Tag Archives: הורם סולטאן

meriem

הפרק האחרון של הסידרה בתורכיה (ספוילר)

שלום לכל מעריצות ומעריצי הסידרה.

אתמול בשעה 8 בערב שעון תורכיה בערוץ "סטאר TV" שודר הפרק האחרון של הסידרה, כשהמדובר בסולימאן המפואר. בפרק זה, כצפוי, סולימאן מוצא את מותו (הטבעי….???) במהלך מסע מלחמה באיזור הונגריה. מי שעולה לשילטון במקומו הוא בנו היחיד ששורד, הסולטאן סלים השני בן הורם. לשמחתי הרבה, מתברר שיש המשך לסידרה ויהיה גם המשך לבלוג הזה. ההמשך לסידרה מתוכנן לספטמבר 2015 בתורכיה, כשהפעם הגיבורה תהיה קוסם סולטאן (Kösem Sultan), שחיה בין השנים 1590 ל1651, הייתה אשתו של הסולטאן אהמט הראשון ואמם של שני סולטאנים: מוראט הרביעי ואבראהים המשוגע, וסבתו של מהמט הרביעי. היא הייתה ואלידה מ1623 עד 1651, וממש ניהלה את האימפריה בפועל, כשהסולטאנים משמשים חותמת גומי (יחד עם וזירים גדולים דומיננטיים). בשמה השני מאהפייקר סולטאן, הצליחה הסולטאנית היווניה במוצאה להיות מניפולטיבית אפילו יותר מהורם. השמועות מדברות חזק שמי שתגלם את קוסם, שלבסוף נרצחה על ידי כלתה טורהאן סולטאן במאבק על תפקיד הוואלידה, תהיה לא פחות ממרים אוזרלי! לכן הבלוג הזה ימשיך וימשיך לתעד גם את התקופה שלאחר סולימאן, אפילו עם גלישות חדות לתוך תורכיה המודרנית, עם השוואה לזמננו גם בזירה הפוליטית בישראל (מי אמר הורם סולטאן ולא קיבל את שרה נתניהו? תבדקו טוב ותמצאו הרבה מן המשותף ביניהן) ובתורכיה כיום.

סלים השלישי

העות'מאנים, פרק 9: ימי הסולטאן סולימאן, חלק ג' (ספוילר)

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, מבוסס (אך לא מועתק) על הספר של סטנפורד שאו ואישתו אזל קוראל, "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית".

שני העשורים האחרונים לשילטונו של הסולטאן סולימאן התאפיינו בעייפות ממבצעים צבאיים, ובעיקר ממאבקים פנימיים על ירושתו. סולימאן עצמו קשר קשרים צבאיים עם אימפריות אחרות, כמו הצרפתים, ועוד בשנת 1536 הוא ניצל את הברית הזא כדי להוביל התקפה ימית ויבשתית לכיוון אלבניה ואיטליה בחזית הים התיכון. בראש הצי העות'מאני עמד האדמירל האגדי ח'יר א-דין ברברוסה, ובצד ההבסבורגי- אוסטרי עמד יריבו האדמירל אנדריאה דורייה. בלחץ האפיפיור ומדינות אירופה אחרות הברית הזאת לא החזיקה מעמד, והצרפתים נסוגו מצפון איטליה. באותו זמן הצי העות'מאני היה עסוק גם באיזור האוקיינוס ההודי, כנגד הפורטוגזים שתקפו את חופי הודו המוסלמית שביקשה מהעות'מאנים עזרה. בשנת 1538 יצאו סולימאן וצבאו והשתלטו על מולדביה ודרום בסראביה, באיזור רומניה של היום. עם זאת, בשנים שלאחר מכן היה עסוק סולימאן בענייני פנים: הוא אירגן את החוקים האזרחיים והפליליים של האימפריה (שהייתה, רשמית, תחת חוק ההלכה המוסלמית- השריעה), לקודקס (ספר חוקים) מסודר- הקאנון-נאמה, מה שנתן לו את הכינוי "סולימאן המחוקק (קאנוני)". הוא גם עסק בניסיון למנות וזירים גדולים על מנת שייכנסו לנעליים הגדולות שהשאיר אחריו אבראהים פאשה, חברו שחוסל בהוראתו. הוא בחר בלוטפי פאשה (פאשא- תואר כבוד תורכי לבכירים). ב1540 מת יאנוש זאפוליה, שליט הונגריה שהיה נאמן לעות'מאנים, מה שהצית עוד פעם את הקרבות עם בית הבסבורג האוסטרי. ההבסבורגים נדחקו באופן כמעט מוחלט משטחי הונגריה בשלוש השנים שיבואו לאחר מכן. באמצע שנות הארבעים של המאה ה-16 הורם סולטאן, אישתו של סולימאן שלא הייתה אמו של בנו בכורו, דאגב "לבחוש" בענייני הורשת השילטון. בייחוד לאחר מות בנה, הנסיך מהמט, כתוצאה ממחלה. היא השיאה את בתה, מיהרימה סולטאן, לרוסטם פאשא, שהפך לווזיר הגדול של האימפריה. היא רצתה שרוסטם ידאג לקדם את אחד מבניה לתפקיד יורש העצר, ויעזור לה להיפטר מיורש העצר, הנסיך מוסטפא, בנם של סולימאן וגולבהאר (אולי מאהידווראן?) סולטאן. עוד כוח עולה באימפריה היה הנסיך ביאזיט, בנם של סולימאן והורם. בשנת 1547 ביאזיט, הסולטאן סולימאן וצבאם, יצאו למלחמה כנגד איראן ששלט בה בית המלוכה הספווי, לאחר שאחיו של השאה השולט באיראן, טאהמספ, אלקאז מירזא, ברח לשטחי העות'מאנים בעודו טוען לכתר אחיו. במהלך העימות עם האיראנים השתלטו העות'מאנים על איזור אזרבייג'אן (איזור שמאוכלס בעמים תורכיים) וכן על שטחים בקווקז.

בראשית שנות החמישים של המאה ה-16, פרצו שוב עימותים בין העות'מאנים וההבסבורגים באיזור הונגריה וטרנסילבניה. בראש הצבא העות'מאני עמד מפקד שהיה בילדותו נוצרי-בוסני, נחטף, אוסלם וגויס לצבא הרגלים העות'מאני (היניצ'רים) בתהליך הגיוס- הדוושירמה. הוא נועד לגדולות, ושמו היה סוקולו מהמט פאשא. (1505-1579). סוקולו עתיד להתמנות בשנת 1560 לתפקיד הווזיר הגדול (ראש הממשלה) העות'מאני, לכהן בתפקידו כמעט עד סוף חייו תחת שלושה סולטאנים ולהפוך למעשה לשליט האימפריה בפועל.

בינתיים, בצי העות'מאני עלה גם כוח חדש במקביל לשליטתו של האדמירל המפורסם ח'יר א-דין ברברוסה- טורגוט ראיס. בשנת 1551 נפתחה מול ההבסבורגים חזית ימית בחופי צפון אפריקה, ובאותה שנה נכבשה ע"י העות'מאנים טריפולי, כיום בירת לוב. בשנת 1552 השלים הצי העות'מאני את כיבוש ערי חוף הים האדום לאורך מה שהיום הוא החוף הסעודי והתימני, בעיקר מידי הפורטוגזים.

העשור האחרון לשילטונו ולחייו של סולימאן אופיין בעיקר במאבקים פנימיים: היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה, היה נאמן מאוד לנסיך מוסטפא יורש העצר, והורם סולטאן וחתנה רוסטם פאשא תפרו עלילה כנגד מוסטפא על בגידה בסולימאן. בשנת 1553 הוצא להורג מוסטפא, מה שהשאיר את שני בניה של הורם, הנסיכים ביאזיט (ניתן לקרוא לו גם ביאזיד) וסלים, במאבק על השילטון. כמו כן, אותו עשור היה מאופיין בבעיות כלכליות קשות עקב ההוצאות הכספיות על מלחמה (תקציב הביטחון) של האימפריה. הדבר הוביל את הממשלה העות'מאנית לנסות ולהטיל מיסים על הפרובינציות (מחוזות גדולים) השונות וכן לכונן מנגנון לפיקוח ולוויסות מחירים של מוצרים בסיסיים.

