Tag Archives: קוסם סולטאן

kosem sultan

הממשיכות של הורם: קוסם סולטאן (שאף הייתה יותר חזקה מהורם)

בחודש ספטמבר 2015, עלתה בתורכיה סידרת ההמשך לסידרה הידועה "המאה המפוארת", או בשמה השני, הסולטאן. הסידרה הזאת נחשבה ארוכה יותר מקודמתה, והיא תעסוק בדמותה של אישה, שהייתה יותר חזקה מהורם סולטאן, הדמות המרכזית בסידרה המקורית. מדובר בקוסם סולטאן, שבניגוד להורם, הייתה צ'רקסית יוונייה במוצאה, ושיערה היה כהה. קוסם, שיש לבטא את שמה כמו שמבטאים בעברית את המקצוע "קוסם", שלטה באימפריה העות'מאנית בפועל ממש, ורוב הסולטאנים שהיו בתקופת היותה ואלידה סולטאן היו חותמת גומי שלה ושל חלק מהווזירים הגדולים של אותה תקופה. הורם סולטאן לא זכתה להיות אם הסולטאן, כלומר לראות את בנה סלים מכהן כסולטאן, אך קוסם זכתה גם זכתה, והיא גם מינתה סולטאנים בעצמה. אני מקווה שערוץ "ויווה" יביא בהמשך  לארץ גם את סידרת ההמשך הזאת של הסידרה "הסולטאן"

את קוסם סולטאן גילמה השחקנית הידועה ברן סאאת, וזו אינה ההפקה הטלוויזיונית הראשונה אודות קוסם: בשנת 2010 עלה בתורכיה סרט אודות הואלידה החזקה ביותר בהיסטוריה של האימפריה העות'מאנית.

ובכן, מי הייתה קוסם סולטאן האמיתית?

קוסם מאה-פייקר סולטאן, צ'רקסית במוצאה, נולדה בשנת 1590 באי טינוס היווני תחת השם אנסטאסיה. בגיל 15 נתפסה על ידי אנשיו של המושל הכללי, הביילרביי של בוסניה, ונשלחה להרמונו של הסולטאן אהמט הראשון באיסטנבול. אנסטאסיה הפכה שם למוסלמית, שם קיבלה את השם מאה-פייקר, בעברית צורת הירח. לאחר מכן הסולטאן אהמט התאהב בה והפך אותה לשפחה המועדפת עליו. היא ילדה לו ארבעה בנים: מוראד, שהפך לסולטאן מוראד הרביעי, אבראהים, שהפך לסולטאן אבראהים הראשון או "אבראהים המשוגע", הנסיך קאסים והנסיך סולימאן.

בשנת 1617 מת הסולטאן אהמט הראשון, וקוסם סולטאן נשלחה לארמון הישן באדירנה, מה שלא מנע ממנה להמשיך לבחוש בענייני השילטון באימפריה. הגיס שלה, מוסטפא הראשון, שגם לא נודע בשפיות רבה, מונה לסולטאן, ומי ששלטה בפועל הייתה אישתו של מוסטפא, עאלימה, יחד עם קארא דאווט פאשא, הווזיר הגדול. בשנת 1623 חזרה קוסם בגדול לארמון טופקאפי: בנה, הסולטאן החדש מוראד הרביעי, היה בן 11 בלבד, לכן היא מונתה להיות לא רק ואלידה סולטאן, כלומר המלכה האם, אלא גם לעוצרת, כלומר שליטת האימפריה בפועל. היא כיהנה כעוצרת במשך 9 שנים, כשהיא מנהלת את האימפריה לבד ובפועל, ובישיבות הדיוואן, הקבינט, עמדה מאחורי וילון. גם בשנת 1632, עת בנה שלט בפועל והיא הפסיקה להיות עוצרת, שלטה קוסם בפועל ממש באימפריה.

לקוסם היה מנהג חיובי: את כל עבדיה ושפחותיה היא נהגה לשחרר לחופשי, כנתינים חופשיים ועצמאיים, אחרי 3 שנות שירות. כמו כן, היו לה מפעלי צדקה רבים שאף עלו על אלה של הורם.
באותה תקופה, החל משילטון בעלה של קוסם אהמט הראשון, מינוי הסולטאן לא היה כרוך בחיסול אחיו, אלא כל הטוענים לכתר הוחזקו בכלוב, "קאפס", בין היתר מרצונה של קוסם למנות שליטים חלשים כדי שהיא תוכל לשלוט. לכן אחיהם של הסולטאנים יכלו לשלוט, מה שיצר תוהו ובוהו שלטוני, בניגוד למצב הקודם והאכזרי.

בשנת 1640 מת בנה, מוראד הרביעי, מכשל בכבד-מה שיכול להיות להעיד על מנהגי שתייה ותזונה לקויים, ובמקומו מונה אחיו, אבראהים הראשון, שחמק מהוצאה להורג בידי אחיו (מה שעלול היה לחסל כליל את השושלת העות'מאנית). אבראהים לא היה יציב נפשית, וקוסם ניצלה את ההזדמנות על מנת להפוך שוב לעוצרת ולסולטאנית בפועל. קוסם הצטיירה כאישה אגואיסטית, שלא בריאותם של בניה עומדת כנגד עיניה, אלא שלטונה שלה. יש לזכור כי באותה תקופה סולטאנים באו, הלכו ושבו לשלטון, ולכן קוסם הייתה צריכה להתמודד גם עם נשות ושפחות סולטאנים יריבות וגם עם וזירים גדולים חזקים. לכן, העדיפה קוסם אנשים חלשים ולא תמיד יציבים בסביבתה.

בשנת 1648 הודח בנה, אבראהים הראשון, בשל מצב נפשי רעוע מתמיד וחוסר יכולת לתפקד כלל כסולטאן. קוסם ניצלה את ההזדמנות, לקחה את נכדה, מהמט, והציגה אותו בפני הקבינט כסולטאן. הוא הפך לסולטאן מהמט הרביעי, וקוסם הפכה שוב לעוצרת רשמית, בין השנים 1648 ל1651- כשליטה יחידה. בזאת, באופן נדיר, הוואלידה סולטאן הייתה סבתו של הסולטאן, ולא אימו, ובסך הכל מינתה קוסם שלושה סולטאנים: שני בנים ונכד.

באותן שנים, התפתחה יריבות בין קוסם סולטאן ליריבתה המרה ביותר, טורהאן סולטאן, אימו של הסולטאן מהמט הרביעי ואישתו של אבראהים הראשון. טורהאן חדיג'ה, כך היה שמה, הייתה כמו הורם סולטאן אוקראינית במוצאה. בסופו של דבר, הדיחה טורהאן את קוסם לאחר שהתברר לה שקוסם רוצה למנות סולטאן רביעי תחת שילטונה, נכד אחר עם אמא יותר חלשה מטורהאן. בסופו של דבר, רצחה טורהאן את קוסם, ויש כמה גרסאות לבידוד ולרצח של קוסם: גירסה ראשונה טוענת שקוסם נקשרה בחבל לסריס הראשי, גירסה שנייה טוענת כי קוסם נקשרה ונחנקה לבסוף באמצעות שיערה שלה, שהיה ידוע באורכו הרב, וגירסה שלישית טוענת כי טורהאן ארבה לקוסם ושברה כלי חרס על ראשה.

בשנת 1651, בשלישי בספטמבר, גופתה של קוסם הועברה לארמון הישן באדירנה והוכרזו שלושה ימי אבל לזיכרה. היא נקברה לצד בעלה, אהמט הראשון, במואוזוליאום שלו.

בתמונה: קוסם סולטאן לצד ברן סאאת, שתשחק את דמותה.

 

מיהרימה סולטאן

סולטאנות הנשים וההרמון האימפריאלי

בחודש ספטמבר בשנת 1993, חל מהפך במחקר ההיסטורי של איזור המזרח התיכון: חוקרת בשם לזלי פירס פירסמה ספר בצבע ורוד, באנגלית, בשם: "ההרמון האימפריאלי- נשים וריבונות באימפריה העות'מאנית". הספר והמחקרים שהיו לפניו ולאחריו הפריכו את הסטיגמה של הרמון הנשים הסולטאני המוסלמי, לפיו מדובר במקום שכולו יצרים, שפחות והולדת צאצאים.
הספר תיאר, למעשה, תקופה חשובה בתולדות האימפריה העות'מאנית, שנמשכה כ-150 שנים בין המאות ה-16 וה-17 לספירה. בתקופה זו, שנקראה "סולטאנות הנשים", שימש ההרמון (המקום שבו הוחזקו שפחותיו של הסולטאן, וכן אימו ששלטה בהרמון) האימפריאלי של הסולטאן כמרכז השילטון בפועל של האימפריה. כלומר, נשים שלטו בפועל באימפריה מוסלמית, כשהסולטאנים ששלטו באופן רשמי היו עושי דברן. הפיכת ההרמון למרכז השילטון לא קרתה בבת אחת, אלא בהדרגה. למעשה, התקופה והספר מתייחסים לזמן שבו שלט הסולטאן סולימאן המפואר (שלט משנת 1520 עד 1566 והיה הסולטאן העות'מאני הידוע, המוצלח והמפורסם ביותר), בה לאישתו הורם (שהייתה למעשה אשת הסולטאן החוקית הראשונה, עד אז היו לסולטאן רק שפחות ואשת הסולטאן למעשה נודעה כ"האסקי סולטאן"- האישה המועדפת על הסולטאן) הייתה השפעה גדולה. עד לסולימאן הסולטאנים נחשבו לוחמים, והם שלטו משדות הקרב שבהם שהו. החל מסולימאן, התאחד ההרמון למעשה עם ארמון הסולטאן. אחד משיאי תקופת סולטאנות הנשים, היה כאשר הסולטאן מוראד השלישי, נכדו של סולימאן ששלט בין השנים 1574-1595, העביר את מקום מושבו ושילטונו להרמון הנשים עצמו.
חשוב לציין, כי באימפריה העות'מאנית לא היו שמות משפחה באותה תקופה, לכן כינויין של הנשים שהשתייכו למשפחה הסולטאנית בהיותן אחיות, בנות או שפחות הסתיים ב"סולטאן", כלומר סמיכות המציינת על שייכותן לסולטאן, דה-יורה או דה פקטו.

מאז סולימאן, היו שישה סולטאנים שהיו מוגבלים או נפשית, או פיזית או צעירים מדי. בזמנים כאלה, מי ששלטה באימפריה בפועל היא אימו של הסולטאן, שישבה בהרמון. מוסד הוואלידה סולטאן, שמשמעות תוארה היא אם הסולטאן, מוסד שבו עוסקת בהרחבה לזלי פירס, הפך למעשה למרכז השילטוני האימפריאלי. הסולטאן שימש למעשה חותמת גומי של אימו, והיא זאת שניהלה את האימפריה בפועל, שלטה לא רק בתקציבי הארמון אלא גם בתקציבי האימפריה כולה, וגם בחרה מי יירש את הסולטאן לאחר מותו. דיפלומטים זרים ידעו שכדי לבסס קשרים טובים עם האימפריה העות'מאנית, יש לבסס קשרים טובים גם עם הוואלידה סולטאן. הדומיננטיות של הוואלידה סולטאן נמשכה גם לעתים לתוך שנות השילטון של נכדיה. חשוב לציין, כי הוואלידה סולטאן עצמה לא השתייכה ביולוגית לשושלת העות'מאנית, אלא הייתה אימו של הסולטאן ולפני כן אימו של הנסיך הדומיננטי בהרמון. הסולטאנים, כשהיו צעירים, גודלו למעשה על ידי אימהותיהם בהרמון. הנסיכה היחידה ששימשה כוואלידה סולטאן והשתייכה ביולוגית למשפחה העות'מאנית היא מיהרימה סולטאן, שהייתה אחותו של הסולטאן סולימאן המפואר ולאחר מות אישתו ואת בנו הסולטאן סלים השני הורם סולטאן, שימשה כוואלידה סולטאן בפועל (תמונת השחקנית ששיחקה את מיהרימה בסידרה ההיסטורית "המאה המפוארת- הסולטאן", מופיעה כאן). המתנגדים הראשיים בדרך כלל לסולטאנות הנשים היו הווזירים הגדולים, שהיו למעשה ראשי הממשלה של האימפריה. ועובדה היא שבשלהי המאה ה-17 התחלפה תקופת "סולטאנות הנשים" בתקופה שבה שלטו באימפריה בפועל הווזירים הגדולים. עם זאת, היו וזירים גדולים רבים ששיתפו פעולה עם הוואלידה סולטאן.

מוסד חשוב נוסף בהרמון, וגם בעל השפעה, היה מוסד ה"האסקי סולטאן", כלומר השפחה המועדפת על הסולטאן שלמעשה הייתה אישתו. השיפחה המועדפת הייתה ברוב המוחלט של המקרים גם אימו של יורש העצר והיא גידלה אותו בהרמון. להאסקי סולטאן הייתה השפעה גדולה מאוד על בעלה, בייחוד כשמדובר היה בבעל שלא יציב נפשית או פיזית. לסלים השני, בנו של הסולטאן סולימאן המפואר שירש אותו, הייתה בעיית שתייה. לכן, מי ששלטה בפועל באימפריה העות'מאנית הייתה אישתו, נורבאנו (ונציאנית במוצאה, ויש הטוענים שהייתה יהודייה), לצד אחותו (בהיעדר אימו הורם, שכבר מתה), מיהרימה.
ה"האסקי סולטאן" או אישתו של הסולטאן הפכה, כאמור, לאחר מות בעלה בדרך כלל ל"ואלידה סולטאן"- אימו של הסולטאן החדש והאישה החזקה בהרמון, שבתקופה "סולטאנות הנשים" הייתה למעשה שליטת האימפריה בפועל. נשות הסולטאנים הדומיננטיות ביותר היו כאמור הורם סולטאן (במקור אלכסנדרה ליסובסקאיה האוקראינית), וקוסם סולטאן (1589-1651, במקור יוונייה בשם אנסטסיה), אישתו החוקית ולפני כן השפחה המועדפת של הסולטאן אחמט הראשון ואימם וסבתם של כמה סולטאנים, שהייתה למעשה אשת הסולטאן והוואלידה סולטאן לאחר מכן החזקה ביותר בזמנה.
בהרמון הנשים, כאמור, הוחזקו שפחותיו של הסולטאן וגם אימו. אלה שלא היו מוסלמיות מבין השפחות, אוסלמו זמן קצר מאוד לאחר הגיען להרמון.

