של שר האוצר, איסכנדר צ'לבי (שכמו שאתם זוכרים או לא, הוצא להורג בגלל הווזיר הגדול הידוע אבראהים פאשה). לאחר ההוצאה להורג של איסכנדר, חזר מהמט לאיסטנבול ולמד שם שפות רבות (תורכית, פרסית, לטינית וונציאנית, בנוסף לסרבו-קרואטית שידע מלידה).
בשנת 1541 מונה לראש נושאי כליו של הסולטאן (או מה שנקרא "שומר החדרים"), מה שהפך אותו למקורב מאוד לסולימאן המפואר. השתתף במצור הראשון על וינה, בקרב מוהאק. בשנת 1546 מונה להחליף את ח'יר אל-דין ברברוסה בתור מפקד הצי. בשנת 1551 הוא מונה למושל הכללי של רומליה, כלומר מחוז-העל שכלל את כל השטח האירופי של האימפריה, כשמטהו היה בסופיה בירת בולגריה. שם הוא פגש מחדש את אימו.

באותה שנה, התחולל מרד בהונגריה ומהמט נשלח לדכא אותו. בדרך הוא כבש את כל איזור טרנסילבניה, הרגיע את הרוחות בהונגריה ומינה שם שליט ואסאל, ששירת את העו'תמאנים, כשהוא הודף מתקפה של פרדיננד הראשון קיסר האימפריה הרומית הקדושה (האימפריה האוסטרית-גרמנית) באותו איזור. בשנת 1554 הוביל עם הגייסות הרומליים שלו מסע מלחמה מוצלח כנגד פרס הספווית במזרח.
בשנת 1555 מונה לווזיר השלישי, כלומר לסגן ממלא מקומו של הווזיר הגדול. בשנת 1561 מונה לממלא מקום הווזיר הגדול, או הווזיר השני, כשהוא מוותר על תפקיד מושל רומליה. בשנת 1562 התחתן עם בתו של הנסיך סלים, לעתיד הסולטאן סלים השני, אסמהאן סולטאן. בעת המאבק בין ביאזיד לסלים על ירושת הסולטאן סולימאן, תמך בבירור בסלים. בכך נכנס מהמט לתוך המשפחה הסולטאנית.

באותם זמנים התחיל מהמט להכניס את אחייניו לתפקידים מנהלתיים בכירים במערכת העות'מאנית של מושלים. אחיינו מוסטפא ביי סוקולוביץ' מונה ב1564 למושל בוסניה. בשנת 1565 מונה הוא עצמו לווזיר הגדול על ידי סולימאן המפואר. בשנת 1566 היה עסוק במלחמות כנגד קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מקסימיליאן השני לבית הבסבורג, באיזור קרואטיה של היום. באותה שנה נפטר סולימאן המפואר בעת מסע קרב בהונגריה, ומהמט דאג להסתיר את מותו ואף להוציא להורג את כל הנוכחים בזירת מותו של סולימאן. מכאן פנה הווזיר הגדול למלאכת הסתרת מותו של סולימאן מפני הציבור באיסטנבול, ודאג ליצור קשר עם הסולטאן החדש, סלים, על מנת להכריז עליו רשמית כסולטאן. הם נפגשו בבלגראד, משם המשיכו לאיסטנבול ודיכאו שם מרידות של תומכי הנסיכים מוסטפא וביאזיד המנוחים. מהמט הכריז על סלים כסולטאן באיסטנבול 48 יום לאחר מות סולימאן, ומונה שוב לווזיר הגדול.

