Tag Archives: סולימאן המפואר

סלים השלישי

העות'מאנים, פרק 9: ימי הסולטאן סולימאן, חלק ג' (ספוילר)

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, מבוסס (אך לא מועתק) על הספר של סטנפורד שאו ואישתו אזל קוראל, "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית".

שני העשורים האחרונים לשילטונו של הסולטאן סולימאן התאפיינו בעייפות ממבצעים צבאיים, ובעיקר ממאבקים פנימיים על ירושתו. סולימאן עצמו קשר קשרים צבאיים עם אימפריות אחרות, כמו הצרפתים, ועוד בשנת 1536 הוא ניצל את הברית הזא כדי להוביל התקפה ימית ויבשתית לכיוון אלבניה ואיטליה בחזית הים התיכון. בראש הצי העות'מאני עמד האדמירל האגדי ח'יר א-דין ברברוסה, ובצד ההבסבורגי- אוסטרי עמד יריבו האדמירל אנדריאה דורייה. בלחץ האפיפיור ומדינות אירופה אחרות הברית הזאת לא החזיקה מעמד, והצרפתים נסוגו מצפון איטליה. באותו זמן הצי העות'מאני היה עסוק גם באיזור האוקיינוס ההודי, כנגד הפורטוגזים שתקפו את חופי הודו המוסלמית שביקשה מהעות'מאנים עזרה. בשנת 1538 יצאו סולימאן וצבאו והשתלטו על מולדביה ודרום בסראביה, באיזור רומניה של היום. עם זאת, בשנים שלאחר מכן היה עסוק סולימאן בענייני פנים: הוא אירגן את החוקים האזרחיים והפליליים של האימפריה (שהייתה, רשמית, תחת חוק ההלכה המוסלמית- השריעה), לקודקס (ספר חוקים) מסודר- הקאנון-נאמה, מה שנתן לו את הכינוי "סולימאן המחוקק (קאנוני)". הוא גם עסק בניסיון למנות וזירים גדולים על מנת שייכנסו לנעליים הגדולות שהשאיר אחריו אבראהים פאשה, חברו שחוסל בהוראתו. הוא בחר בלוטפי פאשה (פאשא- תואר כבוד תורכי לבכירים). ב1540 מת יאנוש זאפוליה, שליט הונגריה שהיה נאמן לעות'מאנים, מה שהצית עוד פעם את הקרבות עם בית הבסבורג האוסטרי. ההבסבורגים נדחקו באופן כמעט מוחלט משטחי הונגריה בשלוש השנים שיבואו לאחר מכן. באמצע שנות הארבעים של המאה ה-16 הורם סולטאן, אישתו של סולימאן שלא הייתה אמו של בנו בכורו, דאגב "לבחוש" בענייני הורשת השילטון. בייחוד לאחר מות בנה, הנסיך מהמט, כתוצאה ממחלה. היא השיאה את בתה, מיהרימה סולטאן, לרוסטם פאשא, שהפך לווזיר הגדול של האימפריה. היא רצתה שרוסטם ידאג לקדם את אחד מבניה לתפקיד יורש העצר, ויעזור לה להיפטר מיורש העצר, הנסיך מוסטפא, בנם של סולימאן וגולבהאר (אולי מאהידווראן?) סולטאן. עוד כוח עולה באימפריה היה הנסיך ביאזיט, בנם של סולימאן והורם. בשנת 1547 ביאזיט, הסולטאן סולימאן וצבאם, יצאו למלחמה כנגד איראן ששלט בה בית המלוכה הספווי, לאחר שאחיו של השאה השולט באיראן, טאהמספ, אלקאז מירזא, ברח לשטחי העות'מאנים בעודו טוען לכתר אחיו. במהלך העימות עם האיראנים השתלטו העות'מאנים על איזור אזרבייג'אן (איזור שמאוכלס בעמים תורכיים) וכן על שטחים בקווקז.

בראשית שנות החמישים של המאה ה-16, פרצו שוב עימותים בין העות'מאנים וההבסבורגים באיזור הונגריה וטרנסילבניה. בראש הצבא העות'מאני עמד מפקד שהיה בילדותו נוצרי-בוסני, נחטף, אוסלם וגויס לצבא הרגלים העות'מאני (היניצ'רים) בתהליך הגיוס- הדוושירמה. הוא נועד לגדולות, ושמו היה סוקולו מהמט פאשא. (1505-1579). סוקולו עתיד להתמנות בשנת 1560 לתפקיד הווזיר הגדול (ראש הממשלה) העות'מאני, לכהן בתפקידו כמעט עד סוף חייו תחת שלושה סולטאנים ולהפוך למעשה לשליט האימפריה בפועל.

בינתיים, בצי העות'מאני עלה גם כוח חדש במקביל לשליטתו של האדמירל המפורסם ח'יר א-דין ברברוסה- טורגוט ראיס. בשנת 1551 נפתחה מול ההבסבורגים חזית ימית בחופי צפון אפריקה, ובאותה שנה נכבשה ע"י העות'מאנים טריפולי, כיום בירת לוב. בשנת 1552 השלים הצי העות'מאני את כיבוש ערי חוף הים האדום לאורך מה שהיום הוא החוף הסעודי והתימני, בעיקר מידי הפורטוגזים.

העשור האחרון לשילטונו ולחייו של סולימאן אופיין בעיקר במאבקים פנימיים: היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה, היה נאמן מאוד לנסיך מוסטפא יורש העצר, והורם סולטאן וחתנה רוסטם פאשא תפרו עלילה כנגד מוסטפא על בגידה בסולימאן. בשנת 1553 הוצא להורג מוסטפא, מה שהשאיר את שני בניה של הורם, הנסיכים ביאזיט (ניתן לקרוא לו גם ביאזיד) וסלים, במאבק על השילטון. כמו כן, אותו עשור היה מאופיין בבעיות כלכליות קשות עקב ההוצאות הכספיות על מלחמה (תקציב הביטחון) של האימפריה. הדבר הוביל את הממשלה העות'מאנית לנסות ולהטיל מיסים על הפרובינציות (מחוזות גדולים) השונות וכן לכונן מנגנון לפיקוח ולוויסות מחירים של מוצרים בסיסיים.

עקב הוצאתו להורג של מוסטפא, חיל היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה שרוב מגויסיו היו במקור נערים נוצרים שנחטפו ואוסלמו, כמעט ומרד. איש צבא מקירבם התחזה לנסיך מוסטפא המת, וקראו לו "מוסטפא המדומה (דוזמה מוסטפא), ובשנת 1555 פתח במרד כנגד השילטון. הצלחותיו היו בעיקר באיזור רומליה- הפרובינציות האירופיות- בלקניות של האימפריה, ובעיקר במקדוניה. באותה שנה כוח צבאי בראשותו של הנסיך ביאזיט, המועמד הבכיר לירושה, הצליח להביס את מוסטפא המדומה ואנשיו ולהוציאו להורג. באותה שנה סולימאן המוחלש נאלץ לחתום על חוזה שלום עם איראן הספווית, ביודעו כי זה לא הזמן למלחמות גדולות. לביאזיט, עם זאת, לא היה הרבה מזל: אחותו מיהרימה ובעלה רוסטם החליפו נאמנויות בינו לבין אחיו סלים, הפיצו עליו שמועות שהוא שיתף פעולה עם אנשי מוסטפא המדומה כנגד סולימאן, וגרמו לחימתו של אביו לבעור כנגדו. מי שהצילה אותו הייתה הורם סולטאן, ששיכנעה את סולימאן למנות את ביאזיט למושל מחוז קוטאהיה המרוחק. הנסיך סלים, שנקרא על שם סבו הסולטאן סלים הראשון, התמנה בינתיים למושל מניסה, מה שהפך אותו למועמד הבכיר ביותר להיות יורש העצר. היתרון של סלים לעומת אחיו המוכשר ממנו (כשמוסטפא האמיתי היה מוכשר משניהם), היה היותו נוח להשפעת אימו והשפעתו של הווזיר הגדול. היניצ'רים עברו ברובם לצד של סלים, בעוד שהאליטות התורכיות הישנות עמדו לצידו של ביאזיט. אבל לביאזיט לא היה מזל: בשנת 1558 מתה הורם סולטאן (אלסנדרה ליסובסקאיה במקור, או רוקסלאנה בכינוי המקורי שלה), אישתו המאוד משפיעה של סולימאן, כנראה כתוצאה מסרטן בלוטות הלימפה. ביאזיט אסף אחיו את אנשיו של מוסטפא המדומה וחלק מאנשיו של הנסיך מוסטפא האמיתי, והחל בבריחה מפני אחיו. הוא מצא ב1560 מקלט באיראן אצל השאה טאהמספ, אך אביו, סולימאן, שיכנע ושיחד את השאה האיראני להוציא את בנו שלו, של סולימאן עצמו, להורג, בשנת 1562. ביאזיט הוצא להורג יחד עם אישתו וילדיו, מה שהפך את סלים, הג'ינג'י הנוח להשפעה ואף לפי השמועות השיכור, ליורש העצר וליורש אביו באופן רשמי. אישתו, נורבאנו סולטאן, הייתה ממוצא ונציאני, ויש האומרים ממוצא יהודי.

בשנת 1560 מונה סוקולו מהמט פאשא לוזיר הגדול, כלומר ראש ממשלת האימפריה העות'מאנית, והוא כיהן בתפקידו במשך כמעט 20 שנים, בהן ניהל את ענייני האימפריה בפועל.

למרות שסולימאן כבר היה זקן, קרוב לעשור השמיני של חייו, בשנת 1566 הוא התעקש לעמוד בראש מסע צבאי על מנת לכבוש את סיגטוואר שבדרום הונגריה, שוב מול ההבסבורגים ותומכיהם. בעודו באוהל המפקד בדרך לקרב, הכריעה אותו מחלת השיגדון והוא מת ב7 בספטמבר 1566. בכך תמה התקופה המפוארת ביותר בתולדות האימפריה העות'מאנית. את האימפריה ניהל בפועל הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא, שדאג למסע בטוח עבור הנסיך סלים לכיוון איסטנבול, שם הוכתר סלים לסולטאן סלים השני. בסופו של דבר מי שניצח היו היניצ'רים, שתמכו בסלים, בעוד האליטות הישנות באימפריה הוכרעו. השילטון בפועל באימפריה ניתן לווזיר הגדול ולהרמון- שם ישבו אם הסולטאן, ובמקרה של סלים אחותו שתפסה את מקומה היות והורם לא זכתה לראות את בנה עולה לשילטון, וכן נשות הסולטאן. עוד גורם חזק באימפריה עוד משלהי ימי הסולטאן סולימאן היה בנו של הנסיך סלים, מוראד, שעתיד להפוך לאחר אביו לסולטאן מוראד השלישי.