העימותים המפורסמים ביותר על שליטה היו בין נשות הסולטאנים, או ההאסקי סולטאן, לבין חמותיהן, הוואלידה סולטאן. להורם סולטאן היו עימותים עם אימו של הסולטאן סולימאן, עיישה חאפזה, שהייתה נסיכה אמיתית- נסיכת משפחת גיראי ששלטה בחצי האי קרים. לקוסם סולטאן היו עימותים רבים עם נשות בניה, בייחוד קוסם סולטאן, שהספר של פירס טוען שהיא נרצחה על ידי אשת בנה אבראהים, טורהאן סולטאן. טורהאן נחשבת, למעשה, לאישה האחרונה שסיכמה את תקופת סולטאנות הנשים. היא הייתה אשתו של הסולטאן אבראהים הראשון, שהיה נודע כ"אבראהים המשוגע" ובשל חוסר תפקודו מי ששלטה בפועל באימפריה והייתה עוצרת (שליטת האימפריה הרשמית בפועל) האימפריה הייתה קוסם סולטאן. כמו כן, היו סולטאנים שהיו צעירים מדי בשביל לשלוט, אז קוסם הייתה עוצרת האימפריה פעמיים למעשה. קוסם הייתה הוואלידה סולטאן בימי שילטון נכדה הסולטאן מהמט הרביעי שהיה צעיר מדי, אך אימו, טורהאן, לא אהבה זאת וחיסלה למעשה את קוסם על ידי שבירת כלי כבד על ראשה. בכך הפכה טורהאן סולטאן לוואלידה סולטאן, והיא, כאמור, יכולה להיות המוגדרת אחרונה בסולטאנות הנשים.

עימותים נוספים היו בין השפחות בהרמון, מי תזכה להיות ההאסקי סולטאן ואם יורש העצר של האימפריה. נשות הסולטאנים החזקות הן שהחליטו מי יהיה הסולטאן הבא, דבר שהביא לתככים בהרמון ולרצח של שפחות רבות וגם של נסיכים שהיו בניהן של שפחות אחרות, שהודחו מעמדת ההאסקי (האישה המועדפת) או שטענו ונאבקו על מנת להגיע למעמד זה. לא תמיד האישה החביבה על אימו של הסולטאן הפכה למועדפת על בנה.

תקופת סולטאנות הנשים וקיום מוסד ההרמון האימפריאלי, הוואלידה סולטאן ואשת הסולטאן, מלמדת לא רק על כוחן ועוצמתם של הנשים בעולם המוסלמי של אותה תקופה- המאות ה-16 וה-17 לספירה. היא גם מלמדת על ניעות חברתית: מעבר בין מעמדות, והכוונה כאן למעבר ממעמד נמוך מאוד, מעמד של שיפחה שלרוב נחטפה בפשיטות של שודדי ים נאמנים לעות'מאנים או העות'מאנים עצמם על יישובים נוצריים באירופה (הורם וקוסם הן דוגמה לכך) והובאה להרמון הסולטאן לעתים גם כמתנה לסולטאן עצמו על מנת לשמש לו מקור ליצריו וגם אם לצאצאיו, לאישה החזקה ביותר באימפריה העות'מאנית, ובאותן שנים למנהיגה בפועל של העולם המוסלמי כולו- למרות שההנהגה הרשמית הייתה בידי הסולטאנים עצמם.

תום תקופת "סולטאנות הנשים" באה בסוף המאה ה-17, עת הפכו הווזירים הגדולים, ראשי הממשלה (שגם חלקם הגדול היה בעבר עבדים שנלקחו לשירות בצבא העות'מאני, אוסלמו והתקדמו בהיררכייה הצבאית או בהיררכיית הארמון האימפריאלי) לשליטי האימפריה בפועל, לצד סולטאנים חזקים יותר שעלו לשילטון. עם הזמן הפכה האימפריה למבוזרת יותר, ומי שנתנו את הטון היו מושלי המחוזות החזקים.

asli enver

כל הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בארץ-חלק שני

10. לילה בחודש יוני- בתורכית Haziran Gecesi- האזיראן גג'סי: סידרה תורכית ששודרה בערוץ 25, הערוץ הים תיכוני. היא שודרה בתורכיה בערוץ D בין השנים 2004-2006, בכיכובם של נאז אלמאס (כיום בת 34, אז בת 21) ואוזג'אן דניז. מדובר בסידרה ותיקה מאוד בתורכיה. האווין (נאז אלמאס) היא סטודנטית ענייה שלא יכולה להרשות לעצמה לשלם שכר דירה. חברתה לאלה מארגנת לשתיהן עבודה שהן משמשות בנות לוויה לפוליטיקאים לאירועים וליציאות (לא שירותי זנות!) ומקבלות תמורת זה כסף. האווין הנואשת מסכימה. ערב אחד, האווין מצולמת בחשאי עם הפוליטיקאי אוראל איידין. בנו של אוראל, באראן, חוזר לתורכיה מאיטליה על מנת להקים עסק לתכשיטים. יום אחד באראן איידין פגוש בהאווין במסיבה ומתאהב בה. אימו של באראן, קומרו, מתנגדת לנישואין ודוגלת בכך שבאראן יינשא לדויגו (משמעות שמה בתורכית: רגש), שנמצאת במעמד גבוה יותר מהאווין. בדרך לחתונתם, מתרחשת תאונת דרכים והאווין נפצעת קשה וזקוקה לטיפול רפואי יקר. קומרו עושה עיסקה עם האווין: היא תעזוב את באראן, ובתמורה קומרו תעזור להציל אותה. לבאראן השבור נאמר כי האווין נהרגה בתאונת הדרכים. הוא נאלץ להתחתן עם דויגו ומתרגל אליה. נישואיהם הופכים למאושרים ויש להם שלושה ילדים. יום אחד, באראן הנשוי מבחין בהאווין, והם מתחברים שוב, מה שמעמיד את באראן בדילמה: אהובתו או משפחתו? הסידרה שודרה בערוץ הים תיכוני, ערוץ 25.

11. איפט- סידרה ששודרה בערוץ "סטאר טי וי" התורכי בין השנים 2011-2012. מככבת בה דניז צ'אקיר בתפקיד איפט, בחורה ממשפחה ענייה שמנהלת מערכת יחסים עם נהג מונית בשם ג'מיל (שמשחק אותו אבראהים צ'ליקול), אבל לאחר שהוא תוקף אותה הם נפרדים. איפט הענייה נאלצת להתחתן עם הבוס שלה, עלי, אבל הוא מגלה כי היא עדיין מאוהבת בג'מיל. בסופו של דבר מתחילה שרשרת של תאונות בסידרה: עלי יורה בג'מיל, אבל מי שקופצת וחוטפת את הכדור הוא בתו של עלי, שמאוהבת בעצמה בג'מיל. לאחר מכן, ג'מיל ואיפט מתחתנים, אבל תאונת דרכים גורמת לאיפט להיעלם. את בתם של ג'מיל ואיפט מגדל אדם בשם חליל, שפוגש לאחר שנים את איפט ומתיידד איתה, ולאחר מכן פותח איתה במאבק על האחזקה בבתה שלה שהוא מגדל. הסידרה בעצמה היא טרגדיה של טעויות. הסידרה שודרה בישראל ב2016.

12. דילה- סידרה ששודרה בין השנים 2012-2014 בערוץ "סטאר טי וי" בתורכיה, בשם "דילה האנים" (גברת דילה). משחקים בה ארקאן פאטאקאיה, האטיג'ה שנדיל והולייה דרג'אן. הסידרה שודרה בארץ בערוץ ויוה פלוס. דילה (האטיג'ה) היא עורכת דין מצליחה, שמתגוררת בעיירה סאריגול עם בנו של בעל קרקעות עשיר, איהסאן סלאמאולו. אדם בשם ריזה מסתכסך עם איהסאן בנושא רכישת קרקע, ריב שמסתיים בכך שריזה יורה בטעות באיהסאן והורג אותו. לאחר כמה זמן, דילה פוגשת את ריזה בנמל התעופה ומתפתח ביניהם רומן, בלי שהיא יודעת שמי שהיא מאוהבת בו הוא האיש שהרג בטעות את בעלה והרס את חייה. מה יקרה כשהיא תגלה? האם תשלים עם זה?

13. 20 דקות- סידרה ששודרה בתורכיה בשנת 2013, בכיכובה של טובה בויוקוסטון הנהדרת, שמשחקת את מלק, אם משפחה שחיה בשלווה, כשלפתע יום אחד פורצים שוטרים לביתם ומאשימים אותה ברצח. בעלה, עלי האלאסקאר, עושה הכל כדי להוכיח שהיא לא ביצעה שום רצח ושמלק, שנידונה לעשרים שנים בכלא, חפה מפשע. חוקר המשטרה אוזאן (פיראט ג'ליק) גם מתגייס כדי להוכיח את האמת בפרשה, ולענות על השאלה: האם באמת מלק היא שביצעה את הרצח? הסידרה שודרה בערוץ 25, הערוץ הים תיכוני.

14. אזל- סידרה ששודרה בישראל בערוץ "ויוה" ובתורכיה שודרה במקור בין השנים 2009-2011 בערוצים "SHOW TV" וATV. מי שמככבת בסידרה היא ג'אנסו דרה, בת ה-36 כיום, שהבליחה לזמן קצר גם בסידרה "הסולטאן". לצידה משחק בסידרה גם קנאן איזמירליאולו הידוע וכן גם סדף אווג'י (ששיחקה את מנקשה בטלנובלה התורכית הראשונה ששודרה בארץ). העלילה מתרחשת בשנת 1997, כשעומר (אסמאעיל פיליז), שמנהל חיים שקטים, עד ליום שמשנה את חייו. לעומר היו שני חברים גנגסטרים: עלי וג'נגיז, כשעומר מתאהב בבחורה בשם איישאן (ג'אנסו דרה, שמשום מה אוהבים לתת לה את התפקיד של הרעה). אביה של איישאן משכנע את שני הגנגסטרים לבצע שוד בקזינו, שמתברר ככושל, כשעלי יורה והורג את השומר. האשמה בפשע נופלת על עומר החף מפשע, כשארבעת הפושעים יוצאים נקיים וממשיכים בחייהם. עומר יושב בכלא, כשלאחר שמונה שנים פניו מושחתים בכלא על ידי גנגסטר אחר וחושבים שהוא מת, כשהוא בעצם נמלט ממאסרו, פניו משתנים על ידי ניתוח פלסטי והוא מאמץ את השם אזל. הוא חוזר על מנת לנקום בחבריו שהפלילו אותו, כשהם לא יודעים שאזל הוא עומר המסכן….

15. קאראדאיי- סידרה ששודרה בתורכיה בין השנים 2012-2015, בכיכובם של ברגוזאר קוראל (אישתו במציאות של האליט ארגנץ', ה"סולטאן"), קנאן איזמירליאולו וצ'טין טקינדור. שמה של הסידרה הוא שילוב המונח "קאבאדאי" (ביריון בתורכית, בדומה מאוד ל"אבאדאי" המוכר לנו מאוד מערבית, מילה בעלת אותה משמעות") ומאהיר קארא, הדמות הראשית בסיפור, אותה מגלם קנאן איזמירליאולו. סיפורה של הסידרה מתרחש בשנות השבעים באיסטנבול. מאהיר הסנדלר חי חיי מעמד בינוני שקטים עם שני הוריו, אחיו ושתי אחיותיו. הוא מאורס לאייטן ועומד להתחתן איתה. יום אחד אביו, נאזיף קארא, מואשם ברצח התובע הראשי, ונידון למוות. מאהיר קארא לא מוותר ומחליט לעשות הכל כדי להביא לזיכויו של אביו שהואשם לשווא, היות והוא נתפס על ידי עד בזירת הרצח עם נשק בידיו. מאהיר קארא מחליט לשנות את זהותו לסאלח, מתמחה במשפטים, ולהתחבר לשופט הראשי במשפטו של אביו על מנת להביא לזיכויו של נזיף. במהלך עבודתו הוא מתחבר לפרידה, שופטת צעירה ויפה (ברגוזאר קוראל) ושניהם מתאהבים. פרידה ממשיכה לחקור ולמצוא ראיות שמזכות את נזיף מהרצח, ובפני מאהיר/סאלח עומדות שתי מטרות שנראות בלתי אפשריות: להביא לזיכויו של אביו וגם להינשא לפרידה. כשהסידרה שודרה בארץ, הייתה הפסקה בין שידור שתי העונות הראשונות לשידור העונה השלישית.

16. משחק השתיקה-סוסקונלאר (השותקים- Suskunlar) בתורכית. סידרה ששודרה בשנת 2012 בתורכיה בערוץ SHOW TV, שודרה בשלושים מדינות וזכתה לפרסים ולשבחים רבים, בין היתר היות והיא מבוססת על סיפור אמיתי, שהתרחש לגמרי במציאות. מדובר בסיפורם של ארבעה ילדים, שבשנת 1997 נידונו בהיעדרם לעונשי מאסר בגלל שגנבו משאית של בקלאווה בגאזיאנטפ. סיפורה של הסידרה הוא על ארבעה נערים, שגונבים מכונית בקלאווה ונוהגים בה מבלי לדעת לנהוג, והורגים בטעות אדם זקן. בהיעדרם הם נשפטים לשנות כלא ארוכות, כשבכלא הם עוברים התעללות וחיים קשים, כשהם מנסים לכל אורך הדרך לקבל זיכוי ושיחרור מהכלא ומההליכים המשפטיים הקשים. הסיפור רודף אותם לאורך כל חייהם. הסידרה בכיכובם של מוראט יילדירים, סארפ אקאיה והשחקנית אסלי אנוור (כיום בת 33, מופיעה כאן בתמונה).

ובנוסף לזה, עידכון: הסידרה "הסולטאן" הגיעה לסיומה הסופי, ולא ישודרו עוד פרקים נוספים, בתורכיה. הסידרה כללה בסך הכל 6 עונות: 4 העונות הראשונות של הסידרה "המאה המפוארת-הסולטאן" הידועה והמצוינת ששודרה בין השנים 2011-2014 בתורכיה ובעוד עשרות מדינות כולל בישראל, ולאחר מכן שתי העונות הפחות מוצלחות של סידרת הבת שלה, "המאה המפוארת- קוסם סולטאן", שטרם שודרה בישראל, ושודרה במשך שתי עונות, מנובמבר 2015 עד הפרק האחרון שלה ב27 ביוני 2017, בתורכיה. סידרת הבת זכתה לביקורות צוננות ולאחוזי צפייה לא מספיק גבוהים כמו הסידרה המקורית. לסידרת הבת היו בסך הכל 60 פרקים, כשלסידרת האם היו 139 פרקים. בסך הכל לכל סאגת "הסולטאן" היו 199 פרקים, והיא נפרשה על פני שש שנים, מ2011 עד 2017. הסידרה שודרה בשלושה ערוצים: בתחילתה שודרה בשנת 2011 בSHOW TV, עיקרה של הסידרה שודר בSTAR TV ובשנתה האחרונה שודרה בערוץ FOX תורכיה.