סלים היה שליט חלש מאוד, לכן מבחינה צבאית שלט באימפריה סוקולו מהמט פאשה. הוא מינה את מושלי המחוזות, ניהל קרבות ובנה את הצי העות'מאני לאחר שספג מפלות. הוא גם חתם על חוזי שלום עם האימפריה הרומית הקדושה ועם הרפובליקה הוונציאנית. הוא גם סידר לעוד אחיינים שלו תפקידי כמורה בכירים בכנסייה הסרבית האורתודוכסית.
בשנת 1572, אשתו אסמהאן סולטאן הורתה לבנות לכבודו מסגד מפואר באיסטנבול, מסגד סוקולו מהמט פאשה. עם מותו של הסולטאן סלים השני, השאיר מהמט את הידיעה על מות סלים בסוד, עד שבנו מוראד השלישי הגיע ממניסה ומונה על ידי אותו מהמט פאשה לסולטאן. עם זאת, לאחר מות סלים ב1574 הועם זוהרו של מהמט פאשה, שהגיע לשיא עושרו. מי ששלט כעת בפועל באימפריה הן הנשים: נורבאנו סולטאן, אמו של מוראד, וסאפייה סולטאן, אשת הסולטאן.
מוראד החל לצמצם את סמכויותיו של הווזיר הגדול, בהוראת אמו ואשתו, והחל לפטר את מקורביו של מהמט, שמונו לתפקידי מושלים ומפקדי חיל היבשה והצי. ב11 באוקטובר 1578 נרצח סוקולו מהמט פאשה בידי דרוויש מעורער בנפשו, שביקש והתעקש לראותו. בכך הסתיימו 13 שנות שלטונו בפועל על האימפריה העות'מאנית.

יש הטוענים כי אותו דרוויש מעורער בנפשו היה יניצ'ר, שפעל בשליחותה של אשת הסולטאן מוראד, סאפייה סולטאן, כדי להרגו בכוונת מכוון. מהמט נקבר מאחורי מסגד איופ באיסטנבול, כשאת המתחם שלו עיצב מימאר סינאן הארכיטקט הנודע.

סוקולו מהמט פאשה הפך לאגדה, שמוזכרת עד היום באיזורי הבלקן.

הנוסע הוירטואלי: מתכון ליום חם מאוד: רולדה ארקטית

לקראת הקיץ המתקרב, אני רוצה לתת לכם מתכון לקינוח בריטי מפורסם משנות השמונים, רולדה ארקטית. מדובר בעוגת רולדה שבפנים, לא פחות ולא יותר, גלידת וניל (שיכולה להיות גם גלידת שוקולד). המתכון הזה נלקח במקור מג'יימי אוליבר, שמכונה "השף העירום".

קינוח זה זוכה בימינו אנו בבריטניה לעדנה מחודשת, כשבסך הכל מדובר בעוגת ספוג שעוטפת גלידה, כשבין העוגה לבין הגלידה יש ריבת תות שדה בדרך כלל. אבל הטעם, אוי הטעם. חבל שבישראל אין עוגות כאלה.

ועכשיו למרכיבים:

בשביל עוגת הספוג:
3 ביצים (לא קטנות בגודל……)
100 גרם סוכר להזלפה+מזלף
75 גרם קמח לבן רגיל
כמה חריצי חמאה, כדי "לגרז" את העוגה
כפית גדושה באבקת קקאו.

בשביל המילוי בפנים:
2 קערות של גלידה משובחת, שוקולד או וניל. הכמות בכל קערה צריכה להיות של בקבוק קולה קטן סטנדרטי, 500 מיליליטר.
300 גרם של ריבת תות, דובדבן או פירות יער (בישראל ניתן לקנות צנצנת של ריבה מעורבת, שיש בה הכל, גם מומלץ).
חטיף שוקולד כלשהו (אני ממליץ מקופלת), ככל העולה על רוחכם, מומלץ חטיף אחד בלבד כדי שהטעם של העוגה לא יתקלקל

להגשה:
200 גרם של פירות יער או תותים אמיתיים
מיץ לימון, לא בכמות גדולה (אני ממליץ בכמות של פחית קולה רגילה).

