Tag Archives: האימפריה העות'מאנית

המצאת הקרואסון והקשרה לשני המצורים הכושלים על וינה

אנו אוהבים מאוד את המאכל הזה, שניתן להשיגו כמעט בכל בית קפה. המילוי העיקרי שלו הוא שוקולד, אפשר גם לאכול אותו בטעם חמאה ובמילויה. אנו חושבים שזה מאכל מהעידן המודרני, יש לו שם צרפתי והוא כל כולו מצרפת.

לא נכון. ואם צורתו מזכירה לכם משהו, אתם חושבים נכון.

הקרואסון הוא בצורה של חצי סהר, או כמו שאנו מכירים זאת כחצי ירח, בדיוק אותו חצי ירח שנמצא כיום בדגלה של תורכיה, שהוא ירושה והעתק מדויק של דגלה של האימפריה העות'מאנית. גירסה מובילה לגבי המצאת הקרואסון טוענת כי הוא מסמל ניצחון של המערב על האימפריה העות'מאנית, או על אימפריה מוסלמית אחרת לפניה. בני ונשות הצד המנצח רצו לחגוג את הניצחון, לכן יצרו מאפה מגולגל בצורת חצי סהר ומילאו אותו במילויים שונים. גירסה זו אינה מופרכת כלל ועיקר.
למי שלא יודע, הקרואסון התגלגל לצרפת. הוא לא הומצא בצרפת, אלא באוסטריה. שם המאפה המקורי הוא קיפפרל ( Kipferl) בגרמנית, או בהונגרית קיפלי. מדובר במאפה בצורת חצי סהר, שמקורו עוד במאה ה-13, למרות שהגירסה העדכנית ביותר מתעדת את המצאת המאפה האוסטרי שהתגלגל לצרפת לאחר אחד משני המצורים העות'מאניים על וינה, שהסתיים בתבוסה לצד העות'מאני. וזה נותן לי את הסיבה הטובה ביותר לכתוב על שני המצורים הכושלים הללו, לאחר שלפני שנה כתבתי מאמר על "המצור השלישי והמוצלח על וינה".

המצור הראשון אירע בשנת 1529, עת שלט מיודענו, הסולטאן סולימאן המפואר. סיומו באי-ניצחון עות'מאני סימל את סיום שיא ההתפשטות של העות'מאנים בתוך מרכז אירופה. המצור השני, אירע בקיץ ובסתיו של שנת 1683, ומפקדו העות'מאני היה הווזיר הגדול, קארא מוסטפא פאשא מרזיפונלו- והרי באותה תקופה מי שהיו הדומיננטיים היו הווזירים הגדולים והואלידה סולטאן. הסולטאן הלא-אקטיבי באותה עת היה מהמט הרביעי, נכדה של קוסם סולטאן. המצור השני התחיל את מלחמת האימפריה העות'מאנית עם "הליגה הקדושה" האירופית הקתולית-אורתודוכסית, מלחמה שנמשכה 15 שנה לסירוגין והסתיימה בחוזה קרלוביץ בשנת 1699, שמסמל יותר מכל את השקיעה העות'מאנית- היות ובכך איבדו העות'מאנים סופית את הונגריה.

המצור הראשון, בשנת 1529, בא 44 שנים אחרי שהעיר כן נפלה, לידיו של מלך הונגריה מתיאס קורווינוס. הסולטאן סולימאן ניסה להגיע אל לב אויביו ההבסבורגים ולכבוש את בירתה, לאחר שנחל ניצחונות גדולים בהונגריה עצמה. המלחמה עצמה החלה במאי 1529, כשלסולימאן, שעמד בראש הצבא העות'מאני, נלווה הווזיר הגדול, בן משפחתו מנישואין, חברו הטוב והסרעסכר (מפקד הצבא), אבראהים פאשה. בנוסף, יאנוש זאפוליה, מלך הונגריה ובן חסותו של סולימאן, הצטרף אליו עם כוחותיו- והרי סולימאן ידע טוב מאוד לנצל את הבקיעים בתוך ובין מדינות אירופה לטובתו.
הבעיה המרכזית של סולימאן הייתה שכוחותיו התרכזו בבולגריה, שסבלה באותו אביב מגשמים כבדים, מה שגרם להצפות ולאובדן רב של תותחים וגמלים בצד העות'מאני. כמו כן, בוינה עצמה התארגנה התנגדות ספונטנית גדולה לעות'מאנים, וכל האזרחים גויסו למלחמה. העיר בוצרה עוד יותר ממה שהייתה, והיא הייתה נכונה למצור.
כוחותיו המדולדלים של סולימאן, שחטפו מכה קשה מ"גנרל מזג האוויר", הגיעו מותשים אל שערי וינה בחודש ספטמבר 1529. בסוף חודש ספטמבר החל המצור על העיר עצמה, מצור שנמשך שלושה שבועות. העות'מאנים, שכוחם הורכב מבחירי היניצ'רים (חיל הרגלים) ומהסיפאהים- יחידות העילית של הפרשים, ניסו לחפור, לשווא, מנהרות פריצה מתחת לחומות העיר הכבדות, אך הכוח המגן האוסטרי פגע בחופרים העות'מאנים, מה גם שגם "גנרל מזג האוויר" התגייס לטובת האוסטרים, שכוחם העיקרי הורכב מחייליו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה הגרמנית, קרל החמישי, והוריד הרבה מאוד גשם באיזור המצור, שוב גשם, הפעם בעונת הסתיו. מזג האוויר גרם למחלות וכן לנפקדויות רבות בצד העות'מאני. הפלישה לעיר הייתה כושלת, וסולימאן קיבל באמצע אוקטובר החלטה אסרטגית לסגת. עם זאת, לא היה מדובר בתבוסה מלאה: העו'תמאנים השיגו שטחים נוספים נרחבים בעיקר בהונגריה ובחלק מאוסטריה. לאחר שלוש שנים ניסה סולימאן שוב להנהיג קרב על וינה, ושוב לשווא, לאחר שספג אבידות בקרב קונציג מול הקרואטים.

המצאת הקרואסון, או הקיפפרל, מיוחסת, עם זאת, יותר לקרב השני העיקרי על וינה, שהתרחש בשנת 1683. קרב זה, שהיה חלק ממלחמה גדולה בת 15 שנים כנגד קואליציה גדולה יותר מאשר ההבסבורגים, שגם הסתיים בכישלון עות'מאני (שלאחריו החלו לטגן את בצק הקיפפרל בצורת חצי הסהר, סמלם של העות'מאנים והמוסלמים- ושימו לב שגם להכנת הקיפפרל וגם להכנת הסופגניה יש אותו מקור- מקור גרמני- והרי האוסטרים הם גרמנים, ופועל יוצא של ניצחון במלחמות) הניב גם מורשת קולינרית וגם גיבור אגדי: יאן סובייצקי הפולני.

האימפריה העו'תמאנית הייתה באותה תקופה תחת הדומיננטיות של הווזירים הגדולים ממשפחת קופרולו, כשלמפקד הצבא העו'תמאני, הווזיר הגדול קארא מוסטפא פאשא, היו קשרים משפחתיים מנישואין עם משפחה זו. לקרב השני על וינה נערכו הכנות לוגיסטיות נרחבות, ביניהן פיתוח ויצירת נשק וסלילת דרכים, במשך עשרות שנים. תקופה זו הייתה שונה: היא הייתה בצלה של הרפורמציה הפרוטסטנטית, שפילגה לגמרי את אירופה הנוצרית וקרעה אותה מבפנים. העות'מאנים ביקשו לנצל את העובדה שמרכז הרפורמציה היה בעיקר בגרמניה לטובתם.