IV_Murat

הסולטאנים של קוסם- מוראד הרביעי (ספוילר)

בקרוב מאוד תעלה בתורכיה העונה השנייה של הסדירה "קוסם סולטאן", והפעם הדמות המרכזית בה יהיה הסולטאן מוראד הרביעי, שנחשב לסולטן המוצלח ביותר שהיה תחת חסותה של קוסם סולטאן, ולטוב ביותר מאז ימיו של סולימאן המפואר. בסידרה, שתשודר בערוץ FOX התורכי, מה שהופך ללא ידוע לגמרי מתי ואם תשודר בארץ אי פעם, מתואר הסולטאן מוראד ככובש בגדאד מידי האיראנים הספווים-שיעים. יכול להיות שזה מסמל שאיפות נסתרות של התורכים המוסלמים-סונים, שכיום נחושים לפעול בעיר העיראקית השנייה בגודלה, מוסול, לגבי בירת עיראק של ימינו, שנתונה כיום לשילטון שיעי-ערבי, בחסות האיראנים? או לגבי עימות עתידי תורכי-איראני? אי אפשר לדעת.
הערה חשובה: מי שמתכוון לראות את הסידרה "קוסם סולטאן" בעונתה השנייה, שלא ידוע אם ומתי היא או העונה שקדמה לה תוקרן בישראל, ורוצה לא לדעת את העלילה שלה, מתבקש לא לקרוא את המאמר הזה, היות והוא מגלה את חלקה הגדול של עלילת העונה השנייה של "קוסם סולטאן". זאת אזהרת הספוילר לגבי מאמר זה.
מוראד, בנם של הסולטאן אהמט הראשון וקוסם סולטאן, שלט בין השנים 1623 ל1640, במשך 17 שנה. הוא עלה לשילטון כשהיה בן 11 בלבד, כשהוא מחליף את דודו, מוסטפא הראשון הלא-יציב. בשנות נערותו היה סולטאן חלש יחסית, והיניצ'רים התמרדו כנגדו ותקפו את הארמון אך נהדפו. איראן הספווית השיעית פשטה על שטחי האימפריה העות'מאנית, בייחוד באיזור עיראק של היום, והגיעה להישגים. אך הוא התחזק עם השנים, והחליט לנקום במי שניצלו את זה שהיה סולטאן-ילד. הוא אף הוציא להורג שלושה מאחיו כדי שלא יאיימו על שילטונו.
מוראד נודע בעיקר באכזריותו הרבה לצד הצלחתו הרבה, והיה למעשה, הסולטאן העות'מאני המוצלח הראשון מאז סולימאן הראשון. כיבוש בגדאד היה חלק ממלחמה שניהל כמעט לאורך כל שנות מלכותו, מאז תחילתה, כנגד האיראנים. תוצאותיה של מלחמה זו היו עיצוב מה שהיום אנו מכירים כגבולות בין תורכיה, איראן ועיראק. עוד תוצאה של המלחמה הייתה חלוקת הקווקז בין האימפריה העות'מאנית ואיראן למשך שתי המאות הבאות. כיום נראה ששתי המעצמות האלה, תורכיה ואיראן, רוצות לחלק ביניהן את השליטה במזרח התיכון…..

עוד בגיל 16 התגלה הסולטאן הצעיר, שהיה עד 1632- עת היה בן עשרים, תחת חסותה של אימו ומילא את הוראותיה, באכזריותו. הוא הוציא להורג את גיסו, קארא מוסטפא פאשא, שהיה בעבר המושל של מצרים.
בגיל 20, כשהפך לשליט אבסולוטי ולא לממלא הוראותיה של אימו, הוא נקט במדיניות אסלאמיסטית: הוא הוציא מחוץ לחוק את הקפה, האלכוהול והטבק, והאשים את השתייה והעישון הרב בתחלואיה של החברה ואף בגרימת מרידות. הרי אין לשכוח שהוא עלה לשילטון על רקע של מרידות יניצ'רים. הוא הנהיג פשיטות על טברנות שמכרו אלכוהול והוציא להורג את בעליהן, ובעצם תאג שכל מי שעובר על איסור האלכוהול, הטבק והקפה יוצא להורג. ישנם היסטוריונים של האימפריה העות'מאנית אף בתורכיה עצמה, שאומרים שהוא בעצמו היה צרכן אלכוהול כביכול.

למוראד היו בנים ובנות רבים, והאישה המועדפת עליו הייתה עיישה סולטאן. הבעיה היא שבנים רבים מתו לו בעת שילטונו, בין היתר כתוצאה מאכזריותו. לפני מותו בשנת 1640 הוא נתן הוראה להוציא להורג את אחיו המוגבל והמעורער נפשית, איברהים הראשון "המשוגע", מה שהיה מחסל למעשה את השושלת העות'מאנית. למזלה של השושלת, ההוראה הזאת לא הוצאה לפועל ואבראהים הפך לסולטאן אחריו.

גולת הכותרת של שילטונו של מוראד הייתה, כאמור, המלחמה עם איראן הספווית-שיעית. הוא יצא למלחמה היות ואיראן פלשה לאיזור שכיום הוא עיראק בתקופת שילטונם של קודמיו בשל חולשתם. מוראד, שרצה להחזיר את הדומיננטיות הסונית בין גדות הפרת והחידקל, הצליח להשתלט על אזרבייג'אן (בשל כך רק חלק מאזרבייג'אן נמצא כיום בשיטחה של איראן, וחלק אחר הוא רפובליקה עצמאית מוסלמית-סונית חילונית עם אוריינטציה תורכית) והערים האיראניות תבריז והמדאן. בפשיטה על האיזור בין הפרט והחידקל, מסופוטמיה, שבגדאד היא חלק ממנו, הוא השתתף בעצמו והוביל אותה. בשנת 1638 הושמה העיר בגדאד במצור שנמשך 40 ימים, ובסופו של דבר לאחר שלא נותר בכלל בעיר אוכל או שתייה היא נכנעה, אך העות'מאנים בהנהגת מוראד טבחו בתושבי העיר, והם נהגו לערוף 1,000 ראשים של אסירים פרסים ושיעים בבת אחת לעיניו של הסולטאן המשתאה.
מוראד נהג להגיד, שלכבוש את בגדאד מהווה מראה יותר יפה מהנוף של העיר עצמה. עם זאת, עובדת הצלחתו והובלתו את הכוחות העות'מאניים במלחמה הופכת אותו לאחד המפקדים המצטיינים של הצבא העות'מאני בהיסטוריה, מה גם שהצלחתו ניכרת עד היום בכך שאיזורים שלמים שהיו אמורים להיות אצל האיראנים נשארו בשטח תורכיה המודרנית. מערב גרוזיה ומערב ארמניה, איזורים אסטרטגיים חשובים, נשארו בידי העות'מאנים במשך שנים רבות. אפילו העובדה שבעיראק יש כיום אוכלוסיה סונית, למרות שהיא מיעוט, נזקפת בין היתר לזכותו.

מוראד נודע כמי שקשר קשרים טובים עם האימפריה המוגולית ששלטה בהודו, בייחוד עם השאה המוגולי ג'יהאנגיר, שהיה אביו של שאה ג'אהאן, שהקים את הטאג' מאהאל. מוראד סיפק שני מהנדסים תורכיים שיעבדו לטובת המוגולים, ושני המהנדסים הללו היו בין מקבלי ההחלטות העיקריים בצוות שהקים את ארמון הטאג' מאהאל המפורסם בהודו. הוא בעצמו השקיע באדריכלות ובהקמת מבנים מפוארים באימפריה העות'מאנית עצמה. הוא גם נודע כמי שפיתח את המדע והחינוך באימפריה והביא אותם לרמה גבוהה יחסית לתקופה. יש סיפורים לגבי כך שבתקופתו מדען בשם לאארי חסן צ'לבי פיתח, לא פחות ולא יותר, את הטילים הראשונים, והמדען האזארפן אהמט צ'לבי עשה את הניסויים הראשונים בטיסה באמצעות כנפיים מלאכותיות. חשוב לציין כי לאורך כל שנות שלטונו, היה מוראד נתון להשפעה חזקה מאוד של אנשי דת.

בגיל 27 מת הסולטאן המצליח והמפקד הצבאי המצטיין מוראד הרביעי משחמת הכבד, שיש אומרים שנגרמה לו בשל שתיית אלכוהול. בשנתו האחרונה של מוראד בחייו ובתפקידו פעל הנוסע העות'מאני המפורסם ביותר, אוולייה צ'לבי, שתר במשך 40 שנים ברחבי האימפריה וגם מחוצה לה. עד לשנתו האחרונה של מוראד, 1640, תיאר נוסע מפורסם זה, בהשראת הסולטאן ושילטונו, בכתב ובפירוט את העיר איסטנבול על בנייניה, מנהגיה ואורחות החיים שתחת שילטון מוראד. לאחר מות מוראד החל אוולייה לתור איזורים אחרים באימפריה, בין היתר תר את ארץ ישראל של אותן שנים ורשם את תיעודי מסעותיו בספרו הענק בין 10 הכרכים, "סיאהאת נאמה" (ספר המסעות).

29-mayis-1453-istanbul-un-fethi-nasil-gerceklesti--7108982

העות'מאנים 3: כובשי איסטנבול

דברים אלה שכתבתי מסתמכים על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית והרפובליקה התורכית" מאת סטנפורד ואזל קוראל שאו.

הרסטורציה העות'מאנית, 1413-1451 (האימפריה חוזרת- פעם ראשונה: מהמט הראשון ומוראד השני).