הכנה:
לחמם את התנור ל-180 מעלות צלזיוס. להכניס את הגלידה למקרר כדי שהיא תתחיל להתרכך. לשבור את הביצים לתוך קערת עירבוב, לאחר מכן את הסוכר, ולהקציף את הבלילה עד שתקבל גוון חיוור ותהיה גדולה מכמות הביצים ללא סוכר ביחד. אפשר לעשות זאת עם מיקסר.

לאחר מכן, מפזרים על הבלילה את הקמח כשהוא מנופה, ולאחר מכן מניעים בתוך הבלילה מרית בתנועת קיפול. משמנים עם חמאה תבנית אפייה של 36 על 26 סנטימטר. בתוך התבנית שמים נייר אפייה וגם אותו "מגרזים" עם חמאה. את החמאה לשים בפינות שונות של נייר האפייה. בתוך התבנית שמים חצי מהבלילה, אך לא על כל שטח התבנית- יש להשאיר רווח ריק בצדי התבנית, כשאל החצי הנותר של הבלילה שופכים את אבקת הקקאו. את חצי הבלילה הנותרת עם הקקאו שופכים לתוך המגש מסביב, בחלקים הריקים שנותרו. ניתן ליצור עם בלילת הקקאו צורות יפות על חצי הבלילה הלבנה, בצורת האות S.

אחרי שמוודאים שלא נותרו פערים או חללים ריקים על התבנית, מכניסים אותה למדף האמצעי של התנור ואופים במשך רבע שעה. לוודא שהבלילה נאפית היטב בתנור. לאחר מכן לוקחים נייר אפייה נוסף, מורחים גם אותו בחמאה. מפזרים עליו סוכר. מוציאים את הספוג המוכן מהתנור, הופכים אותו ומניחים אותו הפוך על נייר האפייה השני, המסוכר. מסירים את פיסת הנייר העליונה של הספוג שהוצאנו מהתנור, ומגלגלים את הספוג, כולל הנייר התחתון המסוכר, לצורה של נקניקייה עגולה. משאירים את הספוג המגולגל להתקרר במשך כעשרים דקות.

לאחר מכן פורסים שוב את הספוג, לוקחים מחצית מכמות הריבה ומורחים על גבי הספוג, כשבכל קצה של הספוג משאירים רווח של 5 עד 6 סנטימטר ללא ריבה. על הריבה מפזרים עם כפיות את הגלידה, גלידת שוקולד או גלידת וניל, עד שהיא תתפזר בכל החלקים המלאים. את שארית הריבה שופכים על הגלידה, ומגרדים את חטיף השוקולד (אני ממליץ מקופלת) על הריבה, שנמצאת על הגלידה, שנמצאת על הריבה שמתחתיה.

למי שיש בעייה למרוח את שכבות הריבה ואת הגלידה, יכול להשתמש במרית, כדי שהן יתפסו את כל השטח, חוץ, כמובן, מהרווח של 5 הסנטימטר בקצוות.

מגלגלים את הספוג ואת כל שכבות הריבה, הגלידה ושברי החטיף שבפנים, וכך אם התערובת נמרחת, היא תופסת את המקום ברווח שהשארנו בקצוות ואינה נוזלת החוצה.
דואגים שאין שום נייר מתחת או למעלה, שולפים את נייר האפייה כשצריך, דואגים שהספוג לחוץ כמו שצריך. מכניסים למגש ומשם למקפיא, להקפיא במשך 3 שעות.

לאחר 3 שעות מוציאים את הרולדה המוכנה מהמקפיא, ונותנים לה 10 דקות עד רבע שעה להפשיר. מגישים את הרולדה המוכנה על מגש, כשמסביב או מתחת מיץ לימון ותותים או אוכמניות או אף משמשים או מדובר בקיץ.

אני פרסמתי את המתכון הזה ביום חם במיוחד, בתחילת האביב. אני לא אופה או בשלן, לכן אני מקווה שהמנה תצא טובה ונכונה לאכילה. מקסימום תשאלו בריטים בסביבה שלכם אם יש, על אותו קינוח מופלא.
בתיאבון!