עקב הוצאתו להורג של מוסטפא, חיל היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה שרוב מגויסיו היו במקור נערים נוצרים שנחטפו ואוסלמו, כמעט ומרד. איש צבא מקירבם התחזה לנסיך מוסטפא המת, וקראו לו "מוסטפא המדומה (דוזמה מוסטפא), ובשנת 1555 פתח במרד כנגד השילטון. הצלחותיו היו בעיקר באיזור רומליה- הפרובינציות האירופיות- בלקניות של האימפריה, ובעיקר במקדוניה. באותה שנה כוח צבאי בראשותו של הנסיך ביאזיט, המועמד הבכיר לירושה, הצליח להביס את מוסטפא המדומה ואנשיו ולהוציאו להורג. באותה שנה סולימאן המוחלש נאלץ לחתום על חוזה שלום עם איראן הספווית, ביודעו כי זה לא הזמן למלחמות גדולות. לביאזיט, עם זאת, לא היה הרבה מזל: אחותו מיהרימה ובעלה רוסטם החליפו נאמנויות בינו לבין אחיו סלים, הפיצו עליו שמועות שהוא שיתף פעולה עם אנשי מוסטפא המדומה כנגד סולימאן, וגרמו לחימתו של אביו לבעור כנגדו. מי שהצילה אותו הייתה הורם סולטאן, ששיכנעה את סולימאן למנות את ביאזיט למושל מחוז קוטאהיה המרוחק. הנסיך סלים, שנקרא על שם סבו הסולטאן סלים הראשון, התמנה בינתיים למושל מניסה, מה שהפך אותו למועמד הבכיר ביותר להיות יורש העצר. היתרון של סלים לעומת אחיו המוכשר ממנו (כשמוסטפא האמיתי היה מוכשר משניהם), היה היותו נוח להשפעת אימו והשפעתו של הווזיר הגדול. היניצ'רים עברו ברובם לצד של סלים, בעוד שהאליטות התורכיות הישנות עמדו לצידו של ביאזיט. אבל לביאזיט לא היה מזל: בשנת 1558 מתה הורם סולטאן (אלסנדרה ליסובסקאיה במקור, או רוקסלאנה בכינוי המקורי שלה), אישתו המאוד משפיעה של סולימאן, כנראה כתוצאה מסרטן בלוטות הלימפה. ביאזיט אסף אחיו את אנשיו של מוסטפא המדומה וחלק מאנשיו של הנסיך מוסטפא האמיתי, והחל בבריחה מפני אחיו. הוא מצא ב1560 מקלט באיראן אצל השאה טאהמספ, אך אביו, סולימאן, שיכנע ושיחד את השאה האיראני להוציא את בנו שלו, של סולימאן עצמו, להורג, בשנת 1562. ביאזיט הוצא להורג יחד עם אישתו וילדיו, מה שהפך את סלים, הג'ינג'י הנוח להשפעה ואף לפי השמועות השיכור, ליורש העצר וליורש אביו באופן רשמי. אישתו, נורבאנו סולטאן, הייתה ממוצא ונציאני, ויש האומרים ממוצא יהודי.

בשנת 1560 מונה סוקולו מהמט פאשא לוזיר הגדול, כלומר ראש ממשלת האימפריה העות'מאנית, והוא כיהן בתפקידו במשך כמעט 20 שנים, בהן ניהל את ענייני האימפריה בפועל.

למרות שסולימאן כבר היה זקן, קרוב לעשור השמיני של חייו, בשנת 1566 הוא התעקש לעמוד בראש מסע צבאי על מנת לכבוש את סיגטוואר שבדרום הונגריה, שוב מול ההבסבורגים ותומכיהם. בעודו באוהל המפקד בדרך לקרב, הכריעה אותו מחלת השיגדון והוא מת ב7 בספטמבר 1566. בכך תמה התקופה המפוארת ביותר בתולדות האימפריה העות'מאנית. את האימפריה ניהל בפועל הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא, שדאג למסע בטוח עבור הנסיך סלים לכיוון איסטנבול, שם הוכתר סלים לסולטאן סלים השני. בסופו של דבר מי שניצח היו היניצ'רים, שתמכו בסלים, בעוד האליטות הישנות באימפריה הוכרעו. השילטון בפועל באימפריה ניתן לווזיר הגדול ולהרמון- שם ישבו אם הסולטאן, ובמקרה של סלים אחותו שתפסה את מקומה היות והורם לא זכתה לראות את בנה עולה לשילטון, וכן נשות הסולטאן. עוד גורם חזק באימפריה עוד משלהי ימי הסולטאן סולימאן היה בנו של הנסיך סלים, מוראד, שעתיד להפוך לאחר אביו לסולטאן מוראד השלישי.

אויביה של האימפריה ניצלו היטב את חולשתו של הסולטאן החדש סלים השני: השיעים הזייידים מרדו בתימן, והשתלטו על עריה המרכזיות, עדן וצנעא. לקח לעות'מאנים שנה עד שהשתלטו מחדש על תימן, בסיוע צבא ממצרים ומסוריה של ימינו, שהיו תחת השליטה העות'מאנית. בשנת 1570 השתלטו העות'מאנים על קפריסין לאחר סיכסוך עם ונציה וגנואה (באותן שנים דון יוסף נשיא, הבכיר היהודי מוונציה, החל לרכוש השפעה חזקה מאוד בחצר הסולטאן, יש אומרים כי אשת הסולטאן נורבאנו הייתה ממשפחתו). לאחר שנה האפיפיור איחד את מדינות אירופה כנגד העות'מאנים והסולטאן סלים השני, והוא הובס בקרב לפאנטו עליו אדבר בפרק הבא.

 

סולימאן פרק ב

העות'מאנים פרק 8: ימי הסולטאן סולימאן, חלק ב' (ספוילר)

(c) הזכויות על הכתוב בפוסט הזה שמורות לאתר Histerio
התמונה נלקחה מתוך הסידרה "המאה המפוארת-הסולטאן" והיא שייכת לסידרת הטלוויזיה בשם זה

המצור העות'מאני הכושל על וינה גרם לזעזוע בקרב מעצמות אירופה, והן ניסו להתגייס שוב על מנת להדוף את העות'מאנים. מנגד, הסולטאן סולימאן המפואר סבר כי זה לא הזמן להסתבכויות צבאיות נוספות מול ההבסבורגים בהונגריה ובאוסטריה. רצונו היה להתעסק בעניינים פנימיים ובעיקר לקדם את הפרויקט הכי חשוב שלו: קביעת קובץ החוקים האזרחי של האימפריה העות'מאנית, מה שנתן לו את הכינוי "סולימאן המחוקק" (קאנוני סוליימאן, או סולימאן קאנוני). כמו כן, סולימאן שם לו למטרה להפסיק את הדיכוי האיראני-שיעי של אנשי הדת ויושביה הסוניים של מסופוטמיה, עיראק של היום, שבעבר הייתה מקום מושבה של הח'ליפות (ח'ילאפה, כלומר מרכז האסלאם הסוני) העבאסית ובמאה השש עשרה הפכה למרכז של דיכוי שהפעילו האיראנים הספווים השיעים כנגד חכמי הדת הסוניים והאוכלוסייה. למרות זאת, האיום של המנהיג ההבסבורגי-אוסטרי פרדיננד על יאנוש זאפוליה, שהיה שליט הונגריה ובן חסותם של העות'מאנים, נמשך. לכן, העות'מאנים פתחו במסע צבאי שלישי כנגד האוסטרים ההבסבורגים בהונגריה ובאוסטריה עצמה. המסע הסתיים בלא תוצאות ממשיות מצד סולימאן, אך האימפריה האוסטרית-גרמנית ההבסבורגית (שנקראה "האימפריה הרומית הקדושה") נתקלה בבעיות פנימיות: התנועה הפרוטסטנטית בהנהגת מרטין לותר צמחה באותן שנים כנגד הנצרות הקתולית השלטת, מה שגרם לחוסר שקט פנימי ולתסיסה. המצב אילץ את הקיסר האוסטרי קרל החמישי לחתום ביוני 1533 על הסכם שלום עם העות'מאנים. לפי הסכם זה, המלך פרדיננד שהיה כפוף לקיסר הכיר בסולטאן העות'מאני כאב וכריבון בהונגריה, קיבל את הווזיר הגדול (ראש הממשלה) העות'מאני כמקביל לו בדרגה והסכים לשלם מנחה שנתית לסולטאן. ללא כיבוש וללא סיפוח קיבל סולימאן את פרדיננד כוואסאל (בן חסות), ובתמורה זכה להקפאת המצב בחזית ללא דרישות נוספות.

באוקטובר 1533 הצבא העות'מאני פנה מזרחה למסע צבאי כנגד האימפריה האיראנית הספווית על מנת לשחרר את מסופוטמיה משליטה שיעית. הווזיר הגדול אבראהים פאשה, חברו הטוב של סולימאן, עמד בראש הכוח העות'מאני שחדר דרך כורדיסטאן לצפון עיראק ומשם לבגדאד וכבש אותה ולאחר חמש שנים את בצרה. בזאת הוחזרה אדמת הח'ליפות הישנה לשילטון סוני והמימסד הדתי הסוני במה שהיום עיראק שוקם. כעת סולימאן הוכר סופית כשליט של עולם האסלאם כולו. לא רק שיטת גביית המיסים והמינהל העות'מאני חזרה, אלא מפקדי הצבא העות'מאני קיבלו באיזור מעין אחוזות, תימארים, שאת מיסיהן העלו לסולטאן וסיפקו לו בשעת מלחמה פרשים (סיפאהים) שהיו תחת חסותם. לסולטאן הייתה הזדמנות לשעוט לתוך איראן ואזרבייג'אן אך הוא ויתר עליה היות ופחד מתנאי החורף והעדיף להתעסק רק במה שהיום היא עיראק ולהציל אותה מציפורני השיעים. על הדרך כבשו אבראהים פאשה וכוחותיו גם את איזור ארזורום ו-ואן, איזורים ששייכים כיום לתורכיה והיו תחת חסות נסיכויות מקומיות ובהשפעה איראנית. באותו זמן החזית בים התיכון התחילה להתעורר אל מול ההבסבורגים, שהשלום איתם היה מוגבל לאיזור אוסטריה והונגריה בלבד.