אויביה של האימפריה ניצלו היטב את חולשתו של הסולטאן החדש סלים השני: השיעים הזייידים מרדו בתימן, והשתלטו על עריה המרכזיות, עדן וצנעא. לקח לעות'מאנים שנה עד שהשתלטו מחדש על תימן, בסיוע צבא ממצרים ומסוריה של ימינו, שהיו תחת השליטה העות'מאנית. בשנת 1570 השתלטו העות'מאנים על קפריסין לאחר סיכסוך עם ונציה וגנואה (באותן שנים דון יוסף נשיא, הבכיר היהודי מוונציה, החל לרכוש השפעה חזקה מאוד בחצר הסולטאן, יש אומרים כי אשת הסולטאן נורבאנו הייתה ממשפחתו). לאחר שנה האפיפיור איחד את מדינות אירופה כנגד העות'מאנים והסולטאן סלים השני, והוא הובס בקרב לפאנטו עליו אדבר בפרק הבא.

 

ottoman family

צאצאי סולימאן: המשפחה העות'מאנית כיום

למי שלא יודע, לאחר תבוסת העותמאנים במלחמת העולם הראשונה בשנת 1918 מונה הסולטאן מחמד ה6 שכינויו "ואחד אל-דין", מייחד הדת, לסולטאן. באותה שנה האימפריה נקרעה בין שילטון זר זמני יווני בריטי- תוצאות של כניעת העותמאנים במלחמה, לבין הלאומנים בראשות מוסטפא כמאל, קצין צבא לאומני תורכי שלקח יוזמה והחל להילחם מלחמת עצמאות בשילטון הזר, שהסולטאן שישב באיסטנבול היה חותמת גומי שלו. לאחר גירוש השילטון הזר, ויחד עם זה גירוש מאות אלפי נוצרים בלקניים מתורכיה, נלחם אתאתורכ, שמרכז שלטונו היה באנקרה שבמרכז תורכיה, בכוחות הסולטאניים המתפוררים. בסופו של דבר אתאתורכ ניצח, בנובמבר 1922 בוטלה הסולטאנות וב-29 באוקטובר 1923 הוכרזה הרפובליקה התורכית. הוסכם להשאיר את ראש המשפחה העותמאנית כח'ליף האסלאם, מנהיגם הסמלי של כל המוסלמים בעולם,

עבדל מג'יד השני מהמשפחה העותמאנית לקח את התפקיד. כל זאת נמשך עד לשנת 1924 כשבוטלה הח'ליפות. רוב בני המשפחה העותמאנית גורשו מתורכיה ונפוצו ברחבי אירופה והמזרח התיכון.

המשפחה, שהייתה משופעת בכסף, הצמיחה מתוכה אנשי עסקים רבים, אנשים אריסטוקרטים שבחרו בהשכלה אקדמית וגם אנשים רגילים שישבו בארמונות ונהנו מהכסף העצום שאגרה משפחתם במשך 700 שנים. בני המשפחה העותמאנית לא קיבלו אזרחות תורכית והתיישבו בעיקר בסוריה (אלה שבסוריה כבר לא נמצאים שם כיום…), במצרים (שם הייתה משפחת מלוכה עד 1952, שהם באופן אירוני היו במציאות צאצאי מוחמד עלי, שהיה מושל עותמאני שמרד נגד האימפריה….), בשווייץ, בלונדון ואפילו במנהטן. בני המשפחה העותמאנית, שנקראת משפחת עוסמאנאולו (בני עותמאן) המשיכו בגינונים האריסטוקרטיים שלהם ונישאו לבני ובנות משפחות מלוכה מודחות מאירופה בעיקר. לכן היום תמצאו נסיכים מהמשפחה עם שמות אירופיים לצד שמם המוסלמי.

בשנת 2002 עלה לשילטון בתורכיה רג'פ טייפ ארדואן בראשות מפלגה אסלאמיסטית מודרנית. הוא דגל ודוגל, בעידוד עיקרי של יועצו אהמט דאוות אולו (מתורכית: בן דוד, אך הוא לא יהודי) בהחזרת המורשת העותמאנית לתורכיה והפיכתה למעצמה איזורית ועולמית שוב.
מדיניות זאת נקראת ניאו עותמאניזם, ועליה אכתוב בעתיד בבלוג נפרד.

במסגרת זו, החל משנת 2006 הותר לבני המשפחה העותמאנית לחזור לתורכיה והם קיבלו אזרחות של אותה מדינה. הם גם מקבלים תמיכה ועידוד מהמדינה, וברבים מהאירועים לציון מאורעות היסטוריים או כשנחנך פרויקט חדש באיסטנבול הממשלה תמיד דואגת לנציגים מהמשפחה העותמאנית. שם המשפחה העות'מאנית כיום הוא, כאמור, עות'מאנולו, או עוסמאנולו, שמשמעותו הוא "בן עות'מאן".
כיום ראש המשפחה הוא דונדאר עלי עות'מאן עוסמאנולו, בן 89. ואם הוא היה סולטאן הוא היה נקרא הסולטאן עות'מאן הרביעי. ראש המשפחה העות'מאנית כיום הוא נכד נכדו של הסולטאן האגדי (והאסלאמיסט) עבד אל-חמיד השני, ששלט באימפריה בין 1876-1909, שלכבודו הוקמו מגדלי השעון המפורסמים, כולל זה שביפו.  המשפחה קבעה "שרשרת החלפה" מוסכמת, ורבים מראשי המשפחה המיועדים הם זקנים. עם זאת, הצעירים במשפחה פעילים מאוד בהנצחת וחידוש המורשת העותמאנית. דוגמה לכך הוא אורחן עוסמאנאולו, שהיה חבר בפייסבוק הישן שלי. אורחן, בן כ-40, הוא הקולני ביותר במשפחה ואף שוקל להתמודד לפרלמנט התורכי בבחירות הקרובות. עם זאת, לא נראה שארדואן רוצה לתת לבני המשפחה העותמאנית עצמה לשלוט שוב, אלא יותר לו ולבניו….כאימפריה ארדואנית שתחליף את זאת העותמאנית.
עם זאת, אני מבטיח בהמשך להביא עוד ועוד סיפורים ותמונות על צאצאיהם של ביאזיד מציל היהודים, מהמת הכובש, סלים האכזר וסולימאן והורם בהמשך.

בקישורים הבאים: הקישור הראשון: אורחן עוסמאנולו. הקישור השני: תמונה של אחמט דאווטאולו, ראש הממשלה ושר החוץ התורכי לשעבר, עם בני המשפחה העותמאנית בשגרירות בלונדון. http://www.turkishnews.com/en/content/2011/06/16/ottoman-dynasty-member-eyes-turkish-parliament-seat/

http://www.todayszaman.com/news-309130-davutoglu-meets-with-members-of-osmanoglu-family-in-london.html

suleiman1

העות'מאנים פרק 7- ימי הסולטאן סולימאן-א' (ספוילר)

לעתים, את המלכים, הסולאטנים, הקיסרים, הנשיאים, ראשי הממשלה והשליטים זוכרים בעיקר בשל נשותיהם.
במקרה של הסולטאן סולימאן המפואר (ששלט 46 שנים באימפריה העות'מאנית, בין 1520 ל1566), פגישתו עם שפחתו, אלכסנדרה ליסובסקאיה מאוקראינה, שהפכה מאוחר יותר לאישתו (נישואין בין סולטאן לשפחה, בפעם הראשונה בתולדות האימפריה העות'מאנית) לא רק שינתה את חייו של סולימאן, והייתה אחד הגורמים שעזרו להפוך אותו לסולטאן העות'מאני הידוע, המוצלח והמפואר ביותר בהיסטוריה ולאחד השליטים המוסלמיים הגדולים אי פעם, אלא גם, יש הטוענים, שינתה את ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית. אלכסנדרה, שנודעה גם כרוקסלאנה ושמה המוסלמי היה הורם (בעברית: עליזה) סולטאן, הייתה גם החברה כי טובה והיועצת הכי קרובה של הסולטאן, והיא גרמה לו להוציא להורג את חברו הטוב מילדות ויועצו הקרוב ביותר עד להתחזקותה, הווזיר הגדול איבראהים פאשה מפארגה, וכן את בנו הבכור והמוצלח ביותר, שהיה בנה של אישה אחרת, מאהידווראן סולטאן. ההוצאות להורג גרמו נזק אסטרטגי לשנים רבות לאימפריה העות'מאנית: סולימאן בחר למנות את אחד מילדיו עם הורם להיות הסולטאן שלאחריו, ומי שנבחר לבסוף, לאחר שבן אחר מוצלח יותר שלו ושל הורם, הנסיך ביאזיד, הוצא להורג בין היתר בפקודת הסולטאן, היה הנסיך סלים. הנסיך סלים הבעייתי הפך לסולטאן סלים השני, והוא לא היה מוצלח בלשון המעטה, עד כדי כך שקרב לפאנטו בתקופת הסולטאן סלים השני בשנת 1571, בין הצי העות'מאני לבין הצי של המדינות הנוצריות הקתוליות שנקראו "הליגה הקדושה", קרב שבו העות'מאנים נחלו תבוסה גדולה ומהדהדת ראשונה לאחר שורה של הישגים וניצחונות בימי סולימאן, מסמל את ראשית שקיעתה הרצופה, העקלקלה והמתמשכת (שהיו בה גם עליות רבות- אסור לשכוח!), שקיעה שנמשכה במשך 350 שנים עד לקריסתה הסופית של האימפריה והחלפתה בתורכיה המודרנית. לכן, ובשונה מעט ממה שאמרתי בעבר, אני אסיים את סידרת 8 הפוסטים על העות'מאנים בפוסט הזה על ימי סולימאן, שנחלק לשני חלקים. ואני מקווה ומתכוון להרחיב על נושא ההיסטוריה של העות'מאנים בעתיד ובמסגרת רחבה יותר.
המסקנה לגבי סולימאן היא אמביוולנטית: מצד אחד, בימיו הגיעה האימפריה העות'מאנית לשיאה, אך מצד שני עוד באחרית ימיו, עת קיבל החלטות לא טובות בין היתר בהשפעתה של הורם סולטאן, החלה שקיעתה האיטית ורצופת העליות והירידות של האימפריה העות'מאנית, שקיעתה של הזריחה.

וכעת לסיפור ההיסטורי על ימיו של הסולטאן סולימאן, שחי 71 שנים, והקדיש את רוב חייו לסדרות של מסעות כיבוש צבאיים, חלקם יזומים וחלקם לא יזומים, כחלק מהגשמת מטרתו של אביו, הסולטאן סלים הראשון, להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמת על עולמית. רוב מסעות הכיבוש שלו התרכזו באירופה, כשבתחילת שילטונו, בשנת 1520, הוא החל להתעמת עם ההונגרים וכבש את בלגראד, המעוז הסרבי הגדול האחרון, מה שפתח את הדרך לעימות הגדול עם אוסטריה ושליטיה מבית הבסבורג. בניגוד למצביאים אחרים לפניו ובייחוד לאחריו, סולימאן השתדל מאוד להימנע מלעשות טעויות אסטרטגיות צבאיות: האסטרטגיה שלו הייתה להימנע מלהילחם בחורף, ולהימנע מלפתוח יותר מחזית צבאית אחת בלחימתו באויביו. הוא דאג לשמור על התחלת לחימה וריכוז עיקרה באביב ובקיץ ועל לחימה בחזית אחת בלבד.