הוואלידה (אם הסולטאן) עיישה חפסה סולטאן והטאטארים בקרים

השנה היא 1534 לפי הסידרה. איך אני מנחש זאת? לפי מניין שנותיה של הואלידה סולטאן, אימו של הסולטאן (שהיא הייתה מייסדת מוסד ה"ואלידה"). בקיצו של פרק זה מגיעה נקודת הרתיחה- מותה של הואלידה, לאחר שהורם גילתה לה שהיא יודעת שניגאר כלפה בהריון מהווזיר הגדול אבראהים. עד לנקודה זו, קרו כמה אירועים משמעותיים: הראשון, לדעתי, נחישותה של פטמה חאטון להיות המועדפת על בנו של הסולטאן השאהזאדה (נסיך בפרסית ובשפה העותמאנית) מוסטפא, גם תוך כדי שהיא ממרה את פיה של הבוסית שלה מאהידווראן. כמו כן, ניגאר עוזבת את הארמון ובדרך נחטפת על ידי שליחיה של הורם. במקום שהיא נחטפת אליו מחכה לה גולשאה. בין לבין, הסולטאן משוטט לו מחופש בשוק (היו סולטאנים שעשו זאת וגם ממשיכיהם שליטי העולם הערבי, ידוע בכך היה המלך חוסיין של ירדן) לאדם פשוט. הוא מציל אישה וילד, ששמו כשם הסולטאן, שבעלה מתעלל בה. כמו כן מגיד עתידות מבשר לסולטאן את סופה של אימו. ההסתה נגד איבראהים נמשכת. זה לא ייגמר טוב.

מוצאה של הוואלידה היה מחצי האי קרים, שלחוף הים השחור,וליתר דיוק, השולט על המוצא לים השחור מצפונו, כיום נמצא בין אוקראינה לרוסיה ומאוד מדובר בחדשות. בין המאות החמש עשרה למאה השמונה עשרה, הרוב בחצי האי קרים היה של אוכלוסייה טאטארית- עם דובר תורכית ממרכז אסיה, שדתו הייתה אסלאם (המוסלמים חיו בחצי האי גם לצד "יהודים" קראים, שימו לב למשחקי המילים קרים-קראים, כלומר "יהודים" כביכול שמכירים אך ורק בחמשת חומשי התורה ולא בשאר ההלכה היהודית הכתובה). הטאטארים הגיעו לקרים החל מאמצע המאה ה-13 עם הפלישה המונגולית. עם פלישה זו הגיעה גם דת האסלאם. בשנת 1449, לאחר מאבק מר בין שבטי טאטארים שונים, עלה בקרים לשילטון גיראי ח'אן, שמזוהה כאביה של משפחת הוואלידה עיישה (לאביה קראו מנגילי גיראי).

החל מאמצע המאה החמש עשרה התהדקו הקשרים המסחריים והצבאיים בין הטאטארים לאימפריה העותמאנית. כמו כן, נערכו קשרי נישואין בין משפחת גיראי למשפחה העותמאנית, כששיאם היו נישואיהם של עיישה חפזה לאביו של הסולטאן סולימאן, הסולטאן סלים "האכזר" או "האמיץ". כה חזקים היו הקשרים והסיוע ההדדי בין משפחות עותמאן וגיראי, עד כדי כך שהוסכם כי אם לא יהיה יורש זכר לסולטאן העותמאני, אזי הח'אן (השליט) של קרים ממשפחת גיראי יקבל את השילטון על האימפריה העותמאנית כולה. במהלך שילטונו של סולימאן התגלע סכסוך ירושה בין בניו של מנגילי גיראי, ולכן הבת של אחד האחים, הנסיכה אייביגה, מצאה מקלט בארמון העותמאני באיסטנבול.