היזיר ראיס, ובשמו השני וכינויו המפורסם ח'יר אל-דין ברברוסה, היה מנהיג של פיראטים מוסלמיים שישב באיזור תוניס. הוא התמודד יחד עם האוכלוסייה המוסלמית המקומית בתוניסיה ובאלג'יריה של ימינו עם דומיננטיות ספרדית בין היתר באמצעות מעשי פשיטה ושוד על ספינות נוצריות, בייחוד ספרדיות, ששוטטו באיזור. ברברוסה, או אדום-הזקן כתירגומו של מונח זה, חיפש כל הזמן עזרה עות'מאנית שתחזק את הצי הפיראטי שלו. בשנת 1516 כבשו העות'מאנים את אלג'יריה,וברברוסה הפך הלכה למעשה לאחראי על האיזור. באותה שנה בנה בקסבה של אלג'יר את מסגד כתשאווה, מסגד שעם הכיבוש הצרפתי הפך לקתדרלה אך לאחר קבלת עצמאות אלג'יריה ב-1962 הפך שוב למסגד, ובאפריל 2018 הסתיים שיפוצו על ידי רשות שיתוף הפעולה והתיאום התורכית Tika.

ובחזרה לשנת 1532. קרל החמישי הקיסר ההבסבורגי שבין היתר שלט בספרד מינה את האדמירל אנדריאה דורייה מגנואה לבנות לו צי בחזית הים התיכון המתגבשת אל מול המוסלמים. אנדריאה דוריה פתח אל מול העות'מאנים חזית ימית בים התיכון, כשבספטמבר 1532 כבש את נמלי לפאנטו וקורון ביוון העות'מאנית. הסולטאן סולימאן קרא לעזרתו את היזיר ראיס ח'יר אל-דין ברברוסה, והעלה אותו לדרגת אדמירל גדול או קאפודאן פאשה, מפקד הצי העות'מאני כולו, תוך שאלג'יריה מסתפחת רשמית לאימפריה העות'מאנית. כעת היה על ברברוסה להקים צי שיביס את אנדריאה דוריה. בזמן שסולימאן נלחם בעיראק של ימינו כנגד האיראנים, כבש הצי של ברברוסה בעונות האביב והקיץ של שנת 1534 את לפאנטו וקורון שביוון ואת תוניס מידי ההבסבורגים. דוריה הגיב בגיוס צי חדש כדי לכבוש שוב את תוניס בשנה שלאחר מכן. בתגובה, כרתה לראשונה האימפריה העות'מאנית ברית עם צרפת כנגד ההבסבורגים. הסכם הקפיטולציות עם צרפת ב-1536 התיר לנתינים וסוחרים צרפתיים להיות פטורים מהחוק העות'מאני בשטחי האימפריה העות'מאנית, נתן לסוחרים צרפתיים חופש תנועה ברחבי האימפריה ולסוחרים עות'מאניים חופש פעולה בשטחי צרפת. להסכם הקפיטולציות הייתה השלכה כבדה ומשמעותית מאוד על עתיד האימפריה, ונטען כי שיטת הקפיטולציות הובילו בסופו של דבר להתפוררות האימפריה העות'מאנית כולה לאחר כמה מאות שנים. בתמורה קיבלה האימפריה העות'מאנית ברית צבאית עם צרפת כנגד ההבסבורגים, אך מעשה זה והמעשים הבאים מהווים רמז לזריעת זרעי התפוררות האימפריה העות'מאנית, דווקא בימי השיא שלה.

בינתיים, הסולטאן סולימאן, שהיה אדם חשדן מאוד וכל הזמן חשש שחותרים נגדו בסביבתו על מנת להפילו, התפנה לטפל בבעיות בביתו. עימות פרץ בין "המגויסים החדשים", או בשם אחר "מגוייסי הדוושרימה" (Devşirme) שהיו בעברם נערים נוצריים, גויסו בכפייה לצבא העות'מאני ואוסלמו כדי לשרת בו והתקדמו במערכת המינהלית- בהנהגת הווזיר הגדול אבראהים פאשה, לבין אשת הסולטאן, הורם, שבנתה הרמון משלה ושאפה לשלוט בפועל במינהלה העות'מאנית כדי שבסופו של דבר אחד מבניה- הנסיכים מהמט, ג'יהאנגיר (למרות נכותו), סלים או ביאזיד יירש את הסולטאן ובכך היא תהפוך לאימו החזקה של הסולטאן (ואלידה סולטאן) בעתיד. הורם הסיתה את הסולטאן סולימאן כנגד אבראהים, והאשימה את הווזיר הגדול בכך שקיבל שוחד מהאיראנים הספווים כדי שיסית את המסע הצבאי העות'מאני מבגדאד לאיראן ואזרבייג'אן על מנת שהעות'מאנים יובסו שם, ובכך שעם היותו גם מפקד הצבא העות'מאני כולו הוא הפך לעצמאי מדי ומאיים על הסולטאן. אבראהים, מצידו, פעל להחליש את הורם סולטאן ותמך יחד עם אשת הסולטאן הראשונה, גולבאהאר (או מאהידווראן) על מנת שיורש העצר ובנו בכורו של סולימאן, הנסיך מוסטפא, יתמנה לסולטאן אחריו מה שעלול לגרום לבסוף לרצח הורם ובניה בידי מוסטפא ואבראהים, לפי המסורת. הורם כרתה ברית גם עם אחד מאויביו העיקריים של אבראהים, איסקנדר צ'לבי, והסולטאן לבסוף השתכנע- באמצע מרץ 1536 נתפס אבראהים, נקשר ונחנק ורכושו הוחרם. בזאת הורם סולטאן ניצחה, וגם החל עידן "סולטאנות הנשים", כשהאימפריה נוהלה למעשה מההרמון ומי ששלט בה בפועל היו נשות הסולטאן או אמו. בהמשך תסיט הורם את סולימאן נגד הנסיך מוסטפא יורש העצר שלא היה בנה, וגם הוא יוצא להורג בשנת 1533, מה שישאיר את המאבק על הסולטאנות בידי בניה. בסופו של דבר בנה של הורם, סלים, שהיה החלש פוליטית ומנהלתית הצליח כמו אמו להסית את סולימאן כנגד אחיו ביאזיד- ביאזיד הומת וסלים הפך לסולטאן סלים השני בשנת 1566. הורם לא זכתה להכתרת בנה סלים לסולטאן, היות והיא עצמה נפטרה שמונה שנים לאחר מות סולימאן.

אחד ההישגים הכבירים ביותר של סולימאן היו 9וצאת ספר החוקים המוסדר הראשון של האימפריה העות'מאנית, שמסדיר את חוקי האימפריה האזרחיים מעבר להלכה המסלמית, השריעה. הספר נקרא קאנון-נאמה (Kanun-Name). כמו כן, בימי סולימאן הגיעה האימפריה לשיא גודלה ותפארתה. עוד בימי סולימאן נזרעו זרעי שקיעתה, שהייתה הדרגתית ורצופה עליות ומורדות- לא שקיעה רצופה. האימפריה קרסה סופית בימי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) כשהעות'מאנים היו בברית יחד עם אויבותיה המושבעות לשעבר אוסטריה וגרמניה, ובוטלה רשמית בין השנים 1922-1923, עת בוטלה הסולטאנות וכוננה במקום האימפריה העות'מאנית הרפובליקה התורכית המודרנית. בחודש מרץ 1924 בוטלה גם הח'ליפות המוסלמית שהייתה נתונה בידי בן המשפחה העות'מאנית.

 

suleiman1

העות'מאנים פרק 7- ימי הסולטאן סולימאן-א' (ספוילר)