באותן שנים, התרחשה מרידה הונגרית רפורמיסטית (פרוטסטנטית), בראשות אימרה טוקולי, כנגד האימפריה הרומית הקדושה הקתולית. במאבק פנימי זה, צידדו העות'מאנים בצד הרפורמיסטי. באביב 1683 החל הצבא העות'מאני להתארגן בשטחי הבלקן, ולנוע לכיוון וינה, לאחר שקארא מוסטפא פאשא שיכנע את הסולטאן מהמט הרביעי לחתום על צו שמורה על מוביליזציה של הצבא העות'מאני למלחמה. הכוונה לא הייתה להגיע לוינה, אך ההתקדמות העות'מאנית הייתה בלתי עצירה מהרגע שהצבא יצא לדרך. בינתיים, כרתה האימפריה הרומית הקדושה ברית עם פולין הקתולית תחת מלכות יאן סובייצקי, עם הרפובליקה הקתולית של ונציה ועם כוחותיו של האפיפיור אינוקנטיוס ה-11- ששכן אז במדינה נרחבת מאוד בניגוד מוחלט לותיקן זעיר השטח של ימינו. הברית, שנקראה גם "הליגה הקדושה", כוונה כנגד כוחות הרפורמציה הפרוטסטנטיים וכנגד העות'מאנים המוסלמים.
בינתיים, העות'מאנים הגיעו ב-14 ביולי 1683 לשערי וינה, וקארא מוסטפא שלח מברק להבסבורגים בדרישה שהעיר תיכנע. המצור החל.
כלקח מתבוסות קודמות, עם הכוח העות'מאני באו יותר ממאה תותחים ורובים כבדים. הכוחות העות'מאניים התמקדו בחפירת מנהרות מתחת לחומות העיר, בניסיון להכניס תחתן חומר נפץ בכמות גדולה שיפיל אותן. לעות'מאנים נלוו כוחות רבים מאת הח'אן של חצי האי קרים.
בינתיים, בחודש ספטמבר 1683 נעו כוחות עצומים מפולין לכיוון האי וינה, בהתאם לברית בין יאן סובייצקי לקיסר ההבסבורגי ליאופולד הראשון.
לקראת אמצע החודש הצליחו העות'מאנים בפיצוץ החומות שהגנו על העיר, וב12 בספטמבר בשעה 4 לפנות בוקר החל הקרב.
אבל הפעם, התוקפים לא היו העות'מאנים, אלא הצבא האוסטרי של האימפריה הרומית הקדושה. הם תקפו את העות'מאנים מצד אחד, העות'מאנים השיבו מלחמה. הבעיה הייתה שמהצד האחר של הכוח העות'מאני, הגיחו בהמוניהם לוחמיו של יאן סובייצקי הפולני והנחילו תבוסה כבדה לצד של חצי הסהר. שמונים אלף פרשים פולנים שהתפצלו לארבעה כיוונים היכו בעות'מאנים ובטאטארים שוק על ירך והנחילו להם תבוסה מחפירה. גם האוהלים העות'מאנים נשדדו ונשרפו, ובחלק מהיריעות ששרדו נעשה אף שימוש בתפירת גלימה לכמרים הקתוליים…..
התקדמות האסלאם באירופה נעצרה, והפעם בוינה.

בינתיים, בצד המנצח, רצו להכין אוכל מתוק לכבוד הניצחון, ולפי הטענה המרכזית, שלא הוכחה במלואה- היות ויש גירסאות נוספות להמצאת הקרואסון, לקחו בצק, טיגנו אותו וגילגלו אותו בצורת חצי סהר שמסמל את הצד העות'מאני המובס. מאכל זה, הקיפפרל, הגיע לצרפת, ואנו מכירים אותו בתור קרואסון.

הסולטאן סולימאן המפואר- מחריב האימפריה?

נהוג לחשוב על תקופתו כתקופת הזוהר של האימפריה העות'מאנית, שלאחריה כבר האימפריה התחילה לשקוע. רואים בו כסולטאן המפואר ביותר בתולדות האימפריה בת 600 השנים. רואים בו כסולטאן הראשון שנהג בכבוד באישתו מאשר לראות בה כעוד שיפחה. אבל ישנם היסטוריונים הטוענים להיפך, שהסולטאן סולימאן המפואר (שלט בין השנים 1520-1566) לא היה הסולטאן שרומם את האימפריה לשיא שלה, אלא להיפך, כסולטאן שהחל את חורבנה. זוהי השקפה חתרנית, שחותרת תחת הסברה המקובלת כי הסולטאן סולימאן היה מפואר. להיפך, טוענת סברה זו, הוא הוא זה שזרע את זרעי חורבנה של האימפריה, שחרבה סופית 400 שנים לאחר עלייתו לשילטון בשנת 1520.

הטיעונים המרכזיים לטענה כי סולימאן הוא שהחריב את האימפריה הם:

הטיעון הראשון הוא, שהוא נתן כוח יתר לנשים, מה שהוביל לתקופת "סולטאנות הנשים" לאחר מכן. הכוח שהוא נתן להורם עד כדי כך גדול, שהוא בעצם היה עושה דברה, והיה מוכן להרוג בשבילה את בנו בכורו, שלא היה בנה של הורם.
חשוב להזכיר, שעד תקופת הורם סולטאן, ארמון טופקאפי באיסטנבול לא שימש את הנשים באימפריה. ההרמון היה נפרד מהארמון, ושכן בעיר אדירנה הבלקנית, שמרוחקת מערבה מאיסטנבול. ההרמון, אם כן, שכן בתוך הארמון הישן של אדירנה, ששימשה בירתה של האימפריה העות'מאנית עד שנת 1458. באותה שנה, חמש שנים לאחר כיבוש איסטנבול- ששמה אז היה ונשאר גם לאחר הכיבוש קוסטנטינופול- או קוסטנטינה, הושלמה בנייתו של ארמון טופקאפי האיסטנבולי על ידי הסולטאן מהמט הכובש ואז העיר הוכרזה כבירת האימפריה. עם בואה של הורם סולטאן ונישואיה הרשמיים לסולימאן, ההרמון באדירנה הועבר לתוך ארמון טופקאפי החדש באיסטנבול. לכן, מתן כוח לנשים, ביסוס תפקיד ה"ואלידה סולטאן", אימו של הסולטאן, שגם עברה לארמון טופקאפי, החליש בסופו של דבר את מעמד הסולטאן, שעתה גם אימו וגם אישתו, או השיפחה המועדפת עליו, שלטו על החלטותיו.

הטיעון השני גורס, כי הסולטאן סולימאן היה מבוצר בתוך הארמון, ויצא ממנו רק כשרצה להתחפש ולהסתובב בשוק של עיר הבירה, או כל אימת שיצא למסעות מלחמה בלבד. הוא חיזק מנהג שהיה קיים עוד מימיו של סבא רבא שלו, הסולטאן מהמט הכובש, לפיו מרכז השילטון הוא איפה שהסולטאן נמצא, ורוב הזמן הסולטאן היה בארמונו. עד לכיבוש איסטנבול, הסולטאנים היו לוחמים ונודדים יחד עם כוחותיהם והארמון באדירנה שימש להם בסיס קבוע "על הנייר". כשהסולטאנים היו אנשי שטח, כאמור עד כיבוש איסטנבול, הם היו מודעים יותר לנעשה באימפריה שלהם. למעשה, החל מימיו של מהמט ובייחוד בימי סולימאן, הסולטאן פשוט התביית, הוא עבר תהליך מהיותו מפקד ואיש בשטח לאדם מבוית ומיושב יותר.

הטיעון השלישי גורס, כי הסולטאן סולימאן נתן יתר סמכויות לווזירים הגדולים שלו, בייחוד לחברו הטוב, אבראהים פאשה, אותו מינה לווזיר גדול. העברת הסמכויות מסמלת את העתיד לבוא, עת במקביל ולאחר תקופת "סולטאנות הנשים", היו וזירים גדולים שאף היו יותר חזקים וסמכותיים מהסולטאן עצמו, כשהסולטאן משמש גם כחותמת גומי שלהם. תהליך התחזקות מעמד הווזיר הגדול, וכן נשות הסולטאן, נמשך עד ראשית המאה ה-19, עת מעמד הסולטאנים התחזק שוב. אלמנט נוסף שמציינים ההיסטוריונים, הוא שסולימאן המשיך מינהג נוסף מימיו של מהמט הכובש: הסולטאן עצמו לא השתתף בכל ישיבות הדיוואן, הלא הוא המועצה האימפריאלית, ורק התחבא מאחורי גומחה נסתרת (אותה גומחה שראינו בסדרות על הסולטאן) בחדר ישיבות המועצה האימפריאלית (כלומר: חדר ישיבות הממשלה), והאזין והשקיף בסתר על הדיון, אותו ניהל הווזיר הגדול בעצמו. זה היה אלמנט נוסף שסימל את העברת הסמכויות מהסולטאן לווזיר הגדול. עוד דבר- באותה גומחה גם אשת או אם הסולטאן האזינו בסתר לישיבות הדיוואן, כשהסולטאן לא היה בסביבה.

הטיעון הרביעי, לגבי סולימאן עצמו, הוא מעשיו בנוגע להורשת השילטון. במקרה שלו, התערב סולימאן אישית במינויו של יורשו, כשהורה להוציא להורג את שני בניו והטוענים לכתר, מוסטפא וביאזיד. מהלך זה איפשר לפחות מוכשר מבניו, והגרוע בניהול מביניהם, סלים, להפוך לסולטאן סלים השני ולפתוח שושלת של סולטאנים חלשים יחסית, שלא ניהלו בפועל את האימפריה. הטענה גורסת, כי אילו מוסטפא או ביאזיד היו יורשים את סולימאן, הם היו סולטאנים חזקים ומוצלחים יותר מאחיהם הכושל, סלים השני.