חזית ראשונה וחשובה מאוד בשנת 1522 היה האי רודוס, אי יווני בשליטת מסדר האבירים ההוספיטאלרים והגראנד מאסטר שעמד בראשם. רודוס נמצא לא רחוק מהעיר איזמיר, ולכן פיראטים התנכלו לאוניות וספינות עות'מאנית שהתקרבו לחופים העות'מאניים הסמוכים, ושדדו אותן גם מבחינת רכוש וגם מבחינת בני אדם. בעזרת סוכנים יהודיים ומוסלמיים, בעיקר נשים, שנפלו בשבי אבירי רודוס, הצליחו כוחות העות'מאניים להבקיע לתוך האי ולהכניע אותו ב20 בדצמבר 1522. תושבי האי קיבלו מהעות'מאנים חופש דתי, ואילו האבירים הועברו באוניות מטעם האפיפיור לאי מלטה.
בין השנים 1523-1524 מצרים העות'מאנית מרדה כנגד האימפריה העות'מאנית, והכריזה למעשה עצמאות, דבר שיהווה תקדים היסטורי ורמז לעתיד. מושל בשם ארנאווט אהמט פאשא, ממוצא אלבני, ניצל את מסעות המלחמה של סולימאן ומרד כנגדו. בעזרת הממלוכים (שהפכו לאחר תבוסתם למשרתי השילטון העות'מאני במצרים), ששאפו לחזור לשלוט במדינה, הוא הכריז על עצמו כשליט מצרים והחל לגבות מסים עבור עצמו ולא להעבירם לאיסטנבול. הוא התנער מסמכות הסולטאן והשית שילטון רודני על כל מצרים. הרמז לעתיד הוא ששלוש מאות שנים לאחר מכן, ימרוד באימפריה העות'מאנית מושל מצרים אחר ממוצא אלבני, מהמט עלי פאשא, ויקצור יותר הצלחות מארנטווט (Arnavut- שמה התורכי של אלבניה) אהמט. בסופו של דבר, לאורך ההיסטוריה, שני המושלים המורדים הובסו, בנסיבות שונות. לגבי ארנאווט אהמט, הוא והממלוכים הובסו על ידי צבא עות'מאני שנשלח בראשותו של הווזיר הגדול אבראהים פאשא, שהפך בעצמו זמנית למושל מצרים ותלה את ארנאווט המובס בשערי קהיר. אבראהים הקים מערכת שילטונית מסובכת של איזונים ובלמים במצרים על מנת למנוע מרידות עתידיות ולהפוך את האוכלוסייה לנאמנה לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לאחר שטבח באכזריות בממלוכים ובשבטים הבדווים במדינה. הוא הקים את המערכת הכלכלית מחדש לאחר שהחריב אותה בזמן המלחמה, כך שחלק גדול מהתושבים ייצא נשכר מכך. הוא דאג לרפורמה אגרארית (חקלאית) כך שחלק מהמיסים יועברו לאיסטנבול, וחלק מהכסף יישמר בידי האיכרים לעצמם. האיכרים עצמם הם שיעלו את המיסים למושל ולאיסטנבול, וכן אף מושל ברחבי האימפריה העות'מאנית לא הורשה לכהן יותר משנתיים בתפקידו. עוד דבר שאבראהים דאג לו הוא להכניס מצרים לאליטה העות'מאנית מצד אחד, ומצד שני לדאוג שאנשים מצרים בתוך האליטה העות'מאנית לא ישרתו במצרים, אלא מחוצה לה. הוא למעשה פיזר את האליטה המצרית ברחבי האימפריה. הרפורמות המינהליות שהנהיג אבראהים במצרים הפכו עם הזמן לנהוגות ולמחייבות בכל האימפריה כולה. לאחר המרידות במצרים, פרצו מרידות פנימיות נוספות נגד סולימאן, שדוכאו באיזור שכיום ידוע כסוריה (בחלב ובדמשק).

עלייתו של אבראהים פאשא, שהיה יווני ממוצאו בפארגה שהשתייכה לרפובליקה של ונציה במקור, מעבד בארמון הסולטאן סלים הראשון לתפקיד שומר חדריו של הסולטאן, ועלייתו של מעמד הרמון הנשים של הסולטאן לאחר תחילת מערכת יחסיו עם הורם והפיכתה לשפחה המועדפת, סימלה את ניצחון האליטות החדשות, אליטות העבדים והשפחות לשעבר, על האריסטוקרטיה התורכית שהיוותה את האליטות הישנות שאותן ייצג הווזיר הגדול לפני אבראהים, פירי מהמט פאשא. הניצחון ניתן לשיטת הדוושירמה, שיטת גיוס הנערים הנוצריים, אסלומם וחינוכם על מנת להיות יניצ'רים (חיל הרגלים העות'מאני) ולהיות עבדי הארמון, או "עבדי השער". בכך, עוד בימי סולימאן, החלה תקופת "סולטאנות הנשים ועבדי השער", כשמי ששלט בפועל באימפריה היו נשות ואימהות הסולטאן שבהרמונו, ויחד איתן וביתר שאת לאחר מכן הווזירים הגדולים והמושלים המקומיים, בעוד רוב הסולטאנים שעלו לשילטון לאחר סולימאן, שנחלש בערוב ימיו, היו סולטאנים חלשים, שנחשבו "חותמת גומי" של ההרמון ושל מה שיוודע שנים לאחר מכן בשם "השער העליון", הלא הוא הממשלה העות'מאנית והווזיר הגדול, שהיה למעשה ראש הממשלה. אבראהים פאשא עלה לשילטון בשנת 1523 וכיהן 13 שנים בתפקיד הווזיר הגדול, עד להוצאתו להורג. הורם סולטאן, פולנייה במוצאה שנחטפה בגיל 15 בידי טאטארים מקרים שפלשו לאוקראינה מולדתה והובאה להרמון הסולטאן ב1520 בעת היותה בת 19, עם תחילת שילטונו של סולימאן ומפגשה עמו, הפכה בהדרגה לחאסקי סולטאן (השיפחה המועדפת על הסולטאן, ולאחר מכן אישתו) עד להשלמת הפיכתה לבכירה בהרמון בשנת 1533. לגבי אבראהים פאשא אף נטען במקורות היסטוריים שונים, כי הוא נישא לאחותו של הסולטאן סולימאן האטיג'ה (חדיג'ה) סולטאן, מה שהעלה עוד יותר את מעמדו. בשנים האחרונות צצו מקורות היסטוריים אחרים שמטילים ספק בדבר נישואיו של אבראהים להאטיג'ה, אבל אין ספק כי הוא היה האדם החזק ביותר באימפריה אחרי סולימאן ויש כאלה שטוענים אף במקביל לסולימאן. בכך הושלמה "המהפיכה השקטה" של עבדי ושפחות האליטות האימפריאליות, שתפסו חלק ממקומן של האליטות הישנות ואף החלו לשלוט בפועל, בהדרגה, באימפריה, לצד גדולתו הצבאית של סולימאן. המסקנה היא שללא אבראהים והורם העבדים, סולימאן לא היה נחשב לסולטאן גדול.
תקופה חדשה החלה באימפריה.

באירופה, סימן סולימאן את מטרתו העיקרית: הונגריה. הונגריה הפכה מממלכה עצמאית לוואסאלית של העות'מאנים, עד לכיבושה הכמעט מלא וסיפוחה הישיר לאימפריה בידי סולימאן. באוגוסט 1520, בראשית ימי שילטונו של סולימאן, נכבש המעוז הסרבי הגדול האחרון שהתנגד לאימפריה העות'מאנית, העיר בלגראד, שכונתה בידי התורכים "בית הג'יהאד- דאר א(ו)ל ג'יהאד". בכך סולימאן פתח חזית מול האימפריה האוסטרית, שנשלטה בידי בית הבסבורג. בכך העות'מאנים השתלטו למעשה, כמעט על כל איזור הבלקן. חשוב לציין, כי בהונגריה התרחש עימות פנימי בין בתי מלכי הונגריה, שבימי סולימאן היה בהנהגת לאיוש השני ולאחר מכן יאנוש זאפוליה, שנהנה מתמיכת רוב האליטות ההונגריות, לבין הקיסרים האוסטרים מבית הפסבורג, שנהנו מתמיכת האיכרים, מיעוט האליטה ההונגרית והשכבות הנמוכות יותר בחברה ההונגרית, בהנהגת הקיסר קרל החמישי והנסיך פרדיננד (שיהפך לאחר מכן לקיסר פרדיננד הראשון), וסולימאן ידע לנצל זאת היטב. בשנת 1526 מחצו העות'מאנים את ההונגרים בקרב מוהאק, כשב29 באוגוסט 1526 נפלה בודה ולאחר מכן נפלה פשט (שני החלקים הללו ירכיבו בעתיד את בירת הונגריה, בודפשט). המלך לאיוש נהרג במלחמה, כשהטוען לכתר, המצביא ונסיך טרנסילבניה, יאנוש זאפוליה, כורת לבסוף ברית עם סולימאן, שמספח מצידו את הונגריה לאימפריה ומשאיר את זאפוליה כמלך הונגריה החדש מטעמו. זאפוליה, מצדו ובעידודו של סולימאן, ממשיך להציג להבסבורגים.

יותר משהיה סולימאן מצביא צבאי מצוין, הוא היה גם מדינאי, ואבראהים פאשא עזר לו בכך. הוא כרת ברית עם הצרפתים בראשות המלך פרנק (פרנסיס) הראשון, בנוסף לבריתו עם זפוליה, כנגד ההבסבורגים. רוב החיילים העות'מאנים נסוגו מהונגריה, והשאירו כוח קטן על מנת לעזור לזאפוליה ולערוך פשיטות לתוך השטח האוסטרי.

בזמן שסולימאן נלחם בהונגריה, החלה תסיסה בת שנתיים, בין השנים 1526-1528 של שרידי הנסיכויות התורכמניות במזרח אנטוליה (תת היבשת שעליה שוכנת רובה הגדול של תורכיה כיום). באיזור אלביסטאן והעיר מאראש פרצו מרידות נוספות ועיקריות של תנועת הג'לאלי (שנקראת על שם מטיף עאלווי בשם ג'לאל), שהוסתה בעיקר על ידי הפרסים והשאה אסמעאעיל ובנו טאהמאספ. מנהיג המורדים קאלנדאר צ'לבי, מנהיג מסדר סופי (Sufi) מיסטי תורכמני, שעמד בראש המרידות, והכריז על מערכת גביית מיסים משלו, הובס על ידי כוח שהורכב בראשות אבראהים פאשא הווזיר הגדול והמצביא האחראי לדיכוי מרידות פנימיות. לאחר דיכוי המרידות במזרח, צצו צרות נוספות במערב.