לעתים, את המלכים, הסולאטנים, הקיסרים, הנשיאים, ראשי הממשלה והשליטים זוכרים בעיקר בשל נשותיהם.
במקרה של הסולטאן סולימאן המפואר (ששלט 46 שנים באימפריה העות'מאנית, בין 1520 ל1566), פגישתו עם שפחתו, אלכסנדרה ליסובסקאיה מאוקראינה, שהפכה מאוחר יותר לאישתו (נישואין בין סולטאן לשפחה, בפעם הראשונה בתולדות האימפריה העות'מאנית) לא רק שינתה את חייו של סולימאן, והייתה אחד הגורמים שעזרו להפוך אותו לסולטאן העות'מאני הידוע, המוצלח והמפואר ביותר בהיסטוריה ולאחד השליטים המוסלמיים הגדולים אי פעם, אלא גם, יש הטוענים, שינתה את ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית. אלכסנדרה, שנודעה גם כרוקסלאנה ושמה המוסלמי היה הורם (בעברית: עליזה) סולטאן, הייתה גם החברה כי טובה והיועצת הכי קרובה של הסולטאן, והיא גרמה לו להוציא להורג את חברו הטוב מילדות ויועצו הקרוב ביותר עד להתחזקותה, הווזיר הגדול איבראהים פאשה מפארגה, וכן את בנו הבכור והמוצלח ביותר, שהיה בנה של אישה אחרת, מאהידווראן סולטאן. ההוצאות להורג גרמו נזק אסטרטגי לשנים רבות לאימפריה העות'מאנית: סולימאן בחר למנות את אחד מילדיו עם הורם להיות הסולטאן שלאחריו, ומי שנבחר לבסוף, לאחר שבן אחר מוצלח יותר שלו ושל הורם, הנסיך ביאזיד, הוצא להורג בין היתר בפקודת הסולטאן, היה הנסיך סלים. הנסיך סלים הבעייתי הפך לסולטאן סלים השני, והוא לא היה מוצלח בלשון המעטה, עד כדי כך שקרב לפאנטו בתקופת הסולטאן סלים השני בשנת 1571, בין הצי העות'מאני לבין הצי של המדינות הנוצריות הקתוליות שנקראו "הליגה הקדושה", קרב שבו העות'מאנים נחלו תבוסה גדולה ומהדהדת ראשונה לאחר שורה של הישגים וניצחונות בימי סולימאן, מסמל את ראשית שקיעתה הרצופה, העקלקלה והמתמשכת (שהיו בה גם עליות רבות- אסור לשכוח!), שקיעה שנמשכה במשך 350 שנים עד לקריסתה הסופית של האימפריה והחלפתה בתורכיה המודרנית. לכן, ובשונה מעט ממה שאמרתי בעבר, אני אסיים את סידרת 8 הפוסטים על העות'מאנים בפוסט הזה על ימי סולימאן, שנחלק לשני חלקים. ואני מקווה ומתכוון להרחיב על נושא ההיסטוריה של העות'מאנים בעתיד ובמסגרת רחבה יותר.
המסקנה לגבי סולימאן היא אמביוולנטית: מצד אחד, בימיו הגיעה האימפריה העות'מאנית לשיאה, אך מצד שני עוד באחרית ימיו, עת קיבל החלטות לא טובות בין היתר בהשפעתה של הורם סולטאן, החלה שקיעתה האיטית ורצופת העליות והירידות של האימפריה העות'מאנית, שקיעתה של הזריחה.

וכעת לסיפור ההיסטורי על ימיו של הסולטאן סולימאן, שחי 71 שנים, והקדיש את רוב חייו לסדרות של מסעות כיבוש צבאיים, חלקם יזומים וחלקם לא יזומים, כחלק מהגשמת מטרתו של אביו, הסולטאן סלים הראשון, להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמת על עולמית. רוב מסעות הכיבוש שלו התרכזו באירופה, כשבתחילת שילטונו, בשנת 1520, הוא החל להתעמת עם ההונגרים וכבש את בלגראד, המעוז הסרבי הגדול האחרון, מה שפתח את הדרך לעימות הגדול עם אוסטריה ושליטיה מבית הבסבורג. בניגוד למצביאים אחרים לפניו ובייחוד לאחריו, סולימאן השתדל מאוד להימנע מלעשות טעויות אסטרטגיות צבאיות: האסטרטגיה שלו הייתה להימנע מלהילחם בחורף, ולהימנע מלפתוח יותר מחזית צבאית אחת בלחימתו באויביו. הוא דאג לשמור על התחלת לחימה וריכוז עיקרה באביב ובקיץ ועל לחימה בחזית אחת בלבד.

חזית ראשונה וחשובה מאוד בשנת 1522 היה האי רודוס, אי יווני בשליטת מסדר האבירים ההוספיטאלרים והגראנד מאסטר שעמד בראשם. רודוס נמצא לא רחוק מהעיר איזמיר, ולכן פיראטים התנכלו לאוניות וספינות עות'מאנית שהתקרבו לחופים העות'מאניים הסמוכים, ושדדו אותן גם מבחינת רכוש וגם מבחינת בני אדם. בעזרת סוכנים יהודיים ומוסלמיים, בעיקר נשים, שנפלו בשבי אבירי רודוס, הצליחו כוחות העות'מאניים להבקיע לתוך האי ולהכניע אותו ב20 בדצמבר 1522. תושבי האי קיבלו מהעות'מאנים חופש דתי, ואילו האבירים הועברו באוניות מטעם האפיפיור לאי מלטה.
בין השנים 1523-1524 מצרים העות'מאנית מרדה כנגד האימפריה העות'מאנית, והכריזה למעשה עצמאות, דבר שיהווה תקדים היסטורי ורמז לעתיד. מושל בשם ארנאווט אהמט פאשא, ממוצא אלבני, ניצל את מסעות המלחמה של סולימאן ומרד כנגדו. בעזרת הממלוכים (שהפכו לאחר תבוסתם למשרתי השילטון העות'מאני במצרים), ששאפו לחזור לשלוט במדינה, הוא הכריז על עצמו כשליט מצרים והחל לגבות מסים עבור עצמו ולא להעבירם לאיסטנבול. הוא התנער מסמכות הסולטאן והשית שילטון רודני על כל מצרים. הרמז לעתיד הוא ששלוש מאות שנים לאחר מכן, ימרוד באימפריה העות'מאנית מושל מצרים אחר ממוצא אלבני, מהמט עלי פאשא, ויקצור יותר הצלחות מארנטווט (Arnavut- שמה התורכי של אלבניה) אהמט. בסופו של דבר, לאורך ההיסטוריה, שני המושלים המורדים הובסו, בנסיבות שונות. לגבי ארנאווט אהמט, הוא והממלוכים הובסו על ידי צבא עות'מאני שנשלח בראשותו של הווזיר הגדול אבראהים פאשא, שהפך בעצמו זמנית למושל מצרים ותלה את ארנאווט המובס בשערי קהיר. אבראהים הקים מערכת שילטונית מסובכת של איזונים ובלמים במצרים על מנת למנוע מרידות עתידיות ולהפוך את האוכלוסייה לנאמנה לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לאחר שטבח באכזריות בממלוכים ובשבטים הבדווים במדינה. הוא הקים את המערכת הכלכלית מחדש לאחר שהחריב אותה בזמן המלחמה, כך שחלק גדול מהתושבים ייצא נשכר מכך. הוא דאג לרפורמה אגרארית (חקלאית) כך שחלק מהמיסים יועברו לאיסטנבול, וחלק מהכסף יישמר בידי האיכרים לעצמם. האיכרים עצמם הם שיעלו את המיסים למושל ולאיסטנבול, וכן אף מושל ברחבי האימפריה העות'מאנית לא הורשה לכהן יותר משנתיים בתפקידו. עוד דבר שאבראהים דאג לו הוא להכניס מצרים לאליטה העות'מאנית מצד אחד, ומצד שני לדאוג שאנשים מצרים בתוך האליטה העות'מאנית לא ישרתו במצרים, אלא מחוצה לה. הוא למעשה פיזר את האליטה המצרית ברחבי האימפריה. הרפורמות המינהליות שהנהיג אבראהים במצרים הפכו עם הזמן לנהוגות ולמחייבות בכל האימפריה כולה. לאחר המרידות במצרים, פרצו מרידות פנימיות נוספות נגד סולימאן, שדוכאו באיזור שכיום ידוע כסוריה (בחלב ובדמשק).

עלייתו של אבראהים פאשא, שהיה יווני ממוצאו בפארגה שהשתייכה לרפובליקה של ונציה במקור, מעבד בארמון הסולטאן סלים הראשון לתפקיד שומר חדריו של הסולטאן, ועלייתו של מעמד הרמון הנשים של הסולטאן לאחר תחילת מערכת יחסיו עם הורם והפיכתה לשפחה המועדפת, סימלה את ניצחון האליטות החדשות, אליטות העבדים והשפחות לשעבר, על האריסטוקרטיה התורכית שהיוותה את האליטות הישנות שאותן ייצג הווזיר הגדול לפני אבראהים, פירי מהמט פאשא. הניצחון ניתן לשיטת הדוושירמה, שיטת גיוס הנערים הנוצריים, אסלומם וחינוכם על מנת להיות יניצ'רים (חיל הרגלים העות'מאני) ולהיות עבדי הארמון, או "עבדי השער". בכך, עוד בימי סולימאן, החלה תקופת "סולטאנות הנשים ועבדי השער", כשמי ששלט בפועל באימפריה היו נשות ואימהות הסולטאן שבהרמונו, ויחד איתן וביתר שאת לאחר מכן הווזירים הגדולים והמושלים המקומיים, בעוד רוב הסולטאנים שעלו לשילטון לאחר סולימאן, שנחלש בערוב ימיו, היו סולטאנים חלשים, שנחשבו "חותמת גומי" של ההרמון ושל מה שיוודע שנים לאחר מכן בשם "השער העליון", הלא הוא הממשלה העות'מאנית והווזיר הגדול, שהיה למעשה ראש הממשלה. אבראהים פאשא עלה לשילטון בשנת 1523 וכיהן 13 שנים בתפקיד הווזיר הגדול, עד להוצאתו להורג. הורם סולטאן, פולנייה במוצאה שנחטפה בגיל 15 בידי טאטארים מקרים שפלשו לאוקראינה מולדתה והובאה להרמון הסולטאן ב1520 בעת היותה בת 19, עם תחילת שילטונו של סולימאן ומפגשה עמו, הפכה בהדרגה לחאסקי סולטאן (השיפחה המועדפת על הסולטאן, ולאחר מכן אישתו) עד להשלמת הפיכתה לבכירה בהרמון בשנת 1533. לגבי אבראהים פאשא אף נטען במקורות היסטוריים שונים, כי הוא נישא לאחותו של הסולטאן סולימאן האטיג'ה (חדיג'ה) סולטאן, מה שהעלה עוד יותר את מעמדו. בשנים האחרונות צצו מקורות היסטוריים אחרים שמטילים ספק בדבר נישואיו של אבראהים להאטיג'ה, אבל אין ספק כי הוא היה האדם החזק ביותר באימפריה אחרי סולימאן ויש כאלה שטוענים אף במקביל לסולימאן. בכך הושלמה "המהפיכה השקטה" של עבדי ושפחות האליטות האימפריאליות, שתפסו חלק ממקומן של האליטות הישנות ואף החלו לשלוט בפועל, בהדרגה, באימפריה, לצד גדולתו הצבאית של סולימאן. המסקנה היא שללא אבראהים והורם העבדים, סולימאן לא היה נחשב לסולטאן גדול.
תקופה חדשה החלה באימפריה.