בטיעונים הללו ישנו גרעין של אמת, אך האמת נמצאת, כמו שאומרים, באמצע: סולימאן אכן זרע את זרעי הפורענות למה שיקרה אחריו, אך מצד שני, הוא היה חזק בעצמו. עובדה היא שאת בניו הוציא להורג כי חשש שהם חותרים תחתיו. עוד עובדה היא שהוא לא סבל אנשים שאיימו על סמכותו ועל כוחו, וכשהתחילו להוות איום וירטואלי עליו, אפילו חברו הטוב אבראהים פאשה, הוא הוציא אותם להורג. עובדה נוספת היא שבימיו של סולימאן קצרה האימפריה העות'מאנית ניצחונות צבאיים לא פחות מימיו של אביו, שכבש את איזור המזרח התיכון הערבי ואת ארץ ישראל בשנת 1517. יכול להיות שסולימאן הרגיש חזק דיו כדי לקרב את ההרמון, שהיה כאמור באדירנה, לארמונו שלו באיסטנבול. הוא גם הרגיש חזק דיו להיות מנהל אמיתי ולהאציל סמכויות על הווזיר הגדול, ולפגוע בווזיר הגדול כשזה הרגיש יותר חזק מהסולטאן. העובדה שהוציא להורג את בניו מראה לא על כניעתו להורם במקרה של מוסטפא, אלא להיפך. הוא לא סבל שום איום על מנהיגותו החזקה ושוב עירעור עליה. כשהוא הרגיש תחושת עירעור בסמכותו החזקה, הוא פעל באכזריות. לכן, סולימאן הוא לא זה שהחריב את האימפריה. אך מרוב שהיה חזק, אולי מבלי משים זרע את זרעי חורבנה.

הוויכוח לגבי נשים בהרמון הסולטאן- מייצגות תרבות או הנאה?

מאמר זה הוא תירגום של כתבה מאת אהמט האקאן בעיתון התורכי בשפה האנגלית "הוריית דייל ניוז", מה-12 במרץ 2016.

אישתו של הנשיא טייפ ארדואן, אמינה, השתתפה בכנס שנושאו היה "ואלידה סולטאן (אמהות הסולטאן) שהשאירו חותם על ההיסטוריה". בתום הכנס דיברה אמינה לגבי נשים שחיו בהרמון הסולטאן העות'מאני.

באירוע, שהתרחש באנקרה, אמרה אמינה: "נשים שהיו חברות בשושלת העות'מאנית ובהרמונות הסולטאן תמיד היו חומר למחשבה… מזרחנים, עם התפיסות המדומיינות (והמתנשאות) שלהם, דאגו לייצר לנשות ההרמון דימוי שלילי".

היא הוסיפה: "זו עובדה, שכשאנו קוראים את מה שהן כתבו, נוצרת תחושה של נשים שמכורות לתענוגות העולם הזה, לכוח ולאמביציות אישיות".

אמינה טענה שכל זה לא נכון, ושבמציאות, ההרמונות היו בתי ספר לחברות השושלת העות'מאנית, מוסדות חינוכיים שהכינו את הנשים לחיים האמיתיים, וגם אירגנו פעולות צדקה. ומעבר לכתבה של האקאן, אני מוסיף, שההרמון נתפס בדמיונם של האנשים כבית בושת מלכותי, שנשותיו היו בו בני אדם סוג ב' בעיני הסולטאנים- אולי חוץ מהוואלידה ומהשיפחה המועדפת התורנית על הסולטאן, שימשו ככלי קיבול לתענוגותיהם של הסולטאנים וגם כ"רחם מהלך" להולדת ילדים, שחלקם הקטן עתיד לרשת את השילטון. בעניין זה, והפעם לשם שינוי, גברת ארדואן צודקת. הדברים ממש לא נכונים ולא מדויקים.

ולהמשך הכתבה של האקאן: לאחר שאמינה ארדואן אמרה את דבריה, הרשת החברתית התפוצצה מרוב ליגלוג עליה ועל דבריה. גם חוגי האופוזיציה יצאו כנגד דבריה של אמינה, משיקולים פוליטיים.
אבל ההיסטוריון התורכי אילבר אורטאיילי, שדווקא אהוד על הרשתות החברתיות ועל חוגי האופוזיציה, גם מסכים עם הגברת ארדואן. הוא אמר: "נשים בהרמון לא היו נבחרת שכל זמנה נחה, נהנתה והעבירה את הזמן בבטלה. רוב הזמן הן קראו, כתבו ועסקו בעבודות של שירות הסולטאן והמשפחה (לא רק במה שחושבים….). אם היו נשים בהרמון בשנות החמישים של המאה העשרים, הן היו נחשבות כמו עובדות מדינה, או פקידות בכירות, בארמון טופקאפי. ההיסטוריון אורטאיילי ממשיך וטוען, כי מוסד ההרמון אינו נחלתו של העולם המוסלמי בלבד. בכל התרבויות העתיקות היו הרמונות לסוגיהם. הוא אומר, כי אלה שטויות לדמיין את ההרמון כקומפלקס אדריכלי מבודד, עם מסדרונות רחבים, חדרים אין ספור וחצרות עם בריכות שם שפחות ערומות משתכשכות במים. ההרמון היה אמצעי חשוב במנטליות הניהולית שנוצרה באימפריה העות'מאנית במאה השש עשרה. אחוז יודעות הקרוא והכתוב בהרמונות היה גבוה, לשפחות היה גם כישרון לאיית נכון ואת הכישרון הזה הן העבירו לבניהם של הסולטאנים. אורטאיילי מציין במיוחד את הורם סולטאן, שלמדה כתיבה וספרות בהרמון וידעה לכתוב שירים. הוא ממשיך ואומר, כי: "נשות ההרמון היו ממש מאסטריות בתרבות, שפה ומוזיקה עות'מאנית. אלה מההרמון שיצאו ממנו ונישאו לאנשים מחוץ למשפחה העות'מאנית, נודעו כנשות תרבות וכמפיצות תרבות. היה להן מעמד מיוחד של "הגברת מן הארמון". לכן, בניגוד לפנטזיות של אחרים, ההרמון לא היה מרכז של הנאה, אלא מרכז תרבותי. העניין הוא, שכשפרופסור להיסטוריה אומר דברים כאלה, התגובה היא יותר חיובית מכשאשת הנשיא, השנוי במחלוקת (ובצדק), אומרת דברים כאלה".

הסולטאן מהמט השלישי, אביו של הסולטאן אחמט הראשון, 1566-1603.

כמו שידוע לנו, מהמט, בנם של הורם והסולטאן סולימאן, לא זכה להיות סולטאן. כמו כן, גם אחיינו, שנקרא על שמו, מהמט בנו של הנסיך מוסטפא, לא זכה להיות סולטאן. מי שכן זכה להיות הסולטאן מהמט השלישי הוא נינו של הסולטאן סולימאן המפואר ובנו של הסולטאן מוראד השלישי, הנכד של סולימאן. הוא נולד בעוד סבא-רבא שלו סולימאן היה בחיים וכיהן כסולטאן, במאי 1566, ארבעה חודשים לפני מות סולימאן. הוא קיבל את השם "מהמט" לזיכרו של אחיו של סבו, הסולטאן סלים השני. מקום הולדתו היה מניסה, שם שימש הסבא שלו סלים כמושל, כשלאחר ארבעה חודשים הפך לסולטאן סלים השני.
אימו הייתה השפחה המועדפת של מוראד השלישי, סאפייה סולטאן. היא הייתה ממוצא אלבני.

מהמט היה ידוע בהיסטוריה של האימפריה העותמאנית בזכות שלושה דברים: דבר ראשון, ברית המילה שלו, שנערכה לו עת היה בן 16, החגיגה הארוכה והמפוארת ביותר בתולדות האימפריה העותמאנית. השאהזאדה, או הנסיך מהמט, עבר את ברית המילה שלו באופן צנוע, אך הטקסים שמסביב נמשכו חמישים יום, בהשתתפות כל נכבדי האימפריה, המושלים וכן אורחים נכבדים מחוץ לאימפריה. הזירה המרכזית של החגיגות הייתה בין ארמון טופקאפי, שם ישב אביו, הסולטאן מוראד, לבין הארמון הישן של אבראהים פאשה מיודענו הווזיר הגדול לשעבר. בפסטיבל נערכו מופעים שונים, ריקודים, שירים, הצגות תיאטרון, מופעי קרקס, בייחוד הליכה על חבל, מירוצי סוסים ומה עוד לא. כל יום בבוקר, בחודשים יוני ויולי 1582, באו נציגים רשמיים אל הסולטאן מוראד, הגישו לו מתנות, קיבלו ממנו מתנות וזה היה האות לפתיחת החגיגות. לוליינים, מכשפים, זמרים, שחקנים, רקדנים (ביניהם רקדנים יהודים), אנשי צבא במופעי קרבות ואף דיפלומטים לרוב מילאו את זירת החגיגות. לנתינים החוגגים הוגשו מזון (רחת לוקום, עוגות שונות) ושתייה (שרבט) לרוב. כמובן שלא הוגש יין בגלוי ובאופן רשמי, בכל זאת הדבר אסור על פי האסלאם. כמו כן נערכו גם הקראות פומביות וחגיגיות של הקוראן, הטפות דתיות ולימודי דת לרוב.