בסוף המאה השמונה עשרה פרצה מלחמה בין שתי אימפריות- האימפריה הרוסית והאימפריה העותמאנית, כשלבסוף ניצחו הרוסים והעותמאנים נאלצו לוותר על קרים לטובת האימפריה הרוסית. מאותו רגע איבדה האימפריה העותמאנית את השילטון בפועל בקרים (אך לא רשמית) לרוסיה, ומספר המוסלמים הטאטארים בחצי האי החל לרדת בהתמדה.

בין השנים 1853 ל1856 התחוללה בקרים מלחמה בין האימפריה הרוסית לאימפריות העותמאנית, הצרפתית והאנגלית שהיו כמקשה אחת. מקור הסכסוך היה בארץ ישראל: לאיזה זרם של הנצרות תינתן הדומיננטיות בכנסיות בארץ הקודש- כשרוסיה מייצגת את הזרם האורתודוכסי. אף צד לא יצא מורווח ממלחמה זו. בשנות העשרים של המאה העשרים סטאלין ששלט בקרים הביא במכוון אוכלוסייה רוסית גדולה ליישב את קרים, ובכך דחק את המוסלמים הטאטארים להיות מיעוט קטן.

הסולטאן סלים הראשון, אביו של הסולטאן סולימאן

בפוסט זה אני רוצה לדבר על סלים הראשון,YAVUZ SELIM, שנודע בכינויו "הקשוח" או "האכזר" וגם "האמיץ" אביו של סולימאן, ששלט באימפריה כסולטאן התשיעי בין השנים 1512-1520, במשך 8 שנים. הוא חי 54 שנים, בין 1466 ל-1520. הוא נודע בשל שפמו הארוך, ממש כמו של רס"ר משמעת בצבא, ובשל קשיחותו ואכזריותו. דמותו הופיעה בסידרה לראשונה שלשום.

סלים נולד באמסיה שבתורכיה בשנת 1466. אביו היה הסולטאן ביאזיד השני ולשפחתו המועדפת עליו ממוצא יווני, גול-בהאר (פרח האביב) סולטאן. בשנת 1494 בחר לו את נסיכת קרים, עיישה חפזה, למועדפת עליו, והיא ילדה לו את סולימאן באותה שנה. בסך הכל היו לו 4 בנים, ששלושה מהם מתו בגיל צעיר, וחמש בנות, כשבנותיו האטיג'ה, בייהאן, שאה ופאטמה מוזכרות ותוזכרנה בסידרה הזו.

בשנת 1512 עשה דבר מדהים: הוא הדיח את אביו, הסולטאן ביאזיד השני, בעודו בחייו (ביאזיד מת זמן קצר לאחר מכן), כלא ורצח את שני אחיו שהיו מתחריו העיקריים, השאהזאדה אהמת (אחמד), שהיה יריבו העיקרי, והשאהזאדה קורקוט. כמו כן הרג את אחייניו ואחייניותיו. בשל אכזריותו זו הוא נודע בכינוייו שציינתי למעלה. כמו כן, הוא הוציא להורג ורדה ברבים משריו ובווזירים הגדולים שלו.

הוא היה אף מצביא צבא מזהיר שידע לשלוט בקפידה בצבאו וחייליו העריצו אותו מאוד. ממש רס"ר משמעת. את מסעות המלחמה שלו ערך באיזור שמוכר לנו היטב: נגד הפרסים והממלוכים באיראן, בסוריה, עיראק, ארץ ישראל ומצרים של היום. את הפרסים שהיו בשלטון המשפחה הספווית שהשתייכה לעדה השיעית באסלאם הביס וטבח בחייליהם, אך כמובן לא כבש את איראן. הוא הצליח לכבוש את כל המרחב מסוריה דרומה עד מצרים כולל.