באירופה, סימן סולימאן את מטרתו העיקרית: הונגריה. הונגריה הפכה מממלכה עצמאית לוואסאלית של העות'מאנים, עד לכיבושה הכמעט מלא וסיפוחה הישיר לאימפריה בידי סולימאן. באוגוסט 1520, בראשית ימי שילטונו של סולימאן, נכבש המעוז הסרבי הגדול האחרון שהתנגד לאימפריה העות'מאנית, העיר בלגראד, שכונתה בידי התורכים "בית הג'יהאד- דאר א(ו)ל ג'יהאד". בכך סולימאן פתח חזית מול האימפריה האוסטרית, שנשלטה בידי בית הבסבורג. בכך העות'מאנים השתלטו למעשה, כמעט על כל איזור הבלקן. חשוב לציין, כי בהונגריה התרחש עימות פנימי בין בתי מלכי הונגריה, שבימי סולימאן היה בהנהגת לאיוש השני ולאחר מכן יאנוש זאפוליה, שנהנה מתמיכת רוב האליטות ההונגריות, לבין הקיסרים האוסטרים מבית הפסבורג, שנהנו מתמיכת האיכרים, מיעוט האליטה ההונגרית והשכבות הנמוכות יותר בחברה ההונגרית, בהנהגת הקיסר קרל החמישי והנסיך פרדיננד (שיהפך לאחר מכן לקיסר פרדיננד הראשון), וסולימאן ידע לנצל זאת היטב. בשנת 1526 מחצו העות'מאנים את ההונגרים בקרב מוהאק, כשב29 באוגוסט 1526 נפלה בודה ולאחר מכן נפלה פשט (שני החלקים הללו ירכיבו בעתיד את בירת הונגריה, בודפשט). המלך לאיוש נהרג במלחמה, כשהטוען לכתר, המצביא ונסיך טרנסילבניה, יאנוש זאפוליה, כורת לבסוף ברית עם סולימאן, שמספח מצידו את הונגריה לאימפריה ומשאיר את זאפוליה כמלך הונגריה החדש מטעמו. זאפוליה, מצדו ובעידודו של סולימאן, ממשיך להציג להבסבורגים.

יותר משהיה סולימאן מצביא צבאי מצוין, הוא היה גם מדינאי, ואבראהים פאשא עזר לו בכך. הוא כרת ברית עם הצרפתים בראשות המלך פרנק (פרנסיס) הראשון, בנוסף לבריתו עם זפוליה, כנגד ההבסבורגים. רוב החיילים העות'מאנים נסוגו מהונגריה, והשאירו כוח קטן על מנת לעזור לזאפוליה ולערוך פשיטות לתוך השטח האוסטרי.

בזמן שסולימאן נלחם בהונגריה, החלה תסיסה בת שנתיים, בין השנים 1526-1528 של שרידי הנסיכויות התורכמניות במזרח אנטוליה (תת היבשת שעליה שוכנת רובה הגדול של תורכיה כיום). באיזור אלביסטאן והעיר מאראש פרצו מרידות נוספות ועיקריות של תנועת הג'לאלי (שנקראת על שם מטיף עאלווי בשם ג'לאל), שהוסתה בעיקר על ידי הפרסים והשאה אסמעאעיל ובנו טאהמאספ. מנהיג המורדים קאלנדאר צ'לבי, מנהיג מסדר סופי (Sufi) מיסטי תורכמני, שעמד בראש המרידות, והכריז על מערכת גביית מיסים משלו, הובס על ידי כוח שהורכב בראשות אבראהים פאשא הווזיר הגדול והמצביא האחראי לדיכוי מרידות פנימיות. לאחר דיכוי המרידות במזרח, צצו צרות נוספות במערב.

עם זאת, בית הבסבורג מיאן לוותר על הונגריה, והנסיך ההבסבורגי (והקיסר לעתיד) פרדיננד פלש שוב למדינה וניצח את זאפוליה בקרב טוקאי בספטמבר 1527. לאחר מכן, בפרסבורג (שהפכה בעתיד הרחוק לבירת סלובאקיה בראטיסלאבה), הכריז על עצמו פרדיננד כמלך הונגריה. בודה נפלה בידי בית הבסבורג, וסולימאן נזעק שוב לפלוש להונגריה. בשלישי בספטמבר 1529 נכבשה שוב בודה, והעות'מאנים, שניצלו את העובדה שההבסבורגים עסוקים בלחימה כנגד הצרפתים, התקדמו עד לשערי הבירה האוסטרית, וינה. המצור העות'מאני הראשון על וינה, שנמשך בין 27 בספטמבר לסוף אוקטובר 1529), החל.

מה שכתבתי מבוסס על הספר באנגלית: "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית חלק א'", מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

suleiman

האימפריה העותמאנית- נפילתה, עלייתה ונפילתה.

שלום שוב,
ובכן, בהמשך להאשמות שמופנות עד היום וטוענות כי אילו מוסטפא בן סולימאן ומאהידווראן היה עולה לשילטון האימפריה העותמאנית הייתה עומדת על תילה, האשמות שמוטחות גם בשילטון האימפריאלי בשנת 1914, שבשל קשריו ההדוקים עם האימפריה הגרמנית דאז נכנס לתוך מלחמה מיותרת- מלחמת העולם הראשונה, שבקרוב ימלאו מאה שנים לפריצתה. מלחמה זו גרמה לקריסתה הסופית של האימפריה העותמאנית המובסת. ובכן, זה לא נכון.

התיאורייה שלי לגבי קריסת האימפריה משלבת גם את תיאוריית השקיעה וגם את התיאורייה של העליות והמורדות. היא קשורה לתיאורייה שלישית, שבאה מתחום הפיזיקה והכלכלה, שאני לא מבין כל כך בו אבל יודע דברים בסיסיים. היא מדברת על הכדור הנופל.

נניח שלבן אדם יש כדור ביד, אז הוא מפיל אותו לריצפה. הכדור קופץ מעלה-מטה כמה פעמים עד שהוא נח לחלוטין על הריצפה. ככה מדובר לגבי שקיעת האימפריה. שמונה שנות שילטונו של סלים השני, מ-1566 עד 1574 מסמלות אכן את ראשיתה של שקיעה. אבל כמו הכדור שמפילים וקופץ למעלה עקב הפגיעה בריצפה, כמה פעמים, העליות שחוותה האימפריה היו אכן עליות, אך עליות שנובעות מתמונה כוללת של שקיעה. האימפריה היא כמו כדור. ברגע שסולימאן המפואר, שהיה חלק משרשרת של סולטאנים מוצלחים הלך, האימפריה העותמאנית היא כמו כדור שהפילו אותו למטה. ואז הוא קפץ מעלה- מטה, מעלה- מטה, עד שנפל סופית על הקרקע ללא תזוזה. לכן, המגמה הכוללת היא שקיעה הדרגתית, שבתוכה היו גם עליות והצלחות. לכן לא צריך לפסול את הסברה שהתקופה שבה הייתה קוסם סולטאן ואלידה סולטאן, הייתה חלק מהמאה המפוארת.

מה יוצא מכך? שגם תיאוריית השקיעה וגם תיאוריית העליות והמורדות נכונות, שתיהן משולבות יחדיו. היו אכן עליות ומורדות גם לאחר סולימאן, אך הן היו חלק מתמונה רחבה יותר, תמונה של שקיעת האימפריה. אבל להאשים את סלים השני ואת שליטי האימפריה בעשור השני של המאה העשרים זו טעות. צריך לשם כך להסתכל גם על אירופה. באותם זמנים אירופה, שהייתה בתקופת הרנסאנס, החלה לפרוח מבחינה כלכלית, תרבותית, פוליטית וצבאית. גם אם רצו, העותמאנים לא יכלו להדביק את הקצב האירופי. גם אם צאצאי הסולטאן המדומיין מוסטפא בן סולימאן היו שולטים באימפריה גם בשנת 1914, הם לא היו יכולים לעצור את גל הלאומיות, שמקורו באירופה, וששטף את יבשת אירופה ולאחר מכן את המזרח התיכון (התחיל במצרים, שהיא ממילא אומה בעלת היסטוריה של אלפי שנים ובמרחב הסורי של ימינו) לאורך כל המאה ה-19, שהייתה בצל המהפיכה הצרפתית שהתחוללה בשנת 1789. הלאומיות הזו נכנסה חזק לתוך המאה ה-20, והיא שהובילה לפירוקה של האימפריה העותמאנית. בדיוק כמו שהתפרקו שאר האימפריות בעשור השני של המאה ה-20, כולל האימפריה הרוסית שעברה מהפיכה ב-1917, כך נידונה האימפריה העותמאנית לפירוק. ושוב, זה לא משנה מי היה עולה להיות סולטאן אחרי סולימאן המפואר. הרי גם לאימפריה הרומית המפוארת לקחו מאות על מאות של שנים, שכללו עליות, עד ששקעה סופית.