עם זאת, בית הבסבורג מיאן לוותר על הונגריה, והנסיך ההבסבורגי (והקיסר לעתיד) פרדיננד פלש שוב למדינה וניצח את זאפוליה בקרב טוקאי בספטמבר 1527. לאחר מכן, בפרסבורג (שהפכה בעתיד הרחוק לבירת סלובאקיה בראטיסלאבה), הכריז על עצמו פרדיננד כמלך הונגריה. בודה נפלה בידי בית הבסבורג, וסולימאן נזעק שוב לפלוש להונגריה. בשלישי בספטמבר 1529 נכבשה שוב בודה, והעות'מאנים, שניצלו את העובדה שההבסבורגים עסוקים בלחימה כנגד הצרפתים, התקדמו עד לשערי הבירה האוסטרית, וינה. המצור העות'מאני הראשון על וינה, שנמשך בין 27 בספטמבר לסוף אוקטובר 1529), החל.

מה שכתבתי מבוסס על הספר באנגלית: "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית חלק א'", מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

סולימאן מוזיאון השעווה

העות'מאנים פרק 6: מביאזיד השני עד ראשית ימי סולימאן המפואר

עם גירוש יהודי ספרד, שהגיע לשיאו בשנת 1492, הוציא הסולטאן ביאזיד השני הזמנה רשמית ל150 אלף היהודים שגורשו מספרד לבוא להתיישב בשטחי האימפריה. הוא אמר בציניות: "פרדיננד מלך ספרד הוא אדם חכם. הוא הופך (בגירוש היהודים) את ארצו לענייה ואת ארצי לעשירה". איסטנבול באותן שנים כללה 70 אלף תושבים, והיא סבלה מהתוצאות של "מגיפת הדבר השחורה" הידועה לשימצה, לכן חיפש ביאזיד ליישב את היהודים גם בעיר בירתו. בנוסף, היהודים התיישבו בהמוניהם גם בעיר סלוניקי, שהפכה ברבות השנים לעיר עם רוב יהודים שהנמל המפורסם שלה לא פעל ביום השבת. היהודים הספרדים התיישבו גם בערי הנמל העשירות באימפריה העות'מאנית: סרייבו, אדירנה וניקופוליס וחלקם הקטן אף הגיע לארץ ישראל והתיישב בערים הקדושות ירושלים וצפת וגם בטבריה. בכך נוצרה המסורת הספרדית-ירושלמית, כשהספרדים היהודים הופכים לאליטה ולרוב של היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. במאה השש עשרה הפכו היהודים לכלכלנים ולבנקאים המובילים באימפריה.