מדוע נערכו החגיגות, ולמה בכזאת עוצמה ולמשך זמן ארוך? הדבר נועד כדי להאדיר את שם הסולטאן מוראד, שלא נודע כסולטאן חזק אלא כפוחז ושיכור כמו אביו, וגם נועד להאדיר את שמה ועוצמתה של האימפריה העותמאנית כלפי חוץ. הנציגים הידועים ביותר שביקרו והשתתפו בחגיגות הם נציגי האימפריה הפרסית הספווית, שהייתה יריבתה הגדולה ביותר של האימפריה. גם נציגים אירופיים זרים מסרו את ברכתם. לפי דרין טרזיאולו, שמתאר במאמר מפורט את החגיגות, ישנם שני מקורות היסטוריים שונים מאותה תקופה או אחריה לתיאור החגיגות. מי שלומד את התורכית העותמאנית, אגב, נדרש לתרגם את תיאור חגיגות ברית המילה, או Sünnet, כמו שנקרא בתורכית, מפי אחד המקורות. זאת מכיוון כי התיאור עשיר במילים וצבעוני.

האירוע הנוסף שבו נזכר מהמט השלישי הוא הפיכתו לסולטאן בשנת 1595, תוך כדי שהוא מצווה להרוג, לפי המסורת, את תשעה עשר אחיו לפי גירסה אחת, ויותר משלושים אחיו ואחיותיו לפי גירסה שנייה, אחיו וצאצאיהם. הטבח ההמוני המשפחתי יעודד בהמשך את ביטול המסורת של הריגת האחים הטוענים לכתר, על ידי בנו הסולטאן אחמט הראשון, והחלפתו בכליאתם באגף סגור של ארמון טופקאפי, הלא הוא ה"קאפס", הכלוב.
את הטבח ביצעו משרתיו החירשים-אילמים של מהמט, על מנת שלא ישמעו את צעקות הקורבנות.

מהמט נודע כסולטאן פאסיבי יחסית, ומי ששלטה בפועל באימפריה זו אימו, סאפייה אשת הסולטאן המנוח מוראד השלישי. כמובן, מדובר בחלק מתקופת "סולטאנות הנשים". אבל האירוע השלישי, שמהמט נודע בגללו, הוא המלחמה מול האימפריה האוסטרית בהונגריה, שהתחוללה בין 1593 ל1606. אחרי תבוסת הכוחות העותמאניים, מהמט היה הסולטאן הראשון מאז סולימאן המפואר שלקח פיקוד על הצבא בעצמו והביס את האוסטרים באגר ולאחר מכן בקרצטש שבצפון הונגריה.

מהמט היה ידוע כחובב אוכל ושתייה, מה שגרם נזק לבריאותו, אך היה יותר שמרן בנושא זה מאביו ומסבו.
היו לו שלוש נשים בולטות: האנדאן סולטאן, במקור יוונייה בשם הלנה, אימו של הסולטאן אהמט הראשון. השנייה, אלימה סולטאן, במקור אבחזית. היא הפכה אותו לאב לסולטאן נוסף: מוסטפא הראשון, "המטורף". בנוסף הייתה לו אישה שלישית, שהיא נסיכה ביזנטית מטרבזונד, ולשניהם היה את הילד יחיא הסורר, שהפך לבסוף לנוצרי, טען לכתר ומרד נגד האימפריה העותמאנית.

בימיו של מהמט התהדקו הקשרים בין אנגליה, שהייתה תחת שילטון המלכה אליזבת הראשונה, לאימפריה העותמאנית, והסולטאן מהמט קיבל מהמלכה אליזבת מתנות שיועדו במקור לאביו מוראד שלא היה בין החיים. המתנה הבולטת ביותר הייתה שעון מנגן מפואר. שתי המעצמות, שהיו עוינות את ספרד, היו חתומות בימי מהמט על הסכם, שנתן לסוחרים ולספינות אנגליים עדיפות בנמלים העותמאניים.
את מהמט החליף לאחר מותו בגיל 37, בנו הצעיר, אהמט הראשון, בעלה של קוסם סולטאן הידועה.

פוסט זה הובא במקורו בבלוג הישן.
ולחברי קבוצת "טורקנוס", "הסולטאן" ו"קוסם סולטאן ישראל", שמארחים את הבלוג שלי: שבת שלום!

מי החריב לי את האימפריה?

שלום לכולן ולכולם,

אנו היינו עדים בפרקים האחרונים לראשיתה של היריבות בין שני האחים, שהם לא אחים למחצה, שני בניהם של הורם וסולימאן: סלים וביאזיד. בהמשך יריבות זו תתפתח למאבק עקוב מדם, שבסופו של דבר ינצח סלים. וזה לא ספוילר. זו ההיסטוריה.

שילטונו של סלים השני, המכור לטיפה המרה, מעורר אנטגוניזם ושינאה עד היום בתורכיה, בייחוד בגלל הסידרה. אבל האשמה לא נופלת עליו. האנשים מאשימים את הורם שהיא הרסה לעותמאנים התורכים את האימפריה. אבל זה לא חייב להיות נכון. ראשית הביקורת על סלים הופיעה בספרו של ההיסטוריון לורד קינרוס, שהיה סקוטי ממשפחתו של ארתור ג'יימס בלפור המפורסם (זה שנתן את "הצהרת בלפור" המפורסמת ב-1917), ספר שנכתב באנגלית ונקרא "זרעי השקיעה", שבו הוא חוקר את נסיבות שקיעת וקריסת אימפריות גדולות. הוא מאשים את חוסר היציבות האישית של סלים השני, ורואה את קרב לפאנטו, שהתחולל בין צי קתולי שכלל את ערי המדינה האיטלקיות והאימפריה הספרדית, שיצרו "ליגה קדושה" קתולית, בברכת האפיפיור, על מנת להביס את הצי העותמאני. הצי העותמאני אכן הובס בקרב, שהתחולל בשביעי באוקטובר 1571. בקרב זה רואה לורד קינרוס למשפחת בלפור את ראשית קריסת האימפריה העותמאנית, ואת סלים השני הסולטאן דאז כאשם. מכאן גם התפתחה התיאורייה, לפיה שקיעת האימפריה החלה לאחר מות סולימאן, בשל סולטאנים לא-יוצלחים שעלו אחריו. אך זה לא חייב להיות נכון. פרופ' אהוד טולדאנו טוען כי זה לא כך. כמו בכל חייו של אדם, יש עליות ומורדות. וכך גם בשנותיה של האימפריה העותמאנית. מה שמתואר כ"שקיעה" ניתן להסביר כמו מחלות שניתנות לטיפול. וזה על סמך הכינוי שהודבק לאימפריה במאה ה-19, "האיש החולה על הבוספורוס". גם לאחר סולימאן היו תקופות של הצלחה ושליטים מוצלחים לאימפריה, גם אם הם לא היו סולטאנים וכמו אצל סלים השני, מי ששלט בפועל היו נשות הסולטאנים, הוואלידה או הווזירים הגדולים או כמו במאה ה-18, עת הייתה פריחתם של המושלים המקומיים ושל המחוזות המקומיים של האימפריה. אני הייתי מקבל את שתי התיאוריות: גם את תיאוריית השקיעה וגם את טענתו של פרופסור טולדאנו. כיצד? כמו בתחום הפיזיקה והכלכלה, חפץ שנופל נחבט כמה פעמים בריצפה, עולה ושוב יורד, עד שנעצר ונשאר באופן קבוע על הקרקע לאחר נפילתו. לכן, כל העליות של האימפריה העות'מאנית החל מהתקופה שלאחר סולימאן היו חלק מהירידה הגדולה של האימפריה- עד שבאה השקיעה הסופית בשנים 1914-1918, ימי מלחמת העולם הראשונה. והאבסורד הוא שהאימפריה העות'מאנית נקלעה למלחמה זו בעיקר בגלל שהייתה לה ברית עם גרמניה.