מיהרימה סולטאן

סולטאנות הנשים וההרמון האימפריאלי

בחודש ספטמבר בשנת 1993, חל מהפך במחקר ההיסטורי של איזור המזרח התיכון: חוקרת בשם לזלי פירס פירסמה ספר בצבע ורוד, באנגלית, בשם: "ההרמון האימפריאלי- נשים וריבונות באימפריה העות'מאנית". הספר והמחקרים שהיו לפניו ולאחריו הפריכו את הסטיגמה של הרמון הנשים הסולטאני המוסלמי, לפיו מדובר במקום שכולו יצרים, שפחות והולדת צאצאים.
הספר תיאר, למעשה, תקופה חשובה בתולדות האימפריה העות'מאנית, שנמשכה כ-150 שנים בין המאות ה-16 וה-17 לספירה. בתקופה זו, שנקראה "סולטאנות הנשים", שימש ההרמון (המקום שבו הוחזקו שפחותיו של הסולטאן, וכן אימו ששלטה בהרמון) האימפריאלי של הסולטאן כמרכז השילטון בפועל של האימפריה. כלומר, נשים שלטו בפועל באימפריה מוסלמית, כשהסולטאנים ששלטו באופן רשמי היו עושי דברן. הפיכת ההרמון למרכז השילטון לא קרתה בבת אחת, אלא בהדרגה. למעשה, התקופה והספר מתייחסים לזמן שבו שלט הסולטאן סולימאן המפואר (שלט משנת 1520 עד 1566 והיה הסולטאן העות'מאני הידוע, המוצלח והמפורסם ביותר), בה לאישתו הורם (שהייתה למעשה אשת הסולטאן החוקית הראשונה, עד אז היו לסולטאן רק שפחות ואשת הסולטאן למעשה נודעה כ"האסקי סולטאן"- האישה המועדפת על הסולטאן) הייתה השפעה גדולה. עד לסולימאן הסולטאנים נחשבו לוחמים, והם שלטו משדות הקרב שבהם שהו. החל מסולימאן, התאחד ההרמון למעשה עם ארמון הסולטאן. אחד משיאי תקופת סולטאנות הנשים, היה כאשר הסולטאן מוראד השלישי, נכדו של סולימאן ששלט בין השנים 1574-1595, העביר את מקום מושבו ושילטונו להרמון הנשים עצמו.
חשוב לציין, כי באימפריה העות'מאנית לא היו שמות משפחה באותה תקופה, לכן כינויין של הנשים שהשתייכו למשפחה הסולטאנית בהיותן אחיות, בנות או שפחות הסתיים ב"סולטאן", כלומר סמיכות המציינת על שייכותן לסולטאן, דה-יורה או דה פקטו.

מאז סולימאן, היו שישה סולטאנים שהיו מוגבלים או נפשית, או פיזית או צעירים מדי. בזמנים כאלה, מי ששלטה באימפריה בפועל היא אימו של הסולטאן, שישבה בהרמון. מוסד הוואלידה סולטאן, שמשמעות תוארה היא אם הסולטאן, מוסד שבו עוסקת בהרחבה לזלי פירס, הפך למעשה למרכז השילטוני האימפריאלי. הסולטאן שימש למעשה חותמת גומי של אימו, והיא זאת שניהלה את האימפריה בפועל, שלטה לא רק בתקציבי הארמון אלא גם בתקציבי האימפריה כולה, וגם בחרה מי יירש את הסולטאן לאחר מותו. דיפלומטים זרים ידעו שכדי לבסס קשרים טובים עם האימפריה העות'מאנית, יש לבסס קשרים טובים גם עם הוואלידה סולטאן. הדומיננטיות של הוואלידה סולטאן נמשכה גם לעתים לתוך שנות השילטון של נכדיה. חשוב לציין, כי הוואלידה סולטאן עצמה לא השתייכה ביולוגית לשושלת העות'מאנית, אלא הייתה אימו של הסולטאן ולפני כן אימו של הנסיך הדומיננטי בהרמון. הסולטאנים, כשהיו צעירים, גודלו למעשה על ידי אימהותיהם בהרמון. הנסיכה היחידה ששימשה כוואלידה סולטאן והשתייכה ביולוגית למשפחה העות'מאנית היא מיהרימה סולטאן, שהייתה הבת של הסולטאן סולימאן המפואר ולאחר מות אישתו ואת בנו הסולטאן סלים השני הורם סולטאן, שימשה כוואלידה סולטאן בפועל (תמונת השחקנית ששיחקה את מיהרימה בסידרה ההיסטורית "המאה המפוארת- הסולטאן", מופיעה כאן). המתנגדים הראשיים בדרך כלל לסולטאנות הנשים היו הווזירים הגדולים, שהיו למעשה ראשי הממשלה של האימפריה. ועובדה היא שבשלהי המאה ה-17 התחלפה תקופת "סולטאנות הנשים" בתקופה שבה שלטו באימפריה בפועל הווזירים הגדולים. עם זאת, היו וזירים גדולים רבים ששיתפו פעולה עם הוואלידה סולטאן.

מוסד חשוב נוסף בהרמון, וגם בעל השפעה, היה מוסד ה"האסקי סולטאן", כלומר השפחה המועדפת על הסולטאן שלמעשה הייתה אישתו. השיפחה המועדפת הייתה ברוב המוחלט של המקרים גם אימו של יורש העצר והיא גידלה אותו בהרמון. להאסקי סולטאן הייתה השפעה גדולה מאוד על בעלה, בייחוד כשמדובר היה בבעל שלא יציב נפשית או פיזית. לסלים השני, בנו של הסולטאן סולימאן המפואר שירש אותו, הייתה בעיית שתייה. לכן, מי ששלטה בפועל באימפריה העות'מאנית הייתה אישתו, נורבאנו (ונציאנית במוצאה, ויש הטוענים שהייתה יהודייה), לצד אחותו (בהיעדר אימו הורם, שכבר מתה), מיהרימה.
ה"האסקי סולטאן" או אישתו של הסולטאן הפכה, כאמור, לאחר מות בעלה בדרך כלל ל"ואלידה סולטאן"- אימו של הסולטאן החדש והאישה החזקה בהרמון, שבתקופה "סולטאנות הנשים" הייתה למעשה שליטת האימפריה בפועל. נשות הסולטאנים הדומיננטיות ביותר היו כאמור הורם סולטאן (במקור אלכסנדרה ליסובסקאיה האוקראינית), וקוסם סולטאן (1589-1651, במקור יוונייה בשם אנסטסיה), אישתו החוקית ולפני כן השפחה המועדפת של הסולטאן אחמט הראשון ואימם וסבתם של כמה סולטאנים, שהייתה למעשה אשת הסולטאן והוואלידה סולטאן לאחר מכן החזקה ביותר בזמנה.
בהרמון הנשים, כאמור, הוחזקו שפחותיו של הסולטאן וגם אימו. אלה שלא היו מוסלמיות מבין השפחות, אוסלמו זמן קצר מאוד לאחר הגיען להרמון.

העימותים המפורסמים ביותר על שליטה היו בין נשות הסולטאנים, או ההאסקי סולטאן, לבין חמותיהן, הוואלידה סולטאן. להורם סולטאן היו עימותים עם אימו של הסולטאן סולימאן, עיישה חאפזה, שהייתה נסיכה אמיתית- נסיכת משפחת גיראי ששלטה בחצי האי קרים. לקוסם סולטאן היו עימותים רבים עם נשות בניה, בייחוד קוסם סולטאן, שהספר של פירס טוען שהיא נרצחה על ידי אשת בנה אבראהים, טורהאן סולטאן. טורהאן נחשבת, למעשה, לאישה האחרונה שסיכמה את תקופת סולטאנות הנשים. היא הייתה אשתו של הסולטאן אבראהים הראשון, שהיה נודע כ"אבראהים המשוגע" ובשל חוסר תפקודו מי ששלטה בפועל באימפריה והייתה עוצרת (שליטת האימפריה הרשמית בפועל) האימפריה הייתה קוסם סולטאן. כמו כן, היו סולטאנים שהיו צעירים מדי בשביל לשלוט, אז קוסם הייתה עוצרת האימפריה פעמיים למעשה. קוסם הייתה הוואלידה סולטאן בימי שילטון נכדה הסולטאן מהמט הרביעי שהיה צעיר מדי, אך אימו, טורהאן, לא אהבה זאת וחיסלה למעשה את קוסם על ידי שבירת כלי כבד על ראשה. בכך הפכה טורהאן סולטאן לוואלידה סולטאן, והיא, כאמור, יכולה להיות המוגדרת אחרונה בסולטאנות הנשים.