גולת הכותרת של מסעות המלחמה שלו הייתה בשנים 1516-1517, עת הביס את הסולטאן הממלוכי וכבש את ארץ ישראל, מצרים ואת מרחב הערים הקדושות לאסלאם מכה ומדינה, בסעודיה של היום. הוא אף קיבל מהח'ליף (שנחשב סמלית למנהיג הפוליטי של אומת האסלאם), שישב בקהיר והיה שייך לעבאסים (משפחה שמיוחסת למוחמד, שהח'ליפים שלה היו בתפקידם עוד משנת 750 לספירה), את תוארו. מעתה נודע הסולטאן העותמאני גם כח'ליף האסלאם ואמיר המאמינים המוסלמים. כמו כן, השריף (מושל) של מכה נתן לו את תואר "מגן שני המקומות הקדושים", תואר שמחזיק בו כיום מלך סעודיה.
לפי אגדה שסופרה, ניסה סלים לחסל את בנו היחיד ויורשו, סולימאן, בעת ששלח לו ממסע המלחמה סוודר קאפטן מורעל. אימו של סולימאן סיכלה את המזימה. ניסיון זה השפיע על סולימאן במשך כל חייו, ובייחוד על יחסו לבנו, מוסטפא, שמזכיר מאוד את סלים במראהו ובהערצת החיילים אליו.

תאוות הכיבושים של סלים עצמו לא ידעה מנוח. למרות שכיבושיו היו מרוכזים במזרח התיכון, הוא לא וויתר על אירופה. בשנת 1520 יצא למסע מלחמה בהונגריה, ותוך כדי המסע מת בשל זיהום (או סרטן) בעור.

האמת מאחורי הסידרה "אהבה אסורה" והקשר לימינו.

שלום לכולן ולכולם,

בתור חובבי וחובבות אופרות סבון תורכיות, בטח הרוב כאן מכיר את הסידרה המצוינת "אהבה אסורה" (או בתורכית עותמאנית שנשתמרה עד היום: אשק-י ממנוע) על אהבתם האסורה של בהלול וביהטר.

בסידרה ראיתם כולכם בוודאי מחשבים, מכוניות מפוארות, מסיבות וגם שתיית אלכוהול. אבל יש לי משהו לחדש או שלא לחדש לכם: הסידרה הזאת מבוססת על ספר. הספר הזה לא נכתב בימינו,ולא בתורכיה המודרנית אלא בשלהי ימי האימפריה העותמאנית, לפני מאה ועשר שנים, בין השנים 1899 ל-1900.לאימפריה נותרו אז 23 שנים להתקיים ולסופר קראו האליט זיאה אושאק-ליאיל. הספר נכתב בהמשכים בתוך מגזין שהופץ בתורכיה של אז שקראו לו "עושר האומנויות". בסידרה מדברים תורכית מודרנית מאוד, אבל במקור הספר נכתב בתורכית עותמאנית, בכתב ערבי, מימין לשמאל (כמו בעברית) ולא כמו בתורכיה של ימינו, משמאל לימין באותיות לטיניות (דומה לאנגלית). עכשיו בואו ניכנס לעלילה: תחליפו את המכוניות בסוסים, את הבגדים המודרניים בבגדי אצולה- הרי משפחתו של עדנאן הייתה מהמעמד הגבוה- ואת המסיבות עם הרמקולים בנשפים.
הספר עצמו הוא ארוך, בן כ-400 עמודים, וכתוב בתורכית עותמאנית. מהי התורכית העותמאנית?
1. התורכית העותמאנית הייתה השפה שנכתבה לארוך שנותיה של האימפריה העותמאנית.
2. התורכית העותמאנית נכתבה בכתב ערבי, כמו השפה הפרסית.
3. התורכית העותמאנית מלאה בשמות ערביים ופרסיים. למשל ביהטר זה בפרסית "טובה". פירדווס- "גן עדן". "בהלול" בערבית זה מכובד, אך גם בהפוך על הפוך- ליצן.
4. בימיה של האימפריה העותמאנית, רק עשרה אחוזים מהאוכלוסייה ידעה קרוא וכתוב. ולמי שמכיר, התורכית העותמאנית הייתה מלאה בעיצורים (אותיות כמו ח' ב' ק, כ, ת,ט וכו'), כלומר יש אותיות שלא משתמשים בהן בתורכית שכן נכתבות בערבית. לעומת התורכית העותמאנית, התורכית המדוברת מלאה בתנועות, כלומר אותיות א,ה,ו,י שמבוטאות בצורות שונות. (בתורכית למשל לא אומרים וואללה, אלא זה נשמע כמו באללה). אין ואו בתורכית. בשל הפער העצום בין השפה המדוברת לזו הכתובה, רק אלה שהיו באליטות או היו פקידי ממשלה ידעו לקרוא ולכתוב. מה היה הפיתרון לכך?
5. בשנת 1923, התפרקה רשמית האימפריה העותמאנית והוקמה הרפובליקה התורכית. מייסד הרפובליקה, מוסטפא כמאל אתא תורכ, רצה לנתק את התורכים מהמזרח התיכון ולהפריד את הדת מהמדינה. מה עשה? תוך חמש שנים, עד 1928, הוא שינה את האותיות לכתב לטיני, יותר מתאים לשפה, הוציא הרבה מילים פרסיות וערביות מהתורכית ושינה את התחביר-אופן כתיבתה. בנוסף, הוא ואנשיו עברו כפר כפר, עיר עיר בתורכיה ולימדו אנשים לקרוא ולכתוב. כך אחוז יודעי קרוא וכתוב בתורכיה התהפך, ומעט מאוד אוכלוסייה הייתה אנאלפביתית.