כשהסולטאן ממנה את החתן

בצל חידוש אחד הסכסוכים הארוכים ביותר בתולדות אירופה, בין תורכיה לרוסיה, סכסוך בן 500 שנים שכלל בתוכו 12 (!!) מלחמות- שאגב, ברובן הכמעט מוחלט ניצחה רוסיה, הוצנעה ידיעה חשובה שקשורה גם במהלך היסטורי. המהלך היה מינויו של בראט אלבייראק (משמעות שם משפחתו: דגל) לשר האנרגיה בממשלה התורכית החדשה של אהמט דאווטאולו, זו שנבחרה בבחירות החוזרות האחרונות שבה ניצחה ברוב גדול מפלגת AKP, מפלגתו של טייפ ארדואן, בחירות שהפכו את "חגיגות" ניצחון החילוניות בתורכיה למוקדמות מדי. הממשלה הוקמה בקלות הפעם, בניגוד לתקופה שאחרי הבחירות הקודמות ביוני, שבה AKP זכתה ברוב רגיל בלבד ונזקקה לקואליציה. כאן למפלגה יש רוב להקים ממשלה של מפלגה אחת, ולמנות את שריה כרצון ראשיה. וכך היה.
בראט אלבייראק, זה שמופיע בתמונה, אינו סתם מינוי, אלא מינוי מיוחד: מדובר בחתנו בן ה37 של נשיא המדינה ארדואן. בעלה של בתו אסראא, שבאורח לא מפתיע דומה חיצונית לאביה… כמו אביה של אסראא, לימודיו של בראט התמקדו בתחום הכלכלה ומינהל עסקים והוא עבד בעיקר בחברות פיננסיות.
כמו הסכסוך בין רוסיה לתורכיה, גם מינוי חתנו של השליט התורכי למעשה לתפקיד שר בממשלה או לתפקיד ראש הממשלה (ואני לא אופתע אם זה יקרה יום אחד) אינו חדש: מדובר במוסד היסטורי בן מאות שנים, שנקרא מוסד הדאמאט (Damat), שמשמעותו "חתן". הכוונה היא לחתניהם של השליטים, במקרה זה הסולטאנים, שמונו לתפקידים בכירים מאוד בשירות המדינה, כמו הווזיר הגדול, שהוא למעשה ראש הממשלה, שרי ממשלה, מושלי מחוזות גדולים או מפקדי הצבא. דאמאט בראט אינו היחיד: לאורך ההיסטוריה העות'מאנית, 22 חתנים של סולטאני האימפריה רשומים תחת התואר "דאמאט". ברשימה כלולים גם שמותיהם של הגיסים של הסולטאנים, כמו גיסיו של הסולטאן סולימאן המפואר, אבראהים פאשה מפארגה, שהיה גם שומר חדריו של הסולטאן, גם הווזיר הגדול וגם מפקד הצבא בעת ובעונה אחת, ועוד גיס של סולימאן, לוטפי פאשה. ומדוע הגיסים כלולים ברשימה? כי מדובר למעשה בחתניהם של הסולטאנים הקודמים, במקרה זה הסולטאן סלים הראשון אביו של סולימאן, גם אם נישאו לבנותיהם לאחר מותם של אותם סולטאנים.
בכל מקרה, ואני מדגיש, בסולטאנות שושלתית החתן או אישתו לא היו יכולים להפוך לסולטאנים בעצמם, אלא רק גברים שהם בנים ביולוגיים של המשפחה העות'מאנית.
התקופה שלאחר סולימאן המפואר נחשבת כתקופה של סולטאנים חלשים יחסים, שהשאירו את השילטון בפועל בידי הוואלידה סולטאן (האמא או הסבתא של הסולטאן) או בידי הווזירים הגדולים. אחד החתנים ששלט בפועל ואפיין תקופה שלמה הוא אבראהים פאשה מנוושהיר, שהיה וזיר גדול בימי הסולטאן אהמט השלישי, שלט באימפריה העות'מאנית בפועל, ותקופת שילטונו, בין 1718 ל1730 נודעה בשם "תקופת הצבעונים" או לאלא דוורי, תקופה שעליה כבר כתבתי.
החבר הראשון במוסד ה"דאמאט" היה דאווט פאשה, שהיה וזיר גדול בין השנים 1482-1497, בימי הסולטאן ביאזיד השני. האחרון שנודע כ"דאמאט", והיה למעשה בעלה של נכדתו של הסולטאן עבד אל-מג'יד הראשון, הוא אנוור פאשא, שתפקידו הרשמי בין השנים 1914-1918 היה שר המלחמה, אך למעשה הוא היה בראש שלישייה שניהלה את האימפריה העות'מאנית בפועל מטעם ה"וועד לאיחוד ולקידמה", הגוף ששלט באימפריה בעוד הסולטאן היה ייצוגי בשנות מלחמת העולם הראשונה. אנוור פאשה נודע לשימצה בשל גרירת האימפריה העות'מאנית לאותה מלחמה איומה, לתבוסה בה וגם לטבח האיום והנורא שהתבצע בארמנים בשנת 1915.

מוסד ה"דאמאט" היה מוסד שילטוני היסטורי: החתנים היו ברובם אנשי צבא או אנשי מינהלה, שהושאו בנישואים פוליטיים לבתו של הסולטאן. להיות חתנו של הסולטאן פירושו להיות אחד מהאנשים הכי קרובים לשליט, לא פחות מיורש העצר. ברגע שמישהו נישא לבת הסולטאן, הוא נעשה חבר משפחת הסולטאנות, משפחת השילטון, למרות שאין לו קשר ביולוגי עם אותה משפחה ולכן לא רשאי לרשת את הסולטאן, וגם אביהם של נכדי או ניני הסולטאן, שכן היו שייכים בקשר ביולוגי למשפחה העות'מאנית. רק מי שהסולטאן היה חפץ ביקרו והיה מעוניין לתת לו את המעמד הגבוה ביותר באימפריה אחריו ואחרי יורש העצר, היה רשאי להינשא לבנות המשפחה הסולטאנית. לכן, מדובר בנישואים בעלי אמירה פוליטית חשובה, למרות שהיו נישואים מעטים מאוד שבאו במקרים של היכרות ואהבה.
דבר שני, נישואים לבת משפחה סולטאנית העניקו לגיטימציה לאותם חתנים להיות חלק מהשילטון ובמקרים מסוימים אף לשלוט בפועל, רשמית בלבד תחת הסולטאן. בכך, משיג החתן גם שם טוב וגם שמן טוב, ומעורר את יראת הכפופים אליו כבן משפחה. אנוור פאשה ביטא את כוחו ועוצמתו בכך שנישא לנכדת אחד הסולטאנים. הסולטאן, מצידו, ברגע שהחתן אוחז בתפקיד בכיר, שומר את כל העוצמה והכוח של המדינה בידיה של משפחתו וכך גם בידיו שלו עצמו.
דבר שלישי, מעמד החתן היה כלי לניעות חברתית, כלומר, מי ששימש כעבד או כחייל פשוט באימפריה, היה יכול להתקדם בדרגות עד כדי כך שנהיה גם וזיר גדול וגם חתנו של הסולטאן- ובכך, כאמור, להצטרף למשפחה הסולטאנית. מסלול קידום זה שימש את מטרתם והזין את תקוותיהם של עבדים ומגוייסים בכפייה רבים, חלקם הגדול לא נולד כמוסלמים ובכלל לא היו תורכים במוצאם האתני אלא התאסלמו והובאו לשרת בצבא האימפריאלי. ממש אפשר לקרוא לזה אופק תעסוקתי בשירות המדינה, שהמצטיינים בו יכולים לקבל כבונוס על הישגיהם ותפקודם גם נישואין לבת הסולטאן.
דבר רביעי, וחשוב ביותר, לפעמים הסולטאנים השיאו את בנותיהם לאנשי צבא ולבכירים שהם פחדו מהם ומכוחם, ושאפו להשאיר אותם קרוב אליהם על מנת לשמור עליהם שלא יתמרדו ושלא ישאפו להפיל את הסולטאן או לתפוס את השילטון. ברגע שאותם חתנים התחילו לאיים עליהם, הסולטאנים ניצלו את קירבתם והוציאו אותם להורג, כשאבראהים פאשה מפארגה הוא הדוגמה הטובה ביותר. הסולטאן סולימאן, שהיה גם חברו הטוב ביותר, לא חס עליו כשהרגיש מאוים ממנו והוציאו להורג.
ועוד דבר, שהוא קשור לדאמאט בראט: אך ורק במקרה שהשילטון אינו שושלתי, כמו בימינו, ומי ששולט רוצה לשמור את השילטון בידיה של משפחתו ואינו סומך על בניו שיתפקדו כמותו- ומצד שני לא מקובל עליו או לא חושב שראוי לנשים להחליף אותו, החתן יכול להיות יורש פוטנציאלי לשליט המדינה, לכן זו לא תהיה הפתעה גדולה אם אותו חתן יהיה ביום מן הימים ראש ממשלת או נשיא תורכיה, למגינת ליבם של דמויות כמו ראש הממשלה דאווטאולו או סגן ראש הממשלה נומאן קורטולמוש (שנחשב יותר אסלאמיסט מארדואן או מראש ממשלתו)- שרואים עצמם שולטים בפועל בתורכיה שאחרי ארדואן- במסגרת ממשל נשיאותי (שרשמית עדיין לא קיים במדינה) או ממשל פרלמנטרי.