עימותים נוספים היו בין השפחות בהרמון, מי תזכה להיות ההאסקי סולטאן ואם יורש העצר של האימפריה. נשות הסולטאנים החזקות הן שהחליטו מי יהיה הסולטאן הבא, דבר שהביא לתככים בהרמון ולרצח של שפחות רבות וגם של נסיכים שהיו בניהן של שפחות אחרות, שהודחו מעמדת ההאסקי (האישה המועדפת) או שטענו ונאבקו על מנת להגיע למעמד זה. לא תמיד האישה החביבה על אימו של הסולטאן הפכה למועדפת על בנה.

תקופת סולטאנות הנשים וקיום מוסד ההרמון האימפריאלי, הוואלידה סולטאן ואשת הסולטאן, מלמדת לא רק על כוחן ועוצמתם של הנשים בעולם המוסלמי של אותה תקופה- המאות ה-16 וה-17 לספירה. היא גם מלמדת על ניעות חברתית: מעבר בין מעמדות, והכוונה כאן למעבר ממעמד נמוך מאוד, מעמד של שיפחה שלרוב נחטפה בפשיטות של שודדי ים נאמנים לעות'מאנים או העות'מאנים עצמם על יישובים נוצריים באירופה (הורם וקוסם הן דוגמה לכך) והובאה להרמון הסולטאן לעתים גם כמתנה לסולטאן עצמו על מנת לשמש לו מקור ליצריו וגם אם לצאצאיו, לאישה החזקה ביותר באימפריה העות'מאנית, ובאותן שנים למנהיגה בפועל של העולם המוסלמי כולו- למרות שההנהגה הרשמית הייתה בידי הסולטאנים עצמם.

תום תקופת "סולטאנות הנשים" באה בסוף המאה ה-17, עת הפכו הווזירים הגדולים, ראשי הממשלה (שגם חלקם הגדול היה בעבר עבדים שנלקחו לשירות בצבא העות'מאני, אוסלמו והתקדמו בהיררכייה הצבאית או בהיררכיית הארמון האימפריאלי) לשליטי האימפריה בפועל, לצד סולטאנים חזקים יותר שעלו לשילטון. עם הזמן הפכה האימפריה למבוזרת יותר, ומי שנתנו את הטון היו מושלי המחוזות החזקים.

suleiman kanuni

הסולטאן סולימאן המפואר- מחריב האימפריה?

נהוג לחשוב על תקופתו כתקופת הזוהר של האימפריה העות'מאנית, שלאחריה כבר האימפריה התחילה לשקוע. רואים בו כסולטאן המפואר ביותר בתולדות האימפריה בת 600 השנים. רואים בו כסולטאן הראשון שנהג בכבוד באישתו מאשר לראות בה כעוד שיפחה. אבל ישנם היסטוריונים הטוענים להיפך, שהסולטאן סולימאן המפואר (שלט בין השנים 1520-1566) לא היה הסולטאן שרומם את האימפריה לשיא שלה, אלא להיפך, כסולטאן שהחל את חורבנה. זוהי השקפה חתרנית, שחותרת תחת הסברה המקובלת כי הסולטאן סולימאן היה מפואר. להיפך, טוענת סברה זו, הוא הוא זה שזרע את זרעי חורבנה של האימפריה, שחרבה סופית 400 שנים לאחר עלייתו לשילטון בשנת 1520.

הטיעונים המרכזיים לטענה כי סולימאן הוא שהחריב את האימפריה הם:

הטיעון הראשון הוא, שהוא נתן כוח יתר לנשים, מה שהוביל לתקופת "סולטאנות הנשים" לאחר מכן. הכוח שהוא נתן להורם עד כדי כך גדול, שהוא בעצם היה עושה דברה, והיה מוכן להרוג בשבילה את בנו בכורו, שלא היה בנה של הורם.
חשוב להזכיר, שעד תקופת הורם סולטאן, ארמון טופקאפי באיסטנבול לא שימש את הנשים באימפריה. ההרמון היה נפרד מהארמון, ושכן בעיר אדירנה הבלקנית, שמרוחקת מערבה מאיסטנבול. ההרמון, אם כן, שכן בתוך הארמון הישן של אדירנה, ששימשה בירתה של האימפריה העות'מאנית עד שנת 1458. באותה שנה, חמש שנים לאחר כיבוש איסטנבול- ששמה אז היה ונשאר גם לאחר הכיבוש קוסטנטינופול- או קוסטנטינה, הושלמה בנייתו של ארמון טופקאפי האיסטנבולי על ידי הסולטאן מהמט הכובש ואז העיר הוכרזה כבירת האימפריה. עם בואה של הורם סולטאן ונישואיה הרשמיים לסולימאן, ההרמון באדירנה הועבר לתוך ארמון טופקאפי החדש באיסטנבול. לכן, מתן כוח לנשים, ביסוס תפקיד ה"ואלידה סולטאן", אימו של הסולטאן, שגם עברה לארמון טופקאפי, החליש בסופו של דבר את מעמד הסולטאן, שעתה גם אימו וגם אישתו, או השיפחה המועדפת עליו, שלטו על החלטותיו.

הטיעון השני גורס, כי הסולטאן סולימאן היה מבוצר בתוך הארמון, ויצא ממנו רק כשרצה להתחפש ולהסתובב בשוק של עיר הבירה, או כל אימת שיצא למסעות מלחמה בלבד. הוא חיזק מנהג שהיה קיים עוד מימיו של סבא רבא שלו, הסולטאן מהמט הכובש, לפיו מרכז השילטון הוא איפה שהסולטאן נמצא, ורוב הזמן הסולטאן היה בארמונו. עד לכיבוש איסטנבול, הסולטאנים היו לוחמים ונודדים יחד עם כוחותיהם והארמון באדירנה שימש להם בסיס קבוע "על הנייר". כשהסולטאנים היו אנשי שטח, כאמור עד כיבוש איסטנבול, הם היו מודעים יותר לנעשה באימפריה שלהם. למעשה, החל מימיו של מהמט ובייחוד בימי סולימאן, הסולטאן פשוט התביית, הוא עבר תהליך מהיותו מפקד ואיש בשטח לאדם מבוית ומיושב יותר.

הטיעון השלישי גורס, כי הסולטאן סולימאן נתן יתר סמכויות לווזירים הגדולים שלו, בייחוד לחברו הטוב, אבראהים פאשה, אותו מינה לווזיר גדול. העברת הסמכויות מסמלת את העתיד לבוא, עת במקביל ולאחר תקופת "סולטאנות הנשים", היו וזירים גדולים שאף היו יותר חזקים וסמכותיים מהסולטאן עצמו, כשהסולטאן משמש גם כחותמת גומי שלהם. תהליך התחזקות מעמד הווזיר הגדול, וכן נשות הסולטאן, נמשך עד ראשית המאה ה-19, עת מעמד הסולטאנים התחזק שוב. אלמנט נוסף שמציינים ההיסטוריונים, הוא שסולימאן המשיך מינהג נוסף מימיו של מהמט הכובש: הסולטאן עצמו לא השתתף בכל ישיבות הדיוואן, הלא הוא המועצה האימפריאלית, ורק התחבא מאחורי גומחה נסתרת (אותה גומחה שראינו בסדרות על הסולטאן) בחדר ישיבות המועצה האימפריאלית (כלומר: חדר ישיבות הממשלה), והאזין והשקיף בסתר על הדיון, אותו ניהל הווזיר הגדול בעצמו. זה היה אלמנט נוסף שסימל את העברת הסמכויות מהסולטאן לווזיר הגדול. עוד דבר- באותה גומחה גם אשת או אם הסולטאן האזינו בסתר לישיבות הדיוואן, כשהסולטאן לא היה בסביבה.

הטיעון הרביעי, לגבי סולימאן עצמו, הוא מעשיו בנוגע להורשת השילטון. במקרה שלו, התערב סולימאן אישית במינויו של יורשו, כשהורה להוציא להורג את שני בניו והטוענים לכתר, מוסטפא וביאזיד. מהלך זה איפשר לפחות מוכשר מבניו, והגרוע בניהול מביניהם, סלים, להפוך לסולטאן סלים השני ולפתוח שושלת של סולטאנים חלשים יחסית, שלא ניהלו בפועל את האימפריה. הטענה גורסת, כי אילו מוסטפא או ביאזיד היו יורשים את סולימאן, הם היו סולטאנים חזקים ומוצלחים יותר מאחיהם הכושל, סלים השני.