אחד המהלכים הראשונים שעשה הסולטאן מהמט הראשון היה בעל משמעות דתית: הוא הדיח את שייח' אל-אסלאם בדרדין, הגלה אותו ואת משפחתו ומינה במקומו אנשי דת ממסדיים שמרנים. גם את המנהיג הע'אזי מיהאלאולו מהמט ביי (שהיה ממוצא בולגרי) הוא שלח לאנטוליה. כמו כן, הוא חתם הסכם שלום עם הביזנטים והחזיר לקיסר מנואל את כל השטחים שלקח מוסא סביב סלוניקי וקוסטנטינופול. כמו כן, על מנת להרוויח זמן כדי שהעות'מאנים יחזרו לכוחם הקודם, נחתמו הסכמי שלום עם ונציה, גנואה ומדינות הבלקן. קודם כל היה צורך בשיקום פנימי ולאחר מכן בחידוש המלחמות. מצד שני, רוב הביזנטים שהוכנסו קודם לחצר המלוכה סולקו ממנה, ויוונית חדלה להיות שפה שנשמעת בחצר, לטובת התורכית והפרסית. הסולטאן נעשה יותר ויותר תלוי במשפחת צ'אנדארלי, לאחר שביטל את ההשפעה הנוצרית והשפעת הנסיכויות המתחרות, לטובת מעין "תורכיפיקציה" של החצר.
כעת, הפרשים היו האלמנט החזק בצבא, על חשבון "עבדי השער". הסולטאן מהמט החל במסעות צבאיים כנגד נסיכויות תורכמניות מתחרות באנטוליה, שאגב לשתיים מהן קראו הכבש הלבן והכבש השחור… הכיבוש העיקרי שלו היה של איזמיר, בסיוע של הגנואזים.
במקביל, הוא החל להחזיר את השטחים האירופיים שאיבד, כשניהל מסעות כנגד האלבנים שניצלו את הוואקום ובתוך טרנסילבניה והונגריה. הוא שוב הפך את שליט ואלאכיה מירצ'אה לוואסאל שלו. החל מ1418 מהמט מתחיל במדיניות של יישוב תורכים בארצות הבלקן, כדי לתקוע יתד שלטונית באיזור וכן כדי למנוע מרידות של מקומיים. בינתיים, הסכסוך עם אחיו של מהמט לא באמת הסתיים: הקאדי שלו, בדרדין, שהוגלה לרומליה, החל להטיף שם למרד, וקשר קשר עם בנו של מירצ'אה, מיכאיל, שהחליף אותו. חסידיו של בדרדין עוררו מרידות גם באנטוליה עצמה. את המרידות האלה דיכא בעיקר בנו מוראד, שעתיד להיות סולטאן אחריו, יחד עם הווזיר הגדול ביאזיד פאשא. עם זאת, לסולטאן צצה עוד בעיה: מוסטפא צ'לבי, שטען כי הוא הבן האבוד של הסולטאן ביאזיד הראשון, פתח גם הוא במרד כנגד מהמט. בשנת 1418 לאחר מרד שהכריז בתסליה הוא התקדם לכיוון אדירנה, אך ב1420 הובס מי שנקרא "דוזמה מוסטפא", הלא הוא מוסטפא הנסיך המזויף, לאחר הבסת בדרדין. תוך כדי המרידות ניצל מהמט את המצב וכבש את איידין ומנטשה ובכך שלט במערב אנטוליה, ולאחר מכן המשיך דרומה וכבש את העיר אנטליה. בשנת 1421 מת באופן פתאומי, ובנו, הסולטאן מוראד השני, זה שבנה את האימפריה העות'מאנית למעשה ואת כוחה באסיה ובאירופה באופן ממשי, עלה לשילטון.
מוראד השני בנה, למעשה, את מוסדות המדינה והצבא של האימפריה, מה שאיפשר לבנו שבא אחריו, מהמט השני "הכובש", לכבוש שטחים נרחבים, כולל את קוסטנטינופול, ולהגדיל את האימפריה שלמעשה, ייסד אותה כאימפריה, אביו מוראד.
שילטונו של מוראד, בן 17 בעלותו לשילטון, התחיל במרידות: הקיסר הביזנטי החדש יואניס השמיני שחרר את מוסטפא המזויף שהשתלט על איזור גליפולי, ואילו נסיכויות איידין ומנטשה השתחררו מהוואסאלות שלהן למוראד. מוסטפא השתלט למעשה על הטריטוריה האירופית, ומוראד נאלץ להילחם בו ובשאר המורדים במשך שנתיים. נוצר שוב פילוג באימפריה, כשהשטחים האירופיים היו בידי מוסטפא, והשטחים האנטוליים בידי מוראד. ושוב מוסטפא עשה טעות, וניסה להיכנס לאנטוליה וגם לאדירנה כדי לתפוס את הסולטאנות המלאה. בסופו של דבר מוסטפא השתלט על אדירנה, וההתנגשות בינו לבין מוראד התרחשה בבורסה. מוראד קיבל עזרה מהסרבים שחששו מכוחו של מוסטפא, ובסופו של דבר מוסטפא הובס בקרב, בין היתר בשל עריקת ע'אזים (לוחמים)- מפקדים רבים מצבאו. גם בעל בריתו, ג'וניית ביי, שבא מנסיכות קטנה באיזור איזמיר, הובס יחד איתו. ב-1422 מוראד רצה להעניש את הביזנטים על כך ששיחררו את מוסטפא ותמכו בו, לכן החל המצור השישי על קוסטנטינופול. יחד עם נסיכות קאראמאן, גרמיאן ואחיו של מוראד, מוסטפא (האחר) שהיה מושל חמיד, הביזנטים הסירו את איום המצור ואף רדפו את מוראד בבורסה, אך הובסו בעיקר על ידי אנשי מסדרי האחוות השונים. הוא אף קבע מי יעלה על כס נסיכות קאראמאן לאחר מות שליטם, ותפס שוב את השילטון באיזור חמיד, איידין ומנטשה. לאחר דיכוי המרידות, פנה מוראד לאירגון מינהלי מחדש של האימפריה.
המהלך הבא של מוראד היה, כאמור, לבצר ולחזק את כוחו על חשבון שאר הנכבדים התורכיים ומנהיגי השטח שצמחו תחת שלטונו. הוא החליש את כוחם של המפקדים ולקח שוב את "עבדי השער" תחת חסותו. הוא חידש את שיטת הדבשירמה והשתמש בעבדים מהקווקז על מנת לדכא את מתנגדיו ומתחריו. מי שעזרו לו הם השרים מבני משפחת צ'אנדרלי. הוא השתמש בשטחים כבושים בבלקן על מנת לחלקם בין עבדיו הישירים, על חשבון הנכבדים התורכיים האחרים. שני הכוחות העיקריים הללו, העבדים המגויסים והנכבדים התורכיים, הפכו לכוחות יריבים באמצעות שיטת "הפרד ומשול" של מוראד. שיטת העבדים המגויסים תהיה אפקטיבית מעתה לשלוש המאות שעתידות לבוא. כעת נוצרו בקרב העבדים המגויסים שני כוחות עיקריים: 1. היניצ'רים: חיל הרגלים, של חיילים שהיו במקורם נערים נוצריים שגויסו בכפייה, שהיה תחת שלטונו הישיר של הסולטאן והם חומשו במיטב הנשק המודרני, שהוא רובים ואף תותחים (כוחות היאיא הרגליים הפכו לחיל התותחנים של האימפריה). 2. הסיפאהים: חיל הפרשים, שחומש בחרבות, בקשתות ובנשק ישן והיה כפוף יותר לבעלי התימארים, כלומר בעלי האחוזות המעין-פיאודליים. ברור שההעדפה הסולטאנית ניתנה ליניצ'רים.
מבחינת מלחמות, היות ועסק באירגון פנימי של האימפריה, תקופתו של מוראד נחשבה שקטה והגנתית יחסית. הוא הנהיג פשיטות פרשים מוגבלות, למשל לוולאכיה, ועסק יותר במהלכים הגנתיים, לצד הכנות לכיבוש הגדול של קוסטנטינופול. המצורים על העיר נמשכו. הוא עסק יותר בחתימת הסכמי שלום וואסאלות עם הביזנטים, הסרבים, הוולאכים וההונגרים. הוא הגיב רק למתקפות, כמו למשל כשוונציה השתלטה על סלוניקי, הוא הכריח את מגיניה להיכנע לבסוף והחזיר את השליטה על העיר עצמה ועל מקדוניה.
המתיחות הצבאית שנוצרה הייתה בעיקר עם ונציה, ששאפה לערער את שילטון העות'מאנים במקדוניה, כשהוונציאנים משתמשים בנסיך נוסף בשם מוסטפא, שכוחותיו השתלטו ב1425 על קסנדרה ועל קוואלה, בעוד מוראד שואף לכבוש את יתר חלקי מקדוניה ומתקדם באלבניה. התוצאה של ההתנגשויות האלה הייתה המלחמה הווציאנית-עות'מאנית הראשונה, היא נמשכה עד 1430. מצד שני, העות'מאנים התקדמו בסרביה, מה שהביא להתנגשות נוספת עם ההונגרים.
בינתיים, מוראד היה עסוק בבניית צי, היות והיתרון של הוונציאנים, שהובסו לבסוף, היה בים. בעוד מוראד מתקדם באלבניה וצובר הישגים, קם בוואלכיה נסיך מורד, בשם ולאד דראקול, ששלט בין השנים 1432-1446, שעליו התבססה דמותו של דרקולה….
דראקול הצטרף לברית האנטי עות'מאנית שכשלה, יחד עם המלך הבוסני והנסיך הסרבי בראנקוביץ'. באותו זמן היה מוראד עסוק במלחמות באנטוליה כנגד נסיכות קאראמאן וגם כנגד הממלוכים והשאה הפרסי שאה-רוח', שאיימו לפלוש ממזרח.
בסיכומו של דבר, מבחינה צבאית מוראד נקט באסטרטגיה פסיבית יחסית של תגובה ולא של יוזמה. זאת בשל המאבקים הפנימיים בחצרו, כשאל מול עבדיו המתחזקים התחרו מפקדי החזית- הע'אזים. הם פעלו ודחפו בשנותיו המאוחרות של מוראד לטובת שלטונו של בנו הצעיר, מהמט, מי שעתיד להפוך לסולטאן מהמט השני, הכובש.
באותו זמן, הנסיכים השונים קיבלו את התואר צ'לבי, בנוסף לכך כל נסיך נשלח לפרובינציה אחרת על מנת למשול בה ובכך הנסיכים יצרו כל אחד לעצמו מעין חצר סולטאנית בזעיר אנפין. הנסיכים קיבלו הדרכה ממפקדי היניצ'רים והוכשרו ללחימה, כמו כן הוכשרו בידע בדת האסלאם על ידי אנשי דת בכירים. בדרך כלל הנסיך שזכה בסולטאנות היה זה שעיקר הצבא, כלומר היניצ'רים, היו בעדו.
באותו זמן, נעשה ניסיון להצמיח חזית חדשה, נוצרית מאוחדת, כנגד העות'מאנים, עת הקיסר הביזנטי יוהנס השמיני פאלאולוגוס אירגן קואליציה ביחד עם הכנסייה הקתולית, החל מ1437, כדי להילחם בעות'מאנים. מהלך זה ייכשל, ויוביל,בסופו של תהליך, לכיבוש המוסלמי של קוסטנטינופול.
בינתיים, מוראד ידע לנצל את הפילוגים הפנימיים ואת מותם של השליטים החזקים, כמו סיגסימונד ההונגרי וטוורטקו הבוסני, כדי להשיג הישגים לעצמו ולהפוך חלק מהשליטים החדשים לוואסאלים שלו. אך בוואלכיה, בשנת 1441, קם שליט חדש ואגדי, ג'ון הוניאדי, שהצליח להדוף את העות'מאנים בהתנגדותו החזקה אליהם. מצד אחד, הוא ניסה לשכנע את האיכרים ובעלי האחוזות בבלקנים להיפטר מעול השליטים הרודניים עליהם, ומצד שני הוא הפך את רוב הקרקעות בשטחים העות'מאניים לקרקעות בשליטה ישירה שלו. עם זאת, רוב תושבי הבלקן הנוצרים תמכו במסעי צלב כנגד המוסלמים.
ניצחונותיו הרבים של ג'ון הוניאדי על העות'מאנים ב1442 הפכו אותו לגיבורה של אירופה בכלל ולגיבור הלאומי של ההונגרים בהמשך. בעוד מוראד נלחם בנסיכויות האנטוליות, הוניאדי אסף צבא צלבני מכל רחבי אירופה, השתלט על חלקי הונגריה והמשיך לתוך בולגריה, כשהוא תופס את העיר סופיה. בדצמבר 1443, למרות שהביזנטים הבטיחו שלא להתערב, מצאו עצמם העות'מאנים בסכנה מפני חדירה צלבנית לתחומה של בירתם דאז, אדירנה, כשאוצר המדינה היה כבר מרוקן מכסף. מכה חדשה נפלה על מוראד, כשבנו המועדף והמיועד להחליפו, עלא אל-דין ביי, נפטר. שפחתו המועדפת של מוראד, מארה הסרבית, שיכנעה אותו שחייבים לחתום עם הוניאדי על הסכם שלום, כשב12 ביוני 1444 נחתם הסכם אדירנה, לפיו הכיר מוראד באוטונומיה של סרביה וולאכיה, בעוד שלטונו בבולגריה הוכר על ידי הצד השני. באוגוסט 1444 נחתם הסכם נוסף, עם נסיכות קאראמאן האנטולית המורדת, שמרדה בעידוד הביזנטים והאירופים. הסכמי השלום היו אמורים להימשך כעשר שנים. ומוראד החליט לפרוש מתפקידו למנוחה בעיר בורסה, בעוד הכתר עובר לבנו, מהמט, וזאת הייתה הקדנציה הראשונה של הסולטאן הצעיר מאוד, שייהפך בהמשך לסולטאן מהמט הכובש.
בינתיים, האפיפיור אירגן צבא צלבני חדש, ששיתף פעולה עם מלך הונגריה לאדיסלאס, בעוד ביוון שליטים מורדים השתלטו על איזור תסליה. הכל תוך כדי ניצול של גילו של מהמט הצעיר 12. מסע צלב זה יביא לקטיעת שלטונו של מהמט לשני חלקים: קדנציה ראשונה של שנתיים, לאחר מכן חזרתו של אביו לשילטון, ולאחר 5 שנים לאחר מות מוראד, תחילת הקדנציה השנייה, הארוכה יותר, המוצלחת ומלאת הלקחים של הסולטאן הצעיר והמוכשר.
הווזיר הגדול, צ'אנדרלי חליל פאשא, שיכנע את מוראד לחזור בו מפרישתו, ולעמוד בראש ההתנגדות העות'מאנית. בעוד הצבא הצלבני תוקף את העות'מאנים, ספינות של גנואה, יריבתה העיקרית של ונציה, עזרו לעות'מאנים להחזיר את כוחותיהם ליבשת אירופה, ובכך הצבאות העות'מאניים בהנהגת היניצ'רים מחצו את הכוח הצלבני-הונגרי בקרב וארנה, בעשירי בנובמבר 1444, שבו נערף ראשו של לאדיסלאס המלך ההונגרי על ידי חיילי היניצ'רים, והוניאדי הצליח לברוח בעור שיניו. בקרב וארנה נחרץ סופית גורלה של האימפריה הביזנטית, ושל עיר בירתה לאחר 9 שנים.
בספטמבר 1446 חזר רשמית מוראד לכס המלוכה, למשך חמש השנים הבאות, אך מהמט, שנשאר בתוארו כסולטאן, הוכשר כחלק מהפקת הלקחים מחוסר ניסיונו על ידי זגראנוס וסבאהטין פאשא לתפקידו העתידי כסולטאן לאחר מות אביו. את שארית ימי שלטונו ניצל מוראד למסעות צבאיים על מנת לבסס מחדש את שלטונו באירופה. הוא ביסס שלטון עות'מאני ישיר בבולגריה ובמרכז יוון, וחיסל את הנסיכים הבלקניים המורדים. במקומם הוא החל במגמה של עידוד התיישבות תורכית בבלקנים, והחל בתהליך של "תורכיפיקציה" של האיזור. נסיכים תורכיים תפסו את מקומם של הנסיכים הבלקניים במקומות מושבותיהם, ושיטת התימאר נאכפה באופן מלא.
בינתיים, יאנוש הוניאדי, שחזר לבודה, אירגן מסע צלב נוסף, בהשתתפותם של 50 אלף אבירים. הוא לא זכה לסיוע מהנסיך הסרבי, יורגוס בראנקוביץ', אך האבירים שעטו לכיוון סרביה. בין ה17 ל20 באוקטובר 1448 הצליח מוראד, שעד אז היה עסוק במרד של השבטים הקתוליים בצפון אלבניה, להביס את האבירים בקרב קוסובו השני. משם המשיכו כוחותיו של מוראד ודיכאו את המרד בוולאכיה. כעת השילטון מדרום לדנובה היה עות'מאני באופן כמעט מוחלט. ב5 בפברואר 1451 מת מוראד משבץ מוחי, כשבצוואתו הוא הוריש באופן רשמי את הסולטאנות לבנו, הסולטאן המודח דאז מהמט בן ה-19. כעת, לאחר שמוגר איום הצלבנים, עמדה בפני מהמט המטרה העיקרית: איחוד השטחים העות'מאניים, מיגור הנסיכויות התורכמניות הנותרות וכמובן, כיבושה הסופי של קוסטנטינופול. בעמידתו במשימה זו הפך מהמט מהסולטאן מהמט הילד החלש לסולטאן מהמט הכובש.