מוסטפא המתחזה ומוסטפא הקטן

כולנו זוכרים את הסיפור על בנו של הסולטאן סולימאן המפואר, הנסיך מוסטפא, שנקרא לאוהלו של אביו והוצא שם להורג.ההוצאה להורג אף צוירה על ידי ציירים אירופים, ותמונה של אותו מקרה טראגי מופיעה כאן מצויירת. אבל מוסטפא בן סולימאן לא היה הנסיך העות'מאני היחיד שטען לרשת את השילטון. במהלך ההיסטוריה היו שנים כאלה: מוסטפא המתחזה- שדמותו תועדה באי דיוק היסטורי בסידרה "הסולטאן", והשני מוסטפא הקטן.

אתחיל בסיפורו של מוסטפא המתחזה, או בתורכית דוזמג'ה מוסטפא (Duzmece Mustafa).
שמו של מוסטפא המתחזה היה מוסטפא צ'לבי (צ'לבי בתורכית משמעותו אדם במעמד גבוה, או ג'נטלמן). מוסטפא היה בנו של הסולטאן ביאזיד הראשון, וחי בין השנים 1393 ל1422. הוא היה נין מצד אמו של המלומד הסופי הידוע, הפילוסוף ג'לאל אל-דין אל-רומי.
תחילת דרכו של מוסטפא הייתה כשנפל במהלך קרב עם המונגולים בהנהגת תימור לנג באנקרה בשבי המונגולי. השנה הייתה 1402, ומוסטפא החזיק בשבי שלוש שנים עד 1405, עת תימור לנג מת והוא שוחרר.
אגב, הסיפור הגדול של השבי לאחר קרב אנקרה אינו מוסטפא עצמו, אלא אביו, הסולטאן ביאזיד הראשון, שנפל יחד עם מוסטפא בשבי. הסולטאן ביאזיד ידוע כ"סולטאן שהפך לשרפרף", היות ותימור לנג החזיק אותו בכלוב לעיני כל בארמונו, ומעת לעת אף ביאזיד שימש כשרפרף אנושי, עליו הניח תימור לנג את רגליו. ביאזיד החזיק שנתיים בשבי ומת במהלכו. נפילתו של ביאזיד בשבי פתחה תקופה של ואקום במדינה העות'אמנית, שבה התחרו ארבעת אחיו של מוסטפא על השילטון. מי שיצא מנצח מהקרבות הוא אחיו של מוסטפא, הסולטאן מהמט הראשון.
לאחר חזרת מוסטפא, הוא התחבא באחת הנסיכויות העות'מאניות ברומליה, הלא היא הפרובינציה האירופית של האימפריה העות'מאנית. הוא קיבל סיוע מהקיסר הביזנטי מנואל, שבימים ההם בירתו הייתה עוד קוסטנטינופול. גם נסיכים תורכיים מנסיכויות מתחרות תמכו במוסטפא, וגם שליט ולאכיה (כיום ברומניה) הנוצרי.
מוסטפא שלח שליחים לאחיו הסולטאן מהמט, ודרש ממנו לקבל החלטה היסטורית שהייתה משנה את כל המסלול, לחלק בין שניהם את האימפריה. מהמט סירב, ושלח את חייליו להביס את חיילי מוסטפא. מוסטפא נמלט לשטח הביזנטי, לעיר תסאלוניקי- העיר הידועה כסאלוניקי, אך בהמשך הקיסר הביזנטי פחד ממנו ושלח אותו לגלות באי היווני למנוס.
בשנת 1421 עלה לשילטון הסולטאן מוראד השני, שהחליף את מהמט שהלך לעולמו. מוסטפא החליט שזו שעת כושר, ובסיוע ביזנטי אסף צבא וכבש את גליפולי, השולטת על מיצר הדרדנלים. לאחר מכן הוא כבש את אדירנה, בירת האימפריה האירופית, והשתלט למעשה על כל השטח האירופי של האימפריה העות'מאנית. למוראד נשאר רק החלק האסייאתי, ונראה היה כאילו דודו, שהכריז על עצמו לסולטאן העות'מאנים, עומד לנצח אותו. חשוב להבהיר, כי ההכרזה של מוסטפא על עצמו כסולטאן לא נתנה לו את הכינוי "המתחזה", כלומר המתחזה לסולטאן. אבל העזרה לסולטאן המקורי מוראד השני באה מכיוון לא צפוי: מיהאלאולו, צאצא של נסיך ביזנטי מפורסם שהתאסלם והצטרף לעות'מאנים, שיכנע את אנשיו של מוסטפא ברומליה לבגוד בו ולעבור לצד של מוראד. אנשיו הקרובים ביותר של מוסטפא בגדו בו, הוא ברח אך נתפס בידי כוחותיו של אחיינו. בשנת 1422 הוצא להורג בתלייה. אך הייתה בעיה: עבור בן משפחת הסולטאנות, הוצאה להורג בתלייה אינה מכובדת. מה עשה מוראד? הוא הכריז על דודו מוסטפא כמתחזה לבן משפחה עות'מאני, כלומר הוא אינו דודו האמיתי אלא מתחזה למוסטפא. בכך הוצא להורג מוסטפא, שהוכרז כ"מתחזה". מאז הוא ידוע כמוסטפא המתחזה, למרות שהיה הנסיך מוסטפא האמיתי……
דמותו של מוסטפא המתחזה תועדה באי דיוק היסטורי 100 שנה מאוחר יותר, עת היה מתחזה שהתחזה לנסיך מוסטפא בנו של סולימאן, שניסה להילחם בסולטאן סולימאן ולתפוס את השילטון תחת שמו של מוסטפא.

באותן שנים שבהן מרד מוסטפא צ'לבי ה"מתחזה", היה נסיך מורד נוסף ששמו מוסטפא. מדובר היה בבן אחיו של מוסטפא המתחזה, בנו של הסולטאן מהמט הראשון, הנסיך מוסטפא הקטן, שהיה נער מתבגר בעת המרד. כמו דודו, מוסטפא הקטן הוצא להורג גם בשנת 1422, לאחר שרצה לרשת את השילטון מאביו. בכך, הסולטאן מוראד השני- שאביו מהמט הראשון חיסל את שלושת אחיו האחרים בתקופת הוואקום העות'מאני- סבל ממרידות של "שני מוסטפא"- ושניהם נוצחו לבסוף.
מוסטפא בן מהמט נולד בשנת 1409. הוא היה בנו השני של הסולטאן מהמט הראשון. עוד בתחילת גיל ההתבגרות נשלח מוסטפא להיות מושל במחוז עות'מאני, בהמשך למנהג. המחוז שהוא קיבל למשול בו היה מחוז חאמידלי, הלא הוא ספרטה האגדית, מה שידוע כיום בתורכיה בשם איספארטה.
לאחר מות אביו מהמט, פחד מוסטפא הקטן מאוד מאחיו הסולטאן החדש מוראד השני. הוא ברח לנסיכות התורכית המתחרה הקרראמאנידית, שם עודד אותו פאשא עות'מאני מתחרה למרוד באחיו הסולטאן מוראד.
מוראד היה עסוק באותם ימים במרד של דודו, מוסטפא צ'לבי "המתחזה". לאחר שדיכא את המרד, פתח במצור על עיר הבירה הביזנטית קוסטנטינופול, מה שנתן למוסטפא הקטן את ההזדמנות למרוד. הוא אסף צבא, בתמיכה של נסיכות קאראמאן (באותם ימים העות'מאנים נאבקו על שליטה בתת יבשת אנטוליה אל מול נסיכויות מתחרות) ויחד עם תמיכה של הביזנטים הנצורים החל בכיבושים בשטח האסיאתי של האימפריה העות'מאנית. הוא תפס את העיר איזניק והמשיך להתקדם ולהביס את כוחותיו של אחיו, עד שהטיל מצור על הבירה האסיאתית של האימפריה, בורסה (שחלקה את מעמדה כעיר בירה יחד עם הבירה בצד האירופי, אדירנה).
בתגובה, מוראד השני הסיר את המצור מעל קוסטנטינופול, וניהל משא ומתן חשאי עם הפאשא הוותיק שעודד וליווה את מוסטפא, ששמו היה שאראפטאר איליאס (הרי כל נסיך שנשלח לפרובינציה היו מצמידים לו מדינאי ועוזר וותיק ומנוסה, ואיליאס היה הפאשא הוותיק שליווה את מוסטפא ועודד אותו למרוד באחיו) ואז התחולל שוב סיפור של בגידה: איליאס בגד במוסטפא, וכוחותיו החלו עורקים ממנו. העיר איזניק נכבשה מחדש על ידי כוחותיו של הסולטאן מוראד והמצור על בורסה הוסר. מוסטפא נתפס, והוצא להורג בידי אחיו, שקודם הוציא להורג את דודו בעל אותו שם.
מוסטפא בן מהמט נקרא מוסטפא הקטן לא רק בשל גילו הצעיר, אלא כדי להפריד אותו מדודו, הנסיך מוסטפא צ'לבי.