בטיעונים הללו ישנו גרעין של אמת, אך האמת נמצאת, כמו שאומרים, באמצע: סולימאן אכן זרע את זרעי הפורענות למה שיקרה אחריו, אך מצד שני, הוא היה חזק בעצמו. עובדה היא שאת בניו הוציא להורג כי חשש שהם חותרים תחתיו. עוד עובדה היא שהוא לא סבל אנשים שאיימו על סמכותו ועל כוחו, וכשהתחילו להוות איום וירטואלי עליו, אפילו חברו הטוב אבראהים פאשה, הוא הוציא אותם להורג. עובדה נוספת היא שבימיו של סולימאן קצרה האימפריה העות'מאנית ניצחונות צבאיים לא פחות מימיו של אביו, שכבש את איזור המזרח התיכון הערבי ואת ארץ ישראל בשנת 1517. יכול להיות שסולימאן הרגיש חזק דיו כדי לקרב את ההרמון, שהיה כאמור באדירנה, לארמונו שלו באיסטנבול. הוא גם הרגיש חזק דיו להיות מנהל אמיתי ולהאציל סמכויות על הווזיר הגדול, ולפגוע בווזיר הגדול כשזה הרגיש יותר חזק מהסולטאן. העובדה שהוציא להורג את בניו מראה לא על כניעתו להורם במקרה של מוסטפא, אלא להיפך. הוא לא סבל שום איום על מנהיגותו החזקה ושוב עירעור עליה. כשהוא הרגיש תחושת עירעור בסמכותו החזקה, הוא פעל באכזריות. לכן, סולימאן הוא לא זה שהחריב את האימפריה. אך מרוב שהיה חזק, אולי מבלי משים זרע את זרעי חורבנה.

harem

הוויכוח לגבי נשים בהרמון הסולטאן- מייצגות תרבות או הנאה?

מאמר זה הוא תירגום של כתבה מאת אהמט האקאן בעיתון התורכי בשפה האנגלית "הוריית דייל ניוז", מה-12 במרץ 2016.

אישתו של הנשיא טייפ ארדואן, אמינה, השתתפה בכנס שנושאו היה "ואלידה סולטאן (אמהות הסולטאן) שהשאירו חותם על ההיסטוריה". בתום הכנס דיברה אמינה לגבי נשים שחיו בהרמון הסולטאן העות'מאני.

באירוע, שהתרחש באנקרה, אמרה אמינה: "נשים שהיו חברות בשושלת העות'מאנית ובהרמונות הסולטאן תמיד היו חומר למחשבה… מזרחנים, עם התפיסות המדומיינות (והמתנשאות) שלהם, דאגו לייצר לנשות ההרמון דימוי שלילי".

היא הוסיפה: "זו עובדה, שכשאנו קוראים את מה שהן כתבו, נוצרת תחושה של נשים שמכורות לתענוגות העולם הזה, לכוח ולאמביציות אישיות".

אמינה טענה שכל זה לא נכון, ושבמציאות, ההרמונות היו בתי ספר לחברות השושלת העות'מאנית, מוסדות חינוכיים שהכינו את הנשים לחיים האמיתיים, וגם אירגנו פעולות צדקה. ומעבר לכתבה של האקאן, אני מוסיף, שההרמון נתפס בדמיונם של האנשים כבית בושת מלכותי, שנשותיו היו בו בני אדם סוג ב' בעיני הסולטאנים- אולי חוץ מהוואלידה ומהשיפחה המועדפת התורנית על הסולטאן, שימשו ככלי קיבול לתענוגותיהם של הסולטאנים וגם כ"רחם מהלך" להולדת ילדים, שחלקם הקטן עתיד לרשת את השילטון. בעניין זה, והפעם לשם שינוי, גברת ארדואן צודקת. הדברים ממש לא נכונים ולא מדויקים.

ולהמשך הכתבה של האקאן: לאחר שאמינה ארדואן אמרה את דבריה, הרשת החברתית התפוצצה מרוב ליגלוג עליה ועל דבריה. גם חוגי האופוזיציה יצאו כנגד דבריה של אמינה, משיקולים פוליטיים.
אבל ההיסטוריון התורכי אילבר אורטאיילי, שדווקא אהוד על הרשתות החברתיות ועל חוגי האופוזיציה, גם מסכים עם הגברת ארדואן. הוא אמר: "נשים בהרמון לא היו נבחרת שכל זמנה נחה, נהנתה והעבירה את הזמן בבטלה. רוב הזמן הן קראו, כתבו ועסקו בעבודות של שירות הסולטאן והמשפחה (לא רק במה שחושבים….). אם היו נשים בהרמון בשנות החמישים של המאה העשרים, הן היו נחשבות כמו עובדות מדינה, או פקידות בכירות, בארמון טופקאפי. ההיסטוריון אורטאיילי ממשיך וטוען, כי מוסד ההרמון אינו נחלתו של העולם המוסלמי בלבד. בכל התרבויות העתיקות היו הרמונות לסוגיהם. הוא אומר, כי אלה שטויות לדמיין את ההרמון כקומפלקס אדריכלי מבודד, עם מסדרונות רחבים, חדרים אין ספור וחצרות עם בריכות שם שפחות ערומות משתכשכות במים. ההרמון היה אמצעי חשוב במנטליות הניהולית שנוצרה באימפריה העות'מאנית במאה השש עשרה. אחוז יודעות הקרוא והכתוב בהרמונות היה גבוה, לשפחות היה גם כישרון לאיית נכון ואת הכישרון הזה הן העבירו לבניהם של הסולטאנים. אורטאיילי מציין במיוחד את הורם סולטאן, שלמדה כתיבה וספרות בהרמון וידעה לכתוב שירים. הוא ממשיך ואומר, כי: "נשות ההרמון היו ממש מאסטריות בתרבות, שפה ומוזיקה עות'מאנית. אלה מההרמון שיצאו ממנו ונישאו לאנשים מחוץ למשפחה העות'מאנית, נודעו כנשות תרבות וכמפיצות תרבות. היה להן מעמד מיוחד של "הגברת מן הארמון". לכן, בניגוד לפנטזיות של אחרים, ההרמון לא היה מרכז של הנאה, אלא מרכז תרבותי. העניין הוא, שכשפרופסור להיסטוריה אומר דברים כאלה, התגובה היא יותר חיובית מכשאשת הנשיא, השנוי במחלוקת (ובצדק), אומרת דברים כאלה".

The_Turkish_Siege_of_Vienna

מי החריב לי את האימפריה?

שלום לכולן ולכולם,

אנו היינו עדים בפרקים האחרונים לראשיתה של היריבות בין שני האחים, שהם לא אחים למחצה, שני בניהם של הורם וסולימאן: סלים וביאזיד. בהמשך יריבות זו תתפתח למאבק עקוב מדם, שבסופו של דבר ינצח סלים. וזה לא ספוילר. זו ההיסטוריה.

שילטונו של סלים השני, המכור לטיפה המרה, מעורר אנטגוניזם ושינאה עד היום בתורכיה, בייחוד בגלל הסידרה. אבל האשמה לא נופלת עליו. האנשים מאשימים את הורם שהיא הרסה לעותמאנים התורכים את האימפריה. אבל זה לא חייב להיות נכון. ראשית הביקורת על סלים הופיעה בספרו של ההיסטוריון לורד קינרוס, שהיה סקוטי ממשפחתו של ארתור ג'יימס בלפור המפורסם (זה שנתן את "הצהרת בלפור" המפורסמת ב-1917), ספר שנכתב באנגלית ונקרא "זרעי השקיעה", שבו הוא חוקר את נסיבות שקיעת וקריסת אימפריות גדולות. הוא מאשים את חוסר היציבות האישית של סלים השני, ורואה את קרב לפאנטו, שהתחולל בין צי קתולי שכלל את ערי המדינה האיטלקיות והאימפריה הספרדית, שיצרו "ליגה קדושה" קתולית, בברכת האפיפיור, על מנת להביס את הצי העותמאני. הצי העותמאני אכן הובס בקרב, שהתחולל בשביעי באוקטובר 1571. בקרב זה רואה לורד קינרוס למשפחת בלפור את ראשית קריסת האימפריה העותמאנית, ואת סלים השני הסולטאן דאז כאשם. מכאן גם התפתחה התיאורייה, לפיה שקיעת האימפריה החלה לאחר מות סולימאן, בשל סולטאנים לא-יוצלחים שעלו אחריו. אך זה לא חייב להיות נכון. פרופ' אהוד טולדאנו טוען כי זה לא כך. כמו בכל חייו של אדם, יש עליות ומורדות. וכך גם בשנותיה של האימפריה העותמאנית. מה שמתואר כ"שקיעה" ניתן להסביר כמו מחלות שניתנות לטיפול. וזה על סמך הכינוי שהודבק לאימפריה במאה ה-19, "האיש החולה על הבוספורוס". גם לאחר סולימאן היו תקופות של הצלחה ושליטים מוצלחים לאימפריה, גם אם הם לא היו סולטאנים וכמו אצל סלים השני, מי ששלט בפועל היו נשות הסולטאנים, הוואלידה או הווזירים הגדולים או כמו במאה ה-18, עת הייתה פריחתם של המושלים המקומיים ושל המחוזות המקומיים של האימפריה. אני הייתי מקבל את שתי התיאוריות: גם את תיאוריית השקיעה וגם את טענתו של פרופסור טולדאנו. כיצד? כמו בתחום הפיזיקה והכלכלה, חפץ שנופל נחבט כמה פעמים בריצפה, עולה ושוב יורד, עד שנעצר ונשאר באופן קבוע על הקרקע לאחר נפילתו. לכן, כל העליות של האימפריה העות'מאנית החל מהתקופה שלאחר סולימאן היו חלק מהירידה הגדולה של האימפריה- עד שבאה השקיעה הסופית בשנים 1914-1918, ימי מלחמת העולם הראשונה. והאבסורד הוא שהאימפריה העות'מאנית נקלעה למלחמה זו בעיקר בגלל שהייתה לה ברית עם גרמניה.