הסולטאן מהמט הכובש ותהליכי כיבוש איסטנבול

ב18 בפברואר 1451 החל, למעשה, "תור הזהב" העות'מאני, עם עלייתו השנייה לשילטון של הסולטאן מהמט השני, שעתיד להיות מכונה "מהמט הכובש", או "פאתיח סולטאן מהמט".
מהמט קיבל אימפריה במצב הרבה יותר טוב משקיבל אותה אביו. על מנת לבסס את כוחו ולהכשיל את יריביו מקרב הנכבדים התורכמנים, היה מהמט זקוק לכיבוש מזהיר, ואין כמו כיבוש קוסטנטינופול ומיגור האימפריה הביזנטית כדי להוכיח את עוצמתו. האימפריות המוסלמיות כמעט כולן נשאו עיניהן לעיר הזאת, וידעו כי כיבושה יהיה המפתח לביסוס אימפריה מוסלמית עולמית. בעוד שני יועציו הקרובים עודדו אותו לכבוש את העיר, הנכבדים בראשות צ'אנדארלי התנגדו ליוזמה כזאת. מצד שני, שאיפתו של מהמט הייתה גם למגר את הנסיכות האנטולית החזקה שנותרה, קאראמאן. כדי לאפשר לו להתרכז בכיבוש העיר, הוא חידש את הסכמי השלום שחתם אביו עם סרביה, ואלאכיה, ולאחר קרב קצר גם את וסאלותו של נסיך קאראמאן.
ב1452 הוא בנה על הצד האירופי של הבוספורוס, כ10 מיילים מצפון לעיר, את מבצר "רומלי היסארי"- שפירושו המבצר האירופי, על מנת לשלוט מצפון על דרכי הגישה לקוסטנטינופול. בספטמבר 1452, לאחר השלמת בניית המבצר, החלו ההכנות, גם הדיפלומטיות, לכיבוש: הווזיר הגדול צ'אנדרלי חליל, למרות התנגדותו לכיבוש העיר, הגיע להסכמות עם המעצמות האירופיות השונות, בייחוד ונציה וגם הונגריה, על אי התערבות. בפברואר 1453 החל הלכה למעשה המצור על העיר, עת נכבשו הנמלים הביזנטיים בים המרמרה, כוחות הונעו למבצר החדש ותותחים כבדים הובלו מתראקיה על מנת להפגיז ולשבור את חומותיה החזקות של העיר.
בתוך העיר עצמה, המצב החברתי, הדתי והפנימי היה של תוהו ובוהו: חילוקי דעות צצו מכל עבר והצבא הביזנטי היה מוחלש ומובס מקרבותיו האחרונים. המצור עצמו נמשך 54 ימים, עד ה29 במאי 1453, לאחר שהעות'מאנים כבשו את כל האיים בים המרמרה סביב העיר. ב20 באפריל הצליח הצי של מהמט לחדור אל איזור "קרן הזהב", למרות שכמה ימים לפני כן 4 ספינות לטיניות וספינה יוונית הצליחו לחדור את המצור ולהביא אספקה לעיר. הספינות העות'מאניות כיוונו את תותחיהן לעבר המגינים.
ב28 במאי בלילה החלה ההתקפה, כשתותחים עצומים הצליחו להבקיע פירצה בחומות, בשטח שהוא היום נמצא בין טופקאפי ליני קאפי. הספינות הצליחו להפגיז בתותחיהן את מגיני העיר על החומות, והקיסר הביזנטי קוסטנטינוס נהרג בעודו מגן על חומות העיר. הצבא העות'מאני שעט בתוך הפרצות שנוצרו, והעיר החלה ליפול. בניגוד למצופה, מהמט הורה שלא לטבוח ביושבי העיר, שנותרה ריקה בחלקה, ושמר על זכויותיהם הדתיות. הביזנטים הנותרים נמלטו אל המושבה הסמוכה, גלאטה, שהייתה בידי גנואה. זגראנוס השיג הסכם עם יושבי גלאטה והגנואזים, לפיה היא תועבר ללא קרב לעות'מאנים, בתמורה להקלות כלכליות, אי אכיפת מיסים ושמירת זכויותיהם הדתיות של יושביה. אמנם לכיבוש העיר לא הייתה חשיבות אסטרטגית גדולה מאוד, היות והעות'מאנים יכלו לעקוף אותה בדרך לאירופה, אך הייתה לה בעיקר חשיבות מוראלית וכלכלית אל מול מעצמות אירופה. כעת, העיר הוכרזה לבירת האימפריה והחל יישובה במוסלמים. בכך, ירשה למעשה האימפריה העות'מאנית את מקומה של האימפריה הביזנטית, היא הפכה לשליטה על החיבור העיקרי בין הים השחור לים התיכון והסולטאן העות'מאני הפך גם ליורשו של הקיסר הביזנטי, בגירסה המוסלמית הפעם. שמה של העיר הוסב באופן לא רשמי לאיסטנבול, שמה התורכי של העיר, שגם משמעותו היא "אסלאם-בול", כלומר מלאה באסלאם. אבל באופן רשמי, שמרה העיר על שמה המקורי, קוסטנטינופול, לכל אורך ימי שילטון האימפריה העות'מאנית. באופן אירוני, העיר הפכה רשמית לאיסטנבול רק ב-1923, עת חדלה להיות עיר הבירה העות'מאנית. באותה שנה קמה הרפובליקה התורכית החילונית, שקבעה את בירתה דווקא באנקרה.
מהמט וכוחותיו נכנסו אל הכנסייה המרכזית של הנצרות האורתודוכסית, כנסיית "הגייה סופיה" (סופיה הקדושה), והחלו להתפלל את התפילה המוסלמית. הכנסייה הוסבה למסגד הראשי של האימפריה, אך שמרה על שמה, ונקראה מסגד "איה סופיה". האיקונות הנוצריים שהיו בה הוחלפו בסמלים מוסלמיים ובכתובות של פסוקי קוראן.
כעת פנה הסולטאן המנצח לאירגון פנימי של האימפריה הממורכזת והחזקה שבראשה עמד.
המטרה הראשונה של מהמט הייתה למגר כל התנגדות מצד הנכבדים התורכיים שעמדו כנגדו, לכן יומיים לאחר כיבוש איסטנבול, בראשון ביוני 1453, הודח הווזיר הגדול צ'אנדארלי חליל פאשא, במטרה גם לדכא את כוחה של משפחתו. הוא ובני משפחתו הואשמו בקבלת שוחד מהביזנטים על מנת למנוע את כיבוש קוסטנטינופול. מי שהחליף אותו היה זגראנוס פאשא, שגויס בשיטת הדוושירמה. מהלך זה החל מסורת לפיה עבדי הסולטאן תפסו את העמדות החשובות ביותר במינהל המדינה.
אחוזות ותימארים של נכבדים תורכיים הוחרמו, והחל תהליך של חילופי אליטות: את הנכבדים התורכיים הוחלפו בוגרי גיוס הדוושירמה. כך נוצרה אליטה של עבדים. המושלים המקומיים גם הושמו תחת פיקודו של הווזיר הגדול, שהיה רשאי גם לחתום בחותמת הסולטאן. עם זאת, הנכבדים התורכיים לא מוגרו לגמרי: מהמט שמר על מאזן כוחות, שיהיה תחת פיקודו. מהמט יצר, למעשה, את שיטת המילת, לפיה יינתן לכל עדה דתית שילטון אוטונומי תחת מנהיגים דתיים, ואת המהלך הראשון עשה כלפי הכנסייה האורתודוכסית, שזכתה בעצמאות מחדש.
כעת פנה מהמט לשיקום איסטנבול ההרוסה. הוא יישב אותה מחדש באוכלוסייה מוסלמית תורכית ובלקנית, והבטיח הקלות במיסים על מנת לחדש את החיים הכלכליים של העיר. הוא החל לבנות מחדש את דרכיה ובתיה של העיר, שנהרסו בשלהי השילטון הביזנטי. בשנת 1455 החל לבנות את הבזאר הגדול, או השוק המקורה הגדול הידוע של העיר. בנוסף בנה את הארמון הראשון בכיכר ביאזיד של היום, ולאחר מכן הוא מצא נקודה גבוהה בעיר שצופה על הדרכים הימיות שלה (ים מרמרה, קרן הזהב והבוספורוס), ובנה בה את ארמון טופקאפי, שהיה המרכז השילטוני של האימפריה עד ראשית המאה ה-19. הוא גם בנה את מה שאנחנו מכירים היום כמסגד פאתיח, על שמו.
הוא פיתח את הכלכלה של האימפריה, את הסחר בכותנה ובבדים ואת הסחר הבינלאומי כמו שהיה נהוג בעיר הביזנטית. הוא גם החל בתהליכים של הפרטה באימפריה, כשהפך אדמות מדינה לאדמות פרטיות, וחילק את האחוזות בין הסיפאהים, הפרשים שלו. כעת יכל לטעון שהוא השליט המוסלמי העליון בעולם, יותר מזה הממלוכי.

beyazid 1

העות'מאנים 2: הסולטאן שהפך לשרפרף

ביאזיד הראשון, "הסולטאן שהפך לשרפרף", והעות'מאנים במאה ה-14.
דבריי אלה מבוססים על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית והרפובליקה התורכית"- חלק 1 מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו. הוספתי גם תוספות משלי.

עלייתו של ביאזיד הראשון לשילטון בשנת 1389 סימלה שינוי חברתי-מוסדי באימפריה העות'מאנית. ביאזיד הוא השליט העות'מאני הראשון שראוי להיקרא סולטאן. ומדוע?

המינהל העות'מאני והצבא היה בעצם גוף אחד. גוף זה הורכב בעיקר ממשפחות תורכמניות ידועות יחד עם בני ביתם- שכללו לא רק בני משפחה אלא גם משרתים ונוודים נאמנים, ואליהם הצטרפו וואסאלים נוצרים שנכנעו לשליט העות'מאני או שהוא כבש אותם. לכן, השליט העות'מאני לקח על גבו גם את המינהל וגם את הצבא. בהתחלה השליט העות'מאני היה ראש שבט, והוא עבר טרנספורמציה להיותו מנהיג כוחות בחזית (ע'אזי ביי) ועד להיותו ביי עצמאי ולאחר מכן סולטאן. כנ"ל הנסיכות העות'מאנית הקטנה הפכה למדינה ולאחר מכן לאימפריה. בעת שלום, על החיילים היה לאסוף מיסים מאיזורים כבושים או וואסאלים, ובעת מלחמה היה על אנשי המינהל והחיילים לאסוף כוח ולהילחם, לכבוש ולקחת שלל- ממנו בא המימון של העות'מאנים, יחד עם המיסים. השליט העות'מאני, כאמור, היה בהתחלה ראש שבט שהיה ראשון בין שווים ולא יותר מזה. השיפוט אצל העות'מאנים היה לפי מינהג שבטי במאה ה-14, כשהשריעה המוסלמית ממלאת תפקיד קטן יחסית. וכאמור, כל שבט ומשפחה שהרכיבו את הכוחות של קונפדרציית השבטים העות'מאנית לקח שלל לעצמו מהשטחים שכבש. לביים העות'מאנים הייתה זכות לאסוף חמישית מהשלל שלקחו השבטים, וזה נקרא פנצ'יק (חמש בפרסית). אולם, ככל שהתרחבה הנסיכות העות'מאנית לאימפריה, גדל כוחם של הביים העות'מאנים והם יכלו לקרוא לעצמם סולטאנים, לחוקק חוקים חילוניים לצד הסתמכות על השריעה המוסלמית. ככל שהאימפריה גדלה, כך הצבא הופרד מהמינהלה וממערכת הכלכלה והמשפט. אוצר הסולטאן, שהיה גוף אחד יחד עם אוצר הממלכה, הופרד ממנו. הדגם המינהלי של העות'מאנים היה שילוב של השבטים התורכמנים במרכז אסיה יחד עם המינהל של האימפריה הסלג'וקית. ככל שהאימפריה גדלה, כך גדל גם כוחו של האסלאם הסוני הממוסד על חשבון המסורות השבטיות המיסטיות, ובכך הוא נעשה לדת המדינה. הווזירות, שיטת האקטאע של גביית המיסים וגביית מיסים אישיים הפכו לבסיס החשוב ביותר של הממשל העות'מאני. לצד האסלאם הממוסד, שמרה הצופיות המיסטית על כוחה. אולם המשפיעה ביותר על המינהל העות'מאני וגם על שיטת הורשת השילטון הייתה האימפריה הביזנטית. כלומר, העות'מאנים נשענו על יכולתם וניסיונם של אחרים, גם אם היו אויביהם. המינהל, המיסים, פקידי הממשל והחלוקה הפיאודלית- הכל הסתמך בראש ובראשונה על השיטה הביזנטית. היו גם פקידי ממשל ובכירים ביזנטים שאימצו שמות מוסלמיים, והמשיכו לעבוד באותן שיטות עבור העות'מאנים, לאחר ששטחים ביזנטיים נפלו לידיהם. נשים ביזנטיות רבות הובלו גם להרמונות של הסלג'וקים וגם להרמונות של העות'מאנים, לכן אימהות ממוצא יווני של שליטים השפיעו עליהם ועל שיטות הניהול שלהם רבות, מה גם שחלק מהנשים והאימהות הביזנטיות נשארו נוצריות בסתר והביאו לחצר העות'מאנית יועצים ביזנטיים נוצריים רבים, שהשפיעו על הטקסים בחצר. גם הנסיכים הבלקניים האחרים שלחו חיילים ויועצים לעזרת העות'מאנים, מה שהפך את האימפריה העות'מאנית להמשכה של האימפריה הביזנטית, רק בגירסה המוסלמית (את זאת יהיה אפשר לראות בהמשך בבירור, לאחר כיבוש קוסטנטינופול). גם למסורות המלוכניות הפרסיות ולשפה הפרסית היו השפעות רבות בחצר העות'מאנית, בדיוק כמו שהפרסים והביזנטים, בעלי התרבות המינהלית, השפיעו על אימפריות אסלאמיות קודמות. גם מוראד וגם ביאזיד זנחו את שיטות השיפוט השבטיות וכוננו מערכת משפט אימפריאלית, בדגם הביזנטי. אגב, האמהות של שניהם היו יווניות.
הסולטאן, שהיה מפקד צבאי נודד, הפך לאיטו לדמות מסתגרת ומרוחקת מצאן מרעיתו ויושבת בארמון קבוע, בדומה לדגם הקיסרי הביזנטי. בכך, המורשת הנוצרית-ביזנטית ונוצרים בעצמם גרמו לעות'מאנים להצליח היכן שאימפריות תורכיות קודמות לפניהם נכשלו.
(לפי המסורות התורכיות, היו 16 אימפריות תורכיות, שמגולמות בסמל של הנשיאות התורכית מ-1936: האימפריה ההונית הגדולה, האימפריה ההונית המערבית, ההונים האירופיים, ההונים הלבנים, הגוקתורכ, האוואר, האימפריה הכוזרית, האויגורים, הקארא-ח'אנים, הע'זנאווים, האימפריה הסלג'וקית הגדולה, הח'ווראזמים, הורדת הזהב, התימורים, המוגאלים והעות'מאנים).
ככל שהאימפריה התרחבה, לשליטים היה קשה יותר לשאת על עצמם סמכויות ניהול, לכן הם האצילו את סמכויותיהם לווזירים, למפקדי הצבא ולמושלים אזרחיים של פרובינציות. החלה להתכנס "מועצה אימפריאלית" (דיוואני הומאיון), וגם הוקם משרד מיוחד לאוצר המדינה (האזינה-אי-אמירה). המןשלים והמפקדים השונים קיבלו את תארי השליט הישנים, ביי, כשזנב הסוס סימל את דרגותיהם של המושלים למיניהם. בהתחלה, בראש ישיבות הדיוואן ישב הסולטאן, אולם ריבוי השטחים והסמכויות הכביד על הסולטאנים עד כדי כך שלא רצו לשבת בראש ישיבות הדיוואן. הם מינו, החל משנת 1360, ראשים לדיוואן, שהפכו בהדרגה לסדר-א-אעזאם, הלא הוא הווזיר הגדול העות'מאני. בתחילה, הצבא העות'מאני הורכב מנוודים תורכמניים, רובם היו פרשים. אולם ככל שתאוותם לשלל גדלה, נאלץ אורח'אן לגייס חיילים בתמורה לשכר, והם חולקו לחיילי רגלים (יאיא) ולפרשים (מוסלמן). בכך החיילים העות'מאנים הפכו מע'אזים לחיילים סדירים, והצבא העות'מאני הורכב גם, ובהמשך בעיקר, מנוצרים ופחות מתורכמנים. את התורכמנים העדיפו השליטים העות'מאניים לשלוח לחזית. מוראד הראשון ייסד שיטה חדשה: לתת לחיילים שטחים ואחוזות במקום משכורות. מוראד הראשון אף אירגן צבא חדש, בשם "עבדי השער" (קאפיקולארי), צבא שעמד בפיקודו הישיר של השליט, והורכב מחמישית משלל השבויים שנתפסו בשטחים שנכבשו. בימיו של הסולטאן מוראד הראשון התרחש שינוי בהרכב היחידות הצבאיות: יחידות היניצ'רים (המגוייסים החדשים), שהיו חיל הרגלים של האימפריה והסיפאהים (הפרשים) החלו להתפתח. כמו כן החלה להתפתח השיטה החצי-פיאודלית של התימאר, כשעל בעל התימאר היה גם לכלכל, לאמן ולספק את החיילים הנחוצים לסולטאן בשעת המלחמה, מלבד תפקידו האדמיניסטרטיבי. התימארים עצמם התלכדו תחת יחידות אדמיניסטרטיביות: האלאי- בראשותו של אלאי-ביי, והסנג'ק, בראשותו של סנג'ק-ביי. מעל כל היחידות האלה היו מושלים שנקראו הביילרביים- הביים של הביים. לבעלי התימאר היה,כאמור, תפקיד של גם אוספי מיסים ומשלמים את חלקם לסולטאן, גם לדאוג שהקרקעות יהיו מעובדות ושתהיה אספקת יבול וגם כמובן תפקידם הצבאי להוביל את חייליהם במלחמות. בכל סנג'ק היה שופט מוסלמי דתי- קאדי, וכן מעין "שריף"- השוטר הראשי, שנקרא סובאשי. הסנג'ק של הודאונדיגאר, שבירתו בורסה, היה הסנג'ק החשוב ביותר במאה ה-14.
גם השטחים שנכבשו באירופה חולקו לתימארים, שניתנו לנכבדים תורכיים. שאר סוגי האדמות, חוץ מהתימאר, היו אדמות מולכ-רכוש פרטי, שניתן בד"כ בגבולות, וווקאף-הקדש מוסלמי. עלייתם של הנכבדים התורכיים והתחרות הסמויה עם הסולטאן עצמו תביא בהמשך לסופו הטראגי של הסולטאן ביאזיד הראשון.
באיזורים שנכבשו היו נוצרים רבים, לכן מסורות נוצריות התערבבו עם האמונה המוסלמית, וקדושים נוצריים "אומצו" כקדושים של המסדרים הצופיים השונים.