מאז, הפך השם "מוסטפא" לשם של מורדים באימפריה העות'מאנית. האדם האחרון שמרד נגד האימפריה העות'מאנית בעל שם זה, הוא מוסטפא כמאל אתא תורכ, שלא היה נסיך ולא היה מהמשפחה העות'מאנית אבל הוא זה שייסד את תורכיה המודרנית.

"עידן הטוליפ" המקורי (לאלה דוורי)

פרח הצבעוני, הלא הוא הטוליפ, ובתורכית לאלה (Lale)- מקורו באימפריה העות'מאנית. זמן פריחתו הוא בין החודשים מרץ למאי, חודשי האביב. ציור עתיק של הפרח ניתן למצוא כאן, בתמונה למעלה. הפרח הזה מיוחד, מאוד מיוחד. בין המאות ה-17 וה-18 הצליח הפרח הזה לשגע את אירופה, בייחוד את הולנד ואת האימפריה העות'מאנית עצמה. בהיסטוריה של אירופה רשומות שתי תקופות צבעונים (או בשמם האחר: עידני טוליפ), אחת בהולנד והשנייה באימפריה העות'מאנית. שתיהן קשורות לבועות שיצרו מצג שווא, הראשונה כלכלית והשנייה מדינית-ביטחונית. על שם התקופה הזאת נקראה אופרת הסבון התורכית "עידן הטוליפ", או "לאלה דוורי", שעוסקת בעניין אחר. אבל אני רוצה להסביר על תקופת הצבעונים המקורית, שהיו במקור שתי תקופות.

תקופת הצבעונים הראשונה, או בשמה המקורי "שיגעון הצבעונים", התרחשה בהולנד בראשית המאה ה-17, עת הגיעו פקעות פרח הצבעוני מהאימפריה העות'מאנית להולנד. התקופה נמשכה מראשית המאה ה-17 עד שנת 1637 ובה פרח הסחר הבורסאי מהראשונים בהיסטוריה, בפקעות של פרחי הצבעוני. בהתחלה גידלו פרחי צבעוני וטיפחו אותם בכל פינה בהולנד, בשלב השני מכרו אותם בהמונים ובמחירים מופקעים- לאחר שהבינו כי למרות הקור ותנאי השטח הקשים בהולנד, פרח הצבעוני מתאים לגידול במדינה. משנה לשנה, מחירו של הצבעוני הכפיל את עצמו.

הבעיה שנוצרה עם עליית הפופולריות של הצבעונים הייתה שהיה יותר ביקוש לפרחים ממה שהיה היצע, כלומר ממה שהיו פרחים בפועל. זה יצר את הבועה הפיננסית הראשונה בהיסטוריה. אנשים החלו להשקיע בחוזים עתידיים, כלומר שילמו עבור פרחים שעדיין לא פרחו ולא הוחל בגידולם. מצד שני, לאנשים, במיוחד לבני המעמד הנמוך והבינוני-נמוך, לא היה כסף משלהם לקנות חוזים עתידיים על צבעונים. אז מה עשו? לקחו הלוואות על מנת לשלם עבור פרחים שאפילו הפקעות שלהם לא נזרעו. היו אף סוחרים ממולחים, שקנו אופציות עתידיות על פרחים שלא קיימים ושאולי יגדלו אותם ומכרו אותם לאחר מכן במחיר עוד יותר גבוה.
כמו מניות בבורסה כיום, היו כל מיני סוגי צבעונים, ממשובחים סוג א' עד פשוטים ביותר ואפילו פרחים קמלים.
תופעת הכסף הרב שלא היה תמיד בנמצא עבור דבר שעדיין לא היה קיים יצרה בועה שהתנפחה והתנפחה, עד לחורף שנת 1637, עת נפוצו שמועות כי לזכויות מסוימות עבור גידול צבעונים לא מצאו קונים, היות והצבעונים לא היו מסוג א'.
באותו חורף התפוצצה הבועה של הצבעונים, אנשים נותרו ללא כסף וחייבים כסף למי שהלווה להם אותו, ויכולת החזרי ההלוואות צומצמה. הטוליפ-מאניה גרמה לנזק כלכלי עצום לתושבי הולנד בעיקר וגם לשכנתה, האימפריה הרומית הקדושה (הגרמנית).
זה היה משבר המניות הפיננסי הראשון בהיסטוריה- שיגעון הצבעונים.

שיגעון הצבעונים תפס את האימפריה העות'מאנית קצת מאוחר יותר: תקופת הצבעונים השנייה, של האימפריה העות'מאנית, התחוללה בין השנים 1718-1730, בתקופת הסולטאן אהמט השלישי (מסגד הסולטאן אהמט לא נקרא על שמו, אלא על שם אהמט הראשון, בעלה של קוסם סולטאן).
הצבעוני היה הפרח האהוב על הסולטאן אהמט, ומסחר בו התרחש בעיקר בקרב בני האליטה העות'מאנית. 12 השנים של תקופת הצבעונים העות'מאנית היו שנות שלטונו של הווזיר הגדול, אבראהים פאשה מנוושהיר, שהיה חתנו של הסולטאן ונשוי לבתו הטיג'ה (לא להתבלבל עם אבראהים פאשה מפארגה, הווזיר הגדול וחברו הטוב של הסולטאן סולימאן המפואר, שהיה נשוי לאחותו שהייתה בעלת אותו שם- מדובר בשני אנשים שונים). אבראהים פאשה עלה לשילטון על רקע תבוסת האימפריה העות'מאנית בבלגרד שבה איבדה האימפריה שטחים בצפון סרביה וצפון בוסניה של היום, לטובת אוסטריה, שכנגדה נלחמה האימפריה. המלחמה הסתיימה בהסכם משולש בין העות'מאנים לבין האוסטרים והרפובליקה של ונציה.
אבראהים שאף להביא את האימפריה הפגועה לפריחה כלכלית בעיקר, ושיפור יחסי המסחר עם המדינות השכנות, כולל עם אלה שעמן חתמה על הסכם שלום. סחר החוץ של האימפריה הגיע לשיא, הופחתו הגבלות מכס, והממשלה שאפה לשלוט על מחירי פקעות פרח הצבעוני, שגודלו בהמון מקומות ברחבי האימפריה. הדרישה לצבעונים עלתה בעיקר מתוך האליטה וכמו כן התפתח לראשונה דפוס בשפה התורכית עות'מאנית. לכן נוצרה המשוואה: תקופת הצבעונים: תקופה של פריחה ושלום, ללא מלחמות וללא שפל כלכלי.

באיסטנבול רבתי הוקמו עוד ועוד שווקי פרחים שם מכרו את הפרח. אפילו האומנות פרחה בתקופה זו: האליטה העות'מאנית התמלאה בכסף, ואז הזמינו עוד ועוד אומנים לצייר ציורים על מנת לקשט את בתי הפאר והארמונות. המשטר רצה להבליט גם את הישגיו בציורים, על רקע הפריחה הכלכלית. לכן עוד ועוד אומנים צצו, וציירו את ציוריהם הטובים ביותר. תור הזהב המשיך גם על רקע התפתחות הדפוס, שעליה היה אחראי המומר ההונגרי אבראהים מוטפריקה: משוררים, כמו המשורר המפורסם נדים, כתבו עוד ועוד שירים על רקע האווירה הרומנטית של פריחת הצבעוני, שעתה היה כמעט בכל פינה מיושבת באימפריה. קבצי ציורים, שירים וסיפורים על תקופת הצבעוני ועל הפרח עצמו יצאו לאור באימפריה.
על רקע הפריחה הכלכלית והתרבותית, התפתחה מעין שאננות מבחינה צבאית, של אף אויב לא יוכל לנו-ממש כמו ישראל לאחר מלחמת ששת הימים.
הסולטאן והווזיר הגדול נודעו באותה תקופה באורח חייהם הראוותני שניהלו כתוצאה מהפריחה הכלכלית. מונומנטים, ציורים ובניינים הוקמו לכבודם.