ומה השוני הגדול בין הספר לסידרה?

בניגוד לסידרה, שנגמרת בהתאבדותה של ביהטר, שמגלמת ברן סאאת היפהפייה (היא יותר יפה לדעתי מהשחקנית שמגלמת את הורם), הספר ממשיך עוד ועוד גם לאחר התאבדותה של ביהטר, ומתאר את התמודדות המשפחות שלה ושל עדנאן עם המצב החדש. ניהאל, בתו של עדנאן היפה, שמגולמת על ידי הזאל קאיה המקסימה בת ה-24, היא רק בת 15! גם ביהטר צעירה בהרבה מגילה בסידרה. אז זאת הייתה נורמה.

ומה המשותף לימינו?
מחבר הספר, אושאק ליאיל, התמחה בכתיבה על אהבות בלתי אפשריות. הוא עשה זאת בתקופה שבאימפריה העותמאנית שלט הסולטאן עבד אל-חמיד השני שהיה דיקטטור אמיתי. הוא היה אסלאמיסט שהאמין יותר בשליטה במזרח התיכון מאשר בצד האירופי של האימפריה שהיה בבלקן. הוא רצה ליצור ברית של מוסלמים בכל העולם תחת הנהגתו. הוא פנה לאוכלוסייה הערבית של האימפריה עם רצון לגייס בו תמיכה מוחלטת. הוא הנהיג חוקים אסלאמיים קשוחים, מה שהופך את האלכוהול בסידרה רק לדבר שמתואר בטלוויזיה, כי הרי לפי האסלאם אלכוהול אסור, ועצר את כל מי שלא מסכים איתו. ומי כיום מפנטז שהוא עבד אל-חמיד השלישי וממשיך דרכו של אותו עבד אל חמיד השני? נכון, ארדואן ראש ממשלת תורכיה הבלתי נלאה!

ומה עם הספר? איך ניתן להשיג אותו?
הספר לא קיים בתרגום לאנגלית או לעברית. יש אותו רק בתורכית, הוא נדיר ויש עותק ממנו רק בספריית אוניברסיטת חיפה.
שבת שלום לכולם!

היסטוריה, פוליטיקה, טלוויזיה ומה שביניהם