המשבר בימי הסולטאן ביאזיד הראשון והוואקום שנוצר אחריו

לאחר מותו של מוראד הראשון, התחוללה תחרות בין ביאזיד לבין אחיו, יאקופ, על הירושה. ביאזיד היה בנה של אישה יוונייה, ובזמן הקרב בקוסובו הוא היה בשטח, בעוד אחיו היה באנטוליה וגייס נוודים תורכמניים. בכך ביאזיד, שייצג את המומרים מהנצרות במאבק הכוחות עם אחיו שייצג גם מאבק בין נכבדים תורכיים- שהמשפחה העיקרית ביניהם הייתה משפחת צ'אנדארלי. בינתיים, באנטוליה עצמה, משפחות נכבדים תורכמניות לא אהבו את עליית ביאזיד, והתאחדו יחד עם נסיכויות מתחרות, קאראמאן וקאדי בורהאנדין,למלחמה כנגד העות'מאנים.
ביאזיד בחר במדיניות של ניטרול ואף מחיית הביים התורכמניים השונים, ולשם כך נעזר לא פחות ולא יותר באויביו משכבר באירופה. הוא כרת ברית עם הנסיך הסרבי לאזאר, בתמורה לעזרה כנגד הביים התורכמניים באנטוליה. הוא המשיך את הכיבושים באירופה וכן השתלט מחדש על פרובינציות אירופיות שניכרו בהן ניצני מרד או על מנת להסדיר סכסוכים פנימיים בין נסיכים אירופים ואסאלים ולמנות כאלה. במקום שבו לא היה שילטון של נסיך ואסאל בלקני, הושם השטח תחת שילטון עות'מאני ישיר. גם בוסניה וגם סקופיה, כיום בירת מקדוניה, נפלו לידי העות'מאנים. העות'מאנים נכנסו לתוך אלבניה, שם התנגשו בעוצמה עם כוחותיהם של הוונציאנים. ביאזיד החליט לאסלם את הבירה אדירנה לגמרי: הקים בה מסגדים, בתי ספר וגם בתים על מנת ליישב שם תורכמנים. בכך, הוקפה קוסטנטינופול במבצרים עות'מאניים, והביזנטים נדחקו אל בין חומות העיר.
בתחום סחר החוץ, העות'מאנים נתנו לבני נסיכויות שונות, כמו רגוזה וגנואה, איזור סחר חופשי בשטחם, בתמורה להיותם מעין ואסאלים. כמו כן הוקצו שטחים אקס-טריטוריאליים לסחר חוץ. אלה היו שורשי הקפיטולציות הראשונים שהעניקו למעשה העות'מאנים. בתחום המינהל, שיטת גיוס הנוצרים הצעירים, הדוושירמה, לחיל היניצ'רים התרחבה גם לגיוס לטובת שירות במינהל העות'מאני. בכך נדחקו רגליהם של הנכבדים התורכמניים הוותיקים ומנהיגי צבאות החזית, הע'אזים, מהמינהל העות'מאני, לטובת נוצרים מומרים.

ועכשיו, פנה ביאזיד לרסק את שאר הנסיכויות העות'מאנית, בעזרת ואסאלים ביזנטיים וסרבים. הוא השתלט על מרכז אנטוליה וגרמיאן, בקרבות קשים מול נסיכות קראמאן. בשנת 1390 הוא השתלט על קוניה, הבירה הסלג'וקית לשעבר, ואז אנשי קאראמאן חתמו איתו על הסכם הפסקת אש. הוא המשיך צפונה לאיספנדיאר, וכבש את קסטמונו (מקום מקלט להרבה נסיכים תורכמניים נמלטים) וסינופ.
בינתיים, היו לביאזיד בעיות בקונסטנטינופול. הקיסר יואניס החמישי החליט לחזק ולבנות תוספת לחומות העיר, למרות התנגדות ביאזיד, שאילץ אותו לחזור בו. מנגד, בנו מנואל, שהחליף אותו, המשיך בתוכניתו של אביו וביאזיד הטיל מצור על הבירה הביזנטית. מנואל נכנע והוסכם שייבנה בעיר רובע תורכי-מוסלמי עם מסגדים ובית דין שרעי. רובע זה נודע היום בשם סירקג'י. בנוסף, הסכים מנואל לנוכחות של 6,000 חיילים עות'מאניים בחוף הצפוני של קרן הזהב, ולשלם עוד יותר מיסים לסולטאן. אוורנוס ביי המשיך בגיחותיו עבור העות'מאנים בתוך תסליה לתוך הונגריה, המדינה היחידה באיזור שעוד לא נכנעה לעות'מאנים, בהנהגת סיגיסמונד- שהייתה בעצמה מפולגת בין ברונים פיאודליים לשילטון המרכזי. בינתיים, הצליחו העות'מאנים להשתלט על בולגריה כולה ולבסס בה שילטון ישיר, ביולי 1393. כעת ביאזיד עבר לשיטה של כיבוש ישיר ושל שילטון ישיר.
כעת, שוב נע ביאזיד כמו יו-יו בין אנטוליה לאירופה, כשנסיכות קאדי בורהאנדין צברה כוח בשנת 1393. בשל מעברו בין החזיתות, נקרא ביאזיד יילדירים (הרעם) בכינויו. באותה שנה השתלט על אמאסיה וקייסרי, תוך שהוא דוחק אחורה את נסיכות בורהאנדין. לנסיכים התורכמניים שנלחמו כנגד העות'מאנים לא הייתה ברירה, והם קראו לעזרתם את תאמרלין, או תימור-לנג, שליט הטאטארים משושלת צ'אגאטאי. בשנת 1394 הוא הצליח להשתלט על רוב איראן ונכנס לתוך מסופוטמיה, בעת שקיבל את קריאת העזרה מהנסיכים התורכמניים. הוא איים גם על העות'מאנים וגם על הממלוכים שישבו בסוריה, ומניעיו למלחמה נגד העות'מאנים היו גם דתיים, היות שביאזיד זוהה ע"י אויביו המוסלמים כמושפע מהנוצרים הביזנטיים. מנגד, כרת ביאזיד ברית עם הסולטאן הממלוכי ברקוק ועם נסיכות קאדי בורהאנדין נגד תימור-לנג, שכרת ברית עם קאראמאן. תימור-לנג השתלט על דיארבכיר, אורפה, מרדין ומוצול והתכונן להתנגש עם העות'מאנים ובעלי בריתם. באותו זמן, הספיק ביאזיד לבסס את שליטתו בשטחי הכיבוש באנטוליה, ובנוסף לביילרביי של רומליה הקים ביילרבייליק חדש בשם "אנאדולו". בירת הביילרבייליק של אנאדולו, הלא היא אנטוליה, נקבעה כאנקרה, שבעתיד תהפוך לבירת תורכיה המודרנית.
בשנת 1395 פרץ שוב מרד באירופה, הפעם מצד הביזנטים, שכרתו ברית עם הוונציאנים שהתקדמו לתוך מקדוניה ואלבניה ואף קיבלו מהביזנטים את העיר סלוניקי וכרתו ברית עם ההונגרים. באירופה עצמה התארגן, בעידוד האפיפיור בוניפציוס התשיעי, מסע צלב כנגד העות'מאנים. מכל רחבי אירופה, כולל מאנגליה, אוסטריה, שווייץ ופולין של ימינו התקבצו צלבנים על מנת לתת מענה לסכנה העות'מאנית ולקריאותיו של הקיסר הביזנטי מנואל השני לעזרה נוצרית מול ביאזיד- שתמך בינתיים בבן משפחתו יואניס השביעי לתפקיד הקיסר. בשנת 1396 הצלבנים פרצו לתוך סרביה, והגיעו בספטמבר של אותה שנה עד ניקופוליס, ושם התנגשו עם העות'מאנים. הקרב בניקופוליס, ב25 בספטמבר 1396, הסתיים בניצחון עות'מאני, שגרם למוסלמים רבים שנמלטו מתימור-לנג להצטרף לצבא העות'מאני ולביאזיד. בשנה זו הושמה שוב קוסטנטינופול במצור, וב1397 נבנה "מבצר אנאדולו" לחופי הבוספורוס על מנת להשגיח על הגישה הביזנטית לים השחור וכן להכין את הכיבוש העתידי של הבירה הביזנטית.
בינתיים, לביאזיד צצה עוד צרה חדשה, הפעם במרכז אנטוליה….
נסיך קאראמאן, עלאודין עלי ביי, ניצל את הקרבות שניהלו ביאזיד וחייליו על מנת להשתלט שוב על מרכז אנטוליה, ולכבוש את בירת הביילרבייליק אנקרה. החזית חזרה שוב למזרח, וביאזיד ניצל את ההזדמנות להדוף את הקאראמאנים לגמרי וכן להשתלט על נסיכות קאדי בורהאנדין. תימור-לנג, בינתיים, הוציא לפועל את שאיפותיו ופלש להודו. העות'מאנים, לאחר כיבוש הנסיכויות, הצליחו ליצור קשר יבשתי עם הממלוכים, ובשנת 1399 ניצלו את ההזדמנות עם מות הסולטאן הממלוכי ברקוק כדי להשתלט על דולגדיר, מדינת ואסאל ממלוכית, וכן על סביבות מאראש ואלביסתאן.
בשנת 1400 החלה פלישת תימור-לנג לתוך אנטוליה, תוך כדי שנסיכים תורכמניים מודחים מצטרפים אליו. כוחותיו פלשו לתוך אנטוליה, ותפסו את סיוואס, בירת נסיכות קאדי בורהאנדין לשעבר. בהמשך תימור-לנג נכנס בקיץ 1400 לתוך סוריה וכבש את חלב ואת דמשק.