למרות תור הזהב, לא נמנעה מהפיכת 1730, שהביאה להדחת אבראהים והסולטאן אהמט:

באותה שנה, הפרסים זיהו את השאננות העות'מאנית, ואת השקיעה בתוך האווירה הרומנטית של הצבעונים, והשאה הספווי טאהמספ השני תקף עמדות עות'אמניות מעבר לגבול, בנצלו את גורם ההפתעה. הצבא נתפס לא מוכן, וספג אבידות כבדות עד שהצליח לייצב את המצב. כתוצאה מהלם המלחמה שסיימה לפתע את תור הזהב של הצבעונים, פרץ בתור הבירה איסטנבול מרד של נתינים ושל תושבים, בהנהגת היניצ'ר לשעבר, האלבני פטרונה ח'ליל. המחאה החברתית ההמונית ניצחה. בתחילה הקריב הסולטאן אהמט השלישי את אבראהים הווזיר הגדול להמון, אך המורדים דרשו את התפטרות הסולטאן וצרו על הארמון. למרות שניצח ושלט באימפריה, סירב מנהיג המרד פטרונה להדיח את המשפחה העות'מאנית מהשילטון, לכן אהמט השלישי התפטר לבסוף ובמקומו מונה בן משפחתו, הסולטאן מחמוד הראשון. בכך הסתיימה תקופת הצבעונים, הלא הוא עידן הטוליפ, הלא הוא לאלה דוורי.

נשים חתונות וברית מילה בצמרת האימפריה העות'מאנית

קטע זה נלקח בעיקר מכתבה שפורסמה בעיתון "הוריית דיילי ניוז", בקישור הבא:

הורם סולטאן, הלא היא אלכסנדרה רוקסלנה האוקראינית במקור, שברה במאה ה-16 מסורת שנמשכה כמעט שלוש מאות שנים באימפריה העות'מאנית: היא נישאה בנישואי ניכאח, כלומר נישואים מוסלמיים כדת וכדין, לבעלה הסולטאן סולימאן המפואר. עד אז נחשבה הורם כ"שפחה המועדפת" שלו. היא שכנה יחד עם עוד שפחות בהרמון הנשים של הסולטאן, שהיה מופרד מהארמון הכללי. היא הייתה הראשונה בין שוות. אבל היא לא הסכימה להיות שפחה. היא קיבלה מהסולטאן חופש, ונישאה לו. עד אז, על הסולטאן העות'מאני היה אסור להינשא, ושפחותיו שימשו כ"רחם מהלך" להבאת ילדים וכמקור לשעשועים בלבד. האישה הכי חזקה בארמון לא הייתה אשת הסולטאן, אלא אימו, שהייתה מנהלת ההרמון גם, ותוארה היה "ואלידה סולטאן". הנישואים לא נעשו ישירות, אלא כהסכם בנוכחות קאדי- שופט דתי- שנעשה בין נציגים של כל צד. בכלל, בחתונה מוסלמית דרושים שני עדים לפחות.

באליטה העות'מאנית מעמדן של הנשים היה שונה ממעמדה של אישה רגילה. רוב הנשים היו מבודדות בהרמונות (מהמילה "הארם"-אסור), והגברים היחידים שיכלו להתקרב אליהן ולשמור עליהן חוץ מהסולטאן או בעליהן היו הסריסים. דווקא לנשים פשוטות היו את הזכויות לרשת את רכוש אביהן (באימפריה היו קהילות ששללו מנשים גם זכות ירושה זאת, דווקא זה היה בולט אצל יהודי האימפריה). הנשים המוסלמיות כולן, בכל מעמד, היו כפופות לשריעה, הלא היא המשפט האסלאמי, שלא הייתה רק קובץ חוקים אלא גם אורח חיים.

במעמדות הנמוכים יותר, גברים לא יכלו להרשות להם יותר מאישה אחת (בעוד השריעה התירה לגבר להינשא עד לארבע נשים). האישה מהמעמדות הנמוכים הייתה יוצאת מהבית כדי לעשות קניות בשוק, אפילו גם לעבוד. דווקא במעמדות הגבוהים הנשים היו כלואות. נוסעים מאירופה תיארו בהתפעלות את החופש היחסי שזכתה לה האישה העות'מאנית הפשוטה. הכומר הקתולי (שעליהם נאסר להינשא בכלל) בן המאה ה-16 סולומון שווייגר אף אמר: "התורכים שולטים בעולם, והנשים של התורכים שולטות בהם". במעמדות הפשוטים, מי ששלטה במשק הבית ובבית עצמו ("בית" שמזכירה את החמולות של ימינו: גבר, שני הוריו הזקנים, ילדים, ילדים מאומצים ואף משרתים ושפחות למי שהיה כסף), הייתה האישה. חתונות היוו הזדמנות עבור מהאישה לצאת מהבית ולהשתתף בחגיגות. היו גם קבוצות של נשים שהתאגדו כדי לעשות קניות בשוק (קוצות הרכישה של אז), ואף ללכת בחבורות לחמאמים.

במשפחה הסולטאנית ובמעמדות הגבוהים המצב היה שונה: הנשים בודדו בהרמונות ואם הן יצאו מהם החוצה, הן היו חייבות בליווי, בדרך כלל של סריס (משרת שסורס על מנת שלא יקיים מגע מיני כלשהו עם הנשים). הסולטאנים היו מחתנים את בנותיהם בדרך כלל עם בכיר בשילטון ובשירות המדינה או עם קצינים בכירים, ועל בעליהן של הנסיכות היה לספק להן ארמון, שבו הן גרו איתם בנפרד מארמון הסולטאנות. הדבר היה גם רלוונטי לאחיות הסולטאנים. לוואלידה סולטאן- אם הסולטאן, היה אגף עצמאי ונפרד בהרמון או אפילו ארמון משלה, משם ניהלו את ההרמון והשפיעו על בניהן.

השפחות בהרמון והנשים במשפחת הסולטאנות- שמעמדן תמיד היה נמוך משל הגברים- קיבלו חינוך דתי אך לא במאת האחוזים- למדו אסלאם וקוראן אך גם שפות זרות, חשבון ואף עסקו באומנויות מסוימות כולל שירה. השפחות שירתו עד גיל 25 בערך, אז היו מחתנים את מי שלא הייתה מועדפת על הסולטאן עם חיילי האימפריה או שומרי השער בארמון- שהייתה להם הזדמנות להתקדם במינהל העות'מאני . אופציה שנייה הייתה לשלוח את השפחה לשרת את בנות משפחת המלוכה, אם הסולטאן, אחיותיו ובנותיו, בארמונותיהן ובאגפיהן. מי שהייתה מנהלת את תקציב ההרמון והארמון הייתה אמו של הסולטאן, הוואלידה, שגם זכתה לשפחות משלה- שהיו דרך כלל מעל גיל 25, ונחשבו דווקא למובחרות.

בכל חתונה באימפריה העות'מאנית הייתה חגיגה גדולה ותהלוכה- בה הכלה מובאת לבית החתן או למקום החתונה. ככל שהמעמד היה יותר גבוה, כך התהלוכה ארכה יותר בימים והייתה מפוארת יותר.
כשהשפחה המועדפת או אשת הסולטאן היו יולדות בן, השמחה הייתה כפולה ומכופלת. הסולטאן היה חייב "לצ'פר" את העם או בכסף או באוכל או בממתקים כל אימת שהיה נולד לו בן, יורש פוטנציאלי. לבנים במשפחה ובחברה העות'מאנית היה מעמד הרה יותר גבוה מאשר לבנות.
לפי האסלאם, בגיל 13 הבן היה מגיע לגיל ברית המילה. הנסיכים העות'מאנים עברו את תהליך המילה באגפים מסוימים בארמונות, והעם היה חוגג בהמוניו. החגיגות נערכו בין 10 ל15 ימים, ולא רק הנסיך היה נימול, גם בנים ממשפחות עניות נמולו בהמוניהם במהלך החגיגות. תהלוכות של נגנים, לוליינים, מספרי סיפורים ותזמורות היו ממלאים את רחובות הערים, בייחוד את איזור ארמון טופקאפי ומסגד סולטאן אחמט באיסטנבול. מי שהיה עורך את הברית לנסיך היה הרופא הכי טוב באימפריה והוא היה גם נהנה ממתנות רבות שקיבל. כל אמן ואומן היה יכול להפגין את כישוריו במהלך החגיגות, כולל זמרים ומשוררים. ספרים שלמים תיעדו אירועים אלה. הברית הייתה לא רק אירוע דתי, אלא בעיקר אירוע חברתי, שנועד ללכד את נתיני האימפריה סביב הסולטאן ולהראות את גדולתה וגדולת שליטה. חגיגות ברית המילה המפוארות ביותר נערכו בשנת 1582, עת נימול הסולטאן לעתיד מהמט הרביעי, בנו של הסולטאן מוראד השלישי- נכדו של סולימאן המפואר.