ובחזרה לסולטאן ביאזיד השני. בעוד תנועות דתיות סופיות-מיסטיות מתפשטות בקרב חייליו, חיפש ביאזיד סיבה למלחמה, שתסב את תשומת הלב מפוטנציאל של מלחמה נגדו. הוא בחר ברפובליקת וונציה הגדולה והמתעצמת, שהוסתה באותן שנים על ידי האפיפיור. בשנת 1497, לאחר שמונטנגרו נפלה בידי העות'מאנים, נתפסה ספינת וונציאנית שנשאה עולי רגל נוצרים לארץ ישראל בידי העות'מאנים. ונציה הגיבה בבניין הצי שלה, וגם ביאזיד הגיב מנגד, ומינה את כמאל ראיס למפקד העליון של הצי העות'מאני. הצי העות'מאני החל לשפוט על נמלים ונציאנים, והמתיחות בין העות'מאנים לוונציאנים נמשכה לתוך ראשית המאה ה-16. איזור לפאנטו נתפס על ידי העות'מאנים, וכל ערי הנמל הוונציאניות נמצאו תחת מתקפה עות'מאנית. בסופו של דבר ונציה נכנעה, ובדצמבר 1502, לאחר 5 שנות מלחמה, חתמה בתיווך פולני על הסכם שלום עם העות'מאנים. בכך האימפריה העות'מאנית הפכה לכוח מוביל בים התיכון ולמעצמה אירופית ימית לכל דבר ועניין. הצי העות'מאני נעזר באותן שנים בשודדי-ים, שביצעו משימות של שוד ספינות זרות והרחקתן מטווח העין העות'מאנית. ביאזיד עצמו החל להכיןו עצמו לפרישה ולהעברת השילטון לבניו, שנאבקו על הירושה, והתעמק בלימודי דת, במוזיקה ובכתיבת שירים. הוא נתן את השילטון למעשה בידי הווזירים הגדולים שלו ובידי המושלים המקומיים, מה שיהווה תקדים לעתיד הלא ממש קרוב, עת ישלטו סולטאנים חלשים באימפריה. הוא החל לסדר את רגולציית גביית המיסים באימפריה, ואת המערכת הפיננסית האימפריאלית בין היתר בעזרתם של היהודים. הוא החל לגבות מס לצורכי מלחמה מבעלי אחוזות (תימארים), שקוראים לו אוואריז.
בינתיים, ביאזיד לא יכל לנוח על זרי הדפנה. ממזרח לאימפריה העות'מאנית צמחה באיזור איראן האימפריה הספאווית, אימפריה של שיעים ממוצא תורכי שהשתלטו על המרחב הפרסי. השאה הספאווי אסמאעיל, שהיה תורכמני שאסף מסביבו תורכמנים שהתחילו כמאמינים במיסטיקה הסופית הסונית ואחר כך עברו לאמונה באסלאם השיעי, ונקראו בתורכית קיזיל-באש ("הראשים האדומים", יש כאלה עד היום שסוברים כי מקורותיהם של השיעים בלבנון הוא ב"קיזיל-באש" שגורשו לשם על ידי העות'מאנים) הציב אתגר מול האימפריה העות'מאנית, וזה היה עוד ביטוי מרכזי לסיכסוך הסוני-שיעי הבלתי נגמר באסלאם, סכסוך שנמשך משנת 680 לספירה עד ימינו אנו. העות'מאנים בהנהגת ביאזיד לא רק חששו מכוחם הצבאי של הפרסים וה"קיזיל-באש" (תורכים שהאמינו בשיעה), אלא גם מחדירה דתית שיעית לתוך מרחב אנטוליה (תורכיה של היום), במיוחד לאיזורים המזרחיים שבה, עת אמונות מיסטיות נפוצו מזה שנים. בשנים 1508-1509 ביאזיד שלח מברקים לאסמאעיל, ודרש ממנו להפסיק את החדרת המטיפים השיעים לאנטוליה ולצבא העות'מאני. בינתיים אסמאעיל כבש את בגדאד ואת דרום מערב איראן, וחולל טבח והרס בקרב אוכלוסייה סונית והחריב מסגדים סוניים (בדומה למעשיו של בשאר אל-אסד בימים אלה). ביאזיד העדיף בהתחלה שלא להגיב צבאית, ולפנות לממלוכים שמדרום לו בבקשת עזרה. הממלוכים אכן עזרו ותקפו את הספאווים. אבל זה לא עזר, ומטיפים שיעים ספאווים המשיכו לחדור לאנטוליה ולהטיף ולהעביר את האוכלוסייה הסונית לשיעה. בשנת 1511 אף פרץ מרד שיעי בהנהגת שאה בשם קולו, שטען לירושת אסמאעיל, כשהכוח העות'מאני שנשלח להדוף את המרד היה חלש, בין היתר בשל מאבקי הירושה בין בניו של ביאזיד, המושלים אחמט וקורקוט. בסופו של דבר, כשהמורדים התקדמו לעבר הבירה העות'מאנית לשעבר בורסה, כוח של שמונת אלפים יניצ'רים בראשות הווזיר הגדול, ח'אדם עלי פאשא והנסיך אחמט הצליח להביס אותם. בעוד אנשי הצבא והעם תמך באחמט המנצח, אנשי הדת, העולמאא, תמכו בקורקוט. בסופו של דבר לא זה ולא זה זכו בירושה, היות ולביאזיד היו חוץ משניהם עוד שלושה בנים: היה את סלים המיליטנטי והקשוח שזכה בסופו של דבר לתמיכת היניצ'רים ולאחר מכן בסולטאנות, את שאהינשאה ואת עלימשאה שמתו בשנים 1511-1512. בסופו של דבר המאבק ניטש בין סלים, שהוביל פעולות תגמול של היניצ'רים לתוך השטח הספאווי, קורקוט מושל מניסה ואחמט שהתמנה למושל באמסיה. בסופו של דבר, סלים זכה בתמיכת הטאטארים מחצי האי קרים, והחליט להדיח את אביו מהשילטון עוד בחייו על מנת לרשת את הסולטאנות ולעקוף את אחיו. כוח של יניצ'רים בראשות הנסיך סלים השתלט על איסטנבול והדיח את הסולטאן ביאזיד השני. ב25 באפריל 1512 הוכתר סלים לסולטאן סלים הראשון, וביאזיד, ששאף לחזור לאיזור הולדתו דמוטיקה הורעל לבסוף בהוראת בנו ומת בדרך ב26 במאי 1512.
האסטרטגיה של הסולטאן החדש סלים הראשון, הייתה להחזיר את ימי התפארת של סבו, הסולטאן מהמט הכובש. הוא שאף להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמה עולמית, ולהתחיל בסידרה של כיבושים. פניו היו לכיוון מזרח ודרום מזרח. הוא שאף לעבות את מספר היניצ'רים- שעזרו לו להגיע לכתר, לשלב לוחמים מהנסיכויות התורכמניות השכנות לשעבר בכוחות הרגלים שלו ולאחד את כולם תחת סמכותו. אחיו, קורקוט ואחמט, שהמשיכו להחזיק בעמדות של מושלות, מרדו בו, כשהנסיך אחמט מרד כנגד סלים בצורה החזקה ביותר. בסופו של דבר קיבל הסולטאן סלים הראשון החלטה- להשמיד את כל אחיו, את אחייניו ואפילו את בניו, להוציא אחד- בנו הנסיך סולימאן, שעתיד להפוך לסולטאן סולימאן הראשון המפואר, אחרי אביו. הקשיחות והאכזריות של סלים נתנו לו את הכינוי "יאווז סלים", שמשמעותו "סלים האכזר" או "סלים הקשוח". בסופו של דבר, עד חודש אפריל 1513 הוצאו להורג כל אחייניו של סלים וגם אחיו קורקוט, כשבסופו של דבר השתלט על מחוז אמאסיה המורד שהיה תחת שליטת אחיו אחמט, והוציא גם את אחיו הנותר והבכור אחמט להורג.
כעת, כששלטונו האבסולוטי הובטח, החליט סלים "לטפל" באיום הספאווי (גם באותן שנים היה "איום איראני"…). הוא השתמש גם בשלוחות על מנת להתחיל את העימות המפורסם ורב השנים עם הרוסים: אישר לח'אן הטאטארי, מהמט גיראי, לערוך פשיטות לתוך השטח הרוסי. הוא כרת ברית עם הממלוכים על מנת להילחם באיום השיעי-ספאווי. כוחותיו של סלים החלו לטבוח באלפי תורכמנים שיעים, קיזילבאש, שהיו באדמות אנטוליה, ולהגלות אותם. הצבא העות'מאני, שמספר חייליו הכולל היה 140 אלף איש, התקדם עם כוח אדיר של 70 אלף חיילים, מחצית מהסד"כ הכולל, אל ארזינג'אן וארזורום ומשם אל מעלה נהר הפרת. הספאווים נקטו אסטרטגיה של משיכת הכוחות העות'מאנים לכיוון הרי צפון איראן הבלתי עבירים, על מנת ללכוד אותם שם. הם נקטו במדיניות של "אדמה חרוכה"- לשרוף את כל היבולים בשטחים שהם נסוגים מהם, על מנת לפגוע במזון ובאספקה לחיילים העות'מאנים. סלים, מצידו, החל להוציא להורג קצינים וחיילים מצבאו שלו שגילו פחד או שדרשו נסיגה. באוגוסט 1514 הגיע הצבא העות'מאני עד לדרך לתבריז, בירת הספאווים (שכיום משמשת בירתה הבלתי רשמית של אזרבייג'אן האיראנית, שם חיה כיום אוכלוסיה ממוצא תורכמני תחת ריבונות איראנית. ב23 באוגוסט 1514 פרץ בעמק צ'לדיראן, על הדרך בין תבריז לארזינג'אן, קרב מכריע בין העות'מאנים הסונים לספאווים השיעים. הספאווים הובסו, קרב צ'לדיראן נכנס למיתולוגיה העות'מאנית והסונית כניצחון על האיראנים הספאווים השיעים, ותבריז נכבשה. סלים החליט לפנות את העיר מכל תושביה, שלח את אנשי המקצוע והאומנים שלה לאיסטנבול אך כשהגיע החורף, סלים הזיז את צבאו לקאראבא בקווקז, מקום חנייתם בעבר של ג'נגיס חאן ותימור לנג המונגולים, על מנת לנוח. בסופו של דבר תבריז נכבשה שוב בידי הספאווים שנסוגו דרומה לאחר כיבושה העות'מאני, "גנרל חורף" וחוסר באספקה יחד עם קור מקפיא הכריעו את העות'מאנים, שנסוגו חזרה לאנטוליה. בפברואר 1515 היניצ'רים הזועמים על כך שסלים לא מנהיג מסע מלחמה חדש נגד הספווים מרדו באמסיה, ובמרץ אותה שנה הוצא להורג בתגובה הווזיר הגדול אחמט פאשא. הספאווים ספגו פגיעה קשה במוניטין, שאה אסמאעיל, שיצא מקרב צ'לדיראן בשן ועין פצוע הנמיך פרופיל- למרות שהצליח לכבוש מחדש את תבריז ואת צפון איראן של היום, והשילטון עמד לעבור לבנו, שאה טאהמאספ. סלים, מצידו, החליט לנוע דרומה, כנגד הממלוכים. נסיכות אנטולית בשם דולגאדיר פתחה במרד נגד סלים, אך בקיץ 1515 הוא הצליח להביס אותה. בסופו של דבר סלים הצליח להשתלט על כל תת יבשת אנטוליה, והשטחים שהשתלט אליהם קבעו את גבולותיה המזרחיים של תורכיה עד היום. סלים החליט לנקום בממלוכים, שכרתו ברית עם דולגאדיר ועם הספאווים. הוא נע דרומה, לכורדיסטאן, אך חשש בעצמו להתעמת עם הכורדים, אז הוא נתן לשליטיהם המקומיים תמיכה כלכלית וצבאית בתמורה להפיכתם לוואסאלים שלו, לפרו עות'מאנים ולסונים מבחינת אמונתם באסלאם. הוא מינה את אדריס ביטליסי המפורסם להיות מושל כורדיסטאן מטעמו. עכשיו דרך המשי נשלטה בחלקה הגדול על ידי העות'מאנים, ומשי מאיראן ומוצרים נוספים מארץ עשירה זו זרמו לכיוון איסטנבול. סלים עצמו מיעט לשהות בבירה איסטנבול בגלל שהיה רוב הזמן במסעות צבאיים, וכשהיה שם החל במלאכה שהשלים אותה, ובגדול, בנו סולימאן: לקבוע את החוק הפלילי (בנוסף לחוקי השריעה המוסלמית) ואת מערכת המשפט של האימפריה.
סלים החליט לנצל את חולשת הממלוכים, ולנוע דרומה, לכיוון חלב, ארץ ישראל ומצרים. באותו זמן סבלו הממלוכים, שמרכזם היה בקאהיר, מפלישות ימיות של הפורטוגזים לכיוון איזורי תימן והחיג'אז מכיוון הודו (איזור גואה, למי שמכיר….) והממלוכים נחלשו מאוד. ב28 ביולי 1516 החלה המתקפה על הממלוכים, באיזור מלאטיה. ב24 באוגוסט 1516 התחולל הקרב הרציני המפורסם היחיד בין הממלוכים לבין העות'מאנים, במארג' דאבק שבצפון סוריה של היום. הקרב הסתיים במותו של הסולטאן הממלוכי אל-ע'אוורי. העות'מאנים ניצחו ניצחון מוחץ, והאימפריה הממלוכית החלה להתפורר. חלב, חמאה ודמשק נפלו בין החודשים אוגוסט-ספטמבר 1516. בחודשים הבאים נפלה ארץ ישראל של ימינו בידי העות'מאנים, שהפכו למעשה לשליטי ארץ ישראל המוסלמים האחרונים לפני הכיבוש והמנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל במאה העשרים, ובחודש ינואר 1517 תוך שלושה ימים חצו העות'מאנים בסערה את חצי האי סיני וב25 בחודש הגיעו לעיר קאהיר. החל מרדף אחרי הסולטאן הממלוכי, טומאן ביי, וב14 באפריל 1517 הוא הוצא להורג. סלים יצר קשר והבטיח את נאמנותם של ראשי השבטים הבדווים והקהילות הדתיות, תמורת מתן אוטונומיה מסוימת להם. בשלושה ביולי 1517 התרחש אירוע היסטורי:
השריף של העיר הקדושה לאסלאם מכה נשבע אמונים (בייעה) לסולטאן סלים, ובכך סלים הפך דה פקטו לח'ליף האסלאמי, מנהיג האומה המוסלמית הסונית. הח'ליף העבאסי הסמלי שנותר בקאהיר, אל מותווכל, הובל לאיסטנבול ונאמר כי הצהיר בפני הסולטאן סלים כי הוא מוותר על סמכויותיו לטובתו. אנשי מינהל פרסיים וערביים החלו להיות משולבים במינהל המרכזי באיסטנבול, שהפכה כעת למרכז האסלאם. גירסה זו של העברת הח'ליפות הטקסית שנויה במחלוקת, היות ואל-מותווכל חזר לקאהיר ומילא את תפקידו הטקסי כח'ליף עד 1543. אבל למרות זאת, מה שידוע הוא שסלים נטל לעצמו והוסיף לתוארו את שני התארים האסלאמיים החשובים: ח'ליף האסלאם ושומר שני המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה. אגב, הסולטאנים העות'מאנים הדגישו את היותם ח'ליפים רק בעתות חולשה, למשל במאה ה18 עם תחילת היחלשות האימפריה ובסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, ממש לפני שהאימפריה העות'מאנית התפוררה סופית.
עתה, סלים פנה לרפורמות מינהליות פנימיות נוספות: הוא בנה את הקומפלקס הצבאי שם אימן את היניצ'רים בגלאטאסאראיי במרחב איסטנבול, והשלים את מעבר הממשלה העות'מאנית בכללותה מהבירה הישנה והארמון הישן באדירנה לאיסטנבול. ארמון טופקאפי הורחב מאוד ונוספו לו נשים רבות ועבדי שער (קאפיקולו) רבים. נבנה ארמון מיוחד ביאליק וסק בחוף ים המרמרה באיזור רובע סירקג'י באיסטנבול, ששימש למעשה כהרמון הנשים של סלים. ברובע קאסימפאשה, בקרן הזהב של איסטנבול, נבנתה מספנה ענקית לצי העות'מאני המתרחב, כשהצי הממלוכי הסתפח אליו.
עם זאת, העניינים בתוך אנטוליה לא נרגעו: אנשי הנסיכויות התורכמניות לא זנחו את שאיפותיהם להתנתק מהעות'מאנים. בשנת 1519 פרץ באביב מרד בקרבם שהונהג על ידי מטיף ספאווי בשם ג'לאל, שטען כי הוא שאה אסמאעיל וכי הוא המהדי, האמאם השיעי השנים-עשר הנעלם, שהוא למעשה ה"משיח" המוסלמי-שיעי שלפי האמונה השיעית יגאל את העולם באחרית הימים. המרד, שנקרא "מרד הג'לאלי" דוכא באכזריות. תנועת הג'לאלי עתידה לעשות צרות רבות לסולטאנים הבאים.
בספטמבר 1520 החל סלים במסע מאיסטנבול לאדירנה על מנת לתכנן את החזית המערבית, אך הוא התלונן שהוא לא מרגיש טוב ושגבו כואב. כנראה היה לו סרטן, וב21 בחודש זה הוא נפטר, כשבנו היחיד שנשאר, הנסיך סולימאן, מחליף אותו, והופך לסולטאן סולימאן הראשון, הלא הוא סולימאן המפואר.
סולימאן המפואר, או בתורכית "קאנוני סולטאן סולימאן" (הסולטאן סולימאן המחוקק, נקרא כך על שם קובץ החוקים שערך), בנם של סלים ושל עיישה חפזה משושלת הגיראי, הח'אנים של קרים, שאותו בחר סלים להשאיר בחיים (למרות שנטען כי הוא ניסה לשווא להתנקש בחייו באמצעות קפטאן מורעל שנתן לו כמתנה, אך סולימאן הוזהר בידי אימו ולא לבש את הקפטאן) הוא זה שאיחד סופית, מירכז וערך את קובץ החוקים הרשמי של האימפריה העות'מאנית. עד להיום, הוא נחשב לסולטאן העות'מאני המוצלח, המנוסה מבחינה צבאית, החזק ביותר בהיסטוריה, ולאגדה גם בעולם המוסלמי. נטען גם שהאימפריה הגיעה לשיאה בימיו, ובשלהי שילטונו החלה שקיעתה האיטית, ששוב, כמו שאני טוען, לוותה גם בתקופות שונות של עלייה- אך הכיוון הכללי משלהי ימי סולימאן של העות'מאנים היה לכיוון מטה.
המעשה הראשון של סולימאן היה להקל על נתיניו וחייליו: שבויים שנשלחו לאיסטנבול מכל קצווי האימפריה נשלחו חזרה לביתם, הוכרז שאנשים ישלמו מיסים לפי יכולתם והחיילים יקבלו שכר מלא על כל פעילותם הצבאית. הושם דגש על רווחת הנתין והחייל, ובאופן מסוים גם על זכויותיו כאדם וכנתין (אמנם לא זכויות האדם שאנו מכירים כיום, אבל בכל זאת, זכויות אדם שנכונות לאותה תקופה). סולימאן הוא זה שאירגן את מערכת המשפט, מספר רב של שופטים הובא לאיסטנבול ולפרובינציות וסוף סוף הייתה לאימפריה מערכת משפט, ששאפה לשפוט בצדק עד כמה שניתן, בהשפעת סולימאן וחוקיו. סולימאן ניהל 13 מסעות צבאיים, שרובם הגדול היו מוצלחים. האסטרטגיה הצבאית שלו הייתה נבונה: הוא אמנם בילה שנים רבות במסעות צבאיים, אמנם פחות מזמן השילטון שבילה אביו במסעות באחוזים, אבל הוא החליט כל פעם לנהל חזית אחת בלבד, ולא לעשות טעויות היסטוריות שיעשו שליטים אחרים במקומות אחרים ועשו קודמיו- לפתוח כמה חזיתות. בתחילה הוא דאג לדכא מרד של ממלוכים, אבל בהמשך שם את פעמיו לאירופה, כשהתחנה הראשונה העיקרית שלו הייתה האי רודוס, שנשלט בידי מסדר האבירים הנוצרי- הוספיטלרי, כשהגראנד מאסטר עמד בראשם.
הדברים בפוסט זה נסמכים על הכתוב בספר באנגלית "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית", כרך 1, מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