שיטת הכיבוש של תימור-לנג הייתה שיטת הכיבוש המונגולית ה"קלאסית"- הוא שחט כל מתנגד שנקרה בדרכו, גם אזרחים רבים, מוסלמים וגם לא מוסלמים. בשנת 1402 השתלט ביאזיד מחדש על סיוואס וארזינג'אן, והמתין לבוא הכובש המונגולי-טטארי. תימור-לנג לא איכזב: הוא חזר לאנטוליה דרך כוחותיו ששהו בגרוזיה והשתלט על קייסרי ושם מצור על אנקרה. באיזור צ'ובוק, מחוץ לאנקרה, התרחש ב27 ביולי 1402 קרב מכריע בין העות'מאנים לתימור-לנג. בקרב זה השתתף ביאזיד עצמו, אך העות'מאנים הובסו בשל המצור שהחליש את כוחותיהם והציוד הדל שלהם, ובשל בגידת תורכמנים וסרבים רבים בסולטאנות העות'מאנית הבלתי יציבה, וביאזיד נפל בשבי תימור-לנג והובל מושפל לארמונו. הפסד זה הוכיח, לטענת המחבר שאו, את כישלונה של שיטת הוואסלים הנוצריים, שיכלו לבגוד באדוניהם כל אימת שהרגישו בחולשתו, ובשל הדרתם של תורכמנים מהכוח הצבאי העות'מאני.
בכך התחילה תקופת האינטרגנום, הוואקום שנוצר בסולטאנות העות'מאנית עם נפילת ביאזיד בשבי, ומאבקי הכוח על החלפתו. תקופה זו, שנקראת ה"פתרת (Fetret) בתורכית, נמשכה 11 שנים, מ1402 עד 1413.
תימור-לנג הקים מחדש את הנסיכויות התורכמניות ההרוסות, והרג הרבה אנשים והרס הרבה בתים ובתי תפילה שנקרו בדרכו. הוא חילק את האדמות העות'מאניות בין אנשיו ותומכיו, בעוד הוא מחזיק בשבי את ביאזיד ואת בניו מוסטפא ומוסא. יש הטוענים כי הסולטאן המודח הוחזק בשבי לראווה בכלוב בארמון תימור-לנג, או אף שימש שרפרף אנושי לרגליו… ב9 במרץ 1403 מת ביאזיד באקשהיר, ואילו תימור-לנג עצמו, שכבר תיכנן להתרחב לכיוון סין, מת כעבור שנתיים.
בינתיים, באדמות שנכבשו על ידי תימור-לנג באנטוליה, הושם הנסיך הקאראמאני מהמט כשליט על רובן, ואפילו בניו הנותרים של ביאזיד, הכירו בשילטונו של תימור-לנג. הסולטאנות העות'מאנית התחלקה בין שלושה בנים: סולימאן, ששלט בבירה אדירנה, עיסא צ'לבי, ששלט בבורסה, ומהמט צ'לבי ששלט באמסיה. באירופה עצמה התעוררו רעיונות לנצל את החולשה העות'מאנית למסע צלב נוסף, אך הנסיך סולימאן היה חזק מדי והונגריה מפולגת מדי על מנת לנקוט במהלך כזה. שלושת בניו של ביאזיד המשיכו להילחם ביניהם על שטחים ושליטה, תוך שהם כורתים בריתות אד-הוק עם קבוצות, נסיכויות וממלכות שונות על מנת שיעזרו להם. אפילו תימור-לנג, שידע שסולימאן יושב באירופה ולא מאיים על אנטוליה, הכיר בו כשליט העות'מאני. בינתיים, שלושת האחים, עיסא, מוסא- שכנראה שוחרר על ידי תימור לנג או שאף לא נפל בשבי כלל, המשיכו להיאבק ביניהם- בעוד שסולימאן (שלא זכה לבסוף להיות הסולטאן סולימאן הראשון) נהנה מתמיכת הנוצרים. הקרב הראשון בין הנסיכים היה בקארסי, כשהמאזן ביניהם משתנה חליפות לטובת כל אחד מהם. סולימאן, שצבא במלחמות הפנימיות בסרביה בין בנו של לאזאר לבין ג'ורג' בראנקוביץ', החליט שעליו לאסוף כוח אירופי גדול בסיוע הביזנטים ולהכריע את שאר אחיו באנטוליה. התיאבון של סולימאן יתברר בסוף כחרב פיפיות נגדו. בינתיים, באנטוליה, מהמט צ'לבי התגבר בשנת 1405 על אחיו, ועיסא נמלא אל סולימאן. היות וסולימאן נעזר בנוצרים, הוא נחשב ככופר, מה שאיפשר לנכבדים ולאנשי הדת באנטוליה להכריז על מהמט כסולטאן מהמט הראשון. בכך נוצר מאזן אימה בין מהמט באנטוליה, שנהנה מתמיכה של נסיכים ונכבדים תורכמנים, לבין סולימאן ברומליה. באביב 1406 כוחותיו של סולימאן נעו לכיוון אנקרה, אך לאחר קרבות והישגים שונים ולאחר שוולאכיה ושסרביה של סטפן בנו של לאזאר חזרו בהם מתמיכתם בו, הוכרע לבסוף סולימאן ב-17 בפברואר 1411 ומת בקרב. האח האחר, מוסא, ניצל את הוואקום שנוצר בטריטוריות האירופיות של העות'מאנים, בגד במהמט והכריז על עצמו כסולטאן באדירנה. הוא מינה את אבראהים ממשפחת צ'נדרלי לווזיר גדול, ואת איש הדת השנוי במחלוקת שנחשב כופר, בדרדין סימוואני, לשייח' אל-אסלאם (המופתי של הסולטאנות כולה). האידיאולוגיה הדתית של סימוואני הייתה מתאימה לקומוניזם של ימינו: הוא דגל בביטול המעמדות ובחלוקת רכוש שווה בין האנשים. זו הייתה האידיאולוגיה הרשמית של ה"סולטאנות" של מוסא. בשנים 1411-1412 החל מוסא במצור החמישי על קוסטנטינופול, לאחר שהעניש את הסרבים שתמכו באחיו, סולימאן. הבעיה היא שבדרדין שנחשב כופר עורר את זעמם של אנשי הדת הממסדיים, והם הכריזו עליו ועל מוסא כעל כופרים. אידיאולוגיית בדרדין ה"כופרת" גרמה לתסיסה בקרב הע'אזים והנכבדים התורכמניים. כמו כן, המפקד הצבאי הראשי של מוסא, מיהאלאולו, חזר בו מתמיכתו במוסא. מהמט כרת בינתיים ברית עם הביזנטים הנצורים, לפיה אם יתמכו בו אז יוצר המצור מעל בירתם. בינתיים מהמט פלש לטריטוריה של מוסא וניסה להביס אותו, לשווא. לבסוף המשיך באינטריגות כנגד מוסא וכרת ברית עם הסרבים, מה שהביא ב-10 ביולי 1413 להכרעתו ולהריגתו של מוסא בעיר ויזה שליד פיליבה, לאחר פלישת כוחותיו של מהמט מצפון. לאחר הניצחון, הוכרז מהמט הראשון כסולטאן העות'מאני רשמית, התיישב באדירנה הבירה ובזאת תמה תקופת הוואקום השילטוני, האינטרגנום. בכך מהמט הראשון איחד שוב את כל שיטחה של הסולטאנות העות'מאנית, והיא הפכה רשמית לאימפריה תחת שילטון הסולטאן מהמט.

anatolia

העות'מאנים 1: כך התחילה האימפריה

הדברים שאני כותב מסתמכים בעיקר על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית והרפובליקה התורכית: חלק 1" מאת החוקר סטאנפורד שאו (1930-2006) ואישתו, אזל קוראל שאו. הספר יצא לאור בשנות השבעים.
הוספתי גם תוספות משלי.

מקורותיהם של התורכים- ליתר פירוט, נא להסתכל באוסף הפוסטים שכתבתי כאן: "מבוא לתולדות העמים התורכיים".

מקורותיהם של התורכים נמצאים במרכז אסיה, במקום שנקרא הרי האלטאי, שנמצאים כיום במפגשי הגבולות בין רוסיה, סין, קזחסטן ומונגוליה של ימינו, היכן שנפגשים מקורות הנהרות אירתיש ואוב. בניגוד למה שסוברים, התורכים לא באו מהארץ שנקראת כיום תורכיה. התורכים היו בתחילה שבטים נודדים, קונפדרציות של שבטים. התפשטות התורכים לכיוון מערב אל אירופה ואל אנטוליה (שהייתה יוונית בעיקרה, והכוונה כיום לצד האסייתי של תורכיה, ואגב, רוב סיפורי המיתולוגיה היוונית מתרחשים באיזור שכיום הוא תורכיה, הלא הוא תת היבשת אנטוליה) באה כתוצאה בעיקר כתוצאה מבצורת שאירעה בשטחים שעליהם ישבו השבטים התורכיים, הם חיפשו מזון בשביל העדרים שלהם. גם סיבות פוליטיות וריבים בין שבטים הביאו להתפשטות התורכית. שתי האימפריות התורכיות הראשונות היו אימפריית הגוקתורכ (מאות 5-7 לספירה) והאימפריה הסלג'וקית, בראשית האלף השני לספירה.
התורכים, בניגוד לימינו, לא האמינו במקור באסלאם, היו להם אמונות שאמאניות באיתני הטבע וגם פנתיאון אלים משלהם עם אל ראשי בשם "טאנגרי", בשל כך נקראת דתם הקדומה של התורכים "טאנגריזם". ככל שהתורכים התקדמו או קודמו דרומה או מערבה, כך הם נחשפו יותר לאסלאם, ומערכת השילטון של האימפריות התורכיות הקדומות באנטוליה הייתה מבוססת על הח'ליפות האסלאמית. כשהשבטים התורכמניים הגיעו לאנטוליה (תת-היבשת המשתרעת מחוף הים האגאי עד לגבול הארמני) הם אימצו גם את שיטות הממשל וגם את אורח החיים, אך לא את הדת כמובן, של הנוצרים הביזנטים שחיו באיזור, לצד דת האסלאם. האלמנט הבולט באסלאם שאימצו השבטים היה מיסטי- הוקמו מסדרים צופיים רבים. בראש כל שבט עמד ביי. נסיכויות תורכמניות עיקריות היא גרמיאן, סארוהאן, קאראמאן, מנטשה וכמובן עות'מאן, שהייתה נסיכות קטנה בין גרמיאן לתחומי האימפריה הביזנטית, קוסטנטינופול וסביבתה. מרכזה של נסיכות עות'מאן היה העיר סואוט. העות'מאנים, יש להדגיש, היו נסיכות קטנה וכמעט שלא מורגשת בראשיתם. האימפריה הסלג'וקית השושלתית, שבירתה הייתה קוניה, התפרקה והפכה לאימפריה קטנה יותר- "הסלג'וקים של רום".
לכל אורך השנים, מאז הגעת התורכים לאנטוליה, התחוללו קרבות בלתי פוסקים בין האימפריה הביזנטית, שישבה בתת היבשת האנטולית, לבין הנסיכויות התורכיות השונות. לאט לאט החלו הביזנטים להתפורר ולאבד את כוחם אל מול אויביהם.

2. העות'מאנים- ממקורותיהם ותולדותיהם עד 1399.
התמוטטות מערכי ההגנה הביזנטיים אל מול הנסיכויות התורכמניות ובשל מאבקים פנימיים פתחו בפני העות'מאנים את הדרך להתפשט מערבה, לכיוון הבלקן. לכן, בראשיתה, הייתה האימפריה העות'מאנית אימפריה אירופית לכל דבר ועניין. הנסיכות העות'מאנית ניצלה את העובדה שיש קרע בתוך הביזנטים בין הנסיכים השונים, ולכן הבטיחו לנסיכים את החזרתם לשלטון והחזרת שטחיהם במקום השילטון המרכזי הביזנטי, רק בתנאי שיקבלו על עצמם את המרות העות'מאנית. בשל כך ההתנגדות בבלקנים לעות'מאנים הייתה חלשה יחסית. טריקים פוליטיים מחוכמים אלה וניצול הפילוג בצד השני יאפשרו את הניצחונות וההתפשטות של הנסיכות העות'מאנית שוב ושוב, ובסוף את הפיכתה לאימפריה. לכן, העות'מאנים ניצחו לא רק בזכות כוח צבאי, אלא גם בזכות ניצול חכם של המצב הפוליטי. מה שהעות'מאנים רצו מהנסיכים והמושלים הכפופים להם היו שני דברים עיקריים: אספקת חיילים בעת מלחמה וכסף. בשנת 1402, ראשית המאה ה-15, האימפריה העות'מאנית הראשונה באה אל קיצה, ומי שהביא עליה את הקץ יכול היה להיות רק שליט חזק של אימפריה אחרת. את זאת עשה תימור-לנג, השליט המונגולי, שהביס את העות'מאנים והחזיר אותם להיות נסיכות קטנה.
מקורותיהם של העות'מאנים נעוצים באימפריה שקדמה להם- הסלג'וקים של רום, ובעימותים הבלתי פוסקים שלהם עם המונגולים. השבט שממנו באו העות'מאנים נקרא שבט הקאיי, ומנהיגו היה סולימאן שאה, סבו של עות'מאן הראשון. ישנן שתי תיאוריות לגבי העות'מאנים: הראשונה, שהם היו שבט שמכר את שירותיו (הכוונה בעיקר לשירותי הלוחמה שלו) לכל המרבה במחיר, ובעיקר עסקו בניצול חולשתם של האחרים, התיאוריה השנייה טוענת שהעות'מאנים היו שבט חשוב בראשותו של סולימאן שאה המייסד, ובנו הנסיך ארטוגרול, קיבלו את סמכותם מהסלג'וקים של רום שעבורם נלחמו, וניצלו את חולשתם המתמשכת של הביזנטים כדי להתפשט על חשבונם. עות'מאן הראשון (1326-1258), בנו של ארטוגרול ונכדו של סולימאן שאה, שעל שמו נקראים העות'מאנים, היה דמות ערטילאית יחסית ויש הטוענים כי גם הוא, גם אביו וגם סבו הם דמויות אגדיות בלבד. הוא עסק יותר בביסוס העות'מאנים כנסיכות שמתפשטת על חשבון הביזנטים בנצלם את חולשותיהם. הוא לא עסק בכיבושים משמעותיים אלא יותר בביסוס השושלת ובקביעת אסטרטגיית ההתפשטות שלה. הוא עסק באדמיניסטרציה: חילק את הנסיכות שבראשותו לשלוש מחוזות, עד למרחב של איזמיט ואיזניק, והעביר את הבירה העות'מאנית ליינשהיר, העיר החדשה. מי שהיה השליט העות'מאני הידוע והמתועד הראשון הוא בנו של עות'מאן, אורח'אן (1362-1281), שניתן להחשיבו כשליט, או הח'אן, העות'מאני הראשון, היות והוא נקט סממני שילטון ברורים שמאפיינים כל יישות שלטונית מוסלמית: הראשון שהטביע מטבעות תחת שמו ושדרשות יום השישי, הח'וטבה, הזכירו אותו בשמו כשליט.
הכיבוש המשמעותי הראשון של אורח'אן היה בשנת 1331, עת כוחותיו, ה"ע'אזים", כבשו את העיר ניקיאה, הלא היא איזניק התורכית כיום. היו לו עוד כיבושים, בעיקר באיזור צפון-מערב אנטוליה בואכה ים המרמרה, כמו למשל העיר איזמיט (ניקומדיה) עצמה. הביזנטים ניסו לצאת למסע מלחמה נגד העות'מאנים, אך נכשלו, בשל כך נכבש מהם שטח כל כך נרחב. מי שהיה פעיל ביותר בצבאו של אורח'אן היה בנו, סולימאן, שלא הצליח לרשת אותו בגלל שמת לפניו. מי שהחליף אותו היה מוראד הראשון, בנו האחר. הוא קיבל מאביו נסיכות שהכפילה את שטחה, והפכה לאימפריה.
מי שאכן בנה את האימפריה העות'מאנית בשטחה האירופי הוא מוראד, שהבסיס שהשאיר לו אביו בגליפולי נתן לו את האפשרות לכבוש את תרקיה, מקדוניה, בולגריה וסרביה. הוא גם התפשט מזרחה: אנקרה, כיום בירת תורכיה, שתמכה בנסיכות גרמיאן, העבירה את תמיכתה לעות'מאנים. הוא גם הגיע עד חוף הים השחור, לטוקאט. בהמשך, הוא פנה שוב למערב, השתלט על אדירנה ב-1361 והפך אותה לבירה העות'מאנית. הוא גם ניצל את חולשתם של הסרבים לאחר העידן של הנסיך סטפאן דושאן, והמשיך להשתלט על שטחים גם בתראקיה. ההונגרים, הסרבים והבוסנים הכריזו ב1364 מלחמה על מוראד, שהשתלט על עמק המאריצה, שסיפק את התבואה והאורז לעיר קוסטנטינופול. באותו עמק ארבו העות'מאנים לכוחות הקואליציה שהתגבשה כנגדם, והביסו אותה, במה שנודע כ-Sırpsındığı.
שנה לפני כן, הביזנטים המותשים נאלצו לחתום על מעין הסכם הפסקת אש עם מוראד, שהתחייב לא לתקוף את בירתם.
בשנת 1366 מוראד חידש את מסע כיבושיו, עם שיטות לחימה חדשות (בלי לפצל את כוחותיו לשלושה חלקים: שמאל, מרכז וימין כמו שהיה נהוג). המטרה הבאה שלו הייתה סלוניקי, בירתה של מקדוניה.
בראש הצבא העות'מאני עמד אוורנוס ביי, שהיה נסיך ביזנטי מאנטוליה שהמיר את דתו לאסלאם. אוורנוס היה רק אחד מהרבה מומרים לאסלאם שהיו נוצרים במקור, ועזרו מאוד לאימפריה העות'מאנית להתפתח. בשנת 1385 נפלה סלוניקי בידי העות'מאנים ובהמשך נכנע הנסיך הסרבי לאזאר. אבל הבעיה העיקרית של מוראד באותה תקופה לא היו הביזנטים הנוצרים, אלא הנסיכויות התורכמניות היריבות באנטוליה.
על מוראד היה להתמודד עם שתי נסיכויות עיקריות: גרמיאן וקאראמאן. הוא עשה עיסקה עם נסיכות גרמיאן, לפיה הוא ישיא את בנו ביאזיד לבתו של ביי גרמיאן, ובתמורה הוא יקבל שטח הכולל את העיר קוטאהיה, שסמוכה לקאראמאן. זאת הוא עשה מכיוון שהוא העדיף להשיג שטחים בדרכי שלום מהנסיכויות השכנות, כמו אביו. אולם, ההתפשטות העות'מאנית בגבול נסיכות קאראמאן גרמה לשליטי אותה נסיכות להזדעק, ובתגובה הכריזו מלחמה על העות'מאנים. הם השתלטו על איזור האמיט, אותו השיג מוראד, ולכן הוא החליט להילחם בהם חזרה. הוא גייס ואסאלים נוצריים מהבלקן כדי לעזור לו להילחם מול נסיכות תורכמנית-מוסלמית יריבה…. בסופו של דבר, בעזרת כוחם של נוצרים, ניצח מוראט. מצד שני, נוספה עוד סכנה, עוד יותר משמעותית, לעות'מאנים: ממזרח התקדמו כוחותיו של השליט המונגולי, תאמרלין (תימור-לנג) לתוך איראן. העימות עם הנסיכויות התורכמניות עומד להיות כאין וכאפס לעומת מה שצפוי לעות'מאנים מתימור-לנג…
במלחמותיו, השתמש מוראד בצורה אינטנסיבית, לראשונה, ברובים ובתותחים. הוא המשיך ופתח מוצא לים התיכון, כשכבש שטחים מפרובינציית טקה. בשנת 1389 התרחש הקרב האגדי כנגד הנסיך הסרבי לאזאר והביזנטים שעזרו לו, על קוסובו. חיילי הבלקן בראשות לאזאר מנו 100 אלף איש, ואילו כוחותיו של מוראד, שעמד אישית בראש הצבא העות'מאני בקרב (באותה תקופה הסולטאנים היו מפקדים צבאיים בפועל ולא היה להם מושב קבוע היות והם יצאו בעצמם למלחמות), מנו 60 אלף איש. למוראד נלוו גם נסיכים סרביים ובולגרים שהייתה להם יריבות עם לאזאר. כעת, לאחר שהתפנה מהקרבות מול התורכמנים שכניו, היה למוראד זמן להרחיב את שליטתו בבלקן.
התוצאות של הקרב עבור מוראד היו טרגיות- לקראת סופו, ויש שאומרים אף אחריו, נהרג מוראד על ידי מתנקש. בנו, ביאזיד הראשון, החליף אותו ונחל ניצחון- למרות שיש מקורות שאומרים שמוראד הספיק לנצח בטרם נרצח. זה היה הניצחון העות'מאני הראשון על ברית אירופית גדולה- ועתידים להיות לעות'מאנים עוד ניצחונות כאלה. כעת העות'מאנים שלטו כמעט על כל דרום מזרח אירופה, להוציא את בוסניה, אלבניה (שעתידות להיהפך למוסלמיות בעיקרן ולהישאר כאלה עד ימינו) וחלקים מיוון.

nurgul yesilcay

נורגול ישילצ'אי -גולסרן וקוסם סולטאן החדשה (שחקנים תורכיים-חלק 10)

השחקנית שמוכרת לכולכם בדמותה כגולסרן מהסידרה "רסיסים" קיבלה לאחרונה את התפקיד הראשי של קוסם סולטאן בעונה השנייה של הסידרה שנושאת את שמה, כשהיא מחליפה את ברן סאאת שהתפקיד כנראה לא התאים לה מלכתחילה. היא לא פחות יפה מברן, בלשון המעטה, מצבה המשפחתי הוא גרושה, והיא נכנסה לפני חצי שנה לעשור החמישי לחייה- היא בת 40. יש לה שם משפחה שנשמע מצחיק, בשם ישילצ'אי (בתורכית: תה ירוק), והשם שלה הוא נורגול. הפוסט הזה בא לספר על השחקנית המופלאה והמאוד בולטת במראה החיצוני שלה, שכיכבה בסדרות תורכיות החל מראשית שנות האלפיים. ברן סאאת, הצעירה ממנה בשמונה שנים היא כבר לא הדבר כנראה, ונורגול ישילצ'אי היא הדבר הבא והיא הכוכבת הגדולה של הטלנובלות התורכיות כיום.

נורגול נולדה במרץ 1976, בת מזל טלה, בעיר שלחוף הים האגאי אפיונקאראהיסאר (המבצר השחור של אפיון, עיר שנזכרה רבות במיתולוגיה היוונית). משפחתה עברה לאחר מכן לעיר איזמיר, שם למדה בבתי הספר היסודי והתיכון. היא סיימה בשנת 2001 את לימודיה במחלקה לתיאטרון באוניברסיטת אנאדולו שבאסקישהיר, אבל עוד כשנכנסה ללמוד בשנת 1998 קיבלה את תפקידיה הראשונים בסרט קולנוע תורכי וכן בתפקיד גולסום שהיה תפקידה העיקרי הראשון בטלוויזיה, בסידרה "האביב השני". מאז שיחקה בכ-15 סדרות טלוויזיה, וקיבלה בשנים 2002, 2005, 2007 ו2008 את התואר "השחקנית הטובה ביותר" בפסטיבלים של סרטים וסדרות תורכיים. היא שיחקה בנוסף ב13 סרטים תורכיים, וקיבלה מודעות בינלאומית כשב2007 שיחקה תפקיד של צעירה לסבית תורכייה בסרט "קצה גן העדן" של הבמאי התורכי-גרמני המפורסם פתיח אקין, וקיבלה יחד עם הצוות את הפרס בפסטיבל קאן על הסצינה הטובה ביותר. ב2013 אף שיחקה בסידרה קומית בתפקיד עצמה.

נורגול היא במקור שחקנית תיאטרון, כי זה מה שהיא למדה באוניברסיטה. היא שיחקה בתפקידים ראשיים גם בגירסאות תורכיות למחזות מפורסמים, כמו לדוגמה את דמותה של אופליה ב"המלט" ואת דמותה של בלאנש דבואה במחזמר "חשמלית ושמה תשוקה". כמו כן היא שיחקה בגירסא התורכית של הסידרה המפורסמת "דוגמניות 90-60-90" בתפקיד דניז.

היות ומדובר בשחקנית מנוסה ובוגרת, היא נכנסת לתפקיד בעייתי בעונה השנייה של סידרת המשך של סידרה מצויינת אחרת, "הסולטאן". היו הרבה ביקורות על סידרת ההמשך, וטענו, גם בצדק, כי היא לא מצליחה להתקרב לשיאים ולאיכות הגבוהה שיצאה הסידרה המקורית. היא אמורה להוביל, למעשה, את הסידרה, בתפקיד העיקרי והראשי. דווקא ניסיונה הענף והיותה שחקנית בוגרת ובשלה יכול להוביל לכך שהיא תעלה את "קוסם סולטאן" על דרך המלך, כמו שהיא משחקת את גולסרן ב"רסיסים". לא לשכוח שמדובר בתפקיד של דמות היסטורית שלא חיה בימינו, לא מתלבשת בלבוש של ימינו ויש לה משמעות היסטורית רבה. לכן לברן סאאת לא היה קל להתמודד עם התפקיד וכובד משקלו. לכן, ההעדפה הייתה לתת את דמותה של קוסם לשחקנית מנוסה שנראית גם טוב מאוד חיצונית. לדעת רבים, נורגול היא השחקנית היפה ביותר חיצונית בתורכיה.

mustafa 1

הסולטאנים של קוסם- מוסטפא הראשון

כידוע לכולם, מוסטפא בנו של הסולטאן סולימאן לא זכה להיות הסולטאן מוסטפא הראשון. אבל היה סולטאן בשם מוסטפא הראשון. הוא דודו של אבראהים המטורף שכבר כתבתי עליו, ואבראהים הסולטאן נקבר על ידו. גם הוא היה קשור לקוסם סולטאן, שדמותו ודמותה כיכבו בסידרת ההמשך של "הסולטאן"- "המאה המפוארת- קוסם" שעונתה הראשונה הסתיימה זה מכבר, וגם הוא היה קורבן של ה"כלוב" המפורסם, הקאפס.
בהמשך לפוסט של "אבראהים המטורף", אני אכתוב היום על הסולטאן מוסטפא הראשון, שחי בין השנים 1592 ל1639.

מוסטפא שלט לסירוגין בסך הכל שנתיים בלבד- בין 1617 ל1618 ובין 1622 ל1623. הדבר היחיד שהוא נודע בו הוא צחקוקיו שנשמעו כמו צחוקו של אימבציל (מפגר). מדובר באחד הסולטאנים הכי נוירוטים שידעה האימפריה העותמאנית. בנוסף היה לו תחביב- לרוץ ללא סיבה במסדרונות הארמון.

מוסטפא גדל החל מגיל 11 ב"כלוב". הוא הושם שם על ידי הסולטאן אהמט הראשון, שהמועדפות עליו היו קוסם סולטאן ויריבתה חדיג'ה סולטאן. בשנת 1617 מת אהמט הראשון, וקוסם סולטאן הכוחנית פחדה שמא הבן היותר בכור שאמור היה לעלות לשילטון, עות'מאן בן ה-13, שלא היה בנה, יחסל אותה ואת בניה בהוראת אמו, חדיג'ה. לכן היא הפעילה את קסמיה על מנת שדווקא מוסטפא הנוירוטי, אחיו של בעלה, ימונה לסולטאן על פי החוק- ויהיה בעצם "חותמת גומי שלה". וכך היה. מוסטפא, שהיה לא שפוי עוד מלפני שהוכנס לקאפס שהחמיר את מצבו, ערך מינויים לתפארת: הוא מינה שני משרתים נערים שלו למושלי קהיר ודמשק ומינה לקצין בכיר איכר שהציע לו לשתות בעת שהיה במסע ציד. בהמשך יגדיל מוסטפא לעשות, וימנה עגלון שהנהיג עגלה רתומה לחמור להיות המואזין של המסגד המרכזי של איסטנבול, איה סופיה. וזירים גדולים לא יכלו לעבוד עם מוסטפא, שניסה להנהיג את האימפריה על פי חזיונות שראה, והתחלפו בזה אחר זה. גדוד הסריסים של הארמון ראה את התנהגותו המטורפת של מוסטפא, ולכן הוא הודח ובמקומו מונה הסולטאן עותמאן השני בן ה-13, וזאת לאחר שמוסטפא שלט שלושה חודשים בלבד, ללא שום יכולת למשול. מוסטפא המודח נשלח שוב לביתו המוכר- הכלוב, הקאפס.

עותמאן השני חיסל את אחיו מהמט, אסר על עישון וצריכת אלכוהול באופן טוטאלי באימפריה, ורצה לערוך רפורמות אצל היניצ'רים. קוסם הקוסמת ניסתה שוב ושוב להפעיל את השפעתה כדי שעותמאן יודח. והייתה לה עילה טובה- עותמאן ניסה לערוך רפורמות בקרב היניצ'רים. בשנת 1622 עותמאן יצא למסע למכה, אך היניצ'רים החשדנים פרצו לארמון, כבלו את עותמאן וכלאו אותו לאחר שנלחם בהם כאריה. לבסוף הוצא עותמאן להורג ואוזנו נשלחה אל אימו, חדיג'ה (רואים כאן את טביעות האצבע של קוסם). כאן קוסם שוב התערבה, והציעה למנות שוב את מוסטפא. מוסטפא הפרנואיד סירב לעזוב את הכלוב (כידוע: אגף סגור בהרמון שנועד לכלוא בתוכו את כל הטוענים לכתר מקרב המשפחה הסולטאנית, במקום להוציאם להורג). היניצ'רים עשו חור בגג הכלוב, כבלו את מוסטפא, שהיה שם עם שתי שפחות שנכלאו יחד איתו כדי לספק את יצריו, קשרו אותו והוציאו אותו החוצה.

מוסטפא הראשון, הסולטאן החדש-ישן, בתגובה, שכח שאחיינו עותמאן נרצח, והחל לרוץ במסדרונות הארמון תוך שהוא צועק את שמו של אחיינו ההרוג. הוא הורה להוציא להורג את כל מי שהדיח את אחיינו עותמאן, אך כשהורה להוציא להורג את שאר בניו של אחיו, כולל ובייחוד אלה שהיו בניה של קוסם, באו שוב גדודי הסריסים, יחד עם הוראה מאת המופתי הגדול של איסטנבול לפיה לפי הדת המוסלמית אדם לא שפוי אינו ראוי לשלוט, תפסו את מוסטפא וזרקו אותו בחזרה לכלוב. לאחר הדחתו התמנה הסולטאן החזק מוראד הרביעי, כשעליו מפקחת אימו החזקה מאוד, קוסם.