מיהרימה סולטאן

סולטאנות הנשים וההרמון האימפריאלי

בחודש ספטמבר בשנת 1993, חל מהפך במחקר ההיסטורי של איזור המזרח התיכון: חוקרת בשם לזלי פירס פירסמה ספר בצבע ורוד, באנגלית, בשם: "ההרמון האימפריאלי- נשים וריבונות באימפריה העות'מאנית". הספר והמחקרים שהיו לפניו ולאחריו הפריכו את הסטיגמה של הרמון הנשים הסולטאני המוסלמי, לפיו מדובר במקום שכולו יצרים, שפחות והולדת צאצאים.
הספר תיאר, למעשה, תקופה חשובה בתולדות האימפריה העות'מאנית, שנמשכה כ-150 שנים בין המאות ה-16 וה-17 לספירה. בתקופה זו, שנקראה "סולטאנות הנשים", שימש ההרמון (המקום שבו הוחזקו שפחותיו של הסולטאן, וכן אימו ששלטה בהרמון) האימפריאלי של הסולטאן כמרכז השילטון בפועל של האימפריה. כלומר, נשים שלטו בפועל באימפריה מוסלמית, כשהסולטאנים ששלטו באופן רשמי היו עושי דברן. הפיכת ההרמון למרכז השילטון לא קרתה בבת אחת, אלא בהדרגה. למעשה, התקופה והספר מתייחסים לזמן שבו שלט הסולטאן סולימאן המפואר (שלט משנת 1520 עד 1566 והיה הסולטאן העות'מאני הידוע, המוצלח והמפורסם ביותר), בה לאישתו הורם (שהייתה למעשה אשת הסולטאן החוקית הראשונה, עד אז היו לסולטאן רק שפחות ואשת הסולטאן למעשה נודעה כ"האסקי סולטאן"- האישה המועדפת על הסולטאן) הייתה השפעה גדולה. עד לסולימאן הסולטאנים נחשבו לוחמים, והם שלטו משדות הקרב שבהם שהו. החל מסולימאן, התאחד ההרמון למעשה עם ארמון הסולטאן. אחד משיאי תקופת סולטאנות הנשים, היה כאשר הסולטאן מוראד השלישי, נכדו של סולימאן ששלט בין השנים 1574-1595, העביר את מקום מושבו ושילטונו להרמון הנשים עצמו.
חשוב לציין, כי באימפריה העות'מאנית לא היו שמות משפחה באותה תקופה, לכן כינויין של הנשים שהשתייכו למשפחה הסולטאנית בהיותן אחיות, בנות או שפחות הסתיים ב"סולטאן", כלומר סמיכות המציינת על שייכותן לסולטאן, דה-יורה או דה פקטו.

מאז סולימאן, היו שישה סולטאנים שהיו מוגבלים או נפשית, או פיזית או צעירים מדי. בזמנים כאלה, מי ששלטה באימפריה בפועל היא אימו של הסולטאן, שישבה בהרמון. מוסד הוואלידה סולטאן, שמשמעות תוארה היא אם הסולטאן, מוסד שבו עוסקת בהרחבה לזלי פירס, הפך למעשה למרכז השילטוני האימפריאלי. הסולטאן שימש למעשה חותמת גומי של אימו, והיא זאת שניהלה את האימפריה בפועל, שלטה לא רק בתקציבי הארמון אלא גם בתקציבי האימפריה כולה, וגם בחרה מי יירש את הסולטאן לאחר מותו. דיפלומטים זרים ידעו שכדי לבסס קשרים טובים עם האימפריה העות'מאנית, יש לבסס קשרים טובים גם עם הוואלידה סולטאן. הדומיננטיות של הוואלידה סולטאן נמשכה גם לעתים לתוך שנות השילטון של נכדיה. חשוב לציין, כי הוואלידה סולטאן עצמה לא השתייכה ביולוגית לשושלת העות'מאנית, אלא הייתה אימו של הסולטאן ולפני כן אימו של הנסיך הדומיננטי בהרמון. הסולטאנים, כשהיו צעירים, גודלו למעשה על ידי אימהותיהם בהרמון. הנסיכה היחידה ששימשה כוואלידה סולטאן והשתייכה ביולוגית למשפחה העות'מאנית היא מיהרימה סולטאן, שהייתה הבת של הסולטאן סולימאן המפואר ולאחר מות אישתו ואת בנו הסולטאן סלים השני הורם סולטאן, שימשה כוואלידה סולטאן בפועל (תמונת השחקנית ששיחקה את מיהרימה בסידרה ההיסטורית "המאה המפוארת- הסולטאן", מופיעה כאן). המתנגדים הראשיים בדרך כלל לסולטאנות הנשים היו הווזירים הגדולים, שהיו למעשה ראשי הממשלה של האימפריה. ועובדה היא שבשלהי המאה ה-17 התחלפה תקופת "סולטאנות הנשים" בתקופה שבה שלטו באימפריה בפועל הווזירים הגדולים. עם זאת, היו וזירים גדולים רבים ששיתפו פעולה עם הוואלידה סולטאן.

מוסד חשוב נוסף בהרמון, וגם בעל השפעה, היה מוסד ה"האסקי סולטאן", כלומר השפחה המועדפת על הסולטאן שלמעשה הייתה אישתו. השיפחה המועדפת הייתה ברוב המוחלט של המקרים גם אימו של יורש העצר והיא גידלה אותו בהרמון. להאסקי סולטאן הייתה השפעה גדולה מאוד על בעלה, בייחוד כשמדובר היה בבעל שלא יציב נפשית או פיזית. לסלים השני, בנו של הסולטאן סולימאן המפואר שירש אותו, הייתה בעיית שתייה. לכן, מי ששלטה בפועל באימפריה העות'מאנית הייתה אישתו, נורבאנו (ונציאנית במוצאה, ויש הטוענים שהייתה יהודייה), לצד אחותו (בהיעדר אימו הורם, שכבר מתה), מיהרימה.
ה"האסקי סולטאן" או אישתו של הסולטאן הפכה, כאמור, לאחר מות בעלה בדרך כלל ל"ואלידה סולטאן"- אימו של הסולטאן החדש והאישה החזקה בהרמון, שבתקופה "סולטאנות הנשים" הייתה למעשה שליטת האימפריה בפועל. נשות הסולטאנים הדומיננטיות ביותר היו כאמור הורם סולטאן (במקור אלכסנדרה ליסובסקאיה האוקראינית), וקוסם סולטאן (1589-1651, במקור יוונייה בשם אנסטסיה), אישתו החוקית ולפני כן השפחה המועדפת של הסולטאן אחמט הראשון ואימם וסבתם של כמה סולטאנים, שהייתה למעשה אשת הסולטאן והוואלידה סולטאן לאחר מכן החזקה ביותר בזמנה.
בהרמון הנשים, כאמור, הוחזקו שפחותיו של הסולטאן וגם אימו. אלה שלא היו מוסלמיות מבין השפחות, אוסלמו זמן קצר מאוד לאחר הגיען להרמון.

העימותים המפורסמים ביותר על שליטה היו בין נשות הסולטאנים, או ההאסקי סולטאן, לבין חמותיהן, הוואלידה סולטאן. להורם סולטאן היו עימותים עם אימו של הסולטאן סולימאן, עיישה חאפזה, שהייתה נסיכה אמיתית- נסיכת משפחת גיראי ששלטה בחצי האי קרים. לקוסם סולטאן היו עימותים רבים עם נשות בניה, בייחוד קוסם סולטאן, שהספר של פירס טוען שהיא נרצחה על ידי אשת בנה אבראהים, טורהאן סולטאן. טורהאן נחשבת, למעשה, לאישה האחרונה שסיכמה את תקופת סולטאנות הנשים. היא הייתה אשתו של הסולטאן אבראהים הראשון, שהיה נודע כ"אבראהים המשוגע" ובשל חוסר תפקודו מי ששלטה בפועל באימפריה והייתה עוצרת (שליטת האימפריה הרשמית בפועל) האימפריה הייתה קוסם סולטאן. כמו כן, היו סולטאנים שהיו צעירים מדי בשביל לשלוט, אז קוסם הייתה עוצרת האימפריה פעמיים למעשה. קוסם הייתה הוואלידה סולטאן בימי שילטון נכדה הסולטאן מהמט הרביעי שהיה צעיר מדי, אך אימו, טורהאן, לא אהבה זאת וחיסלה למעשה את קוסם על ידי שבירת כלי כבד על ראשה. בכך הפכה טורהאן סולטאן לוואלידה סולטאן, והיא, כאמור, יכולה להיות המוגדרת אחרונה בסולטאנות הנשים.

עימותים נוספים היו בין השפחות בהרמון, מי תזכה להיות ההאסקי סולטאן ואם יורש העצר של האימפריה. נשות הסולטאנים החזקות הן שהחליטו מי יהיה הסולטאן הבא, דבר שהביא לתככים בהרמון ולרצח של שפחות רבות וגם של נסיכים שהיו בניהן של שפחות אחרות, שהודחו מעמדת ההאסקי (האישה המועדפת) או שטענו ונאבקו על מנת להגיע למעמד זה. לא תמיד האישה החביבה על אימו של הסולטאן הפכה למועדפת על בנה.

תקופת סולטאנות הנשים וקיום מוסד ההרמון האימפריאלי, הוואלידה סולטאן ואשת הסולטאן, מלמדת לא רק על כוחן ועוצמתם של הנשים בעולם המוסלמי של אותה תקופה- המאות ה-16 וה-17 לספירה. היא גם מלמדת על ניעות חברתית: מעבר בין מעמדות, והכוונה כאן למעבר ממעמד נמוך מאוד, מעמד של שיפחה שלרוב נחטפה בפשיטות של שודדי ים נאמנים לעות'מאנים או העות'מאנים עצמם על יישובים נוצריים באירופה (הורם וקוסם הן דוגמה לכך) והובאה להרמון הסולטאן לעתים גם כמתנה לסולטאן עצמו על מנת לשמש לו מקור ליצריו וגם אם לצאצאיו, לאישה החזקה ביותר באימפריה העות'מאנית, ובאותן שנים למנהיגה בפועל של העולם המוסלמי כולו- למרות שההנהגה הרשמית הייתה בידי הסולטאנים עצמם.

תום תקופת "סולטאנות הנשים" באה בסוף המאה ה-17, עת הפכו הווזירים הגדולים, ראשי הממשלה (שגם חלקם הגדול היה בעבר עבדים שנלקחו לשירות בצבא העות'מאני, אוסלמו והתקדמו בהיררכייה הצבאית או בהיררכיית הארמון האימפריאלי) לשליטי האימפריה בפועל, לצד סולטאנים חזקים יותר שעלו לשילטון. עם הזמן הפכה האימפריה למבוזרת יותר, ומי שנתנו את הטון היו מושלי המחוזות החזקים.

suleiman kanuni

הסולטאן סולימאן המפואר- מחריב האימפריה?

נהוג לחשוב על תקופתו כתקופת הזוהר של האימפריה העות'מאנית, שלאחריה כבר האימפריה התחילה לשקוע. רואים בו כסולטאן המפואר ביותר בתולדות האימפריה בת 600 השנים. רואים בו כסולטאן הראשון שנהג בכבוד באישתו מאשר לראות בה כעוד שיפחה. אבל ישנם היסטוריונים הטוענים להיפך, שהסולטאן סולימאן המפואר (שלט בין השנים 1520-1566) לא היה הסולטאן שרומם את האימפריה לשיא שלה, אלא להיפך, כסולטאן שהחל את חורבנה. זוהי השקפה חתרנית, שחותרת תחת הסברה המקובלת כי הסולטאן סולימאן היה מפואר. להיפך, טוענת סברה זו, הוא הוא זה שזרע את זרעי חורבנה של האימפריה, שחרבה סופית 400 שנים לאחר עלייתו לשילטון בשנת 1520.

הטיעונים המרכזיים לטענה כי סולימאן הוא שהחריב את האימפריה הם:

הטיעון הראשון הוא, שהוא נתן כוח יתר לנשים, מה שהוביל לתקופת "סולטאנות הנשים" לאחר מכן. הכוח שהוא נתן להורם עד כדי כך גדול, שהוא בעצם היה עושה דברה, והיה מוכן להרוג בשבילה את בנו בכורו, שלא היה בנה של הורם.
חשוב להזכיר, שעד תקופת הורם סולטאן, ארמון טופקאפי באיסטנבול לא שימש את הנשים באימפריה. ההרמון היה נפרד מהארמון, ושכן בעיר אדירנה הבלקנית, שמרוחקת מערבה מאיסטנבול. ההרמון, אם כן, שכן בתוך הארמון הישן של אדירנה, ששימשה בירתה של האימפריה העות'מאנית עד שנת 1458. באותה שנה, חמש שנים לאחר כיבוש איסטנבול- ששמה אז היה ונשאר גם לאחר הכיבוש קוסטנטינופול- או קוסטנטינה, הושלמה בנייתו של ארמון טופקאפי האיסטנבולי על ידי הסולטאן מהמט הכובש ואז העיר הוכרזה כבירת האימפריה. עם בואה של הורם סולטאן ונישואיה הרשמיים לסולימאן, ההרמון באדירנה הועבר לתוך ארמון טופקאפי החדש באיסטנבול. לכן, מתן כוח לנשים, ביסוס תפקיד ה"ואלידה סולטאן", אימו של הסולטאן, שגם עברה לארמון טופקאפי, החליש בסופו של דבר את מעמד הסולטאן, שעתה גם אימו וגם אישתו, או השיפחה המועדפת עליו, שלטו על החלטותיו.

הטיעון השני גורס, כי הסולטאן סולימאן היה מבוצר בתוך הארמון, ויצא ממנו רק כשרצה להתחפש ולהסתובב בשוק של עיר הבירה, או כל אימת שיצא למסעות מלחמה בלבד. הוא חיזק מנהג שהיה קיים עוד מימיו של סבא רבא שלו, הסולטאן מהמט הכובש, לפיו מרכז השילטון הוא איפה שהסולטאן נמצא, ורוב הזמן הסולטאן היה בארמונו. עד לכיבוש איסטנבול, הסולטאנים היו לוחמים ונודדים יחד עם כוחותיהם והארמון באדירנה שימש להם בסיס קבוע "על הנייר". כשהסולטאנים היו אנשי שטח, כאמור עד כיבוש איסטנבול, הם היו מודעים יותר לנעשה באימפריה שלהם. למעשה, החל מימיו של מהמט ובייחוד בימי סולימאן, הסולטאן פשוט התביית, הוא עבר תהליך מהיותו מפקד ואיש בשטח לאדם מבוית ומיושב יותר.

הטיעון השלישי גורס, כי הסולטאן סולימאן נתן יתר סמכויות לווזירים הגדולים שלו, בייחוד לחברו הטוב, אבראהים פאשה, אותו מינה לווזיר גדול. העברת הסמכויות מסמלת את העתיד לבוא, עת במקביל ולאחר תקופת "סולטאנות הנשים", היו וזירים גדולים שאף היו יותר חזקים וסמכותיים מהסולטאן עצמו, כשהסולטאן משמש גם כחותמת גומי שלהם. תהליך התחזקות מעמד הווזיר הגדול, וכן נשות הסולטאן, נמשך עד ראשית המאה ה-19, עת מעמד הסולטאנים התחזק שוב. אלמנט נוסף שמציינים ההיסטוריונים, הוא שסולימאן המשיך מינהג נוסף מימיו של מהמט הכובש: הסולטאן עצמו לא השתתף בכל ישיבות הדיוואן, הלא הוא המועצה האימפריאלית, ורק התחבא מאחורי גומחה נסתרת (אותה גומחה שראינו בסדרות על הסולטאן) בחדר ישיבות המועצה האימפריאלית (כלומר: חדר ישיבות הממשלה), והאזין והשקיף בסתר על הדיון, אותו ניהל הווזיר הגדול בעצמו. זה היה אלמנט נוסף שסימל את העברת הסמכויות מהסולטאן לווזיר הגדול. עוד דבר- באותה גומחה גם אשת או אם הסולטאן האזינו בסתר לישיבות הדיוואן, כשהסולטאן לא היה בסביבה.

הטיעון הרביעי, לגבי סולימאן עצמו, הוא מעשיו בנוגע להורשת השילטון. במקרה שלו, התערב סולימאן אישית במינויו של יורשו, כשהורה להוציא להורג את שני בניו והטוענים לכתר, מוסטפא וביאזיד. מהלך זה איפשר לפחות מוכשר מבניו, והגרוע בניהול מביניהם, סלים, להפוך לסולטאן סלים השני ולפתוח שושלת של סולטאנים חלשים יחסית, שלא ניהלו בפועל את האימפריה. הטענה גורסת, כי אילו מוסטפא או ביאזיד היו יורשים את סולימאן, הם היו סולטאנים חזקים ומוצלחים יותר מאחיהם הכושל, סלים השני.

בטיעונים הללו ישנו גרעין של אמת, אך האמת נמצאת, כמו שאומרים, באמצע: סולימאן אכן זרע את זרעי הפורענות למה שיקרה אחריו, אך מצד שני, הוא היה חזק בעצמו. עובדה היא שאת בניו הוציא להורג כי חשש שהם חותרים תחתיו. עוד עובדה היא שהוא לא סבל אנשים שאיימו על סמכותו ועל כוחו, וכשהתחילו להוות איום וירטואלי עליו, אפילו חברו הטוב אבראהים פאשה, הוא הוציא אותם להורג. עובדה נוספת היא שבימיו של סולימאן קצרה האימפריה העות'מאנית ניצחונות צבאיים לא פחות מימיו של אביו, שכבש את איזור המזרח התיכון הערבי ואת ארץ ישראל בשנת 1517. יכול להיות שסולימאן הרגיש חזק דיו כדי לקרב את ההרמון, שהיה כאמור באדירנה, לארמונו שלו באיסטנבול. הוא גם הרגיש חזק דיו להיות מנהל אמיתי ולהאציל סמכויות על הווזיר הגדול, ולפגוע בווזיר הגדול כשזה הרגיש יותר חזק מהסולטאן. העובדה שהוציא להורג את בניו מראה לא על כניעתו להורם במקרה של מוסטפא, אלא להיפך. הוא לא סבל שום איום על מנהיגותו החזקה ושוב עירעור עליה. כשהוא הרגיש תחושת עירעור בסמכותו החזקה, הוא פעל באכזריות. לכן, סולימאן הוא לא זה שהחריב את האימפריה. אך מרוב שהיה חזק, אולי מבלי משים זרע את זרעי חורבנה.

המאוכזבים- הנסיכים שלא הגיעו לשילטון באימפריה העות'מאנית

מלכת בריטניה, אליזבת השנייה, היא כיום בת 94. לאחרונה, נפוצו ידיעות על כך שהיא אמרה, שאם היא תגיע לגיל 95 היא תעביר את סמכויות המלוכה לבנה, יורש העצר הנסיך צ'ארלס, ובכך הוא יהפוך לנסיך-העוצר (באנגלית: ריג'נט), שמשמעות תפקידו היא הנסיך שנושא את כל סמכויותיו של המלך, מבלי להיות מלך. כלומר, המלכה אליזבת מוכנה לתת לבנה כל דבר מלבד המלכות עצמה כל עוד היא בחיים. לגבי צ'ארלס עצמו, ישנן ספקולציות כי לאחר מות המלכה לא הוא יהיה זה שיירש לבסוף את כס המלוכה בתור מלך, ליתר דיוק המלך צ'ארלס השלישי, בין היתר בגלל שהוא סובל מפופולריות נמוכה בקרב העם, ועוד יותר אישתו, קמילה, כיום הדוכסית מקורנוול, שצפויה להפוך למלכה לצידו, וכן בשל היותו נשוי בפעם השנייה וכן בשל שאלת המוכנות והכשירות של צ'ארלס עצמו להיות מלך חזק ומשפיע-למרות שהוא כבר עשרות שנים מתכונן להיות מלך. אם צ'ארלס יוותר או ישוכנע לוותר על המלוכה (למגינת-לבה הגדולה של קמילה), יתמנה בנם של הנסיכים צ'ארלס ודיאנה המנוחה, הנסיך ויליאם, למלך ויליאם החמישי ואישתו קייט למלכה לצידו. היות ובבריטניה המסורת היא חזקה מכל, ולפי המסורת והחוק המלוכה עוברת מהמלך או המלכה עם מותם או התפטרותם אל הבן או הבת יורשי העצר, הסיכוי לתרחיש כזה הוא נמוך מאוד, מה גם שצ'ארלס חיכה עשרות שנים בתור יורש עצר כדי להיות מלך. בשנה הבאה, 2018, צ'ארלס יהיה בן 70, וסבא לשלושה נכדים. המקרה הקודם שבו חיכה נסיך יורש עצר כל כך הרבה שנים להחליף את המלכה (או המלך) הוא של המלך אדוארד השביעי, שהיה יורש העצר הנסיך אדוארד עד למות אימו, המלכה ויקטוריה בשנת 1901 בגיל 101. המלך אדוארד, שהוכתר בגיל 73 למלך, מלך במשך 9 שנים על בריטניה.
בריטניה עד היום מתחבטת בספקולציות לגבי מי עדיף, מי נכון להיות, ומי יהיה המלך הבא: צ'ארלס השלישי או ויליאם החמישי? כמובן, לאפשרות הראשונה, הטבעית והחוקית, יש הסיכוי הרב ביותר.
אם התסריט הקשה לחיזוי והקלוש מאוד בסיכוייו של ויתור הנסיך צ'ארלס על הכתר יתגשם, הוא ייכנס להיסטוריה בתור נסיך מאוכזב, שהיה פוטנציאל ממשי ויורש העצר החוקי למלוכה, וחיכה עשרות שנים למלוך, אך לא הגיע לכס המלכות.

ועכשיו, ננוע אחורה בזמן, אל זמנים אחרים ואל איזור אחר….

בתולדות האימפריה העות'מאנית, היו נסיכים שהיוו פוטנציאל לסולטאנות, אך לא זכו לשבת על כס הסולטאן. ידוע המקרה של הנסיך מוסטפא, בנו בכורו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהיווה פוטנציאל גדול מאוד להיות סולטאן מצוין, אך הוצא להורג בשנת 1553 בגיל 38 בהוראת אביו, שחשש כי הנסיך מתכנן נגדו מרד. פשעו הגדול של מוסטפא היה שהוא היה בנו של סולימאן ואישתו הראשונה (ליתר דיוק: השפחה המועדפת עליו) מאהידווראן, ולא בנה של אישתו השנייה (למעשה: אישתו החוקית הראשונה) והעוד יותר מועדפת והמשפיעה של סולימאן, הורם סולטאן, הלא היא רוקסלאנה. רוקסלאנה הסיתה, למעשה, את הסולטאן סולימאן כנגד בנו הבכור. קורבן שני של סולימאן היה הנסיך ביאזיד, נסיך מצוין ובנם של סולימאן והורם, (1525-1561), שהוצא להורג על ידי אביו בהשפעתו של אחיו הנסיך סלים, שהפך לאחר מות סולימאן לסולטאן סלים השני.

הנסיך השלישי, והאלמוני ביותר, הוא עובייס פאשה. מדובר באחיו למחצה הלא לגיטימי של סולימאן המפואר. עובייס היה בנו של סלים הקשוח, אביו של סולימאן, ואימו הייתה נערה בהרמון שנודעה בהתנהגותה הלא מוסרית. היא הורחקה מההרמון בעודה בהריון, ולפי המסורת שידכו אותה לביי מכובד. לכן עובייס נולד לאב חורג, מה שפסל אותו מלהתמודד על הכתר מול אחיו. סולימאן דאג להרחיקו מענייני האימפריה, אך כפי שראינו בפרקים ספורים נתקל בו או פגש אותו לשם ייעוץ מדי פעם. בשנת 1535, לאחר נפילת בגדאד, מונה לביילרביי, מושל המרחב, של בגדאד. לאחר עשר שנים יצר במסע צבאי לכיבוש העיר תעיז, כיום בתימן. הוא נהרג לאחר שנתיים, ב-1547, בעת מרד שהתחולל בתעיז.

הנסיך הרביעי והמפורסם ביותר, הוא ג'ם סולטאן, בנו של מהמט השני, שנודע בתואר "מהמט הכובש". הוא התחרה עם אחיו הצעיר ממנו, ביאזיד השני, על הסולטאנות לאחר מותו של מהמט בשלישי במאי 1481. ביאזיד היה מושל אמסיה, ונהנה מתמיכתם של היניצ'רים (מזכיר מישהו?). ג'ם היה מושל קוניה וקאראמאן, ונהנה מתמיכת הווזיר הגדול, מהמט פאשה, שמוצאו היה גם מקאראמאן. מהמט פאשה עשה מעשה, ניצל את היות הפרובינציות שמשל בהן ג'ם קרובות לבירה יותר מאמסיה, והכריז עליו כעל הסולטאן, בטענה כי כך רצה הסולטאן מהמט המנוח. בתגובה, היניצ'רים החלו להתפרע, פלשו לתוך איסטנבול והרגו בלינץ' את הווזיר הגדול. הווזיר הגדול הקודם, אסחאק פשאה, ניצל את הוואקום, לקח יוזמה והכריז על בנו של ביאזיד, קורקוט בן ה-11 ששהה בבירה, כעוצר, כלומר הסולטאן בפועל. לאחר מכן הגיע ביאזיד לאיסטנבול והוכתר לסולטאן ביאזיד השני ב21 במאי 1481. ג'ם סירב לקבל זאת, והכריז על מלחמת אחים. כוחותיו כבשו את העיר אינגול, והוא הכריז על עצמו כסולטאן אנטוליה, בעוד שלאחיו הציע להישאר סולטאן רומליה, כלומר סולטאן של שטחיה האירופיים של האימפריה. את בירתו קבע בבורסה, בירת האמירות העותמאנית לשעבר. ביאזיד דחה את הצעתו, ויחד עם היניצ'רים צעד לעבר בורסה. היא נפלה בידיו, וג'ם הובס סופית בקרב ליד העיר ינישהיר. הוא ומשפחתו נמלטו לקהיר, שהייתה תחת שליטת הממלוכים. בשנת 1482 פתח בקמפיין חדש, ניסה לכבוש את קוניה אך כוחותיו הובסו והוא נסוג לאנקרה. אז הציע לו אחיו מיליון אקצ'ה כדי שיוותר על הכתר, אך ג'ם דחה את הצעתו.
ג'ם נמלט לאיזור טירת בודרום, שלא הייתה תחת שליטת העותמאנים בזמנו. מפקד הטירה הספרדי העניק לו מקלט, והוא עבר לרודוס. כל זאת בתנאי שימשיך לפעול למען הדחת אחיו. ביאזיד, כמו כן חתם ג'ם על הסכם אחווה בין האימפריה העותמאנית לנצרות. בתגובה, שיחד את "מסדר אבירי ג'ון הקדוש", שג'ם היה באחריותם, לאסור את ג'ם. הוא נאסר, והועבר לטירה בצרפת. בשנת 1489 עבר ג'ם להשגחתו של האפיפיור, אינוקנטיוס השמיני. גם את האפיפיור שיחד ביאזיד, על מנת שלא ישתמש בג'ם למסע צבאי נגד האימפריה העותמאנית. אינוקנטיוס ניסה להמיר את דתו של ג'ם לנצרות, ללא הצלחה. בסופו של דבר מת ג'ם בשנת 1495, בעת שנלחם יחד עם כוחות האפיפיור בנאפולי, שהייתה תחת שליטת המלך שארל השמיני הצרפתי. בן 35 היה במותו. בכך בא לקיצו ה"סדין האדום" שבו השתמשו הנוצרים כנגד האימפריה המוסלמית. ביאזיד הכריז על 3 ימי אבל באימפריה העותמאנית לזכרו של אחיו.
רק לאחר 4 שנים הועברה גופתו של ג'ם לשטחי האימפריה, שם נקבר בבורסה בטקס מוסלמי, היות והאפיפיור סירב לקבור אותו בטקס מוסלמי. גם לשם כך שילם ביאזיד שוחד.

הנסיך יחיא הנוצרי (1585-1649) היה בנו השלישי של הסולטאן מהמט השלישי מהמט היה נינו של סולימאן המפואר ובנו של הסולטאן מוראד השלישי. אימו הייתה נסיכה משושלת ביזנטית ששלטה בעבר הרחוק בטרבזונד, כיום בתורכיה. היא פחדה שאחיו הצעיר שעלה לשילטון, הסולטאן אהמט הראשון, ינהג לפי מסורת אביו מהמט השלישי, שהרג יותר משלושים מאחיו, ולכן הכניסה אותו למנזר נוצרי, שם הוטבל לנצרות האורתודוכסית, דתה המקורית של אימו.

יחיא הרגיש מקופח היות והוא היה אחיו הגדול של מי שהתמנה לבסוף לסולטאנות-הסולטאן אהמט הראשון, וטען כי לפי חוקים של הורשת שילטון בממלכה נורמלית, הוא היה צריך להיות הסולטאן, היות ושני אחיו הבוגרים מתו. אך כידוע, המנהג העותמאני היה לפי "המנצח לוקח הכל"- הסולטאן יהיה זה שניצח את כל אחיו בקרבות על הירושה, ואף הרג אותם, בלי קשר לגילו ולמי שנולד לפניו או אחריו. לכן, יחיא הסתובב באירופה הנוצרית במטרה להציע לממלכות היבשת הנוצריות לשתף עימו פעולה כדי להדיח את אחיו, והבטיח כי אם ינצח הוא יהיה עושה דברן. הוא גם הסתובב בין מנהיגי דת נוצרים ברחבי האימפריה העותמאנית והציע להם למרוד, ובתמורה דת האימפריה העותמאנית תיהפך לנצרות במקום אסלאם. בשנות העשרים של המאה ה-17 הוביל התקפה ימית כושלת של 130 ספינות רוסיות ואוקראיניות על איסטנבול.
בשנת 1649 נהרג במונטנגרו העותמאנית בעת שניסה ליזום מרד נוסף נגד אחיו.

עקב מעשיו של יחיא ועקב הטבח שחולל אביו של יחיא, מהמט השלישי, ביותר משלושים אחיו, הוחלט באימפריה העותמאנית, כתחליף למסורת "המנצח לוקח הכל", לכונן את מוסד ה"קאפס", ה"כלוב", האגף הידוע בהרמון של ארמון טופקאפי, שם הושמו בהסגר האחים הטוענים לכתר הסולטאן, במקום שיהרגו אותם.